אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק שביעי › דף נז:

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שביעי · דף נז:

דף נז.

גמ' בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו גידולים מעלין את האיסור. או לא. ופי' הרא"ש ז"ל דהגידולין פשיטא ליה דמותרין ואינו מתבטל בעיקר. כי היכי דבאיסור לא בטיל קמא קמא. ואי הוסיף מאתים אסור. והכי משמע לישנא דהש"ס. והכי מיבעי ליה גידוליו היתר ועיקרו איסור כו'. משמע דפשיטא ליה דגידוליו היתר הם.

אבל הר"ן ז"ל פי' דתרווייהו מיבעי ליה, דאם העיקר אסור גידולים נמי אסירי, כיון שנמשכין מן העיקר. ואי גידולין הוי היתר ממילא מעלין את האיסור, היינו העיקר. ולפי זה לשיטת הרא"ש ז"ל עיקר הספק הוא אי שייך ביטול בעיקר עם גידולים. כיון דאין זה תערובות גמורה. אבל הגידולין עצמן היתר הם.

ולשיטת הר"ן ז"ל מיבעי ליה אי שדינן גידולין בתר עיקר, והגידולין נמי אסירי, או הגידולין היתר הם ומבטלי לעיקר. וגם העיקר מותר. וכל זה דווקא בדבר שאין זרעו כלה. אבל בדבר שזרעו כלה לכ"ע הגידולין מותרין. ויש לדקדק אמאי לא יהיו כל גידולי איסור אסורין מטעם כל היוצא מן הטמא טמא, כדאשכחן בביצת עוף טמא ובדבר שזרעו כלה. י"ל דהוי כאפרוח שנולד מביצת טריפה דלכ"ע שרי. משום דמסרחא והויא כעפרא. כדאיתא בתמורה סוף פ' כל האסורין (ל"א ע"א). והכי נמי הזרע עצמה נרקבת ואחר כך היא גדלה. אבל דבר שאין זרעו כלה. אם כן הגידולים מאיסור קא גדלו. ומידי דהוי אולד טרפה לר"א דאסור (שם ל' ע"ב). ואפילו לרבנן לא פליגי עליה (שם) אלא בולד טריפה דמאוירא קא רבי. אבל בגידולי איסור לרבנן נמי יהיו אסורים.

ולשיטת הר"ן ז"ל יש לומר דהא גופא מספקא ליה אי הגידולין נמשכין אחר העיקר, וגם הם אסורין כיון שיצאו מאיסור, או דילמא כיון דרבו הגידולין גם העיקר נתבטל ונעשה היתר, ולא הוי יוצא מן האיסור, כיון דאין כאן איסור כלל. אבל לפירוש הרא"ש ז"ל דהגידולים פשיטא ליה דמותרים אף על גב דהעיקר אסור צ"ע טעמא מאי, כיון שיצאו ונתגדלו מן האיסור. וי"ל דגידולי הפירות והצמחים לא באו לכלל זה דיוצא מן הטמא, משום דהגידולין הם בריה חדשה. ועיקר גדילתן הוא מן הארץ והאויר. ולא דמו לולד טריפה שמתגדלת בבטן אמה הטריפה. ומשום הכי גידולי איסור בכל גוונא מותרין מהתורה (ככל) [בכל] האיסורין.

ועוד נראה דאפילו לשיטת הר"ן ז"ל הא דמספקא לן אי הגידולין אסורין גם כן הוא מדרבנן בעלמא. אבל מדאורייתא וודאי דהגידולין מותרין. וכדמוכח מהא דאין מועלין בגידולי הקדש. והיינו משום דלא אסירי מדאורייתא. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל לעיל גבי בעיא דרמב"ח ע"ש.

