קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי · דף לד.
גמרא אמאי תפול הנאה להקדש. עיין רא"ש ור"ן ז"ל, ותרווייהו בחדא שיטתא קיימי, היכא דנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא שייך למיתני תפול הנאה להקדש, דיעכב בעל האבידה לעצמו, כיון דאין נכסי מחזיר אסורין עליו. והר"ן ז"ל חידש דבר בזה. ודעתו דהמחזיר מותר לקבל השכר, כיון דבטל מסלע אינו נהנה מבעל אבידה כלום. ובירושלמי (פ"ד ה"ב) מפורש שלא כדברי הר"ן ז"ל, שהקשו התם, ולא נכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה, ולמה לא יקח המחזיר השכר, ומשני דמיירי בשניהם אסורים זה על זה, וכפירוש קמא של הרא"ש ז"ל, ולדברי הר"ן ז"ל הא אכתי מותר לקבל השכר. ואליביה מתניתין על כרחך מיירי בגברא יקרנא, ולמה הוצרך לאוקמי בשניהם אסורין, אלא ודאי מוכח דאסור לקבל שכר. ותמיה לי שלא הביא הר"ן ז"ל דברי הירושלמי. ועוד יתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד. ופרש"י ז"ל בזה אינו מובן ע"ש.
ובעיקר פלוגתא דרב אמי ורב אסי בהני תרי לישני עיין בדברי הרשב"א ז"ל באורך בזה. ולי לא קשה דאיכא מאן דאסר להחזיר בנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר משום דמהני ליה פרוטה דרב יוסף, ואם כן מודר הנאה משופר אמאי מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה (ר"ה כ"ח ע"א), הא נהנה בפרוטה דרב יוסף בשעת עסק המצוה, ואטו על פי זה נפל כללא דמצות לאו ליהנות נינהו, אלא על כרחך הנאה זו לאו משופר היא, אלא מחמת המצוה, וכיון דעיקר המצוה לאו הנאה היא מותר לתקוע בו. והנאה זו דפרוטה דרב יוסף ממילא קאתי, ואם כן הכי נמי במודר הנאה מחבירו, כיון דצריך להחזיר לו אבידתו, מה שנהנה בפרוטה דרב יוסף לאו מחמתו היא הנאה הלזו, אלא מחמת המצוה. והתוס' ז"ל הקשו הא פרוטה דרב יוסף אין זו הנאה, דאינו אלא מבריח ארי, ותירצו כיון דהוא עצמו מהנה את עצמו ע"י של חבירו חשיבא שפיר הנאה.
ובנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה קאמר בלישנא קמא דמותר להחזיר, משום דמדעם דנפשיה מהדר ליה. משמע דטעמא לאו משום דמצוה היא, אלא משום דאין זו הנאה, דשלו הוא מחזיר. אבל הרמב"ם ז"ל בחבורו (ה' נדרים פ"ז ה"א) כתב משום דמצוה היא. ובפירוש המשניות כתב עוד דבר מחודש, דבמקום שנוטלין עליו שכר תפול הנאה להקדש, ואין המחזיר יכול לקבל אפילו אם הוא המדיר, משום דלא התירו להחזיר אלא משום מצוה, אבל אם נוטל שכר יצא מדין תורה. ואין כוונתו בחזרה לשם מצוה אלא בשביל השכר. ואם כן מהנהו בחזירתו. ולפי דבריו ז"ל אתיא שמעתא שפיר, הא דניחא לן מקום שנוטלין כו'. היכא דנכסי המחזיר אסורין על בעל אבידה, ולא איצטריך למימר דמיירי בגברא יקרנא, ודברים נפלאים הם. ובחיבורו נראה דלא סבירא ליה הכי, דכתב (שם) הא דתפול הנאה להקדש היינו בשניהם אסורין זה על זה. וגם בעיקר טעמו שכתב משום דמצוה היא לא משמע כן בירושלמי (פ"ד ה"ב) דרמי אהדדי הא דמחזיר לו אבידתו אהא דתנן לקמן (ל"ח ע"ב) דאין מרפאהו רפואת ממון. ומשני דהתם איירי שיש לו אחר שירפאנו, משמע דמדמי להו אהדדי, ואי משום דמצוה היא אפילו יש לו אחר שיחזיר גם כן מותר, כמו ברפואות גופו שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"ו ה"ח) דמותר משום דמצוה היא. ומשמע אפילו איכא אחר.
והר"ן ז"ל לקמן כתב כשיטת הירושלמי דמיירי ביש לו אחר, דאי לאו הכי הוי כמחזיר לו אבידה. והרא"ש ז"ל כתב התם דברפואת ממון ליכא מצוה, אבל ברפואת גופו איכא מצוה. ולפי זה אפילו אין לו מי שירפאנו אסור ברפואת בהמתו. אבל בפסקיו (פ"ד סימן ח') הביא דברי הירושלמי, וכתב דש"ס דילן נמי הכי סבירא ליה. והיכא דאין לו מי שירפאנו גם ברפואת ממון איכא מצוה. דהוי כמחזיר לו אבידתו. ואם כן באבידה גם כן אי יש אחר שיחזיר לו אסור. ואמאי לא כתבו כן גבי מחזיר אבידה. ועוד דמסברת הש"ס דמדעם דנפשיה מהדר ליה משמע דבכל גוונא מותר, כיון דשלו הוא מחזיר לו. ומסתימת לשון הרמב"ם ז"ל גם כן נראה דהיכא דאיכא מצוה בכל גוונא מותר. אפילו איכא אחר שיחזיר לו או שירפאנו. ורפואת ממון אין בה מצוה. וכן מבואר בפי' המשנה, גבי אבל לא רפואת ממון.
ובאמת מפשטיה דשמעתא דש"ס דילן לא משמע כלל טעמא דמצוה. דאם כן תיקשי ללישנא בתרא דאוסר להחזיר בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מהא דמרפאהו רפואת נפש, אלא על כרחך הכא בסברא בעלמא פליגי, אי חשיבא הנאה, או כיון דמדעם דנפשיה מהדר ליה אין זו הנאה. וגבי רפואת נפש היינו טעמא משום (דמחזותיה) [דמחיותיה] לא אדריה. ורפואת ממון הנאה גמורה היא, כיון שהוא חולה והוא מרפאהו לא שייך למימר בזה מדעם דנפשיה מהדר. ואם כן בכל גוונא אסור אפילו אין לו מי שירפאנו. אבל בטלה דעתי נגד דעת הראשונים ז"ל. וכן הרשב"א ז"ל כתב האי ירושלמי לקמן גבי רפואת ממון. והכא בשמעתין כתב גם כן בטעמא דמחזיר אבידתו הוא משום מצוה. והא דאמרינן מדעם דנפשיה קמהדר הוא כדי שלא יחשב הנאה מה שנהנה אחר כך מאבידתו. לזה אמר דמדעם דנפשיה מהדר ליה. ומשמע שם מדבריו דבאבידה בין יש אחר שיחזיר לו בין אין אחר שרי. ואדרבה היכא דיש אחר קיל טפי, דאינו מהנהו, כיון דיש אחר, והוא דלא כמשמעות הירושלמי, וצ"ע.
ובירושלמי (פ"ד ה"ב) אמרו עוד חילוק אחר בין מדירו מגופו ובין מדירו מנכסיו. הביאו הרא"ש ז"ל (פ"ד סימן ח') לקמן גבי רפואת ממון. וכתב דגמרא דילן לא מחלק בהכי, ולא ביאר פירושא דהאי חלוקא בין מדירו מגופו או מדירו מנכסיו. והיה נראה לפרש דמתניתין דמחזיר אבידה מיירי במדירו מנכסיו, דאמר נכסי עליך, ומשום הכי מותר להחזיר לו אבידה, דהנאת גופו לא אסר עליו. ולקמן מיירי במדירו מגופו, ומשום הכי לא ירפאנו רפואת ממון. אלא דאם כן למה כתב הרא"ש ז"ל דגמרא דילן לא מחלק בהכי. הא כ"ע מודו בהאי חילוקא, דאם הדירו מנכסיו ודאי מותר בהנאת גופו. והא דאמרינן בשמעתין כשנכסי מחזיר כו' כשנכסי בעל אבידה על כרחך לא מיירי בהדירו מנכסיו, דאמר נכסי עליך, דאם כן מאי טעמא דמאן דאסר להחזיר לו אבידה אם המחזיר אסר נכסיו על בעל אבידה. אלא מיירי דאסר הנאתו עליו בסתם. ובין הנאת גופו ובין הנאת נכסיו אסר עליו. ובקרבן העדה פי' מדירו מגופו היינו שנדר שלא יהנה גופו ממנו. ובהכי איירי מתניתין דמחזיר לו אבידה, דלא נדר שלא יהנה ממונו. ועל כרחך היינו שנדר בפירוש שלא יהנה גופו ממנו, דבסתם כל הנאות בכלל. ואם כן פשיטא דפורע לו חובו ושוקל שקלו, דכל זה לאו הנאת הגוף הוא. ופי' תמוה הוא זה, והדבר ברור כמש"כ, ודו"ק. אלא דלפי זה דמתני' מיירי במדירו מנכסיו. אם כן אמאי תפול הנאה להקדש. וי"ל דזה חשיב הנאת נכסים. ועיין רשב"א ז"ל לקמן (ל"ד ע"ב) גבי ככרי עליך.