קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי · דף לז.
גדול בר שימור הוא, בקטן. וכתב הר"ן ז"ל דאף על גב דאין מצווין להפרישו מכל מקום לא ספינן ליה בידים, וכ"כ הרשב"א ז"ל. וזה לכאורה דלא כמו שכתבו התוס' ז"ל בפסחים (פ"ח ד"ה שה) דהיכא דאיכא חינוך מצוה מותר לספות לו בידים, והכי נמי איכא מצוה. ויש לחלק. ולהרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"י הי"ב) שכתב דהמדיר עובר אם מהנהו אתי שפיר בלאו הכי. והרשב"א ז"ל כתב עוד דאיכא לאוקמי במופלא הסמוך לאיש ע"ש, ומדברי התוס' ז"ל נראה דשימור לא שייך אלא בקטן גמור, ומשום הכי במדרש לא שייך שימור, אף על גב דבן עשר למשנה ע"ש.
רש"י בד"ה היה גדול מלמדו לו ולבניו מקרא, ולבניו נמי הואיל ואביהן כו'. ואין זה מובן, דאפילו איכא שכר שימור בבניו אין זה הנאה לו, כמו למ"ד משום פיסוק טעמים. ובאמת הנאה זו שאינו נוטל עליה שכר לא ידענא היכי שייך בקטן, וכי קטן בר נותן שכר הוא. גם מש"כ הר"ן ז"ל דהוי כספי ליה בידים גם כן צריך עיון, דהלימוד לאו הנאה הוא אלא מה שאינו מקבל שכר ממנו, זה אינו כספי ליה בידים, אלא הוא נהנה בעצמו מן השכר, ודו"ק.