אלא דאדרבא משם מוכח דאיכא איסור תורה בגידולי הקדש, מדפליג ר' יוסי (מעילה י"ג ע"א) וסבירא ליה דמועלין בגידולין. משמע דלרבנן נמי איכא איסורא דאורייתא. וכל שכן לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ה ה"ו) כר' יוסי דמועלין בגידולין. אלמא דגידולין נמשכין אחר עיקרן, ואם נתגדלו מאיסור גם הם אסורים. ונראה לחלק, דדווקא באילן האסור או שדה האסורה הוא דאיכא איסורא דאורייתא בגידוליהן. כיון דהאיסור קיים ויניקת הגידולין הוא מן השדה או מן אילן האסור. משום הכי גם הם אסורין. אבל הכא מיבעי ליה בגוונא דהזרע הוא האיסור, י"ל דאפילו אין זרעו כלה מכל מקום מתבטל הוא בגידוליו. וגם הוא אינו אסור. ויתבאר עוד בזה בשמעתין.

והרשב"א ז"ל כתב דר' ישמעאל לא מיבעי ליה אלא מדרבנן, דמדאורייתא וודאי בטל העיקר בגידולין. וכן כתבו התוס' ז"ל. אלא דהקשו כנ"ל אמאי הגידולין מותרין. הא הוי זה וזה גורם. העיקר שהוא איסור. והקרקע שהוא היתר. ותירצו דסבירא ליה זה וזה גורם מותר. והקשו על זה דהקרקע לא חשבינן לה בגורם היתר, כמו בביצה דספנא בארעא, דגורם דקרקע אינו דומה לגורם התרנגולת. והכי נמי אין גורם הקרקע דומה לגורם הזרע. וכמו שכ' גם כן בע"ז דף (מ"ח) [מ"ט ע"א ד"ה שאם]. ואם כן אכתי יאסרו הגידולין עצמן. ותי' דהכא שהעיקר עצמו מתבטל אין זה גורם דאיסור כיון שאינו בעין, והוא קצת כמו שכתבתי. אלא דאכתי קשה לזה מהא דמשמע שם במס' ע"ג דנטיעת אגוז של ערלה לא שרי בדיעבד לר' יוסי אלא משום דהוי זה וזה גורם. וכדאמרי' התם. אבל בלאו הכי היה אסור אף על גב דהוי דבר שזרעו כלה, דהא אגוז וודאי כלה הוא. ואפילו הכי גידוליו אסורין.

והתוס' ז"ל (שם ד"ה שאם נטע) הקשו התם מאי שנא מגידולי תרומה וטבל ומעשר שני דגידוליהם מותרין. וכ' לחלק בין איסור הנאה לאיסור אכילה. דבאיסור הנאה בכל גווני הגידולין אסורין, דמכל מקום הנאה היא. אבל באיסורי אכילה גידוליהם מותרין מהתורה. ולפי זה לא הוי צריכי לחלק הכא גבי בצל של שביעית משום דאינו בעין. הא בלאו הכי שביעית איסור אכילה הוא וגידוליהן מותרין. וי"ל דאם האיסור בעין אסור אפילו באיסור אכילה. כמו בשאור של תרומה דהגורם בעין. להכי צריכי הכא למימר דאין גורם האיסור בעין. והשתא לשיטת התוס' ז"ל באיסור הנאה גידוליו אסורין. ובכל גוונא, אפילו בדבר שזרעו כלה. ובאיסורי אכילה גידולין מותרין אפילו בדבר שאין זרעו כלה כמו בצל, ומיבעי ליה אי מבטלי נמי לעיקר.

ולשיטת הר"ן ז"ל באיסורי אכילה גם כן מיבעי ליה באיסור הגידולין בדבר שאין זרעו כלה. ואי העיקר אסור הגידולין נמי אסורין. אבל באיסור הנאה על כרחך מוכרח דגידולין אסורים אפילו אם זרעו כלה, כמו אגוז של ערלה. ולקמן יתבאר מה שיש לדקדק לכל חד כשיטתיה.

ונראה עוד דלשיטת הרא"ש ז"ל הגידולין מותרין אפילו כי לא רבו על העיקר. וכמו שכתב להדיא. כי העיקר אינו מבטל הגידולין. ולד' הר"ן ז"ל היכא דלא רבו פשיטא דהגידולין גם כן אסורים. כיון דאין בהם כח לבטל העיקר ממילא נמשכין אחר העיקר. וגם הם אסורים, ומה שהצריך רבייה גמורה כמו במידי דאתו מעלמא יתבאר לקמן.

והתוס' ז"ל שוין בזה עם הרא"ש ז"ל בהיתר הגידולין, אלא דאין טעמן שוה. דהתוס' ז"ל כתבו מטעם דגידולי שביעית מותרין, דלא החמירו בהם כמו בגידולי תרומה, ואפילו אם אין זרעו כלה מכל מקום אין האיסור בעין. ולפי זה באיסור הנאה הגידולים אסורים, וכמו שכתבו התוס' ז"ל במס' ע"ג.

והרא"ש ז"ל כתב דילפינן לה מקרא דהמלאה והזרע דהוסיף מאתים אסור אף על פי שגדל האיסור מעט מעט לא אמרינן קמא קמא בטיל, והכי נמי בגידולי היתר לא בטלי. ולפי זה אפילו גידולי איסור הנאה לא בטלי ומותרין. ואם כן תיקשי מהא דאגוז של ערלה, דמשמע דגידולי איסורי הנאה אסורין. וי"ל דהרא"ש ז"ל גם כן מודה בגידולי איסורי הנאה דאסורין, ולאו מטעם דבטילי, אלא מטעם דגם זה הנאה חשיבא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל (ע"ז שם), ואפילו בדבר שזרעו כלה.

גמ' ופשיט ליה מן הדא בצל של תרומה כו'. ופירש הר"ן ז"ל מיהו טבל הוי, דהא רבו גידוליו על עיקרו עכ"ל. משמע דהעיקר נמי הוי טבל גמור. וצריך להפריש עליו תרומה ומעשרות. ולפי מה שכתב דצריך ריבוי גמור מאה ואחד. משמע דהיתר העיקר הוא מטעם ביטול, ככל האיסורין. ואם כן אמאי הוי טבל גמור, ומידי דהוי אסאה תרומה שנתערבה בטבל גמור דאינה נעשית טבל להפריש עליו ממקום אחר. וכיון דסבירא ליה דהוי טבל משמע דביטולו לא הוי כביטול האיסורין, אלא נתבטל שמו לגמרי, והרי הוא כגידוליו החדשים. ואם כן מנ"ל דבעינן מאה ואחד, דילמא בריבוי לחוד סגי לבטל שמו וימשוך אחרי גידוליו. ולקמן בשמעתין משמע כדברי הר"ן ז"ל דבעינן שיעור הריבוי, ושם יתבאר.

שם שביק מר תרין ועביד כחד, דאמר ר"א אמר ר"י ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות אף על פי שהוסיפה מאתים של היתר אסור. ואידך בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור. אלמא דאין גידולי היתר מבטלין לעיקר האיסור. ויש לדקדק, לפי מה שכתבתי לעיל בשם התוס' ז"ל דבאיסור הנאה הגידולין נמי אסורים. אם כן מאי קושיא מהני תרין, דילמא איסור הנאה שאני דהגידולין נמי אסורים. והתוס' ז"ל כתבו דהגידולין שגדלו אחר שסיבכה היתר הם משום דבטלה בזקינה. ולא משמע הכי במס' ע"ז שם (מ"ט ע"א) דמתיר ר' יוסי אם נטע והבריך והרכיב, משום דהוי זה וזה גורם, ולא מטעם דבטלה בזקינה. והיינו משום דלא אמרינן בטלה בזקינה אלא בנטיעה ילדה דבטלה בזקינה, והרי היא כאילו עברו עליה שני ערלה, אבל לא בנטיעה הבא מגוף האיסור, כמו מאגוז של ערלה. ואם כן הכי נמי כיון דהיו בה פירות איסור ומינייהו קא גדיל אם כן לא מהני הביטול בזקינה. ועל כרחך צריך לומר דהיתר הגידולין הכא משום זה וזה גורם הפרי עם האילן, ואם כן היכי מוכח מינה דר"י סבירא ליה דלא מבטלי גידולין לעיקר, דילמא סבירא ליה דזה וזה גורם אסור, והגידולין עצמן אסורים. וכן משמע מהא דאמר ר' אבהו ילדה שסיבכה בזקינה בטלה. ולמה ליה הביטול, תיפוק ליה דהוי זה וזה גורם, אלא משמע דסבירא ליה זה וזה גורם אסור.

