אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק ראשון › דף ז.

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ראשון · דף ז.

דף ו:

ר"ן בד"ה ולענין הלכה כו'. וכתבו הרשב"א (ד"ה א"ר פפא) והרמב"ן ז"ל דאזלינן לחומרא כיון דסלקי בתיקו. והאריך הר"ן ז"ל להשיג עליהם. מהא דפרק הזרוע (חולין קל"ד דמשמע דספק ממון עניים הוי ספק ממונא. ודוקא היכא דבחזקת חיוב קיימא כמו בחורי נמלים הוא דספק לקט לקט. הא לאו הכי פטור, אלמא ספק ממונא הוא. ולדידי קשה, אם כן דספק ממונא הוא אפילו אם בחזקת חיוב קיימא אמאי חייב. ונהי דדבריו מוכרחים דלא מיקרי ספק איסורא מכל מקום לענין דינא נראה כדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל. כיון דקיי"ל דספק לקט לקט, ויליף לה (שם) מקרא דעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו. אם כן הכי נמי בעינן למיזל לחומרא, דהכא נמי בחזקת חיוב הוא, דע"כ חזקת חיוב דהתם לאו חזקה גמורה היא. אלא כמו שאמרו שם בירושלמי (פאה פ"ד ה"ז) כל שעיקרו חייב, היינו ישראל דבר חיובא הוא ספיקו נמי חייב. וכל שעיקרו פטור, היינו גר שנתגייר ספיקו נמי פטור. והכא נמי עיקרו חייב, והוי ספק פאה ולקט דאזלינן לחומרא. ומה שהביא מהא דהנחתומין כו' אין ראיה, דדמאי דרבנן הוא. דאי לאו הכי הא התם בחזקת חיוב קיימא. ואפילו הכי לא חיישינן לספיקא. אלא דסוגיא דחולין צריך עיון, דמשמע התם דאין חילוק בין מתנות כהונה למתנות עניים. ובמתנות כהונה פשיטא בכמה דוכתי דאפילו בחזקת חיוב ספיקו לקולא, כמו בספק בכורות. וי"ל דרבא קושטא קאמר, כיון דלרבנן דר"מ אפילו במתנות עניים יש חילוק בין חזקת חיוב לחזקת פטור. וגבי פאה נמי סבירא ליה דספיקו לקולא בגר שנתגייר. וכדאיתא בירושלמי שם, משום הכי קאמר פרה בחזקת פטור כו'. אבל לענין דינא גבי פרה אפילו בחזקת חיוב ספק פטור. וגבי מתנות עניים הוא דסבירא להו לרבנן דבחזקת חיוב ספק חייב מקרא דעני ורש הצדיקו, ולר"י בן אגרא אליבא דר"מ אפילו בחזקת פטור ספק לקט לקט. וכדאיתא שם. על כל פנים שמעינן מסוגיא דחולין דספק מתנות עניים לאו כספק ממונא הוא.

ולענין צדקה יש לומר דספיקו לחומרא, משום דהוי ספק בל יחל, והוי כספק איסור, לקיים מוצא שפתיו. דכל הני ספיקות דמייתי הר"ן ז"ל הספק הוא בחיוב הנתינה לכהן או לעני, ומספק אינו מחויב ליתן דהמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל הכא הספק הוא במוצא שפתיו, והוי כספק איסור לקיים מוצא שפתיו. וי"ל דתליא בפלוגתא (להלן י"ח ע"ב) דספק נדרים להקל או להחמיר וצ"ע.

והרמב"ם ז"ל נראה דלאו מספק פסק בפאה (ה' מתנות עניים פ"ב הי"ג) וצדקה (שם פ"ח ה"ב) דיש יד. אלא משום דבצדקה אתמר אם תמצי לומר דיש לה יד, משום דאין היקש למחצה. ואם כן הוא הדין דפאה איפשטא בדרך את"ל, דפאה וצדקה תרווייהו איתקשו לקרבנות, ואין היקש למחצה. ואין צריך למ"ש הכסף משנה ז"ל בפ"ב מהל' מתנות עניים (שם) משום דצדקה איבעי ליה באת"ל דפאה, דאת"ל כזה לא מצינו דסבירא ליה להרמב"ם ז"ל דהוי פשיטותא כמו שכתב הכסף משנה ז"ל בעצמו שם. אלא כיון דאיפשיטא לענין צדקה הוא הדין דאיפשיטא לענין פאה.

ומה שכתב הר"ן ז"ל דגבי הפקר אין ספק דהוי ספיקא דממונא ולקולא יש להבין, דאם כבר זכה בו אחר הא הוי כתקפו כהן דאין מוציאין מידו לחד מאן דאמר (ב"מ ו' ע"ב). ואם לא זכה בו אחר הוא עצמו יכול לחזור ולזכות בו גם כן, ולמאי נפ"מ כתב דהוי ספק ממונא ולקולא. ואי דאין ב"ד מוציאין אותה מידו, הא בהפקר בלאו הכי אי אפשר להוציא. ואדרבה אשכחינן בזה ספיקא לחומרא, כגון אם הפקיר שדה קודם שהפריש מעשר בזה הלשון הוי ספק הפקר, ואינו יכול להוציא ממנה מעשרות על החיוב הגמור, שמא מן הפטור הוא. ועיין בזה בב"ב פרק מי שמת דף קמ"ח (ע"ב) גבי שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו בדברי הרא"ש והרמב"ם ז"ל ובדברי הנימוק"י ז"ל.

גמרא אמר רב פפא בנדינא מינך כו'. משמע מדברי המפרשים דהכי נמי אסור המדיר בנכסי המודר כמו במודרני ממך כו'. ובירושלמי (בפירקין ה"א) משמע דבמנודה אני לך נאסרו נכסי המדיר על המודר. וכדאמר התם ר"ע היה חוכך להחמיר לוסר כל נכסיו, כמש"נ יחרם כל רכושו. משמע שאסר נכסיו על חבירו. וי"ל דהירושלמי סבירא ליה דבמודרני שניהם אסורים, וכס"ד דש"ס דילן (ה' ע"א) אליבא דריב"ח ע"ש. ומשום הכי מפרש מנודה אני לך גם כן הכי דנכסי המדיר אסורים על המודר, ואפשר מודה דאיפכא נמי אסור. אבל לש"ס דילן דבכל הני דרישא מיירי באיסור המודר מנכסי המדיר. הכי נמי מנודה אני לך גם כן מיירי בכה"ג. ועיין בדברי הרא"ש ז"ל בפירושו שכתב דנדינא ממך עדיף ממודרני, ואפילו בלא שאני אוכל לך אסור. ובפסקיו (פ"א סימן ה') חזר בו. וכתב דוקא אם אמר שאני אוכל לך. והתוס' ז"ל (ד"ה נדינא) כתבו דבלא שאני אוכל לך גם כן אסור דנדינא ליכא לפרושי להרחקת ד' אמות ע"ש. וכבר כתבתי לעיל דאם כן יהיו שניהם אסורים. וכדמסיק הש"ס לעיל לר"י בר' חנינא ע"ש.

ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פ"א הכ"ג - כ"ד) ובמפרשי דבריו שהאריכו בפי' דבריו ז"ל. והנכון בזה פירוש הכסף משנה ז"ל בעצמו דבמנודה עם שאני אוכל לך הוא דפליגי, ובמשמתנא גם ר"ע מודה, משום דמשמע יותר לשון הרחקה מכל שאר לישני. ובנדינא מינך כ"ע לא פליגי דאסור, היינו אפילו בלא שאני אוכל. והיינו דלא כתב איסור ד' אמות אלא במנודה ומשמתנא לחוד. אבל בנדינא ליכא לפרושי לשון הרחקה, ומשום הכי אסור אפילו בלא שאני אוכל לך. והכריחו לזה, דאי נימא דנדינא לחוד גם כן איכא לפרושי לשון הרחקת ד' אמות. וכדומה לו. אם כן מאי עדיפותא דנדינא ממנודה. ומאי טעמא במנודה פליגי רבנן ובנדינא מודו. אלא שמע מינה משום דנדינא לחוד משמע איסור הנאה, וא"ש לדבריו דלא תני ת"ק לנדינא בכלל ידות דרישא, משום דהוא לחוד לישנא דאיסורא, וכל הני דרישא דוקא עם שאני אוכל לך. אבל מה שכתב הרשב"א ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דהוא מפרש דבמנודה אני לך לחוד פליגי, ופסק בזה כרבנן. ומ"ש מנודה שאני אוכל לך אסור. היינו משום דרבנן נמי מודו עם שאני אוכל לך. צריך עיון. חדא דאם כן מנ"ל דאינו לוקה בכה"ג לרבנן, ואי משום דלא תני לה ברישא. אם כן מנ"ל דר"ע לא מיירי בהכי במנודה שאני אוכל לך. ובזה היה חוכך להחמיר. ועוד דאם כן מנ"ל דמשמתנא עם שאני אוכל לך לכ"ע שרי. ועי' בדברי הש"ך ז"ל (יו"ד) סי' ר"ו (ס"ק ו').

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה