קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי · דף לט.
גמרא אמר שמואל לעולם כשנכסי מבקר אסורין על החולה, ובמקום כו'. ועולא מוקי לה כשנכסי חולה אסורין על המבקר, ועומד, משום דמחיותיה לא אדריה. ומסיק דשמואל נמי מודה דמחיותיה לא אדריה, וכדקתני בברייתא חלה הוא כו'. אלא דמתניתין לא ניחא ליה לאוקמי בהכי, משום דאפילו מישיבה נמי לא אדריה. וכתב הר"ן ז"ל להלכה אליבא דשמואל היכא דנכסי חולה אסורין על המבקר מותר אפילו ישיבה, דמחיותיה לא אדריה. ובנכסי מבקר אסורין על החולה מותר לעמוד, אבל לישב אסור אפילו במקום שאין נוטלין שכר על הישיבה משום גזירה שמא ישהה בישיבה. ויש לדקדק דשמואל דלא ניחא ליה לאוקמי מתניתין בנכסי חולה אסורין על המבקר, דאם כן אפילו ישיבה נמי מותר. על כרחך לא סבירא ליה גזירה דשמא ישהה. דאי סבירא ליה להאי גזירה אם כן שפיר תנן אבל לא ישב, דנהי דמחיותיה לא אדריה היינו כדי ביקור אבל לשהות שם ודאי אסור, דזה לאו בכלל חיותיה הוא. ואם כן היכי פסק הר"ן ז"ל כשמואל וכתב נמי להך גזירה דשמא ישהה. הא למסקנא ע"כ לא סבירא ליה לשמואל גזירה דשמא ישהה. וצריך לומר דלא שייך הכא גזירה דשמא ישהה, דכל כמה שישהה חיותיה הוא. וכן משמע מהא דקאמר הש"ס לעולא הא אפשר בעמידה, ולא קאמר גזירה שמא ישהה. אלא די"ל דלעולא לא מצי הש"ס למימר הכי, משום דלקמן משמע דעולא לא סבירא ליה לגזירה דר"ש בן אליקום, מכל מקום לדברי הר"ן ז"ל ע"כ צריך לומר כן.
והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ח ה"ו) פסק כאוקימתא דשמואל, דמתניתין בנכסי מבקר אסורין על החולה. ועומד אבל לא יושב במקום שנוטלין שכר על הישיבה. וקצת קשה כיון דפסק כר"ש בן אליקום לקמן (שם הי"ג) גזירה שמא ישהה. אם כן הכי נמי אפילו במקום שאין נוטלין שכר ליתסר בישיבה. וי"ל כנ"ל, דממסקנא אליבא דשמואל משמע דלא גזרינן הכא שמא ישהה. מדס"ל דבנכסי חולה אסורין על המבקר מותר אפילו בישיבה. אלא דהרמב"ם ז"ל לא כתב כלל לדינא דנכסי חולה אסורין על המבקר, משמע דסבירא ליה דאסור אפילו בעמידה. וכבר תמה הב"י ז"ל (יו"ד סימן רכ"א) על זה. ובירושלמי (פ"ד ה"ד) מפורש כן במתניתין דהיתרא דמתניתין לא הוי אלא בנכסי המבקר אסורין על החולה. אבל בנכסי חולה אסורין על המבקר הוא חטא על נפשיה. ושם בירושלמי איתא גם כן הא דאסור בישיבה הוא משום שמא ישהה. ומה שלא כתב הרמב"ם ז"ל כן צריך עיון. ובטעמא דאסור בשהיה כתב הר"ן ז"ל דבכה"ג שרי למשקל אגרא ע"ש. ומלשון רש"י ז"ל משמע דהישיבה מרובה עצמה הנאה היא.
והרא"ש ז"ל פסק בין בנכסי מבקר אסורין על החולה בין בנכסי חולה על המבקר. בתרווייהו עומד אבל לא יושב. והיינו כעולא. דעולא לא פליג עליה דשמואל בנכסי מבקר אסורין על החולה. ושמואל הוא דפליג עליה דעולא בנכסי חולה אסורין על המבקר. ופסק כעולא לחומרא. ובנכסי המבקר כו' משמע דפסק כאב"א. ואפילו במקום שאין נוטלין שכר אסור בישיבה. אבל הטור ז"ל פסק כשינויא קמא, ודוקא במקום שנוטלין שכר. וכן פסק בש"ע (יו"ד סימן רכ"א סע"ד). ועיין ב"י ז"ל בסי' רכ"א.