קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי · דף מא:
אלא רפואת נפש, גופו כו'. עיין מה שכתבתי לעיל בשמעתין דמחזיר אבידתו בזה. ולעולא (לעיל ל"ט דמוקי לרישא בנכסי חולה אסורין על המבקר קצת קשה, דלא הוי דומיא דסיפא, דמיירי בנכסי רופא אסורין על החולה. ופשטיה דמתניתין משמע דאחד גברא קאי נכנס לבקרו ומרפאהו. וכתב הר"ן ז"ל היכא דהחולה אסר על עצמו נכסי הרופא אפילו מסם של רופא מותר לרפאותו, דמן חיותיה לא אדריה. וצריך עיון, דאם כן באין לו מה יאכל לישתרי ליתן לו מיד ליד, דמן חיותיה לא אדריה. אלא ודאי בהנאה גמורה לא אמרינן הך סברא דמן חיותיה לא אדריה, ולא אמרינן הכי אלא לעיל גבי דריסת הרגל, דבלאו הכי אין זה אלא קפידא בעלמא, ובכלל ויתור, בזה אמרינן דמן חיותיה לא אדריה, ולא אסר עליו דריסת רגלו להנאתו. ועיין רש"י ז"ל שפירש למתניתין משום דלא אדריה מחיותיה. והוצרך לזה משום דהרפואה עצמה הנאה היא לו. אבל אין צורך לזה, אי משום דמצוה קעביד, כמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל. או משום דהוי כמחזיר אבידתו.
ועיין בש"ע (יו"ד) סי' רכ"א (סעי"ב) שכתב הרמ"א ז"ל דמודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה, משום דאינו מהנהו בשחיטתה, אבל לא מסוכנת, דמהנהו בשחיטתה. ולענ"ד צריך עיון, דממה נפשך, אי במקום שנוטלין שכר גם בריאה אסור. ואי במקום שאין נוטלין שכר אפילו מסוכנת לישתרי, דהוי כרפואת ממון היכא דליכא רופא אחר דמותר. משום דמחזיר לו אבידתו. ועיין בט"ז (סקמ"ב) ובנקודת הכסף שם.
הרא"ש ז"ל הביא כאן תוספתא (נדרים פ"ב ה"ז) דמעיד לו עדות ממון ועדות נפשות. והרמב"ם ז"ל לא כתבה. ועי' בכ"מ. ובעדות נפשות נראה דפשיטא דיכול להעיד לו ולהצילו. דמצוה קעביד. כמו מרפאהו רפואת נפש. אבל עדות ממון י"ל דאסור כמו רפואת ממון. אלא דגם זה לא גרע מחזרת אבידתו ומצוה קעביד, וגם מדעם דנפשיה קמהדר ליה. ועיין ש"ך ז"ל בסי' רכ"א (סק"ל). ועיין בפי' המשניות מש"כ ברפואת נפש, דכשרואה אותו שהוא מסוכן מחויב להצילו בין בגופו בין בממונו. משמע דאפילו משל הרופא מותר לרפאותו. וכן בדין, כיון שהוא מסוכן. אלא דבמקום סכנה מאי קמ"ל. ועל כרחך מתניתין מיירי דלית ביה סכנה. ועיין רשב"א ז"ל.
שם רא"ש בד"ה ר"י אומר באמבטי גדולה כו'. נראה דגרסא אחרת היה לו במתניתין, וגרס כמו בסיפא ורוחץ עמו באמבטי. רי"א כו'. אבל מה שכתב ואם אמבטי של זיעה מרבים לו חום בשבילו אינו מובן, דהא בגמ' תני בברייתא דמזיע עמו באמבטי. ור"מ פליג בברייתא וסבירא ליה דגדולה נמי אסור. ופי' ז"ל דגזר גדולה אטו קטנה. ולפי זה תיקשי למה לא פסקינן כר"מ, דהלכה כמותו בגזירותיו (עירובין מ"ז ע"א). והיה אפשר לומר דר"מ סבירא ליה דבגדולה נמי איכא הנאה קצת. אלא דלקמן גבי ולא יעשה עמו באומן פליג נמי ר"מ, וגזר רחוק אטו קרוב. ואפילו הכי לא קיי"ל כוותיה. וכן דקדק הק"ע (בשירי קרבן י"ד ע"ב). וי"ל דבר"ה (כ"ח ע"א) אמר רבא דמודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים ולא בימות החמה, אלמא דלא גזרינן ימות הגשמים אטו ימות החמה. והוא הדין איפכא דלא גזרינן. והיינו כר' יהודה דלא גזר.
משנה לא יעשה עמו באומן כו'. עיין פירוש המשניות [להרמב"ם] דמפרש לא יעשה עמו באומן, היינו לקצור שניהם בקרוב זה לזה. ע"ש מה שכתב. ובחיבורו (ה' נדרים פ"ו הי"ז) כתב גזירה שמא יסייענו. והוא דלא כדאמרינן בגמ' משום דמרפי לה לארעא קמיה. ועיין כסף משנה ז"ל. ועוד דאי קרוב גופא גזירה היא אם כן רחוק הוי גזירה לגזירה. וי"ל דאליבא דר"מ הוא דאמרינן הכי דבקרוב מרפי ליה לארעא. ומשום הכי גזר נמי ברחוק אטו קרוב. אבל לרבנן קרוב גופא טעמיה משום גזירה שמא יסייענו. ומשום הכי לא גזרי רחוק אטו קרוב. והיינו דקאמר הש"ס סתמא בקרוב כ"ע לא פליגי כו'. משום דלאו חד טעמא לר"מ ולרבנן. ובירושלמי (פ"ד ה"ה) נראה דמפרש לא יעשה עמו באומן היינו לשון אומנות, שלא יעשו שניהם מלאכה אחת, מפני שזה כמו שמלמדו אומנות. וקאמר התם על דעתיה דר"מ אסור ללמדו אומנות ואסור ללמד עליו זכות. וקצת יש לדקדק מאי אריא על דעתיה דר"מ, הא רבנן נמי מודו דבקרוב אסור. והיינו משום דלמד ממנו. ומה שכתב בקרבן העדה (בשירי קרבן י"ד ע"ב) דלרבנן מחיותיה לא אדריה אינו נראה, דאם כן אפילו מקרוב נמי. וגם אין זה ענין לחיותיה. ויש לומר דבקרוב אסור לרבנן משום גזירה שמא יסייעו. וברחוק הוא דאסור לר"מ מפני שהוא למד ממנו.
ולפי שיטת הש"ס דילן צריך עיון אם מותר ללמדו אומנות. ובלא שכר ודאי אסור, כיון דהוא דבר שנוטלין עליה שכר. אלא אפילו בשכר י"ל דאסור, דמכל מקום מהנהו בלימוד האומנות. וכבר כתבתי לעיל בזה גבי הא דלא ילמדנו מקרא. אבל מה שאמרו בירושלמי דלר"מ אסור (ללמדו) [ללמד עליו] זכות. מדברי התוספתא (פ"ב ה"ז) שהביא הרא"ש ז"ל דמעיד לו עדות ממון ועדות נפשות לא משמע כן. וכן נראה דלימוד זכות לא גרע ממחזיר אבידתו. אם לא שנאמר דלהעיד לו ולהחזיר אבידתו מצוה היא. אבל לימוד זכות לא מצינו דמחויב בדבר. אלא דבסנהדרין (ל"ב ע"ב) ובשבועות (ל' ע"א) אמרינן דזכות נמי מחויב ללמד. וגבי להעיד לו עדות נראה דלאו משום מצוה הוא דשרי. דהא מצוה וחיוב ליכא אלא היכא שמיחד אותו לעד. ואם כן אסור לכאורה דעביד שליחותו, כי היכי דבמחזיר אבידה גם כן אסור על פי שליחותו לדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל, וכמו שכתבתי לעיל בזה. ולמסקנת הרא"ש ז"ל דדוקא בדבר דבעינן שליחות הוא דאסור לעשות שליחותו אתי שפיר, דגבי עדות לאו שליחות הוא. וכן משמע מהא דאמרינן בר"ה (כ"ח ע"א) דמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. ולא אמרינן דשליחותו קעביד, דהא בעינן מדעתו לצאת. משום דאין זה שליחות גמורה.
וכתב הט"ז ז"ל בסי' הנ"ל (יו"ד סימן רכ"א סקמ"ד) דאסור ליתן מלאכה למודר, דנהנה הוא במה שמשתכר במלאכתו של מדיר. והביא ראיה לזה מדין רבית. ואין זו ראיה, דהתם אפילו הקדמת שלום אסור. ולפי דעת הר"ן ז"ל לעיל (ל"ד ע"א ד"ה תנן) גבי מחזיר אבידה דהמחזיר מותר לקבל שכרו מבעל אבידה אף על גב דנכסי בעל אבידה אסורין עליו. אם כן [נראה] דמותר להשתכר במלאכתו של מדיר. דגם מאחר יכול לקבל שכר מלאכתו. אלא דכבר כ' שם דמהירושלמי (פ"ד ה"ב) מוכח דאסור לקבל שכר. אם כן נראה דהוא הדין שכר מלאכה אחרת דאסור לקבל הימנו, וצריך עיון.