ועוד מאי פריך מבצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם דש"מ דאין הגידולין מבטלין העיקר. הא התם ודאי הגידולין גם כן אסורים, דליכא אלא חד גורם דאיסור דהקרקע לא חשיב גורם לשיטת התוס' ז"ל (ע"ז שם ד"ה שאם). וי"ל דסוגיא דהכא אזלא אליבא דרבנן דר"י בהא דאגוז של ערלה, דסבירא ליה דגידולי איסורי הנאה נמי מותרים. כמו שכתבו התוס' ז"ל התם במס' ע"ז. ובירושלמי פ"א דערלה (ה"ה עיין שם) ראיתי דפליגי חזקיה ור' יוחנן בפירות מאגוז של ערלה, ובאפרוח מביצה של עבודת כוכבים (חזקיה) [רב כהנא] אמר אסור ור"י אמר מותר, וכן פליגי התם בביצה של הקדש ויצא ממנה אפרוח. ולפי זה אתי שפיר, דר' יוחנן סבירא ליה להדיא דגידולי איסורי הנאה גם כן מותרין. ושפיר מוכח מינה דאין גידולי היתר מעלין את העיקר. אלא דאכתי לא שמעינן מינה אלא בדבר שזרעו כלה, כמו אגוז של ערלה ודומיא דאפרוח מביצה. אבל בדבר שאין זרעו כלה, כמו פירות דילדה ובצל של כלאי הכרם אכתי איכא למימר דגידוליהם אסורין באיסור הנאה. וי"ל דלמאן דסבירא ליה גידולי איסורי הנאה מותרין, ולא חשבינן לה הנאה מן האיסור, אין חילוק בין דבר שזרעו כלה או לא, וכמו שכתבתי לעיל.

אלא דגם בזה מצאתי דפליגי בירושלמי פ"ה דכלאים (ה"ו) דאמר התם פעמים שהקש אסור והדגן מותר, כגון שזרע באיסור והעביר הסכך הקש אסור והדגן מותר. ופריך עליה ר' זעירא גדל מתוך איסורו ואת אמרת הדגן מותר, ר' זעירא כדעתיה, דאמר ר' זעירא בשם ר' יונתן בצל של כלאי הכרם ועקרו ושתלו אפילו הוסיף כמה אסור, שאין גידולי איסור מעלין את האיסור, אלמא דסבירא ליה לר' זעירא דהגידולין גם כן איסור הם, כיון שגדילים מן האיסור. ומשמע דר' זעירא מודה לר"י באגוז של ערלה ובביצה שיצא ממנה אפרוח, משום דהתם זרעו כלה, לאפוקי גבי בצל שאין זרעו כלה וגדל מתוך האיסור. וכדמדמי לה התם לקש ודגן.

ובאמת יש לדקדק מאי טעמא דר"ל דשרי התם הדגן אף על פי שהקש אסור, מאי שנא מגידולי הקדש דמועלין בו לר' יוסי, ולרבנן נמי עכ"פ איסורא איכא, ומ"ש דמתיר בכלאי הכרם. וצריך לומר דמתיר משום דהוי זה וזה גורם, הקרקע דהיתר, ועיין במפרש שם. ואם כן הדק"ל מאי מוכח מהא דבצל שנטעו בכרם דאין גידולי היתר מעלין את העיקר, דילמא סבירא ליה דגידולין נמי אסורים כר' זעירא. וצריך לומר דסוגיא דשמעתין סבירא ליה דטעמיה דר"י לאו משום דהגידולין עצמן אסורין, אלא משום דאין מעלין. וגם דברי הירושלמי יש לפרש כן לפירוש הר"ן ז"ל, דאי אין מעלין העיקר הגידולין גם כן אסורין.

ועוד נראה דהדבר מוכרח דבדבר שזרעו כלה אפילו באיסורי הנאה הגידולין מותרין, מהא דתנן בהדיא בפ"ט מתרומות (מ"ד) דגידולי הקדש חולין ע"ש, והרי הקדש חמור משאר איסורי הנאה, דלר' יוסי מועלין בגידולין. ועל כרחך צריך לחלק בין דבר שזרעו כלה, אפילו בהקדש דאיסור הנאה הוא הגידולין מותרין. והא דאמר ר' יוסי דמועלין בגידולין היינו בדבר שאין זרעו כלה, וכדמסיק התם בירושלמי (תרומות פ"ט ה"ב) דבדבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר. אלא דקשיא לי, הא דפליגי כהנא וחזקיה (ערלה פ"א ה"ה עיין שם) באגוז של ערלה שנטעו וביצת עבודת כוכבים שנעשה אפרוח, מאי טעמא דחזקיה דאוסר, הא תנן בהדיא דגידולי הקדש חולין, ואגוז וביצה הוי כדבר שזרעו כלה. ויותר קשה על כהנא דמיקל בערלה ובעבודת כוכבים ומחמיר בהקדש, בביצת הקדש שנעשית אפרוח. ומסיק התם אליביה דפודה אותה כמות שהיא האפרוח בשלימות. ומאי שנא מהא דתנן גידולי הקדש חולין, ופודה אותן בזמן זרעם.

אלא דממתניתין דמעילה (י"ב ע"ב) משמע דגידולי חלב וביצה עדיפי משאר גידולין, דבחלב וביצה תנן סתמא דמועלין בהם ובגידולי פירות פליגי אחר כך (שם י"ג ע"א) ת"ק ור"י. ועיין תוי"ט ז"ל שם ומה שכתבתי בחידושי שם במעילה. ואם כן י"ל דאפרוח הנעשה מביצת הקדש גם כן חמירא ליה מגידולי הזרעים, והדברים ארוכים. ועוד יתבארו לקמן בשמעתין בס"ד. ובהא דר' יחנן ילדה שסיבכה בזקינה גם להרא"ש ז"ל הכל אסור גם מה שניתוסף. ועל כרחך לא כתב הרא"ש ז"ל דהגידולים מותרין אלא היכא דהגידולין לעצמן והעיקר לעצמו. אבל לא בכה"ג דהפרי עצמו נתגדל, והכל מעורב.

שם ופשיט ליה מן הדא ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה, אלמא דגידולין מבטלי לעיקר ועושין אותו טבל, וקאמר דילמא לחומרא. ופירש הרא"ש ז"ל דיכול לעשר מינה ובה, אף על גב דחיוב הליטרא הוא מדרבנן, משום דהכא יש בילה. והר"ן ז"ל כתב כשיטתו, דממ"נ אי העיקר אינו חייב אלא מדרבנן הגידולין נמי אין חייבים במעשר אלא מדרבנן, משום דנמשכין אחר העיקר. ומשמע מהכא דמדאורייתא מיבעי ליה אי הגידולים נמשכין אחר העיקר, מדמהני נמי לקולא לפוטרן ממעשר. ויש לדקדק לדבריו ז"ל אם כן היכי משכחינן חיוב מעשר בדבר שאין זרעו כלה, אי נימא דאין גידולין מבטלין העיקר אלא נמשכין אחריו, וכבר עישר על העיקר. הן אמת דבלאו הכי בכל הני דאין זרען כלה כמו השום והבצלים מעשר דידהו מדרבנן בעלמא, וכן כתב הרשב"א ז"ל לישב בזה הא דמפריש מינה ובה ע"ש. אבל מכל מקום אשכחן כה"ג בדבר שחייב מן התורה וכדאיתא במנחות פרק ר"י (ס"ט ע"ב) בשבולת שהביאה שליש ואמדינהו ואעשרינהו ושתלינהו והוסיפה, דבעי רבה התם אי צריך לעשר על העיקר. אבל התוספת פשיטא ליה דבעי עשורי, ולא אזלינן בזה בתר עיקר לפטור גם התוספת, (ז"ל) ולדברי הר"ן ז"ל ליכא ספיקא, אלא אי תרווייהו אסירי או תרווייהו שרו. אבל לחלק בין עיקר לתוספת ליכא למ"ד, אלא דגבי הא דמיבעי ליה התם לענין עומר אי בתר עיקר אזלינן ושרייה עומר משמע כדעת הר"ן ז"ל, דאפילו לקולא אי אזלינן בתר עיקר בטלי הגידולין לגביה, וכל שכן לחומרא. והתוס' ז"ל (שם ד"ה בצל) הקשו התם מקרא דהמלאה והזרע דשמעינן מינה דאזלינן בתר תוספת, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל. ותירץ דהתם גזה"כ הוא.

וצריך לומר דהא דמספקא ליה לענין מעשר בעיקר, ובתוספת פשיטא ליה דבעי עשורי, היינו משום דכיון דלאו היינו [דרך] זריעתו אפשר לא בטיל העיקר לגבי התוספת, אבל הכא דהוי דרך זריעתו אי אזלינן בתר עיקר בטל התוספת גביה. ואי אזלינן בתר תוספת בטל העיקר גביה. ומהך שמעתא מוכח דאין גידולין מבטלין עיקר (לאו) בתורת ביטול כשאר איסורין. דאם כן אמאי מתעשרת לפי כולה, דהא בתורת תערובות אינו מתהפך המיעוט להיות כרוב לגמרי. אלא על כרחך הביטול הוא בשמו לגמרי, דבטל שמו ונקרא ע"ש גידוליו, וכדמשמע נמי במנחות (שם ע' ע"א) דהא דמתעשר לפי כולו היינו משום דהיינו זריעתו, ועל ידי הזריעה בטליה. ואם כן מהיכי תיתי נימא דבעינן שיעור גמור כמו בכל תערובות, ומסתבר דסגי ברובא בעלמא, והיה נראה דהכא באמת לא בעינן שיעור, אלא ברובא בעלמא סגי. והיינו משום דעל ידי זריעתו שנית נתבטל העיקר לגבי התוספת. כדאיתא במנחות. ואתי שפיר בזה דלא תיקשי דר"י אדר"י, למאי דסלקא דעתך דר"י דבצל סבירא ליה דגידולין מבטלי עיקר. וכמו שהקשה הר"ן ז"ל. ולפי הנ"ל ניחא, דדווקא הכא הוא דבטל העיקר, דהיינו זריעתו. אבל גבי ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות לא שייך ביטול כזה בפירות. אלא ביטול בהיתר ככל תערובות, ובהא סבירא ליה לר"י דאינה בטל. ועי' תוס' מנחות שם. ובעיא דישמעאל איש כפר ימא שפיר פשיט מינה, דהתם נמי חזר ונטעו בשמינית.

ומש"כ התוספות ז"ל (ד"ה והכי) דמיבעי ליה מדרבנן, אבל מהתורה פשיטא דמבטלי לעיקר תיקשי, היכי פשיט ליה מהא דבצל, הא ישמעאל נמי מודה דמהתורה מבטלי גידולין לעיקר, ושפיר מתעשר לפי כולו. וי"ל דהיינו דקאמר דילמא לחומרא שאני. אבל מהא דמיבעי להו (מנחות שם ס"ט ע"ב) גבי חדש אי אזלינן בתר עיקר. וגם התוספת מותר. ודאי קשה לשיטת התוס' ז"ל. כיון דמהתורה גידולין מבטלי לעיקר אם כן פשיטא דלא שריא עומר. הן אמת דרש"י ז"ל פי' התם (שם ד"ה ושתלה) דבהוסיף משהו מיבעי ליה. ולפי זה אתי שפיר, אלא דתיקשי איפכא. אם כן פשיטא דבטלי הגידולים בעיקר, כיון דלא הוסיף אלא משהו. ואי כד' הרא"ש ז"ל דעיקר אינו מבטל הגידולין אפילו הוסיפו כ"ש אם כן פשיטא דלא שריא עומר. ועל כרחך משמע מהא דמנחות דלאו מטעם רובא הוא דמיבעי לן, אלא בכל דבר הנזרע והוסיף אי בטל הוא לגבי גידוליו כיון שזרעו. או הגידולין בטלי לגביה. וכ"ז יתבאר עוד לקמן בשמעתין בס"ד.

