אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק ראשון › דף ח:

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ראשון · דף ח:

דף ח.

ר"ן ז"ל נסתפק במי שנדוהו בחלום אי חייב לנהוג כל דיני מנודה. ובסוף הוריות (י"ג גבי ר' נתן ור' מאיר דאחוו להו בחלמא לפייס את רשב"ג, ולא חש ר' מאיר ואמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. משמע קצת דאין צריך לנהוג דיני נידוי. וי"ל דהתם שאני, דר"מ גם כן מעשיו לשם שמים היו, ובזה אין חלום מכריע. וגם משום כבודו דרשב"ג הוא דאחוו להו הכי. ולענין מש"כ בנדר בחלום שכתב הרשב"א ז"ל דצריך היתר יש לדקדק מהא דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (ל' דאם אמרו לו בחלום על מעות דשל מעשר שני הם אין חושש לזה. דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. אלמא דאין אוסרין דבר על פי חלום. וצריך לומר דהכא שאני, שהוא בעצמו נדר בחלום.

והנה שם איתא הרי שהיה מצטער על מעות שהניח אבא ולא ידע היכן הם, ואמר לו בעל החלום באיזה מקום הם ושל מעשר שני הם אין חושש לזה. י"ל דדוקא להוציא מחזקתו אין מוציאין על פי חלום. אבל אם אמר אביו דהניח מעות מעשר ולא אמר מקומן איה, ובחלום הגידו לו מקומן אפשר דצריך לחוש לזה. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מעשר שני (ה"ו) כתב דאפילו אמרו לו בחלום מעשר שני של אביך שאתה מבקש הם במקום פלוני וכך וכך אינו מעשר. והיינו משום דהכי תני בתוספתא פ"ה דמע"ש (ה"ו) היה מצטער על מעשר שני של אביו היכן הוא, ואמרו לו בחלום כך וכך הם ובמקום פלוני הם, זה היה מעשה ובא לפני חכמים ואמרו הרי אלו חולין, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ועיין ברכות (י"ח ע"ב) גבי שמואל שהגיד לו אביו (בכיסי) [בזוזי] דיתמי. לפי זה לפנים משורת הדין הוא דעביד. ויש לחלק בין חלום לעובדא דשמואל דאזיל בתריה לחצר מות. וגבי חלום הוא דאין לחוש לזה כלל.

גמרא רבינא הוי ליה נדרא לדביתהו כו'. אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו כו'. דעת הרמב"ם ז"ל (ה' שבועות פ"ו ה"ד) דדוקא בבעל הוא דמיבעי ליה, משום דהבעל כאשתו. אבל אחר אינו יכול לעשות שליח בזה, דצריך שיהיה הנודר בפני החכם המתיר. והביאו ראיה לזה מן הירושלמי (פ"י ה"ח) דשרינן על ידי תורגמן, אבל על ידי שליח לא. וצריך לדקדק מנ"ל הא דאין הנודר עושה שליח לחרטתו. אי משום דדומה לדין שצריך לעמוד בפני ב"ד, הא לא דמי לדין, דמתירין אפילו בלילה. ואי משום דלא מהימנינן לשליח על חרטתו. וצריך שישמע החכם מפי המתחרט. אם כן כל שכן דבעל לא מהימן.

והתוס' ז"ל כתבו דאחר ודאי יכול להעשות שליח, ובבעל הוא דמיבעי ליה, שמא יוסיף על החרטה. ולענין הפרה פליגי תנאי לקמן (ע"ב ע"ב) אי יכול להפר על ידי שליח. וקי"ל דאין השליח מיפר, אלא צריכה שתשמע הפרה מפי הבעל. ואפילו אם היא לא שמעה אלא שהופר שלא בפניה גם כן מופר. ובהפרה הוא דלא שייכא שליחות אלא גבי הבעל אבל לא גבי האשה, כיון דאין צריך דעתה. אבל בהתרת חכם שייכא שליחות בחכם ובשואל. והחכם נראה דלכ"ע אינו יכול להתיר על ידי שליח, אלא החכם בעצמו צריך שיתיר. ועל ידי מתורגמן דוקא הוא דהתירו. אבל השואל י"ל דשפיר עושה שליח. וכשמתיר החכם לשלוחו הוי כמו שהתיר להשואל עצמו, וחל ההתרה מיד אפילו קודם שהודיע השליח להשואל. דאם צריך שיאמר השליח ההתרה לשואל אם כן הרי החכם עושה שליח להתיר. והחכם אינו יכול לעשות שליח להתרתו כדמוכח מהירושלמי (שם).

ולפי זה בשולח חרטה בכתב נראה דאין החכם יכול להתיר, דקודם שנודע ההתרה להשואל ודאי דאין היתרו היתר. ולהודיע ההתרה לשואל בכתב או על ידי שליח גם כן אינו יכול, כיון דאין החכם עושה שליח. אבל הר"ן ז"ל כתב בשם הר"ש ז"ל דאפילו בלא ידיעת הנודר חל התרה, ויליף לה מהפרת בעל. ואין הנדון דומה, דשאני הפרה דלא בעינן דעתה ובע"כ גם כן מופר, משום הכי אפילו שלא בידיעתה הוי הפרה. אבל התרת חכם דצריך דעת השואל מנלן דהוי התרה אפילו שלא בידיעתו. וראיתי במשנה למלך ז"ל בפ"ו מהלכות שבועות (הלכה ד') שהרגיש בזה על דברי הר"ש ז"ל. אלא שהביאן בשם הריב"ש, ולא הביא דברי הר"ן ז"ל.

והראשונים ז"ל הביאו ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל דאין לעשות שליח לחרטה מבת יפתח, דלא רצה יפתח לילך לפנחס להתיר נדרו (ב"ר ס', ג'), ולא שלח שליח. ואי דבר זה מהתורה הוא אם כן לא מצינו בעל דעדיף משאר שליח. ועיין מנחות פרק שתי מדות בסופו (צ"ג ע"ב) דאיצטריך קרא יתירא גבי סמיכה ליד אשתו, אף על גב דכבר ילפינן דאין שליח סומך, משום דהוה אמינא אשתו כגופו. ועבדו משמע התם דמסתבר יותר למעוטי משאר שליח. ובב"מ פרק השואל (צ"ו ע"א) מסיק דעל ידי שליח לא מיקרי בעליו עמו, ועל ידי עבדו מיקרי בעליו עמו, משום דעבדו כגופו. וצריך לומר דדוקא לענין שאילה בבעלים הוא דעבד עדיף משליח, ואין כאן מקומו בזה.

ועיין בדברי הראשונים ז"ל שהביאו נוסחא אחת רבינא הוי ליה נידוי לדביתהו. ומיבעי ליה מהו שיעשה שליח להתרת אשתו. וכן כתבו התוס' ז"ל בשם הרשב"ם ז"ל דנידוהו בחלום, והוי כמו נידוהו בפניו, דאין מתירין לו אלא בפניו. ולגירסא זו קשה הא דמסיק הש"ס ושמתא אפילו באתריה דרביה, דהא עובדא דרבינא נמי איירי בשמתא, ולא יאי למישרי באתריה דרביה, ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל (שם) ובדברי הכסף משנה ז"ל. ולפי מה שכתבתי לעיל דאין החכם עושה שליח להתיר נדר. יש לפרש בזה דברי הרמב"ם ז"ל דאין הבעל נעשה שליח להתיר נדר לאשתו, דבשליחות ההיתר אפילו בעל אינו נעשה שליח. ומכל מקום דבריו ז"ל צ"ע.

רש"י בד"ה ויחיד מומחה שרי שמתא דלא בעי עשרה כמו לנדויי עכ"ל. אין זה מובן ומה בין נידוי לשמתא ודוקא בנידוהו בחלום הוא דבעי עשרה. ולפי גירסת הרשב"ם ז"ל יש ליישב קצת אבל רש"י ז"ל לא גרס הכי וק"ל.

וכתב הר"ן ז"ל בשמעתין דלא בעינן סמוך לא בנדרים ולא בבכורות. והתוס' ז"ל חילקו דבנדרים בעינן סמוך, דומיא דראשי המטות. ולהתיר בכורות לא בעינן סמוך. ועיין ריש סנהדרין דלא משמע כן, ויתבאר בזה לקמן במכילתין בס"ד.

[גמרא] שמע מינה חירגא דיומא מסי. עיין רא"ש ז"ל שתמה אמאי לא קאמר דחמה גופא מסי. וי"ל דמרפא בכנפיה משמע דאחירגא קאי, היינו זהרוריות היוצאין ממנה. וקאמר הש"ס ופליגא דר"ל דאמר אין גיהנם לעולם הבא. ופירש ז"ל דפליג ר"ל אדרשא דלעיל דדריש לה לחמה בזמן הזה, ור"ל דריש לה לחמה בעולם הבא. והא דדרשינן בתענית (ח' ע"ב) מקרא (מלאכי ג', כ') דוזרחה לכם כו' שמש בשבת צדקה לעניים, הרי דדריש לה נמי לשמש בעולם הזה, ולא קאמרינן התם דפליגא דר"ל. י"ל דהתם היינו דר"ל, דשבת אחד מששים בעולם הבא (ברכות נ"ז ע"ב) ובאור השמש של שבת יש בה גם כן אחד מששים מאורה של עולם הבא, והיינו דקאמר שמש בשבת צדקה לעניים. כי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא ליתן אחד מששים מאור העליון להתעדן בהם נפש עניי עמו עד שיזכו להתגלות אור הגדול בעולם הבא. והא דאמר אין גיהנם לעולם הבא הוא גם כן ומטעם הנ"ל, כי בהתגלות אורה של עולם הבא ישבות אור של גיהנם, אחרי שלא יהיו עוברי עבירה עוד וכמו שאמרו ז"ל בסנהדרין בפרק ארבע מיתות. וביטול הגיהנם ודין הרשעים הכל אחד. והכל יהיה על ידי אור השמש כאשר תצא מנרתיקה בעולם הבא. והבן.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה