אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק רביעי › דף לג.

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק רביעי · דף לג.

פרק רביעי

אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי. והר"ן ז"ל גורס המביאה לידי מאכל עלי וזה נכון יותר. ועי' בפי' המשניות להר"מ ז"ל שכתב לאוקימתא דר"ל הנאת מאכל עלי, וכן כתב הרז"ל, ועיין תיו"ט ז"ל. ובירושלמי (פ"ד ה"א) מוקמינן למתני' בהנאת מאכל, ומסיק התם דדוקא נפה וכברה כו' אסור, דמתקנין את המאכל, וחשיבא הנאה המביאה לידי מאכל. אבל קערות וכוסות מותרין, שאינן אלא מכנסין את המאכל, אבל לא מתקנין. והביאו הבית יוסף והש"ך ז"ל (יו"ד סימן רכ"א סק"ה) ותמה עליהם בקרבן העדה (בשירי קרבן י"ג דירושלמי לטעמיה דמוקי לה בהנאת מאכל עלי משום הכי אינו אסור אלא דבר המכשיר את המאכל. אבל לפי מאי דמוקי בש"ס דילן הנאה המביאה לידי מאכל פשיטא דקערות וכוסות אסורין גם כן, כי היכי דשק וחמור להביא פירות אסורין. ואין דבריו מוכרחין, דשק וחמור שאני דמביאין בהן פירות. וזה חשיב שפיר הנאה המביאה לידי מאכל. אבל כוסות וקערות י"ל דלא חשיבא הנאה לידי מאכל. תדע דעל כרחך הירושלמי סבירא ליה דהנאת מאכל היינו הנאה המביאה לידי מאכל, ואפילו הכי סבירא ליה דכוסות וקערות מותר, אלא דמסיפא דמתניתין דלא התיר אלא נזמים וטבעות משמע דכוסות וקערות אסורין. והירושלמי אפשר דסבירא ליה דנזמים וטבעות מותר אפילו להראות בהם, דזה הוי רבותא טפי מכוסות וקערות. אבל למאי דמיבעי לן בתלמודין ומוקי לה שלא להראות בהן ודאי מוכח דדוקא הני מותרין, אבל כוסות וקערות אסורין, ולפי זה הא דאמר התם ר' אבינא אמר ר' ירמיה בעי אלין קוזמידייא דאית עליהון אסור מישאל להון. אין לפרש כמו שפי' הקרבן העדה דמיבעי ליה בנזמים להראות בהן, דלשיטת הירושלמי על כרחך אפילו להראות בהם מותרין, וכמ"ש. דאי לאו הכי תיקשי דיוקא דסיפא דדוקא נזמים וטבעות מותרין אבל כוסות וקערות אסורין. ולפי' הקרבן העדה הוא סותר דברי עצמו, שכתב שם דשק להביא פירות מותר לשיטת הירושלמי, ובנזמים להראות בהן מיבעי להו. והא בשמעתין מבואר דשק להביא פירות הוי יותר הנאה המביאה לידי מאכל מנזמים להראות בהם. דבשק פשיטא ליה לאיסורא ובנזמים מיבעיא ליה.

ועיין ברא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ד סימן א') שהביא דברי הירושלמי הנאת מאכל מהו. תני אבל משאילו קרדום. והוינן סברין מימר בקרדום של ביקוע, תיפתר בקרדום של ניכוש, ולית את ש"מ כלום. ואין הבנה לדברים אלו, דמאי קמיבעיא ליה הנאת מאכל מהו, גם מאי דמסיים ולית את שמע מינה כלום אין לזה פירוש, דאהיכא קאי. אבל נראה כנוסחא אשר לפנינו, דמיבעי ליה התם לקצור צריכה לבצור צריכה הניית מהו. פי' דמיבעי ליה אי כלי לבצור ולקצור אי חשיב הנית מאכל אי לא, ובעי למיפשט מהא דתני דמשאילו קורדם, וסברין מימר בקרדום של ביקוע, וזה דומה לכלי לבצור ולקצור, ושמע מינה דמותר, וקאמר תיפתר בקרדום של ניכוש, אבל קרדום של ביקוע אפשר דאסור, והוי בעיא דלא איפשיטא. והרמ"א ז"ל כתב (ביו"ד) בסי' רכ"א (סעיף א') בפשיטות דקרדום של ביקוע אסור, ולפי מה שכתבתי אינו אסור אלא מספק. וגם בזה כתב הקרבן העדה (בשירי קרבן י"ג ע"א) דלשיטת הש"ס דילן פשיטא דאסור, מק"ו משק להביא פירות. וגם זה אינו נראה, דשק להביא פירות הוי הנאה הקרובה יותר לידי מאכל מקרדום של ביקוע, ודו"ק.

מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. עיין במגילה (דף ח' ע"ב) ברש"י ותוס' שם שכתבו דבפרוטה של שכירות יכול לקנות איזה מאכל, משמע דבעינן שיהיה השכירות פרוטה, אבל פחות מפרוטה הוי כדבר שאין דרכו להשכיר, דשכירות פחות משוה פרוטה לאו כלום הוא. ועיין בטורי אבן שם במגילה.

ושוקל את שקלו. עיין רא"ש ז"ל שכתב והמדיר יכול לשוקלו בשבילו, דמצוה בעלמא הוא דעבד, ואין זה כפורע שאר חובותיו עכ"ל. מדבריו נראה דהא דמוקמינן למתניתין כחנן היינו מפורע חובו דוקא, אבל משוקל את שקלו לא קשיא ליה כלל, דהתם מצוה קעביד. ומשמע ליה הכי מהא דרבא מוקי לה (להלן ע"ב) דיהיב לה על מנת שלא לפרוע. ואכתי שוקל את שקלו מאי איכא למימר. אלא ודאי משוקל את שקלו לא קשיא ליה כלל, דמצוה קעביד. וכן משמע מלשון רש"י ז"ל בכתובות פרק שני דייני (ק"ח ע"א). והא דמסיק התם תורמין על האבוד היינו לאשמעינן דיש לו חלק בקרבנות מכל מקום, ע"ש בפי' רש"י ז"ל. ובאמת פי' הר"ן ז"ל ורש"י ז"ל הכא דלרבא מיירי שכבר תרם ונגנב או אבד דחוק הוא, דמאי קמ"ל בזה, פשיטא דשוקל, כיון דכבר נפטר. אבל בירושלמי (כתובות פי"ג ה"ב) לא משמע כן כמו שהביאו התוס' ז"ל בכתובות (שם ד"ה הא מני) והר"ן ז"ל הכא, דאמרינן התם דבפורע את חובו כ"ע מודים דהניח מעותיו כו', ואפילו בני כהנים גדולים מודים, ודוקא במזון האשה הוא דסבירא ליה דעבדי תקנתא שלא תמות ברעב, אבל בפורע חובו כולהו מודו דהוי מבריח ארי, ומסיק התם אפילו בבעל חוב דוחק. ומייתי ראיה מהא דשוקל את שקלו, דבעל חוב דוחק הוא, דממשכנין עליהן, אלמא דאין חילוק בין זה לפורע את חובו.

והתוס' ז"ל כתבו (שם ק"ז ע"ב ד"ה חנן) בשם ר"ת איפכא, דבפורע חובו אפילו חנן מודה דחייב לשלם לו, משום דלא חשיב מבריח ארי היכא דברי היזקא, וחנן דוקא במזונות אשתו הוא דפליג, דלא ברי היזקא הוא, דאפשר שתתפרנס ממעשה ידיה. ושוקל את שקלו לא תיקשי כמו שכתב הר"ן ז"ל דתורמין על האבוד. אבל מהא דמקריב עליו קיני זבים ודאי תיקשי, דהא גם זה פורע חובו הוא וכמבואר בירושלמי (פ"ד ה"ב). ונהי דבש"ס דילן מפרשינן ומקריב עליו קאי אכהן המדיר דיכול להקריב קרבנותיו, אכתי תיקשי מתורם את תרומותיו למאן דמוקי לה לקמן (ל"ו ע"ב) משלו על בעל הכרי. ואי נימא כסברת הרא"ש ז"ל דמצוה שאני אתי שפיר, ועי' בדברי הרא"ש ז"ל בכתובות (פי"ג סימן ח') שכתב שם דהא דשוקל את שקלו מוקמינן ליה בגבוי ואבוד. וכ"כ התוס' ז"ל התם לשיטת ר"ת. ולדבריהם ז"ל יקשה מתורם את תרומותיו, וכמש"כ, ועיין ברשב"א ז"ל שהוכיח גם כן מהא דתורם את תרומותיו דחנן אפילו בבעל חוב דוחק קאמר דהוי מבריח ארי. אבל הר"ן ז"ל כתב לקמן דתורם את תרומותיו אתיא ככ"ע ע"ש. ואתי שפיר נמי לשיטת ר"ת ז"ל וכבר האריך בזה הש"ך ז"ל (בחו"מ) בסי' קכ"ח (סק"ג).

ומה שכתב שם לפרש דברי הירושלמי דמקריב עליו קיני זבים מיירי גם כן שנתנן לכהן ונאבדו כבר תמה עליו האורים ותומים מסברא דלא נפטר בזה. והדבר פשוט בכמה דוכתי. ועיין מש"כ בחי' למעילה דף י"ט ברש"י שם, גם מה שכתב התם דמד' רש"י בכתובות אין ראיה דשוקל שקלו שאני. ותמיה לי שלא הביא דברי הרא"ש ז"ל הכא בפירושו דמשמע להדיא מדבריו דשוקל שקלו שאני, וכמ"ש לעיל. עיין שם שהאריך עוד בדברי ר"ת ומחלוקתו ובדברי הרא"ש ז"ל. ובאמת פשטיה דשמעתא נראה דאין חילוק בשום חוב, ובכל גוונא יכול לפרוע לחנן דקיי"ל כוותיה, לבד במלוה שיש עליו משכון, ואפילו פרע וקיבל המשכון לידו משמע מדברי הש"ע דמותר לפרוע חובו של חבירו ויכול להוציא המשכון מידו, צריך עיון טובא, דאטו אינו יכול מלוה על המשכון ללוות על המשכון מאחר, ואין זה בכלל פורע חובו, דלא נתכוין כלל לפרוע חובו אלא על המשכון הלוהו. ומש"א בירושלמי דמלוה שיש לה משכון הוי בכלל פורע חובו מיירי דלא קיבל המשכון לידו, אלא שהחזיר המשכון ליד הלוה, וצ"ע.

ועיין רשב"א ז"ל שכתב דמירושלמי (כתובות פי"ג ה"ב) דאמר בטעמא בפורע חובו של חבירו הניח מעותיו כו' משום דמצי אמר מפייס הוינא ומחל לי משמע דשוקל את שקלו מיירי בגבוי ואבוד. ולא הבנתי דבריו ז"ל, דהא מבואר בירושלמי בשוקל את שקלו דאפילו בבעל חוב דוחק פטור. ואפשר דכתב כן לפי הנוסחא בנדרים (פ"ד ה"ב) דלא גרסינן התם הא דשוקל את שקלו, ובאמת יש לדקדק הך סברא דמפייס הוינא ומחיל נראה דלא שייך אלא לענין דאין הלוה מחויב לשלם לו, משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ודלמא הוי מפייס ליה. אבל לענין מודר הנאה אמאי לא תיחשב הנאה, דדלמא לא הוי מצי מפייס ליה, אלא על כרחך בכל גוונא לא חשיבא הנאה, משום דאינו אלא מבריח ארי, ולא מטי ליה הנאה מידו לידו. אבל לא משמע כן בירושלמי, ויתבאר עוד בזה לקמן גבי תורם את תרומותיו.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה