קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי · דף לו:
ר"ן בד"ה אלא אדעתא דנפשיה. וכתב בשם הרשב"א ז"ל דאתיא כחנן, דלרבנן לא גרע מפורע חובו. והר"ן ז"ל כתב דהכא אדעתא דנפשיה קעביד משום טובת הנאה, ובעל הכרי בגרמא בעלמא מיתהני. והדבר צריך עיון, דאם כן במחזיר אבידה נמי נימא דהמדיר עביד אדעתא דנפשיה משום פרוטה דרב יוסף. וכן לקמן (מ"א דאמרו דאינו רוחץ עמו באמבטי אף על גב דמתכוין להנאתו. וי"ל דדוקא לענין פורע חובו הוא דאמר כן, דלא הוי הנאה ממש אבל בהנאה גמורה ודאי אסור אף על גב דמכוין להנאת עצמו והמודר מיתהני ממילא, מכל מקום הרי מהנהו.
ומכל מקום יש לדקדק בדברי הר"ן ז"ל, הא לרבנן חשיבא הנאה פורע חובו משום דזה מחויב לשלם למי שפרע בשבילו. ואם אינו משלם לו הרי הוא כנותן לו משלו. ומאי אהני מה שתרם אדעתא דנפשיה, מכל מקום זה מחויב לשלם לו, והוא נותן לו. וכי תימא דאין בעל הכרי מחויב לשלם לו משום דהוי ממון שאין לו תובעים. אם כן בלאו הכי מצי אתיא אפילו כרבנן, כיון דאינו מחויב לפרוע לו, והוי כמו לוה על מנת לפרוע. דרבנן נמי מודו בהא כדאמרן לעיל. וכן נראה דכ"ע מודו בהא דמה שמתקן את טבלו אין זה חשוב הנאה, כמו בקרבנות דמתירו לאכול בקדשים. ומה שפרע את חובו תרומותיו ומעשרותיו גם כן אינו בכלל שאר פורע את חובו, כיון דהוי ממון שאין לו תובעים. ולענין תרומה בלאו הכי יש לומר דאין זה בכלל פורע חובו, כיון דחטה אחת פוטרת את הכרי. ולענין מעשרות גם כן נראה דמעשר שני אסור להפריש בשבילו, כיון שהמודר עצמו יאכלנו בירושלים. ויש לומר דתליא בפלוגתא דמעשר שני אי ממון בעלים או ממון גבוה.
גמרא לעולם משל בעל הכרי כו'. ובאומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום. פרש"י ז"ל כיון דלא שוייה שליח לדידיה דוקא לא מהני ליה כלל, דאם הוא לא תרים אחריני תרים. ולפי זה דוקא משל בעל הכרי הוא דאיכא למימר דהוי תרים אחרינא. אבל משלו על בעל הכרי אפילו אי אמר בעל הכרי כל הרוצה כו' מהני ליה, דמי יודע אם אחר ירצה לתרום משלו. ולד' רש"י ז"ל אין צריך לחלק בין כל הרוצה כו' ובין כל השומע קולי יזון דכתובות (ע' ע"ב). משום דהתם הוי דומיא דמשלו על בעל הכרי. ולשון שליחות גמור הוא זה. אלא דלא מהני ליה, כיון דאחר גם כן יכול לתרום.
