קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי · דף לג:
גזירה שלא ליפרע משום ליפרע. ובכתובות (ק"ח מסיק נהי דהנאה לית ליה כיסופא מיהו אית ליה, כמו שהביא הר"ן ז"ל, והיה נראה להוכיח משם דאין לחלק אליבא דחנן בין בעל חוב דוחק לבעל חוב שאינו דוחק, דאי נימא דטעמא דחנן הוא משום דמצי מפייס ליה אם כן מנ"ל דלענין מודר הנאה סבירא ליה לחנן דלאו הנאה היא, דלמא הא גופא הנאה היא, דכסיפא ליה מלתא לפייסו, כי היכי דאמרינן לרבנן דהויא הנאה אף על פי שהלוהו על מנת שלא לפרוע. אבל אי נימא דלחנן בכל גוונא פטור, משום דהוי מבריח ארי בעלמא ובכל גוונא אפילו בבעל חוב דוחק, א"ש, דלחנן לא מיחשב הנאה כלל, כיון דאין זה אלא שמירת הנזק, ולא מטי הנאה לידו. אבל רבנן סבירא ליה דאין זה מבריח ארי, וחשיב כמאן דמטי הנאה לידו, אם כן אפילו הלוהו על מנת שלא לפרוע מיחשב הנאה, דמכל מקום כסיפא ליה מילתא.
וי"ל דהיינו טעמא של חילוף הסוגיות, דסוגיא דהכא סבירא ליה דלא חשיבא הנאה אלא אם מחויב לשלם, והיינו דמוקי לה כחנן, אף על גב דטעמיה דחנן משום דמצמצמא נפשא, או בבעל חוב משום דמצי מפייס ליה, לא חיישינן לכסופא דמלתא לענין מודר הנאה. אבל בכתובות סבירא ליה דטעמיה דחנן הוא משום דהוי מבריח ארי, והוא הדין לענין מודר הנאה לא מטי הנאה לידיה. אבל לרבנן דלא סבירא ליה טעמא דמבריח ארי, וכמאן דמטי הנאה לידיה דמי, שפיר קאמר דלדידהו אפילו לוה על מנת שלא לפרוע חשיבא הנאה משום דכסיפא ליה מלתא, ועיין רשב"א ז"ל שכתב בשם יש מפרשים הא דאמרינן הכא דיהיב על מנת שלא לפרוע היינו דזה שפרע בשבילו פרע על מנת שלא לפרוע ממנו, ע"ש באורך, ודחה פי' זה בטוב טעם.
ר"ן בד"ה פרוטה דרב יוסף לא שכיח כו'. ומיהו כיון דאפשר כו'. עי' לחם משנה פ"ו מהלכות נדרים (הלכה ג') שהקשה לד' הרמב"ם ז"ל (ה' אבידה פי"ג ה"י) שפסק כרב יוסף דשומר אבידה שומר שכר הוי, והכא פסק דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ולפי שעה אישתמיט ליה דברי הר"ן ז"ל בשמעתין, ועיין תוס' ז"ל בב"ק (נ"ו ע"ב ד"ה בההוא) ובב"מ (כ"ט ע"א ד"ה והוי).