גמ' אלא מן הדא. ר"ש אומר כו'. אמרו לו והלא שביעית כו', אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור. ופי' הרא"ש ז"ל היינו שעומדים בקרקע ולא הגיעו לכלל אכילה בהא הוא דאוסרת בכ"ש, וש"מ דגידולי איסור מבטלין העיקר. והכי נמי גידולי היתר יתירו את העיקר ברוב. וקשיא טובא, היכי יליף מדאסרי הגידולין לעיקר כמו כן יתירו גם כן, דילמא הא דאסרי משום דגידולין לא בטלי העיקר. וכמו שכ' הרא"ש ז"ל בעצמו בריש שמעתא. וממילא אסור גם העיקר. אבל מנ"ל שיבטלו הגידולין את העיקר להיתרא אפילו ברובא. וצריך לומר דדייק מדהחמירו לאסור אפילו בכ"ש ש"מ דאזלינן בתר הגידולין. והעיקר בטל לגבייהו. והכי נמי להיתרא ברוב גידולין. ולפי זה אסרי גידולין בכ"ש מן הדין, ולא מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין. ולא משמע כן, בהא דהמעביר ציץ נקוב בכרם, דבעינן דווקא הוסיף מאתים. אבל כ"ש אינו אוסר. ועל כרחך צריך לומר דהטעם הוא משום דבר שיש לו מתירין. וכמו שכתב הר"ן ז"ל, ואם כן הדק"ל דבהאי טעמא לא ליבטלי נמי גידולין לעיקר.

והתוס' ז"ל (נ"ח ע"א ד"ה אמר) הקשו גם כן מהא דמעביר עציץ נקוב בכרם, דמשמע דאינו אוסר בכ"ש. ותירצו דהכא שעקרו וחזר ונטעו בשביעית דהוי זרוע מעיקרא דנאסר בכ"ש. ואין זה מובן. ועי' רשב"א ז"ל שישב קצת דבריהם ז"ל. ועי' שם מה שפירש הוא ז"ל בסוגיא דשמעתין. דבכלאים הוא דשייך למימר דכל שזרע באיסור נאסר הכל. אבל בשביעית מנ"ל למימר הכי. ועוד דאם כן אמאי לא מייתי מכלאים דנאסרה בהשרשה לחוד. אף על גב דלא הוסיף כלל. והיכי מייתי ראיה מינה דגידולין מבטלי לעיקר. ועוד הקשו התם כיון דשביעית אוסרת בכ"ש, אם כן מאי מיבעי ליה אי מבטלי גידולין לעיקר. ולפי שיטתם לא ידענא מאי קשיא להו, דדווקא בשל ששית שזרעו בשביעית איכא למימר דעל ידי זריעה נאסר הכל. אבל בשל שביעית בשמינית ליכא למימר הכי. ושפיר מיבעי ליה אי גידולין מבטלי לעיקר. גם מה שחילקו בין לח ליבש אינו מובן דהא תרווייהו בגידולין מיירי.

והר"ן ז"ל פי' דטעמא דאוסרת בכ"ש לביעור הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין, דיכול לאכול קודם הביעור. ומכל מקום שמעינן מינה דגידולין אינן נמשכין אחר העיקר. דאי לאו הכי לא היה נאסר כלל בגידולי שביעית. כיון דהעיקר מותר. ולפי זה הוי מצי לאתויי נמי מהא דלאכילה אוסרת בנותן טעם, דמיירי נמי בין בתערובת פירות בפירות לאחר הביעור בין בגידולין. וכיון דאוסרת בנותן טעם ש"מ דגידולין עיקר. דאי לאו הכי לא הוי אסרי כלל, דנמשכין אחר העיקר.

