קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שביעי · דף נח:
גמ' אם ישראל חשוד על השביעית למוצאי שביעית מותר. ושמע מינה דגידולי היתר מעלין את האיסור. לפי מה שפי' התוס' ז"ל דלא מיבעי ליה אלא מדרבנן אם כן היכי דייק מינה. דלמא כיון דאינו אלא חשוד בעלמא. וספיקא הוא אם הם של שביעית לא חיישינן לספיקא דרבנן. וצריך לומר דלא ניחא ליה להש"ס למימר הכי. תדע דהא לכ"ע אין איסור אכילת פירות שביעית אלא מדרבנן, וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' שמיטה פ"ד ה"א - ב').
שם ודלמא במדוכנין. ופירש הרא"ש ז"ל שדכן ועירבן עם פירותיו ובטילין בנותן טעם. לא הבנתי למה שינה לשונו ז"ל הכא מהך דלעיל. ולפירוש דדיכון היינו שחיקה ועירוב הגידולין עם העיקר מאי משני חשוד קתני ולא טרח. דילמא אמנכש קאי, דהוא מותר לאכול על ידי דיכון. גם מה שפירש בתערובות היינו שעירב בידים גם כן קשה כנ"ל, הא מבטל איסור לכתחלה. וי"ל דמטעם זה אין לפרש מדוכנים אמנכש, דלדידיה הוי מבטל איסור לכתחלה והיו אסורין לו. אבל על ידי דיכון של החשוד מותרין למנכש. והיינו דפריך דילמא בתערובות, דילמא מיירי שעירבן החשוד ומותר למנכש. ולא ניחא לפרש דנתערבו מאליהן כפירוש הר"ן ז"ל. דאם כן מאי קמ"ל רבי שמעון בן אלעזר (ז"ל). אבל לפירושו קמ"ל דאפילו עירבן החשוד בידים מותר למנכש. ומדברי הר"ן ז"ל נראה דגרס תחלה לקושיא ודילמא על ידי תערובות, ואם כן מוכרח פירושו במדוכנים כמו שפירש הוא ז"ל. דאי כפירוש הרא"ש ז"ל מאי פריך, כיון דכבר שני המנכש קתני, וק"ל.
שם לימא תיהוי תיובתא דר"י ור"י. ולא ניחא ליה להש"ס לחלק בין איסור הנאה לאיסור אכילה. וכבר הארכתי בזה לעיל (משני) [ומשני] דשביעית איסורה על ידי קרקע. ופירשו התוס' והרא"ש ז"ל האיסור נעשה מאליו מששית לשביעית. וכן ההיתר נעשה מאליו משביעית לשמינית. ומשום הכי מבטלי גידולין את העיקר. אבל בערלה וכלאי הכרם דהביטול נעשה בידי אדם הוי כמבטל איסור לכתחלה. ולפי זה מדרבנן בעלמא הוא דאסירי. אבל מדאורייתא שפיר מבטלי גידולין את העיקר גם בערלה וכלאי הכרם. ויש לדקדק בפירושם ז"ל, חדא דעקירת הכרם היכי חשיב מבטל איסור בידים, כיון דמותר לעוקרו. ועוד דאטו לא מיירי דנעקר הכרם מאליו. ועוד דאם כן היכי פשיט מינה במנחות (ס"ט ע"ב) דאזלינן בתר עיקר גם לקולא לענין חדש. כיון דהכי מדרבנן בעלמא הוא משום מבטל איסור לכתחלה. והעיקר כפירוש הר"ן ז"ל, כיון דאיסורה על ידי קרקע בטילתה על ידי קרקע, וברוב גידולין גם העיקר חוזר להיתר, כיון דגדל בקרקע דהיתרא. אבל ערלה וכלאים דאין איסורן על ידי קרקע, אלא על ידי חסרון זמן ותערובות המינים אין בטילין על ידי קרקע, ומהתורה אזלינן בתר העיקר.
גמ' והרי מעשר כו'. ותניא ליטרא מעשר טבל כו'. אותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר. מכאן משמע דברובא בעלמא סגי, ולא בכדי נותן טעם, דהרי הוא כעשר ליטרין קאמר. ומוכח מינה דאע"ג דאיסורה על ידי קרקע אין בטילה על ידי קרקע. ומשני מעשר דיגון הוא דגרם לה. וגם בזה כתב הרא"ש ז"ל לפי שיטתו דהאיסור והביטול בא על ידי מירוח, והיינו על ידי אדם. ובזה ודאי לא שייכא סברתו דהוי כמבטל איסור בידים, דהא תערובתו ממילא באה. והר"ן ז"ל לפירושו כשיטתו דהאיסור אינו בא על ידי קרקע משום הכי אינו מתבטל על ידי קרקע. והוי מצי לשנויי דטבל שאני דהוי דבר שיש לו מתירין, וכדמשני לקמן (נ"ט ע"א) על הא דפריך רמב"ח ממתניתין דקונם. וי"ל דלפי מאי דקיי"ל השתא דדבר שנאסר על ידי קרקע בטל על ידי קרקע אין ביטולו כביטול האיסורין, דאם כן אין חילוק אם נאסר על ידי קרקע או לא. אלא על כרחך מדברי תורה קאמר דדבר שנאסר על ידי קרקע בטל על ידי קרקע, והעיקר עצמו נעשה היתר, ואם כן לא שייך בזה חומרא דדבר שיש לו מתירין, כיון דהכל היתר הוא. אבל לקמן משני שפיר, כיון דלר' ינאי פריך, דסבירא ליה דאפילו אין איסורן על ידי קרקע בטלי. והיינו כביטול כל האיסורין. בזה שפיר משני דהיכא דהוי דבר שיש לו מתירין לא בטיל. אלא דזה אינו אלא לשיטת הר"ן ז"ל. אבל לשיטת הרא"ש ז"ל הכל משום ביטול איסור הוא. ואם כן הוי מצי לשנויי דטבל הוי דבר שיש לו מתירין.
ועוד יש לנו לדקדק אמאי לא מותיב ממתניתין דתרומות (פ"ט מ"ו), דתנן גבי טבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין, וכדמותיב רמב"ח ממתניתין. וי"ל דהתם גבי טבל הוי פשיטא ליה דהוי דבר שיש לו מתירין לענין אכילת עראי, דיכול להפריש תרומה ומעשרות, אבל הכא בליטרא מעשר לא הוי כ"כ דבר שיש לו מתירין, דמן החיוב אין יכול להפריש עליו, וכמו שכתבתי לעיל בפ' הנודר מן המבושל בזה. ולישנא דאותה ליטרא מפריש עליו ממקום אחר משמע דיכול להפריש עליו מחיוב הגמור, ושמע מינה דמדאורייתא לא בטיל. ויתבאר עוד בזה בסוף פירקין.
והא דתניא דחייבת במעשר ובשביעית, דמשמע דתרוייהו נהגו בה קצת קשה, כיון דשביעית נהגו בה אם כן הפקרא היא, ואמאי חייבת במעשר. ועיין בר"ה דף ט"ו (ע"ב) גבי אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות שמטה (הי"ב).