קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי · דף לח:
ר"ן בד"ה שאם ירצה כו' כתב דהא דשרי ר"א בבהמה טמאה היינו מזונות יתירים. אבל כדי חייו ודאי אסור, דמהנהו בזה, וכן כתב לקמן גבי עבדיו ושפחותיו הכנענים, דוקא מזונות יתירין, אבל כדי חייו אסור. וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ד סימן ד'). וכבר כתבתי לעיל דהא דזן את אשתו ע"כ מיירי אפילו במזון כדי חייו, מדתנן אף על פי שהוא חייב. וכן מצאתי להרשב"א ז"ל שדחה מטעם זה דברי המפרשים במזונות יתירין. ואם כן כה"ג מיירי נמי מזונות בהמתו אפילו כדי חייו. ובעבדיו ושפחותיו יותר קשה, כיון דקצת מצוה לפרנסם, אם כן הוי דומיא דמזונות אשתו ובניו דיכול לזון בכל גוונא, משום דאדעתא דנפשיה קעביד, ואיהו ממילא מתהני. אלא דבגמרא משמע דהא דזן את עבדיו הוא משום דאין לו הנאה מזה, דלמנחרותא עבידן, ולא שייכא מצוה בהא. אלא די"ל דכדי חייו מותר משום מצוה. ובגמרא איירי במזונות יתירין דלא שייכא מצוה, ואפילו הכי מותר משום דלמנחרותא עבידן, ואין לו הנאה מזה. ומדברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ו ה"ד) נראה דאפילו מזונות כדי חייו מותר בעבד, שכתב לעבד ושפחה בהדי אשתו ובניו. אלא דמה שכתב בכולהו אף על פי שהוא חייב במזונותיהן, משמע דקאי אפילו אעבד ושפחה צריך עיון, דהא הוא ז"ל פסק (ה' עבדים פ"ט ה"ז) דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, ועיין רש"י ז"ל לקמן.
שם בד"ה ובבתו בוגרת כו', אי נמי כי קאמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן כו'. משמע דסבירא ליה להר"ן ז"ל דשליחות אסור אפילו בדבר שאין צריך שליחות, דלמאן דסבירא ליה דשליחות לא אסור אלא בדבר הצריך שליחות אם כן אפילו לדעתו דחתן מותר, וכן כתב הרשב"א ז"ל.