והתוס' ז"ל כתבו גם כן דאין צריך לחלק בין כל הרוצה כו' ובין כל השומע קולי. וחילקו גם כן בין משל בעל הכרי על בעל הכרי ובין משלו על בעל הכרי. דמשל בעל הכרי אין כאן הנאה אלא במאי דעביד שליחותיה, וכיון דלא עשאו שליח בפירוש מותר. אבל משלו הוי הנאה גמורה, וכל היכא דעביד לדעתו אסור. והיינו דאמרינן גבי כל הזן כו' דשליחותיה קעביד. ולפי זה כל הרוצה הוי שליחות גמורה גם בגיטין וקדושין. ועיין תוס' בד"ה מאן שוייה שליח ובד"ה אלא לאו אין צריך דעת. דמשמע מדבריהם התם דאפילו לדעתו בעלמא ואינו מצוהו אסור משום דשליחותיה קעביד. ומפני טעיות ושיבושים אשר בדבריהם ממס' זו לא נתבאר במאי קמיירי, אי בשל בעל הכרי, הא מסיק הש"ס דאפילו אומר כל הרוצה לתרום כו' גם כן מותר. ואי משלו על בעל הכרי, כיון דמשלו הוא תורם אפילו לדעתו לבד בלי שום ציווי אסור. ומשמע להו הכי מהא דלא מיבעי לן אלא אי צריך דעת, אבל אין צריך שמצוהו. וכן משמע באמת דמשלו אין צריך שליחות גמורה, מהא דבעי למימר כיון דזכות הוא לו אין צריך דעתו כלל, אלמא דמשלו אין צורך בשליחות גמור, דהא משל בעל הכרי אפילו ידעינן דניחא ליה אינו יכול לתרום בלא שליחות בפירוש. וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בשמעתין.
והקשו התם (ד"ה אלא לאו) מאי שנא דהכא בתרומה אסור לדעתו אפילו בשאינו מצוהו, וגבי מחזיר לו אבידה אפילו לדעתו אסור. ותי' דתרומה שאני דצריך שליחות מדעתו, אבל דבר שאין צריך דעת אפילו לדעתו מותר, אבל כשמצוה אותו נראה מדבריו דאסור גם במחזיר אבידה. והרשב"א ז"ל בשמעתין דמחזיר לו אבידה כתב דאפילו מצוהו להחזיר לו גם כן מותר, ואדעתא דנפשיה קעביד. וכן כתב הרא"ש ז"ל גם כן בפסקיו (פ"ג סימן ד').
והר"ן ז"ל כתב לחלק בין כל הרוצה כו' ובין כל השומע קולי. דכל הרוצה לאו שליחות גמור הוא, ומשום הכי מותר בתרומה דסגי בגילוי דעתא לחוד, ולא בעינן בתרומה שליחות גמורה, ומשום הכי מותר נמי במודר הנאה, דלאו שליחותיה קעביד. וקשיא לי לפי שיטתו מנ"ל לחלק בין תרומה לגיטין וקדושין בשליחות. דבגיטין וקדושין בעינן שליחות גמורה, וגבי תרומה סגי בגילוי דעת דכל הרוצה דהא משמע בריש האיש מקדש (קידושין מ"א ע"ב) דחד דין שליחות לכולהו, מדפריך הש"ס התם נילף חד מחבריה. והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות תרומות (הלכה ג') כתב דכלך אצל יפות מהני בתרומה אפילו לאשווייה שליח. וכתב הכסף משנה ז"ל דמהני בזה גילוי דעת לחוד, כיון דמצוה היא. ובפ' אלו מציאות (ב"מ כ"א ע"א) מוקמינן לה בדשוייה שליח, אבל אי לאו הכי לא מהני כלך אצל יפות, וי"ל דמשמעתין דאמר רבא דכל הרוצה לתרום כו' סגי בתרומה קצת סיעתא היא דסגי בגילוי דעת. וכן משמע מהא דאפוטרופסים תורמין בשביל יתומים (גיטין נ"ב ע"א) אף על גב דלאו בני דעת הם לעשות שליח, אלא משום דזכות הוא להם יכולים לתרום בשבילם, אלמא דלא בעינן שליחות גמורה. ועיי"ש הלכה ט' מה שכתב הכסף משנה בשם הר"י קורקוס. ועי' במשנה למלך ז"ל שהביא בכלך אצל יפות (שם ה"ג) דברי הירושלמי (תרומות פ"א ה"א) דמכאן ולהבא נעשה תרומה ולא למפרע. ובש"ס דילן לא משמע הכי, מדפריך לאביי (ב"מ שם) דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הא לא ידע ליה, ואי מכאן ולהבא הוי תרומה מאי קושיא, וי"ל דחדא מיתרצא בחברתה, דמשום הכי לא כתב הרמב"ם ז"ל דשוייה שליח, משום דסבירא ליה כהירושלמי דמכאן ולהבא נעשה תרומה, ואין צורך לאוקמי דשוייה שליח, וגם לא תיקשי לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
עכ"פ מסוגיא דריש האיש מקדש ודאי תיקשי היכי בעינן למילף התם קדושין וגיטין מתרומה לענין שליחות, כיון דלא דמיין להדדי, דבגיטין וקדושין בעינן שליחות גמורה, וגבי תרומה סגי בגילוי דעת. ובאמת איכא לאקשויי כהאי גוונא גם משליחות דקדשים, דאמרינן התם דחדא מחדא ליכא למילף משום פרכות דאמרינן התם. והא גבי קדשים גם כן משמע דלא בעינן שליחות גמורה, לפמש"ל דעיקר שליחות קדשים הוא הפרשת הקרבן בשביל חבירו. ובפסחים פרק האשה (פ"ח ע"א) אמרינן דאם הפריש על בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים ושתקו הוי כמו שהפריש לדעתן. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' ק"פ פ"ב ה"ח). אלמא דאין צריך אלא דעתו, אבל לא שליחות בפירוש, ובפרק האיש מקדש מדמי הש"ס כולהו שליחות אהדדי. ולמסקנא אמרינן התם דתרומה אתיא מבינייא מגיטין וקדושין וקדשים, והרי אין דין שליחותן דומה זה לזה. ובערכין (כ"א ע"א) בהא דפליגי בהפרשה דעולה ושלמים משמע נמי דלא בעינן שליחות גמור, דעד כאן לא פליגי אלא דמר סבירא ליה דצריך דעתו משום דלא ניחא ליה בדבר שאינו שלו. אבל אי ידעינן דניחא ליה וזכות הוא לו היה קדוש אפילו שלא לדעתו.
והנה גם בשליחות גיטין וקדושין מצינו דזכין לה אפילו שלא בפניו היכא דזכות הוא לה, כדמשמע בגיטין פ"ק (י"א ע"ב) דדוקא משום דחוב היא לה אינו זוכה לה, וכן מצינו גבי קדושין בקדושין דף מ"ה (ע"ב) ודלמא ארצויי ארצי קמיה. ופרש"י ז"ל שגילה דעתו דניחא ליה בה, וזכין אדם שלא בפניו. וכן מבואר בש"ע אה"ע סי' ל"ה וסי' ל"ו בבית שמואל שם. ולפי זה אתי שפיר קצת, דבכל שליחות אין צריך אלא גילוי דעת. אבל מדברי הר"ן ז"ל משמע דשליחות תרומה לא דמי לשליחות גיטין וקדושין, וכמו שכתב גם כן הר"י קורקוס בפ"ד מהלכות תרומות (הלכה ט'). ולדברי צריך עיון מהא דקדושין פרק האיש מקדש (מ"א ע"ב), דמשמע התם דכל שליחות דמי להדדי.
ועיין בדברי הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש (קידושין ט"ז ע"ב בדפי הרי"ף) גבי הא דאמר רבה בר רב הונא מנין שזכין לאדם שלא בפניו, שנאמר ונשיא א' כו', שהאריך שם בדין זכיה אי מטעם שליחות הוא אי לא, ומסקנתו דזכיה מטעם שליחות, ואם כן בכל שליחות כל שגלה דעתו דניחא ליה דזכין לו. ומדברי הרשב"א ז"ל לא משמע כן, שהקשה בשמעתין בהא דאמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת דמאי אהני מה שזכות הוא לו. והא בעינן שליח לדעת. ותי' דתורם משלו אין צריך דעת, משמע דמשל בעל הכרי אף על גב דזכות הוא לו וידעינן דניחא ליה אינו יכול לזכות לו ולתרום עד שיצוהו. וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל, שכתב דאם אמר כל התורם אינו מפסיד לא מהני גבי תרומה, והדברים ארוכים בזה, וצריך עיון בדברי הראשונים ז"ל. ואני לפרש באתי. ועיין עוד בדברי הר"ן ז"ל (שם י"ח ע"ב) גבי שמא נתרצה האב, שכתב דקדושין חלין למפרע, כיון שנתרצה השתא מסתמא למפרע ניחא ליה, וזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו, וזה דומיא דכלך אצל יפות ואפילו הכי משמע בפ' אלו מציאות (ב"מ כ"ב ע"א) דדוקא שוייה שליח. ודו"ק בכל הנ"ל.
ולענין איבעיא דמיבעי לן בתורם משלו על של חבירו אי צריך דעת לא איפשיטא בגמרין. והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות תרומות (ה"ב) כתב דתורם אפילו שלא מדעתו. וכתב הכסף משנה ז"ל דמהא דאמרינן דטובת הנאה של התורם משמע דאין צריך דעת, דאי הוי צריך דעת אמאי טובת הנאה שלו, הא הוי שלוחו של בעל הכרי, ואין זה מוכרח, וכמו שכתב המשנה למלך ז"ל שם. ומה שכתב המשנה למלך ז"ל סעד לדבריו מדברי התוס' ז"ל פרק מרובה (ב"ק ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר) שכתב, דהא דפודה פטר חמור של חבירו, דמיבעי לן (בכורות י"א ע"א) אי פדיונו לפודה או לבעלים היינו שלא מדעתו, דאי מדעתו דומה שיהיה פדיונו לבעלים, והכי נמי אי בעינן דעת טובת הנאה של בעל הכרי. דז"א, דהכא לא מיבעי לן אלא אי צריך דעת או לא, משום דזכות הוא לו, ומסתמא ניחא ליה. ואם כן הכל בשליחותו הוא, ואפילו הכי מסקינן דטובת הנאה של התורם, והיינו משום דכיון דעיקר התרומה לא שייכא לבעל הכרי, ואין בה אלא טובת הנאה, משום הכי אפילו כי תרם לדעתו טובת הנאה להתורם. אבל גבי פדיון פטר חמור אי נימא דבעי דעת בעלים וכיון דשלוחו הוא שייך הפדיון לבעלים.
והמשנה למלך ז"ל (שם) כתב דאיפשיטא הבעיא מהא דיכול לפדות פטר חמור של חבירו שלא לדעתו, והביא כן בשם הריטב"א ז"ל. וגם זה לא הבנתי דהתם שאני, דפודה אפילו שלא לדעתו לגמרי, דהיינו בעל כרחו, והכא בתרומה שלא לדעתו לגמרי ודאי אינו יכול לתרום, אלא היכא שלא נודע לו מספקא לן אי זכות הוא לו אי לא. וכ"כ התוס' ז"ל בבכורות (י"א ע"א ד"ה הפודה) דלא דמי פדיון פטר חמור לתורם משלו על של חבירו, דגבי תרומה נאמר גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם (ב"מ כ"ב ע"א), והיינו דבעינן רצון הבעלים, אבל גבי פדיון פטר חמור לא בעינן [רצון] בעלים כלל, ואפילו שלא ברצונם יכול לפדותו, כמו הקדש דעלמא. והמשנה למלך ז"ל תמה על דברי התוס', ולא ידעתי למה, אלא דמש"כ התם דמיבעי ליה אי צריך דעת משום דכתיב אתם מה אתם כו' אף שלוחכם לדעתכם. והכא כתבו התוס' ז"ל דגבי תורם משלו לא נאמר אף שלוחכם לדעתכם, וכן כתב הרשב"א ז"ל דלא בעינן שיצוהו, ומכל מקום עיקר דבריהם מוכרחים, דבעל כרחו ודאי לא הוי תרומה. ואם כן לא שמעינן מהא דפודה פטר חמור להכי.
אבל מדברי הירושלמי (פ"ד ה"ג) משמע דפשיטא להו דאין צריך דעת, דמפרש ותורם את תרומותיו משלו על בעל הכרי. ומייתי התם פלוגתא בטובת הנאה, המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו טובת הנאה של מי, ר' אבהו אומר של מתקן, ור' זעירא אמר של בעל הפירות. הרי מפורש דיכול לתקן שלא מדעת בעל הכרי, וגם משמע כדברי הכסף משנה ז"ל (ה' תרומות פ"ד ה"ב עיין שם) דלא פליגי אלא בתורם שלא מדעתו. אבל לדעתו לכ"ע טובת הנאה של בעל הפירות, ומדמי התם הא דמתכפר עושה תמורה לטובת הנאה, ובש"ס דילן מחלקינן בינייהו. וכיון דבירושלמי פשיטא לן דתורם שלא מדעתו, משום הכי פסק הרמב"ם ז"ל כן בפשיטות. ועוד יש להביא קצת סמך מהא דעולא דסבירא ליה בערכין (כ"א ע"א) דאפילו עולה ושלמים מפריש שלא לדעתו, ושמואל פליג עליו, משום דניחא ליה להתכפר בשלו, משמע דתרומה דלאו לכפרה עבידא לכ"ע תורם שלא לדעת, ודו"ק.
גמרא אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא כו'. ופי' [רש"י] ז"ל דאסור ללמדו מקרא כיון דמותר ליטול שכר והוא אינו נוטל הרי הוא מהנהו, ואם כן בשכר משמע דמותר ללמדו, ואם כן אמאי תנן סתמא לא ילמדנו מקרא. ועוד דהאיכא תקנה להפיל הנאה להקדש, וכן הקשה הרשב"א ז"ל. ועוד קשה אמאי שרי ללמד לבניו מקרא, הא מהנהו שאינו נוטל שכר ממנו, דהאב מחויב ללמד את בנו בשכר, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ת"ת (ה"ג). אבל מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ו ה"ז) נראה דמפרש לה דאפילו בשכר אסור ללמדו מקרא, דדוקא מדרש דמצוה ללמדו בחנם אין זה הנאה, דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל מקרא דמותר ליטול שכר אין כאן מצוה כל כך, והלימוד עצמו הוי הנאה, וכמו שאסור ללמדו אומנות לר"מ בירושלמי (פ"ד ה"ה) אלא דלמאי דמסקינן דהא דנוטל השכר הוא שכר שימור בעלמא, או שכר פיסוק טעמים, אם כן בעיקר לימוד המקרא מצוה הוא דעביד, ומה שמשמרו אין זה חשוב הנאה, דאין זה אלא מבריח ארי, ולמ"ד משום פיסוק טעמים יש לומר דבלימוד פיסוק טעמים מהנהו כמו באומנות, אבל למ"ד שכר שימור ליכא למימר הכי. ועוד דלרבנן דלר"מ מותר ללמדו אומנות.
ולענין הלכה כתב הר"ן ז"ל דקייל כר"י דאמר שכר פיסוק טעמים, ולגדול נמי מותר ללמד מקרא, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (שם). ואם כן קיי"ל דפיסוק טעמים לאו דאורייתא, וי"ל דפיסוק טעמים לחוד וטעמים לחוד, דטעמים נראה דלכ"ע הלכה למשה מסיני הם, וכמבואר בזוה"ק (עיין ח"ג הל"ו ע"א). אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תלמוד תורה (הלכה ז') נראה דסבירא ליה כדברי הירושלמי דמקרא עצמו מותר ללמד בשכר, משום שנאמר חוקים ומשפטים, חוקים ומשפטים אתה מלמד בחנם, היינו תורה שבע"פ, אבל תורה שבכתב אין אתה מלמדו בחנם אלא בשכר.