וראיתי בירושלמי פ"ו דשביעית (הלכה ג') דמייתי התם פלוגתא בבצל שעקרו בשביעית ושתלו בשמינית, דר' זירא אמר כיון שרבה עליהם החדש מותר, ור' לא ור' אמי אמרין אסור, ולא מהני הריבוי. ופריך לר' לא ולר' אמי מהא דלאכילה אסור בנותן טעם. אבל אם אין בו בנותן טעם מותר. אלמא דמהני ריבוי החדש, דלאכילה משמע ליה דהיינו בצל של שביעית ושתלו בשמינית. ומשני ר' לא דהתם מיירי בתערובות, אבל בגידולין חומר הוא בגידולין דאין מבטלין לעיקר. וכהא דר"ז בשם ר' יונתן בבצל של כלאי הכרם ונעקר הכרם דאפילו הוסף כמה אין מבטלין, והוא דלא כסוגיא דשמעתין דפשיט מהא דאוסרת בכ"ש. ופריך התם לר"ז מהא דתנן ספיחי שביעית גידוליהן מותרין. ותני במד"א בדבר שזרעו כלה. אבל אין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורים. אלמא דלא מהני ריבוי. ומשני דזה מיירי לענין ביעור. ומשמע מד' הירושלמי דבעינן ריבוי גמור, היינו שלא יהיה בנותן טעם. ויבואר עוד בזה בשמעתין.

ודרך אגב צריך לבאר בהא דמשמע בשמעתין דשייך דבר שיש לו מתירין בגידולי איסור לאסור בכ"ש מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין, וזה דלא כמבואר בש"ע יו"ד (סימן ק"ב סע"ד) דבדבר המתערב מתחלתו לא שייך דבר שיש לו מתירין. וכן הוא דעת כמה ראשונים. והגר"א ז"ל בי"ד (שם אות ט"ז) הביא ראיה ממה שהקשו התוס' ז"ל בב"ק דף ס"ט (ע"א) בד"ה כל המתלקט כיון דלא מהני חילול למה שגדל אחר כך מאי אהני במה שאמר כל המתלקט, הא אינו מועיל למה שגדל אחר כך. וכתב דבטל ברוב, אף על גב דהוי דבר שיש לו מתירין, מכל מקום מדאורייתא בטל. ולפי הנ"ל ניחא, דלא שייך בזה דבר שיש לו מתירין. כיון דמעורב מתחלתו. וכן כתב בשיטה מקובצת שם בב"ק.

ולדידי קשיא למאי דבעי למימר התם דר' יהודה היא דאמר כל המתלקט. תיקשי, הא ר"י סבירא ליה דמין במינו מהתורה במשהו. והא אינו מועיל למה שגדל אחר כך. וזה הוי כמו בלח בלח דיש בילה, כמו שכ' הרא"ש ז"ל. ואין כאן מקומו בזה. עכ"פ משמעתין משמע דשייך דבר שיש לו מתירין אפילו אם לא הוכר האיסור. וי"ל דשביעית לביעור לאו בכלל דבר שיש לו מתירין הוא, אלא עדיפא מינה. וכמבואר בד' הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות (הלכה ח'). וראיתי בס' שנות אליהו להגר"א ז"ל שכ' בפ"ז דשביעית (מ"ז) דרבנן פליגי עליה דר"ש וסבירא ליה דאפילו לאכילה במינה בכ"ש. וצריך עיון טעמא מאי, כיון דלאו דבר שיש לו מתירין הוא. ואפילו הכי אוסרת בכל שהוא. ועוד דאם כן מאי מיבעי ליה אי מבטלי גידולין לעיקר. כיון דאוסרת בכ"ש. ובד' הרמב"ם ז"ל לקמן יבואר יותר בס"ד.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה