אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק רביעי › דף לה.

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק רביעי · דף לה.

דף לד:

יש מעילה בקונמות כו', ופשיט דיש מעילה. עיין במשנה למלך ז"ל פ"ד מהלכות מעילה (ה"ט) שנסתפק בזה היכא דלא אסר בהנאה אלא באכילה אי יש מעילה. ומירושלמי (פ"ד ה"ב) שהבאתי לעיל דמוקי לברייתא דככר זו הקדש באומר שלא אוכלנו. אלמא דבאכילה לחוד גם כן איכא מעילה. אלא דהא דתניא יש לה פדיון צריך עיון, דהאי פדיון מה דינו, דאי יפול להקדש תיקשי אמאי, הא לא נאסר הככר בהנאה כי אם באכילה, ואם כן הפדיון גם כן לא יאסר בהנאה, וי"ל דקדושה שיש בככר לאוסרו באכילה חלה על הפדיון, ונאסר גם בהנאה. אבל לא מצינו כיוצא בזה שיהיה הפדיון חמור מן העיקר. גם מה שנסתפק שם באוסר הנאתו עליו. וכן היכא דהוא אוסר על עצמו הניית חבירו גם כן פשיטא ליה ממתניתין דתפול הנאה להקדש. ומתניתין איירי באוסר הנייתו, ומי לא מיירי נמי דבעל האבידה אסר על עצמו הניית המחזיר, ואפילו הכי תפול להקדש.

והר"ן ז"ל נסתפק במעילה בקונמות אי משתרי ההוא קונם, כהקדש שיוצא לחולין על ידי מעילה. ולכאורה בקונם כללי כיון דיש לו פדיון הוא הדין דיוצא לחולין על ידי מעילה. אבל בקונם פרטי דאין לו פדיון אפשר דאינו יוצא לחולין על ידי מעילה גם כן, אלא די"ל דלענין פדיון לא אלים למתפס פדיונו ולחול קדושה על הפדיון, אבל על ידי מעילה אפשר שיוצא לחולין. ובירושלמי (בפרקין ה"ב) איתא גבי קונם פרטי הוא מעל בטובת הנאה, משמע דאין כאן מעילה גמורה, אלא לפי טובת הנאה לחוד, ואם כן נראה דאין יוצא לחולין, כמו לעיל גבי להורישה לבניו דמעל לפי טובת הנאה ולא יצאה לחולין, כמו שכתב הרא"ש ז"ל.

ויש לדקדק עוד, אי נימא דלא מישתרי הקונם על ידי מעילה אם כן אמאי קיי"ל כר"מ בהא דיש מעילה בקונמות, דלמא ר' מאיר לטעמיה דסבירא ליה דבשוגג גם הקדש אינו מתחלל, ואפילו הכי מייתי קרבן מעילה, כדאיתא בקדושין פרק האיש מקדש (נ"ד ע"ב). משום הכי סבירא ליה דאיכא מעילה בקונמות גם כן אף על גב דלא מישתרי על ידי מעילה. אבל לדידן דקיי"ל דבשוגג מתחלל, וכר' יהודה. וילפינן לה מדחייבה רחמנא קרבן אשוגג שמע מינה דיוצא לחולין, אם כן הכא בקונמות דלא מישתרי על ידי מעילה גם כן קרבן לא ליחייב, כמו מזיד דהקדש. ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי למס' מעילה. ולמאי דמפכינן בשבועות (כ"ב ע"ב) דר"מ לרבנן אתי שפיר. ולשיטת הרמב"ם ז"ל שם במעילה דמוקי לכמה משניות במזיד. והא דתנן מעל היינו לשלם להקדש, אם כן יש לומר דהכא נמי בהא פליגי אי תפול הנאה להקדש.

גמרא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל. למעול נותן הא לא אסירא. והקשה הר"ן ז"ל מכאן להרמב"ם ז"ל שכתב (ה' נדרים פ"י הי"ב) דהמדיר לוקה משום לא יחל. וי"ל דלענין מעילה שפיר קאמר דלא אסירא, ולגביה לאו הקדש הוא, ומשום בל יחל הוא דעבר, ואצל המודר הוי איפכא, דליכא גביה בל יחל דברו, דהא הוא לא נדר. אבל מעילה איכא גביה, דעליה שויא כהקדש. וכן כתב הלחם משנה ז"ל בפ"ה מהלכות נדרים (ה"א) אלא דמה שכתב סתם אם עבר שמעון ונהנה אינו לוקה, ואמאי לא ילקה משום לאו דמעילה. ועיין במשנה למלך ז"ל בפ"ד מהלכות מעילה (הלכה ט') אם לא שנאמר כמו שכתבנו לעיל דמעילה דקונמות היינו ליפול הנאה להקדש. אבל קרבן ומלקות ליכא גביה דלאו קודש גמור הוא. אבל בשבועות (כ"ב ע"א) בשמעתין דשני קונמות מבואר דאיכא קרבן במעילה דקונמות ועיין בזה במשנה למלך ז"ל בפ"ד מהלכות שבועות (ה"א) באורך. ועיין בירושלמי סוף פרק קונם יין (פ"ח ה"ט) דאיתא התם אמר ר' יוסי הדא אמרה ההן (דמשמע) [דמשבע] לחבריה שלא יאכל ההן אוכל וההן עבר. ופירש הקרבן העדה דזה מותר לאכול, והמדיר עובר. והרי זה מבואר כדעת הרמב"ם ז"ל, אלא דמה שכתב הדא אמרה אינו מובן, וכמו שכתב הוא ז"ל בעצמו שם. ונראה לפרש איפכא, ההן אוכל וההן עבר. דזה שאוכל הוא העובר, וצריך עיון.

למעול מקבל, מצי אמר היתרא בעית. איסורא לא בעית. מדברי הר"ן ז"ל נראה דמיבעי ליה אי מעל המקבל בקבלתו לחוד. וכתב דלא דמי למוציא מרשות הקדש דמעל בלקיחתו מרשות הקדש לחוד, משום דהתם הוא המוציא, אבל הכא חבירו נתנה לו. ולפי זה לאו בתורת בעיא אמר ליה, אלא דרך שאלה, מי ימעול בזה, דבהקדש דעלמא מעל הנותן, וכדתנן (מעילה כ' ע"א) נתנה (לחנוני) [לחברו] הוא מעל, ומקבל בהקדש גם כן לא מעל על ידי קבלה לחוד, דאיסורא לא בעי למיקני. ואמר ליה רבא דמעל לכשיוציא.

אבל מלשון הרא"ש ז"ל נראה דרב אחא סבירא ליה דאפילו לכשיוציא לא מעל המקבל מהאי טעמא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני, ולא דמי למוציא מעות הקדש, דהתם הוא עצמו לקחם ע"ש. ולפי זה יקשה לרב אחא ממתניתין (שם כ"א ע"א) דחנוני מעל לכשיוציא, אף על גב דאחר נתנה לו. והרשב"א ז"ל כתב גם כן לכשיוציא קמיבעי ליה, ולפי מה שכתבתי לעיל דבקונם פרטי אינו יוצא לחולין על ידי מעילה יש לומר דהכא דוקא מיבעי ליה, כיון דלא מישתרי על ידי מעילה אפילו לכשיוציא לא לימעול, דאיסורא עליה כדקאי קאי. ומהא דאמר רב אחא איסורא לא בעית משמע דמיירי הכא במעילה גמורה ובשוגג. דבמזיד לא שייך למימר לא בעינא באיסורא. ולדברי הר"ן ז"ל דבקבלה לחוד קאמר דאין המקבל מועל קצת קשה, למה ליה טעמא דאיסורא לא בעית, הא בלאו הכי נראה דלא שייך הכא מעילה דהוצאה מרשות הקדש. כיון דלא הוי הקדש גמור אלא קונם פרטי, ואין לו פדיון, ואין רשות הקדש עליו, ועל כרחך לכשיוציא מיבעי ליה, והיכא דאכלו המודר לכ"ע מעל. ובהוצאה לחוד הוא דמיבעי ליה. ובחידושי למעילה הארכתי בדינים אלו.

ומדברי הרא"ש ז"ל נראה דבכל קונם לית ביה פדיון, דמפרש ככר זו הקדש דרישא היינו הקדש גמור. והעיקר בזה כדברי הר"ן ז"ל, וכן כתבו התוס' ביבמות (פח, א ד"ה אי אקסבר) ושבועות (כב, ב ד"ה וחכמים) וכאן בשמעתין, ודו"ק.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה