קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שביעי · דף נט.
גמ' מתיב רמב"ח קונם כו'. ופירש הרא"ש ז"ל דלכ"ע פריך, דנדרים תערובתן גם כן ממילא, ולא דמי למעשר, ואפילו הכי לא מבטלי גידולין את העיקר דהא גידולין היתר הם, דלא נדר אלא מגוף הפירי, ומשני דהוי דבר שיש לו מתירין, ואין העיקר בטל. וגם הגדולין אסורים, דטעם העיקר מתפשט בהם. ויש לדקדק, דתיפשוט מהא (לעיל נ"ב . דבשאני אוכל אסור ביוצא מהן, דאי לאו הכי אכתי אמאי אסור בגידולין, דבטעם העיקר הבלוע בהם לא נאסר, כמו בכל טעם היוצא מהם. וצריך לומר דהכא עדיפא, וחשוב כגוף העיקר מעורב בהם, ולעיל בריש שמעתין גבי בצל של שביעית משמע מדברי הרא"ש ז"ל דאפילו אי לא מבטלי גידולין לעיקר מכל מקום הגידולין מותרים, וצריך לומר כמו שכתבתי לעיל דיש חילוק בגידולין, דאיכא דמינכרי לעצמן והן מותרים, ואיכא דלא מינכרי כל כך וגם הגדולין אסורים. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל לקמן בשמעתין.
והר"ן ז"ל פי' דרמב"ח לר' ינאי הוא דמתיב, דסבירא ליה בכל האיסורין גידולין מבטלי לעיקר אפילו אין איסורן על ידי קרקע, כמו בבצל של תרומה. וכתב דהוי מצי למיפרך עליה מהא דליטרא מעשר, אלא דממתניתין אלימא ליה. ולפי הנ"ל ממתניתין (תרומות פ"ט מ"ו) דטבל גידולי גידוליו אסורין נמי הוי מצי לאקשויי, לר' ינאי. ולפמש"כ דמעשר פשיטא ליה דהוי דבר שיש לו מתירין גם זה אתי שפיר.
ויש לדקדק מאי פריך רמב"ח ממתניתין לר' ינאי, הא לדידיה נמי תיקשי אמאי אסור בגידולי גידוליהן, הא אפשר לדוכן. ולכ"ע בטלי. וי"ל דלכתחלה אסור לדוכן, וכמו שכתבתי לעיל בדברי הרא"ש ז"ל.
בתרומה ביד כהן. ופי' ז"ל דתו אינו יכול לשאול עליה אחר שנתנה. והר"א ממיץ פי' דאכהן קאי, ע"ש בפי' הרא"ש ז"ל. ולהאי פירושא דאתרומה שנתנה לכהן אין הישראל שואל עליו קשה מאי פריך מסיפא, דילמא מיירי דאיערב ביד ישראל תרומה שכבר נתנה לכהן, אבל לפירוש הר"א ז"ל אתי שפיר.
ובעיקר הך סברא דאין יכול לשאול על תרומה שבא ליד כהן צריך עיון טובא, כיון דהוי הקדש טעות אפילו בא ליד כהן מאי הוי. וכבר הקשה כן הש"ך ז"ל בח"מ בסי' (ש"ן) [רנ"ה סק"ו עיין שם]. וכתב הש"ך ז"ל דהטעם הוא דלא אתי דיבור דהתרתו ומבטל מעשה הנתינה לכהן. כי היכי דאמרינן בקדושין (נ"ט ע"ב) דלא אתי דיבור ומבטל נתינת המעות לאשה בקדושין הראשונים דהוי מעשה. ואין זה מוכרח, דהכא שאני כיון דעושה אותה הקדש טעות הנתינה ממילא בטל, ואין לכהן זכות בה. ועוד דהכא לאו דיבור הוא אלא טעות בנדרו. ועוד דלפי זה לא יועיל שאלה בחטאות ואשמות לאחר שנתנם ליד כהן להקריב. וזה ודאי אינו דאפילו לאחר שעשה בה מעשה לשחוט בחוץ אמרינן דישנה בשאלה. וכן אפילו הקריבה בפנים ועשה בה מעשה עבודתה גם כן איתא בשאלה, כדמוכח בשבועות (כ"ד ע"ב) גבי הא דיש אוכל אכילה אחת ע"ש. ונהי דיש לחלק, דנתינת הקרבנות לא חשיבא נתינה, דכהנים משולחן גבוה קזכו. מכל מקום נתינה לגבוה גם כן נתינה היא. ועוד דשחיטה ושאר עבודות גם כן מעשה הוי, ואפילו הכי יכול לבטל הכל בדיבורו על ידי שאלה.
ובנודע ביהודה (מהד"ת יו"ד סימן קנ"ד) כתב בזה דאינו יכול להוציא מידו של כהן. דהכהן יאמר לו דאינו מאמין לו על החרטה. וגם זה לא אבין דמכל מקום האיך יאכלנה הכהן, שמא חרטה גמורה היא, והרי זו טבל ביד כהן. ועוד הכא גבי תרומה טמאה שנתערבה גם לכהן ניחא ליה דישאל עליה ולהתירה. ואכתי הוי דבר שיש לו מתירין.
ועוד יש להשיב לדברי הש"ך ז"ל והנודע ביהודה ז"ל מהא דאיתא בירושלמי בכתובות (פ"ז ה"ז) וקדושין (פ"ב ה"ד) בכנסה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים דאינה מקודשת. ופליגי התם. ואיכא מ"ד דלא תינשא לאחר, שמא תשאל על נדרה ונמצא בניה מן השני ממזרים. והשתא לדברי הש"ך ז"ל היכי אתי דיבור ומבטל מעשה הקדושין השניים, ואמאי הוי בניה ממזרים. ולדברי הנודע ביהודה גם כן אמאי נאמנת להפקיע עצמה מבעלה השני, הלא יכול לומר איני מאמינה, והתרתה לאו התרה היא. אלא ודאי כל שהיא אומרת פתחה וב"ד שרו לה (ודחי) [ודאי] היתר גמור.
ולדברי הש"ך ז"ל י"ל דהכא שאני, דהנדר הוא מילתא אחריתי, ונדר לחוד וקדושין לחוד. ולא שייך בזה דיבור מבטל מעשה. משא"כ הכא דהדיבור והמעשה הכל אחד, וסותרין זה את זה. ומכל מקום אין לזה טעם ברור וכנ"ל. ופירוש הר"א ממיץ הוא יותר נכון.
והנה לשיטת הר"ן ז"ל סלקא שמעתא דבשביעית דאיסורה על ידי קרקע לכ"ע בטלו גידולין את עיקרו, וכדמוכח מהא דהמנכש אבל בדבר שאין איסורו על ידי קרקע לר' יוחנן ולר' יונתן לא בטלי גידולין את עיקרו. ומשמע דמהתורה לא בטיל, דהגידולין נמשכין אחר העיקר. ולדידהו אתיא מתניתין כפשטא דאסור בגידולי גידולין, ואין אנו צריכין לטעם דבר שיש לו מתירין. ונפקא מינה דאם אכל הגידולין אפשר דלקי עלייהו, כיון דלא בטיל העיקר מהתורה, והם אזלי בתריה.
אבל לר' ינאי דסבירא ליה גבי תרומה גם כן דמבטלי גידולין את עיקרו. אף על גב דאין איסורו על ידי קרקע. על כרחך צריך לומר דטעמא דמתניתין הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין. ולפי זה אינו לוקה אגידולי גידולין ולא על העיקר, כיון דמהתורה בטיל.
אבל הרא"ש ז"ל כתב דמתניתין לכ"ע טעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין, משום דזה דמי טפי לשביעית, דאיסורו הוי ממילא. וכן תערובתו ממילא היא. ולא דמי למעשר דתערובתו נמי על ידי אדם על ידי מירוח, ואם כן גם לר"י ור"י תיקשי ממתניתין אמאי לא בטלי גידולין את עיקרו כמו בשביעית, ועל כרחך צריך לומר משום דהוי דבר שיש לו מתירין, אבל במעשר וערלה וכלאים לא מבטלי גידולין לעיקר מהתורה גם לדעת הרא"ש ז"ל, כמ"ש בד"ה ואותה ליטרא כנ"ל ע"ש. ולשיטתו גם ר' ינאי בבצל של תרומה לא פליג עם ר"י ור"י דבצל של תרומה גם כן תערובתו ממילא היא (קונמות) [כקונמות] דמתניתין. ומאי שנא אם האיסור הוא משום קונם או משום תרומה, והוי דומיא דשביעית דמבטלי את עיקרו. אלא בזה צ"ע דלשיטתו משמע דערלה וכלאים גם כן מהתורה מבטלי גידולין את העיקר, ואין בזה אלא חומרא דרבנן, משום דדמי למבטל איסור בידים. ומאי שנא דגבי ליטרא מעשר כנ"ל כתב דמדאורייתא לא מבטלי גידולין את העיקר.
ועוד לפי מה שכתב דנדרים הוי דומיא דשביעית, כיון דתערובתו ממילא. אם כן מאי פריך במנחות (ס"ט ע"ב) על הא דמיבעיא ליה התם לענין חדש אי אזלינן בתר תוספת או בתר עיקר מהא דר"י ור"י גבי ערלה וכלאים דאזלינן בתר העיקר, דילמא חדש שאני דתערובתו ממילא גם כן כמו בנדרים ותרומה, ואדרבה ליפשוט משביעית איפכא דאזלינן בתר תוספת והעיקר בטיל. ובשיטת הרמב"ם ז"ל יתבאר עוד בזה.
גמ' אמר ליה ר"ח מאן ציית לך כו' היתר שבו להיכן הלך. ופירש הרא"ש ז"ל דרב חסדא לא סבירא ליה דגדולין מבטלי לעיקר, ואמר ליה רבה מי לא תנן בצלים וכו', שחורים אסורים, ומשמע דגם העיקר אסור, ולא אמרינן היתר שבו להיכן הלך. ולפי זה תרווייהו רבה ורב חסדא לא סבירא ליה לחלק בין שביעית לאיסורים אחרים. וכתב הרא"ש ז"ל דרבה הוי מצי לאתויי מהא דהמנכש דהגידולין מבטלי לעיקר. (וצ"ע) [וצריך לומר] דלא סבירא ליה גם כן הא דאמרינן לעיל (נ"ז ע"ב) לחומרא שאני, דלפי זה לא הוי פריך רב חסדא היתר שבו להיכן הלך, כיון דאינו אלא חומרא בעלמא, אלא סבירא ליה דמן הדין צריך לעשר לפי כולה, ורב חסדא גם כן הוי מצי לאותובי לרבה מהא דליטרא מעשר, דצריך לעשר על אותה ליטרא בפני עצמו, ולא מבטלי גידולין לעיקר.