קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי · דף לז:
גמרא בנות מי בעי שימור. עיין ברא"ש ז"ל דלא הוי גרס במתניתין ובנותיו. ועל עיקר גירסא זו קשיא לי מאי קאמר בנות מי בעי שימור, הלא אשה בלאו הכי אסור ללמדה, כיון דיכול לקבל שכר בשביל זה, דעל כרחך לא הזהירה תורה ללמד בחנם אלא בזכרים שישנן בכלל מצות תלמוד תורה, ומה אני בחנם אף אתם בחנם, אבל אשה דאינה במצות תלמוד תורה מנלן דאסור לקבל שכר, ואפילו לבן עזאי דאמר בסוטה (כ' חייב אדם ללמד את בתו תורה. מודה דאין בזה חיוב גמור כמו באיש, וכדאמרי' בקדושין (כ"ט ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם ועי' בש"ע א"ח (סימן מ"ז סעי"ד) לענין ברכת התורה.
פיסוק טעמים דאורייתא היא, ור"י סבירא ליה דלאו דאורייתא היא. וכתב הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רמ"ו (סע"ה) דכל מילי דרבנן שרי ללמדן בשכר. ולענ"ד צ"ע, דכיון דכל מילי דרבנן הוי בכלל לא תסור, אם כן בכלל חוקים ומשפטים הם. ודוקא פיסוק טעמים דאין זה אלא הבנת המקרא הוא דסבירא ליה לר"י דאין זה בכלל חוקים ומשפטים, אבל לא שאר דברי סופרים, ורוב תורה שבעל פה הם חידושי סופרים. וקצת ראיה לזה מהא דפריך בקדושין (נ"ח ע"ב) המקדש באפר פרה מקודשת מהא דנוטל שכר להזות הזייתו פסולה. ולפי הנ"ל הא יכול ליטול שכר להזות בטומאה דרבנן דהאיסור שכר הזאה הוא גם כן מקרא דואותי צוה, כדאיתא בבכורות (כ"ט ע"א) ואם כן אין זה אלא בטומאה [דאורייתא]. ואף דיש לדחות, מכל מקום דין זה צ"ע.