אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק רביעי › דף לה:

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק רביעי · דף לה:

דף לה.

הני כהני שלוחי דידן כו'. משמעתין מבואר דהא דתנן ומקריב עליו כו' קאי אכהן המקריב. וכבר כתבתי לעיל דבירושלמי (פ"ד ה"ג) מפרש דמקריב עליו היינו דמפריש בשבילו קיני זבין כו'. ולהש"ס דילן נראה דלא ניחא ליה לפרושי הכי, משום דאסור להקריב קרבן מאיסורי הנאה. וכמו שכתב המשנה למלך ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי מזבח (ה"ט), ועיין רש"י ז"ל סוף פרק המזבח מקדש (זבחים פ"ח ד"ה מנחות) דבעינן ממשקה ישראל דבר המותר לכל ישראל. ועיין תוס' ז"ל שם (ד"ה מן המדומע). ואפילו לדברי התוס' ז"ל בסוף חולין (ק"מ ד"ה למעוטי) שכתבו דיכול להקריב מאיסורי הנאה משום מצות לאו ליהנות ניתנו. ולא אימעוט ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא היה להם שעת הכושר. מכל מקום הכא נראה כיון דהוי לגביה כהקדש הוי בכלל כל דבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין (פסחים . ובלאו הכי דברי התוס' ז"ל בחולין תמוהין, דהא טריפה נמי פסול לקרבן, ומוכח בכמה דוכתי דכל איסורי הנאה פסולין לקרבן, ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות איסורי מזבח (הלכה ו') שכתב אין מביאין מנחה מן הטבל כו', וכתבו מפרשי דבריו דתוספתא היא (מנחות פ"ח הי"ד). ונראה דאישתמיט להו הא דאתמר האי ברייתא בש"ס פרק המזבח הנ"ל. ועוד כיון דמתכפר עושה תמורה אלמא דשלו הוא, ויש לו זכיה בקרבן. אם כן הרי הוא נהנה משל המדיר, כי היכי דבשוקל את שקלו אי לאו דתורמין על האבוד היה חשוב הנאה מה שיש לו חלק בקרבנות ציבור, וכ"ש הכא דהוא נותן לו כל הקרבן, ומשום הכי מוקי לה הש"ס בכהן המקריב, ודו"ק.

קטנה בת לידה היא. עיין ר"ן ז"ל שהקשה הא מסקינן ביבמות (י"ב ע"ב) שמא תמות ע"ש. ולי נראה דמקטנה בת י"א פריך. דבת י"ב הקדשה הקדש ויש לה דעת, ולא הויא בכלל שאינן בני דעת.

רא"ש בד"ה הכל צריכין דעת כו', והכהן מקריבו אף על פי שאינו יודע שהוא של קטן עכ"ל. ולא הבנתי לשונו ז"ל, דמשמע דהכהן אין צריך לידע של מי הוא. וזה אינו, דהא צריך להקריב לשם בעליו, וצריך להודיע לכהן של מי הוא הקרבן, ודעת בעלים הוא דילפינן דלא צריך.

גמרא שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה וכר' יהודה. וכתב הר"ן דאי לאו הכי למאן דקמזהר רחמנא, בשלמא בקטן לאבוה קמזהיר רחמנא. משמע דהאב מוזהר להביא קרבנות בנו קטן, ולא ידענא אזהרתו מהיכא, דאי משום חינוך, הא קטן גמור לאו בר חינוך הוא. ועוד דעיקר הקרבן להאכילו בזבחים הוא, ואם הוא אוכל בעצמו קטן אוכל נבילות הוא. אלא להאכילו בזבחים, אם כן כל מי שרוצה להאכילו בזבחים צריך להביא קרבנו. ומש"א שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה וכר' יהודה כתב הר"ן ז"ל דלפי זה איכא לאוקמי קרא לבעל דמביא קרבנה. וגם על זה יש לדקדק, אטו מהתורה הוא מחויב בקרבנה, דהא מחמת שעבוד בעלמא הוא דמשעבד לה, ואם כן היכי מוקמינן קרא בהכי. ולפי גירסת הר"ן והרא"ש ז"ל דהא דאדם מביא קרבן עשיר על אשתו ד"ה היא יש לומר דמחויב הבעל להביא קרבנה מהתורה, ומשום הכי מביא קרבן עשיר, אף על גב דהיא עניה, משום דעליו רמיא חיובא, ומייתי ראיה מכתיבת שוברה, כל אחריות דאית לי עלך מקדמת דנא, דמשמע פטור מקרבנות גם כן. אבל למאי דאמרינן בנזיר דף כ"ד (ע"א) דרבנן ור' יהודה פליגי בזה. ולרבנן לא משעבד לה ולר"י משעבד לה. משמע דלר"י משועבד לה מחמת כתיבת השעבוד, וכגרסא אחריתי שכך כותב לה כל אחריות דאית לך עלי, אם כן היכי מוקי לקרא בהכי. וכבר הארכתי בנזיר שם.

והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מחוסרי כפרה (הלכה ו') כתב לענין זיבה, הכל מתטמאין בזיבה, קטן וחרש ושוטה. ויראה לי שמביאין עליהן כפרה כדי להאכילן בקדשים. שהרי הן כקטן שאינו בן דעת, משמע דבכל מחוסרי כפרה אם אירע באינו בן דעת מביאין בית דין בשבילו קרבנותיו להאכילו בזבחים. אלא דק"ק מש"כ ויראה לי, דמשמע דמסברא כתב כן, והא מפורש אמרינן הכא שכן אדם מביא על אשתו שוטה. וי"ל דבעל שאני, דאשתו כגופו, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בטעמא דמביא קרבן עשיר בפ"י מהלכות שגגות (עיין פיהמ"ש נגעים פי"ד מי"ב). אבל בשאר מחוסרי כפרה אימא כיון דשוטה הוא ולאו בר מצות הוא לא ליתי קרבן בשבילו. לזה כתב ויראה לי כו', דבכל מחוסרי כפרה כן הדין, וחטאתן נאכלת, אלא דאם כן למה ליה להש"ס למימר דכר"י דאמר אדם מביא כו', כיון דבכל מחוסרי כפרה כן, והב"ד מביאין בשבילן. וצריך לומר דלרווחא דמלתא קאמר הש"ס כן.

ויש לדקדק עוד, דלפי מאי דדריש הכא קרא דזאת תורת היולדת אחת פקחת ואחת שוטה, ולאשמעינן דמביאין קרבן בשביל השוטה, אם כן גבי זיבה נמי דלמא קרא דזאת תורת אתי לאחד פיקח ולאחד שוטה. ולאתויי דמביא קרבן זיבה בשבילן, אבל קטן אינו מטמא בזיבה כלל, משום דאיש כתיב בפרשה. וי"ל דמטמא בזיבה יליף מאיש איש, או מלזכר כל שהוא זכר כדאיתא (מערכין) [בערכין] (ג' ע"א) ונדה (מ"ד ע"א). וכי איצטריך זאת תורת לאתויי דמביאין קרבן בשבילן אף על גב דאין להם דעת. ועיין תוס' ז"ל שהקשו אמאי לא מייתי ברייתא דבנות כותים (נדה ל"ד ע"ב), זאת תורת בין גדול בין קטן, וליתא התם ברייתא הכי אלא גמרא הוא דקאמר הכי אליבא דבית הלל, וע"ש בתוס' דף (ק"ד) [ל"ד ע"ב ד"ה ובית הלל]. והיינו נמי טעמא דבריש ערכין (ג' ע"א) מרבינן קטן דמטמא בנגעים מאדם, כל שהוא אדם, ולא מייתי מזאת תהיה תורת המצורע בין גדול בין קטן, כדאמרינן לקמן, משום דזאת תורת איכא למדרש בין פיקח בין שוטה.

ומהא דבכל מחוסרי כפרה איצטריך קרא להכי דמביאין קרבן בלא דעתו משמע דלא ילפינן חד מחבריה להא מלתא, ואם כן בגר ונזיר בעינן דעתו דוקא, דלא אשכחן בהו קרא להא. וי"ל דמשום הכי לא תנן עולה ושלמים, משום דשלמים לא אשכחן אלא בנזיר, ונזיר לאו בכלל מחוסרי כפרה להא מלתא. אלא דאכתי עולה הוי מצי למיתני, דאיכא במצורע ויולדת, אלא על כרחך מתניתין רבותא קמ"ל דאפילו הני דמעכבי כפרה ומתירו בקדשים מותר. ועל כרחך צריך לומר כן, דהא בכל עולה ושלמים אין צריך דעת בשעת כפרה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות מעשה הקרבנות (ה"י עיין שם). ואם כן בכל עולה ושלמים לא שייכא שליחות, אלא ודאי רבותא קא משמע לן.

והנה בעיקר מלתא דמיבעי לן בהני כהני נראה דלא מיבעי לן אלא בחטאת ואשם שמכפרים על חטא, דבעולה ושלמים כיון דאין צריכין דעת ודאי שלוחי דשמיא נינהו. וכן בכל קרבנות של מחוסרי כפרה דאין צריכין דעת. ור"י נמי דאמר הכל צריכין דעת, אי אשעת כפרה קאי האי הכל. לא קאי אלא על חטאות ואשמות שבאין לכפר. ואי אשעת הפרשה קאי מיירי בכל הקרבנות, לבד קרבנות של מחוסרי כפרה, דאפילו בשעת הפרשה אין צריך דעת. ולפי זה לא תיקשי קושית התוס' שהביא הר"ן ז"ל לקמן בשמעתין (ל"ו ע"א ד"ה גופא) מהא דבהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות (קידושין נ"ה ע"א), אלמא דאין צריכין דעת. ולפי הנ"ל בעולה ושלמים באמת אין צריכין דעת בשעת כפרה, אלא דלכאורה על כרחך לא מיבעי לן אי שלוחי דידן אלא בעבודות כמו זריקה ושאר עבודות. אבל שחיטה דמצוה בבעלים כי שחיט אחר ודאי מטעם שליחות הוא. וכדילפינן בריש האיש מקדש (קידושין מ"א ע"ב) (מושחט) [מושחטו] דשלוחו של אדם כמותו. ואם כן בשחיטה גם בעולה ושלמים בעינן דעת. ואכתי תיקשי מהא דבהמה שנמצאת. אלא דמהא דאמרינן התם (ערכין כ"א ע"ב) דדוקא בשעת הפרשה צריך דעת, משמע דבשעת (הפרשה) [כפרה] לא בעינן דעתו אפילו בשחיטה. וכן מוכח מהא דבמחוסרי כפרה מביא על קטן ושוטה. אלמא דאפילו בשחיטה לא בעינן דעת.

והתוס' ז"ל ביומא (י"ט ע"ב ד"ה מי איכא) וקדושין (כ"ג ע"ב ד"ה דאמר) כתבו לתרץ הא דלא פשטינן לבעיא דהני כהני כו' מהא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר (שם) דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי שלוחי דידן מי איכא מידי כו'. דרב הונא קאמר דפשיטא דלאו שלוחי דידן לחוד הם. דאי שלוחי דידן לחוד מי איכא מידי כו'. וכי מיבעי לן אי שלוחי דידן נמי הוי או שלוחי דרחמנא לחוד. ונפקא מינה למודר הנאה, דאי שלוחי דרחמנא לחוד הוי מותר במודר הנאה, אבל אי הוי נמי שלוחי דידן אסור במודר הנאה. ובהא דרב הונא אי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא נמי נפקא מינה אם הקריב שלא לדעת בעלים, דאי שלוחי דידן לחוד פסול. ואי גם שלוחי דרחמנא כשר.

ולא הבנתי דבריהם ז"ל דאם כן למאי דפשיטא ליה לרב הונא דגם שלוחי דרחמנא נינהו יכול להקריב שלא לדעתו. והא לכ"ע בחטאת ואשם בעינן דעתו, ובעולה ושלמים בלאו הכי לא בעינן דעת. וי"ל דהא דבעינן דעת היינו שירצה להתכפר, לאפוקי אם אינו רוצה להתכפר. אבל היכא דרוצה להתכפר אלא שאינו רוצה בכהן זה אלא בכהן אחר בזה אין צריך דעתו, ויכול הכהן להקריב אפילו שלא ברצונו. אלא דאם יכול להקריב אפילו שלא ברצונו אם כן אמאי אסור במודר הנאה, כיון דאין צריך דעתו לשליחותו. ואי תימא דמכל מקום שלוחו הוא אפילו שלא לדעתו. אם כן אמאי משני הכא מחוסרי כפרה שאני דאין צריך דעת. כיון דהוי שלוחו אפילו שלא לדעתו. גם מש"כ ביומא דיכול לעכב על כהנים שבמשמר להקריב קרבנו גם כן צריך עיון, כיון דזכי להו רחמנא לכהנים שבמשמר האיך יכול לעכב על ידם. ודברי התוס' ז"ל צריך עיון אצלי. ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה