אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק רביעי › דף לו.

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק רביעי · דף לו.

דף לה:

גמרא אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא היינו שפיגולן פיגול כו'. וכתב הרא"ש ז"ל דמשום הכי פריך מברייתא ולא ממתניתין, משום דהוי מצי למימר דהוי פיגול מדרבנן. מדבריו ז"ל משמע דממזיד נמי קשיא ליה. ואם כן למה ליה למיפרך ממתני' דגיטין, אמאי לא פריך מקרא שנאמר בו פיגול. והיכי אשכחן פיגול האמור בתורה. אלא ודאי ממזיד לא קשיא ליה כלל, דגזירת הכתוב הוא שיפסל הקרבן במחשבת פיגול. ומשוגג לחוד הוא דפריך נימא לתקוני שדרתיך, דבתורה לא נאמר אלא במזיד. ואין צורך גם למה שכתב הר"ן ז"ל דבמזיד ניחא ליה משום דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, דזה הוי מלתא דתליא בפלוגתא, אלא במזיד על כרחך גזירת הכתוב הוא. והרשב"א ז"ל הקשה מאי קאמר אמאי הוי פיגול כו', הא אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה. ותי' דהני מילי בדבר שאין בו שליחות, אבל בדבר שצריך שליחות אם שינה בשליחותו לאו שחיטה היא כלל. אלא (בחונקו) [כחונקו]. ונהי דפסול הוא. אבל פיגול לא הוי. מדבריו ז"ל נראה דממזיד נמי קשיא ליה.

ולפי שיטת התוס' ז"ל ביומא שכ' לעיל דלא מעכבא דעתו בדיעבד, ואפילו שחט שלא לדעתו כשר. אם כן הדק"ל הא אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, כיון דשחיטה כשירה היא. ועוד דלדבריו ז"ל היכא דפיגל בזריקה גם כן צריך לומר דאם זרק שלא לדעת בעלים פסולה הזריקה. ואין זה מבואר דבכל עבודה ועבודה יכול לעכב. והא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, היינו בהקרבה ראשונה, בשחיטה. אבל בזריקה נהי דלכתחלה צריך דעתו. אבל לפסול אם זרק שלא לדעתו זו לא שמענו. אך נראה כיון דזריקה עיקר כפרה גם בזה בעינן רצונו.

ועיין רא"ש ז"ל בד"ה אי אמרת בשלמא כו', שהרי הפקיעה תורה כו'. מדלא בעינן דעת בעלים עכ"ל. ואין זה מובן, דהא באלו הקרבנות דצריכין דעת מספקא לן אי שלוחי דידן או שלוחי דשמיא. ויש לדקדק עוד, לד' הרשב"א ז"ל אפילו אי שלוחי דשמיא הם מכל מקום אמאי הוי פיגול, כיון דהשחיטה והזריקה בלאו הכי פסולין משום דלאו לדעתו הם. וצריך לומר כיון דאין הכהן שלוחו, אלא דעתו בעלמא הוא דצריך. מחשבתו מועלת בזה, וצריך עיון. והא דלא משני הש"ס דמתניתין דהכהנים שפיגלו מיירי באלו הקרבנות שאין צריכין דעת, משום דקושטא משני. ולד' הרא"ש ז"ל יש לומר דקרא דפיגול איכא לאוקמי שנתנו לו הבעלים רשות לפגל. ודוחק.

גמרא אלא מעתה יביא חטאת חלב, שכן אדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה כר' יהודה. עיין בר"ש ז"ל סוף נגעים (פי"ד משנה י"ב) שכתב דהבעל אינו מחויב להביא בשבילה חטאת חלב או חילול שבת. והביא שם כן בשם (הת"כ) [ספרי נשא פ"ח]. והכא מוכח דחטאת חלב גם כן בכלל קרבנות שהיא חייבת. וכן מבואר בירושלמי פרק נערה בכתובות (פ"ד ה"ח). ויש לדקדק מאי פריך, הא גבי חטאת חלב לא כתיב קרא, דהתם הוא דכתיב זאת תורת היולדת, בין פקחת בין שוטה. ומזה ילפינן דאין צריך דעת, ולא מייתי הא דר' יהודה לעיל אלא לאשמעינן למאן קמזהר רחמנא. אבל גבי חטאת חלב דלא כתיב קרא מנ"ל דיוכל להביא בשביל אשתו שוטה. ומהיכא תיתי נימא דאין צריך דעת. וי"ל דלמאי דיליף בספרי זוטא מוהביא את קרבנה עליה (במדבר ה' ט"ו), דהבעל חייב בקרבנות אשתו. ונהי דהתם ממעט חטאת חלב דבא לכפרה. אבל לשיטת הש"ס דילן דחטאת חלב נמי בכלל והביא הוא. ממילא דאיכא למדרש והביא מכל מקום בין פקחת בין שוטה, כמו בקרבן יולדת דמיירי ביה קרא.

והתוס' ז"ל הקשו מאי קאמר אלמה א"ר אלעזר, ואמאי לא פריך מר' יוחנן גופא דאמר הכל צריכין דעת. ותירץ דמצינו למימר דר' יוחנן מיירי בכהן המקריב דצריך דעת. ולא הבנתי דבריהם ז"ל, כיון דילפינן מאשתו שוטה. אם כן בשעת הקרבה גם כן לא בעינן דעתו, כמו במחוסרי כפרה דאין צריך דעת לא בשעת הקרבה ולא בשעת הפרשה. ועוד קשה אמאי לא פריך מברייתא דערכין (כ"א ע"ב) חטאתו של פלוני עלי, לדעת יצא שלא לדעת לא יצא. ועוד יש לדקדק בעיקרא דהאי מלתא דילפינן דאין צריך דעת מהא דמביא על ידי בנו ובתו הקטנים ועל אשתו שוטה, הא בערכין משמע דטעמא דצריך דעת הוא משום דלא ניחא ליה להתכפר בשאינו שלו, למר בשעת הפרשה ולמר בשעת כפרה. וכמו שכתבו התוס' ז"ל התם (ד"ה מאי). ואם כן היכי ילפינן מבנו ובתו הקטנים או מאשתו שוטה, הא לא שייך גבייהו דלא ניחא להו. ומשום הכי יביא קרבן בשבילן. אבל בחבירו שלא לדעתו מנ"ל דיביא דלמא לא ניחא ליה.

והיה נראה לומר דהא דאמרינן התם בערכין דטעמא משום דלא ניחא ליה הוא דוקא בעולה ושלמים דלאו לכפרה אתיין, משום הכי אי הוי ניחא ליה היה יכול להקריבן שלא לדעתו. אבל בחטאת ואשם דלכפרה אתיין בעינן דוקא דעתו, שיודע לו שהוא מתכפר בו, אבל שלא לדעתו אינו מתכפר כלל. והוי סד"א דבמחוסרי כפרה גם כן בעינן דעתו דוקא, כיון שגם הם באין לכפר קצת ולהתירן בקדשים. להכי ילפינן שפיר מהא דמביא על ידי בנו ובתו הקטנים או על ידי אשתו שוטה, ומותרין באכילת קדשים, אלמא דאין צריך דעת. ולפי זה יש לומר דמשום הכי לא פריך מברייתא דערכין, משום דהוה אמינא דהתם טעמא משום דלא ניחא ליה. אבל היכא דניחא ליה כמו בנו ובתו הקטנים שפיר מביא בשבילן, להכי פריך מר"א דלא עשה ולא כלום, משמע דבעינן מדעתו דוקא, ובערכין שם הארכנו בחי' שם בזה.

אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו, אלמא אמר ר"א הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום. יש לדקדק לעולא דאמר בערכין (כ"א ע"ב) דעולה ושלמים בשעת הפרשה אין צריכין דעת. אם כן משמע דגבי פסח משמע דלכ"ע הפרשה שלא לדעתו לא עשה כלום, דהא פסח נמי לאו לכפרה אתי. ועוד דמאי קמ"ל ר"א, הא ברייתא מפורשת היא בפסחים פרק האשה (פ"ח ע"א) דעל בנו ובתו הגדולים אינו יכול להביא שלא מדעתן, ואי משום דברייתא מיירי דקאמרי לא, והכי מוקמינן לה התם. ור"א קמ"ל דאפילו בלא דעתו וידיעתו גם כן לא כלום הוא. דאם כן מאי קאמר יביא פסח על חבירו שכן מביא על ידי בניו הקטנים, הא גבי בניו הקטנים אפילו אמרי לא אוכלין משל אביהם. וגבי גדול ודאי לא מצי למנותו על שלו בע"כ. ואם כן היכי מצינן למילף גדולים מקטנים. וכי תימא גבי מחוסרי כפרה נמי היכי ילפינן גדול מקטן, הא בקטן אפילו אינו רוצה יכול להביא בשבילו, וגדול במחוסרי כפרה גם כן לא מסתבר שיביא חבירו בשבילו בע"כ. דזה אינו, דהתם שפיר מייתי מקטנים דאין צריך דעת, וניתר בקדשים אפילו שלא בדעתו. ומה שבקטן אפילו מוחה אין שומעין לו היינו כיון דלאו בר דעת הוא. והוא עצמו לאו בר הבאת קרבן הוא, משום הכי אין שומעין לו. אבל גבי פסח דקטן עצמו בר פסח הוא כי היכי דשפחתו העברית אף על גב דקטנה היא עושה לעצמה. ומה שהאב מביא על ידי הקטנים ע"כ גזירת הכתוב הוא מקרא שה לבית דקטנים אין עושין לעצמן, אלא אוכלין משל אביהם. והיכי נילף מינה לגדול דחבירו יביא בשבילו שלא לדעתו וימנה אותו על פסחו.

וצריך לומר דמכל מקום איכא למילף, כי היכי דקטנים אכלי אפילו הביא אביהן שלא לדעתן, וחשיב נאכל למנוייו, כיון שהמנה אותן אביהן אפילו שלא לדעתן. הכי נמי נימא דבגדול אפילו הפריש חבירו והמנהו שלא לדעתו אם הסכים אפילו אחר שחיטה גם זה יחשב נאכל למנוייו מה שהמנה אותו חבירו שלא לדעתו. נהי דבגזירת הכתוב הוא דהקטנים לא ימנו א"ע, מכל מקום אשכחן דחשיב נאכל למנוייו על ידי המנאת אחר, היינו אביהן. והכי נמי בגדול כל שלא מיחה אף על גב שהמנה אותו בלי ידיעתו יהיה בכלל מנוייו, והיינו דפריך מר"א משום דמברייתא לא שמעינן אלא דאינו מביא על ידו שלא לדעתו, היינו היכי דקאמרי לא. אבל בכהאי גוונא שהביא בלי ידיעתו ואחר שחיטה נתודע לו לא שמעינן מברייתא. ור"א הוא דקאמר דלא חשיב מנוייו שלא לדעתו. אלא צריך שיודע לו קודם שחיטה שהוא נמנה עליו. והיינו טעמא נמי דפסח שאני משלמים אליבא דעולא, משום דבפסח בעינן מנויין.

ומשני הש"ס שה לבית אבות לאו דאורייתא, משמע מפי' הרא"ש ז"ל והתוס' ז"ל ודהא דקטן אוכל בפסח הוא לאו דאורייתא, דמהתורה אין צריך לא לאכול ולא להמנות. והקשו התוס' ז"ל בפסחים (פח, א ד"ה שה לבית) היכי מאכיל פסח שלא למנויו, נהי דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצוין להפרישו. אבל להאכילו בידים אסור. ותירץ שם דדרך חינוך מותר, והתוס' ז"ל הכא כתבו דהוי רשות, כמו למ"ד נשים רשות (פסחים צ"א ע"ב).

והר"ן ז"ל כתב דמינוי של קטנים לאו דאורייתא, דהא דפסח אינו נאכל שלא למנויו היינו בראוין להמנות. אבל קטנים דאין ראוין להמנות לית לן בה. ולכולהו תיקשי מעבדיו ושפחותיו הכנענים, דמדאורייתא הם כמו נשים. ואפילו הכי מביא על ידן שלא מדעתן. ולד' הר"ן ז"ל גם כן, הא עבדים ראוין להמנות. ועוד קטנים גם כן ראוין להמנות, כמו שפחתו העברית דנמנית על של עצמה. וכן לד' התוס' ז"ל בפסחים (שם) שכתבו דמשום חינוך הוא קשה מהא דפריך בנזיר (כט, א) למ"ד דהאב מדירו כדי לחנכו במצות, והעביד הקפה. ולד' התוס' ז"ל לחנכו במצות שאני. וי"ל דעיקר המצוה הוא הנזירות ולא ההקפה. ומש"כ התוס' ז"ל הכא דקטן רשות הוא כמו נשים. גם כן צריך עיון, דבנשים ילפינן מקרא דרשות הם. אבל קטן מנ"ל, וצריך עיון.

גם הא דאמר ר' זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא קשה קצת, דהוי ליה למימר שה לבית לאו דאורייתא, דמיניה הוא דילפינן דמביא על ידי בנו ובתו. ובילקוט שמות פרשה בא (יל"ש ח"א, קצ"ב) גרס שה לבית לאו דאורייתא. ומד' הרמב"ם ז"ל (ה' ק"פ פ"ב ה"ח) נראה דסבירא ליה כסתמא דסוגיא דפסחים דקטן אינו אוכל אלא למנויו מהתורה, וכדאוקים לה התם (פסחים פ"ט ע"א) מתניתין דמי שיעלה מכם ראשון, דאמנינהו מעיקרא. וכן משמע מהא דממעטינן קטן מכרת דפסח (פסחים צא, ב) משמע דמחויב הוא בפסח. אלא דלא אשכחן שום מצוה שיהא קטן מחוייב, ואי הוי הכא דאורייתא על האב הוא דמוטל להאכיל לבניו הקטנים מפסח. וכן משמע מהא דדרשינן איש זוכה ואין קטן זוכה (קידושין מב, א) דשה לבית אבות דאורייתא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל (שם ד"ה איש זוכה) בקדושין. וצריך עיון יותר בזה.

והנה הא דילפינן בקדושין (מא, ב) דשלוחו של אדם כמותו בקדשים מושחטו אותו כל קהל ישראל. נראה דעיקר הלימוד הוא מהפרשה והמינוי, דגם זה בכלל ושחטו הוא כדאיתא בפסחים (פ"ח ע"ב) צא ושחוט לי דקאי אתחלת מינוי והפרשה. אבל משחיטה עצמה ליכא למילף, כמו שכתבתי כבר דבשחיטת קדשים גם כן לא שייכא שליחות בעלים כמו בכל עבודות. והתוס' ז"ל התם בקדושין (ד"ה נפקא ליה) הקשו אמאי לא יליף מהא דגבי שחיטת פרו של אהרן נאמר דוקא בעלים, מכלל דבשאר קדשים יכול לשחוט על ידי שליח. ותירץ דמינה לא שמעינן אלא בחטאת דמקריבין אותו בעל כרחו, משום הכי יכול לעשות שליח. אבל שאר קרבנות דאין מקריבין בעל כרחך אפשר דאינו יכול לעשות שליח. ואין דבריהם ז"ל מובנים, דהיכן מצינו בחטאת דמקריבין אותו בעל כרחו. ואדרבה חטאת לכ"ע צריך דעת. ובשאר קרבנות הוא דמקריבין בעל כרחו, וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות מעשה הקרבנות (הלכה י') דלא בעינן דעתו אלא בשעת הפרשה. ואי בעל כרחו היינו דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני (ערכין כ"א ע"א). כבר הקשה מהרש"א ז"ל (על התוס' שם) דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן. והמהרש"א ז"ל כתב להיפך הגרסא, דבחטאות דאין מקריבין אותן בעל כרחו והדבר תלוי ברצונו יכול לעשות שליח. אבל שאר קרבנות דכופין אותו ואין הדבר תלוי ברצונו הוה אמינא דאינו עושה שליח. וגם זה אינו מובן. ואיפכא מסתברא, אם אין הדבר תלוי ברצונו מסתבר יותר שיעשה שליח גם כן, כיון דאין צריך רצונו ודעתו. ועוד דהא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אם כן הדבר תלוי ברצונו. ומה שאין כופין בחטאת הוא משום [דלא חיישינן] דלמא אתי למיפשע, ומלתא דרבנן הוא הא דבחטאת אין כופין ובשאר קרבנות כופין. וגם בחטאת אם עבר בבל תאחר כופין אותו לפי דעת הרמב"ן ז"ל. ועוד דלא מצינו גבי פסח דכופין אותו. ומסתברא דאין ממשכנין אותו, כיון דבר כרת הוא. ואם כן למה לי קרא גבי פסח.

ולענ"ד נראה כמ"ש דלא יליף משחיטה ממש, משום דלא בעינן שליחות בשחיטה ושאר עבודות, כמו שכתבתי לעיל. ואפילו בקרבנות דבעינן דעת לאו שליחות הוא גם בשחיטה, אלא שלוחי דשמיא. וכמו שכתבתי לעיל. אלא מהפרשה הוא דילפינן, דהמינוי ודאי בעינן או בעצמו או על ידי שלוחו. והנה מצאתי ראיתי בירושלמי שם בקדושין (פ"ב ה"א) מפורש כדברי, דאמרינן התם דחד יליף מושחטו כו' דשלוחו של אדם כמותו. וחד יליף מויקחו להם איש שה כו'. וקאמר התם דמושחטו ליכא למילף משום דאם שחט שלא לדעתו גם כן כשר. אבל מויקחו ילפינן שפיר, דהפריש פסח שלא לדעתו לאו כלום הוא. וכר' אלעזר דהכא, הרי הדבר מבואר כמו שכתבתי. ובעיקר דין שליחות קדשים ותרומה יתבאר לקמן בשמעתין דתורם את תרומתו בס"ד. ועי' בזה בשבת פרק שואל (קמח, ב) גבי הא דמקדיש אדם פסחו, עיין שם.

ויש לדקדק עוד בשמעתין מהא דאמרינן בר"ה (כ"ח ע"א) דמודר הנאה מחבירו מותר להזות עליו בימות הגשמים, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. משמע דלרב יהודה דסבירא ליה מצות ליהנות ניתנו אסור. ומ"ש ממתניתין דמקריב עליו קיני זבים כו' הא הוי דומיא דהזאה. ויש לומר דרב יהודה מודה במודר הנאה. וכן משמע לקמן גבי הא דלא ילמדנו מקרא.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה