קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי · דף מב.
התנן כו'. האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי כו'. בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו, אלמא דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. ומשני שאני הכא דאמר בחיי ובמותי. ופי' הר"ן ז"ל דהשתא פשיטא ליה דיכול לאסור בפירוש דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. ועל כרחך לא פליגי אלא בנכסים אלו סתם. דבזה י"ל דאין דעתו לאסור לאחר שיצא מרשותו, דמאי איכפת ליה אי מתהני אידך בדבר שאין לו חלק ונחלה. ולכאורה גבי שביעית לא שייך למימר האי סברא דמאי איכפת ליה. דהא לא יצאה השדה מרשותו לגמרי. דאחר שביעית תחזור אליו, וחל האיסור לקדמותו אחר שביעית. ואם כן מהיכי תיתי למימר בשנה של שביעית לא נתכוין לאסור עליו. וצריך לומר כיון דמכל מקום עתה הוא של הפקר אין דעתו לאסור דבר שאינו שלו.
והיה נראה לומר דהא דמשני הש"ס שאני התם דאמר בחיי ובמותי היינו דהתם דוקא יכול לאסור בפירוש, משום דזה גם כן חשיב הנאה מה שהוא יורשו, וזה בכלל שאמר שאתה נהנה לי, אבל בנכסים אלו אין יכול לאסור לכשיצא מרשותו אפילו בפירוש. תדע דאילו אסר על אינש דעלמא הנאתו סתם, ואמר שאת נהנה לי בחיי ובמותי אטו כלום קאמר, דאיזה הנאה שייכא אחר מיתה, כיון דלא הזכיר נכסים, אלא הנאתו סתם אסר עליו, ודאי ליכא איסורא אלא בחייו, ועל כרחך הכא בבנו שאני, דזה גופא מה שיורשו הנאה משלו הוא אלא דלפי מה שכתב הר"ן ז"ל לקמן דהנכסים של הבן הם והוא יורשן, אלא דאסור הוא בעצמו ליהנות מהן, ע"כ שמעינן שפיר דיכול לאסור אפילו לכשיצא מרשותו, ועל כרחך צריך לפרש דבריו (דמשאמר) [דמה שאמר] שאת נהנה לי היינו משלי ואנכסים קאי, ועי' בב"ק שם (ק"ח ע"ב) כיון דאמר במותי על כרחך דעתיה אנכסים, דאי לאו הכי לא מצי אסר עליו.
והתוס' ז"ל הקשו, למאי דמסיק דבנכסי פליגי, ורב ושמואל סבירא ליה דגם בנכסי אסור גם לכשיצא מרשותו ואמאי לא פריך עליה מברייתא דהאומר לבנו כו' מת יירשנו, ומתניתין היא בב"ק (שם). ולפי הנ"ל לא תיקשי, דהכא שאמר שאת נהנה לי כ"ע מודים דאינו אסור אלא בחייו, כיון דהנאת גופו אסר עליו. ועיין בר"ן ז"ל לעיל (ל"א ע"א) גבי שישראל נהנין לי אלא היכא דאמר בחיי ובמותי ע"כ מפרשינן דבריו דאנכסים קאמר, ומסקנת הש"ס דלא פליגי בזה, ולכ"ע יכול לאסור דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. והיינו דוקא היכא דהאיסור התחיל בעודו ברשותו, אבל לאסור לאחר שיצא מרשותו לבד. מסתבר דאין יכול לאסור, וכן כתב הש"ך ז"ל (יו"ד סימן רט"ז סקי"ט). וכל זה הוא בנכסים אלו, אבל נכסי עליך אסור בעודו ברשותו דוקא, אבל לא לאחר שיצא מרשותו.
והיכא דאמר נכסי אלו כתב הר"ן ז"ל דאסור אפילו לאחר שיצא מרשותו, משום דהולכין אחר לשון אחרון דאמר אלו. ודבר זה שרשו מהירושלמי (פ"ה ה"ג), דמיבעי ליה בביתך זה משום ביתך אתה תופסו או משום זה, ולדברי הר"ן ז"ל איפשטא הבעיא, ואזלינן לחומרא. והרא"ש ז"ל כתב דספיקא הוא אי תפוס לשון ראשון או אחרון. ונראה דעל כרחך לא מיבעיא ליה אלא היכא דאסר ביתו, ואין לו אלא בית זה, דמשום הכי לישנא דזה ע"כ לטפויי אתי אפילו היכא דמכרו לאחר. אבל אם יש לו כמה בתים ודאי זה דקאמר לאפוקי שאר בתים דלא אסר עליו, וכיון דאמר ביתך מת או שמכרו לאחר מותר. ומטעם זה גבי ככרי זה עליך ליכא לספוקי כלל דכוונתו לאסור ככר זה דוקא עליו, ולא שאר ככרות, ואף על גב דמדברי הב"י (יו"ד) בסי' רי"ז לא משמע כן. נראה לי כמ"ש. ועוד זאת נראה ברור דעל כרחך לא מספקא לן אלא בביתך זה, דהוי תרי לישני דסתרי אהדדי, אבל היכא דאוסר בפירוש אפילו לאחר שיצא מרשותו פשיטא דאזלינן בחר דבריו המפורשים. וכדמוכח ממתניתין דקונם שאת נהנה לי בחיי ובמותי לא יירשנו, אף על גב דאמר שאת נהנה לי, והוא הדין אם אמר נכסי אסורין עליך אפילו לאחר שיצא מרשותו דאסור עליו.
ולקמן דף מ"ז (ע"א) בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס אי אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, ופשיט ליה רבא ממתניתין דבחיי ובמותי לא יירשנו, אלמא דיכול לאסור. וכתב הרא"ש ז"ל דבעיא דאבימי נמי מיירי באומר בחיי ובמותי, מדלא דחי הש"ס שאני הכא דאמר בחיי כו', כדאמרינן הכא. ונראה דהרא"ש ז"ל לא כתב הכי לדינא, דהא מסקינן הכא לכ"ע דבנכסים אלו סתם אסורין אפילו לכשיצא מרשותו, ומאן פליג עלייהו, אלא דכתב כן דאבימי מיבעי ליה אפילו אם אמר בפירוש בחיי ובמותי אי יכול לאסור. ורבא פשיט ליה היכא דאמר בפירוש, אבל להלכה פשיטא דקיי"ל דאפילו בבית זה סתם דאפילו מכרו לאחר אסור.
אבל מדברי הטור ז"ל (ביו"ד) בסי' רי"ז משמע דהרא"ש ז"ל כתב כן להלכה, דוקא היכא דאמר בחיי ובמותי. ובעיני יפלא, דאם כן הדרן למאי דסלקא דעתך הכא דאין חילוק כלל בין נכסים אלו ובין נכסי עליך, ובתרווייהו אינו נאסר לכשיצא מרשותו, והכא אמרינן מי איכא למ"ד אין אדם אוסר כו'. והב"י ז"ל בסי' רי"ז הנ"ל תמה גם כן על הטור ז"ל במש"כ קונם לביתי שאתה נכנס, מת או שמכרו לאחר מותר, ועל כרחך מיירי אפילו בדפריש בחיי ובמותי, דאי לאו הכי מאי אריא ביתי אפילו בית זה נמי מותר, ובדפריש אמאי מותר, הא הוי תרתי לישני דסתרי אהדדי ואזלינן לחומרא, כמו בביתך זה. וגם זה לא הבנתי, דלמה לאקשויי מביתך זה דבעיא היא בירושלמי, הא במתניתין דב"ק (ק"ח ע"ב) מפורש דאפילו באת נהנה לי מהני היכא דפריש, ואין זה תרי לישני דסתרי אהדדי כל שאסר בפירוש גם לאחר שיצא מרשותו.
ובמ"ש הרא"ש ז"ל דמיירי באמר בחיי ובמותי יש לדקדק קצת, דאפילו אמר הכי מנ"ל דאסרן אפילו אם מכרן לאחר, דלמא לא אסר אלא לאחר מיתה בעודן ברשות יורשיו. אבל לא אם מכרן לאחר, כי היכי דאמרינן בב"ק (ק"ט ע"א) גבי בנו דנותנן לארנקי של צדקה, ואחר כך מותר ליהנות מהן. וכמו שכתב השיטה מקובצת שם בב"ק בשם הראב"ד ז"ל, וי"ל דבבנו דוקא הוא דאמרינן דלא אסר עליו אלא בירושה, אבל לא במכרן לאחר, אבל גבי אחריני אין לחלק, וכל שאסר עליו במותו ממילא נאסר אפילו מכרן לאחר, ועיין לחם משנה (ה' נדרים פ"ה ה"ד) מש"כ בזה.
ולענין מתניתין כתב הר"ן ז"ל דלמסקנא לכ"ע מיירי מתניתין בנכסים אלו, דבנכסי אין כאן רבותא ע"ש. והרא"ש ז"ל פי' דלרב ושמואל מיירי מתני' בנכסים אלו, ור' יוחנן ור"ל מוקמי למתניתין בנכסי. ובירושלמי (פ"ד ה"ו) מייתי פלוגתא דר"י ור"ל בזה, דר"י אמר דבשביעית מותר אפילו נדר קודם שביעית, ור"י סבירא ליה דאסור בשביעית אם נדר קודם שביעית, ובעי לאוקמי הא דר"ל כר' יוסי לקמן (מ"ג ע"א) דאוסר גבי הפקר, ודחי לה דהפקר של שביעית שאני, דהוי הפקר של תורה, והוא כשיטת ר"י לקמן דבהפקר אסור עד שיבוא לרשות זוכה, ואם כן מתניתין רבותא קמ"ל דאפילו ר"י מודה בזה. ויתבאר בזה לקמן בעז"ה.