קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ראשון · דף ו:
בעי רב פפא יש יד לקדושין כו'. פי' הרא"ש ז"ל דמיבעי ליה משום דקדושין לשון הקדש הוא דאסר לה אכ"ע כהקדש. ולפירושו יש לדקדק התינח היכא דאמר בלשון מקודשת. אבל אמר מאורסת מאי איכא למימר, וכמו שכתבו התוס' ז"ל בקדושין (דף ז' ד"ה ונפשטו) גבי חצייך מקודשת לי ע"ש. ועוד אי מטעם יד דומיא דנדרים מיבעי ליה. מאי קאמר הש"ס או דלמא ואת חזאי קאמר, בלאו הכי נמי הוי יד, כי היכי דאיצטריך קרא בידות נדרים. אף על גב שאין להם כוונה אחרת, וכן הקשו בתוס' ז"ל (ד"ה שם).
והר"ן ז"ל כתב דמיבעי ליה אי ילפינן במה מצינו מנדרים. וגם זה קשה, היכי שייך למילף קדושין מנדרים במה מצינו, האיכא כמה פירכי. וגם לדבריו ז"ל יקשה מאי קאמר או דילמא ואת חזאי קאמר, ועוד הקשו התוס' והר"ן ז"ל, הא פשיטא לן לעיל בגיטין דיש יד, ולא פליגי אלא ביד שאינו מוכיח. ומה שכתבו התוס' למילף בגיטין מדאיתקש יציאה להויה לא הבנתי. דלא שייך היקשא בזה, כיון דטעמא דקדושין הוא משום דהוי לשון הקדש, והיכי מצינן לאקושי גירושין להא. ובלאו הכי לא ניחא להו להתוס' ז"ל בזה ע"ש.
והר"ן ז"ל תירץ דגיטין שאני, כיון דיש מעשה דנתינת הגט אין שם יד מוכיח אלא עיקר מוכיח. ואכתי תיקשי לרבנן דסבירא להו דבגט מהני אפילו יד שאינו מוכיח מנ"ל דיש יד בגיטין. ועל כרחך צריך לומר דהא דקרי לה יד בגיטין הוא שם המושאל, וכמש"ל דאין זה ענין לידות נדרים. וכן כתבו התוס' ז"ל גם כן דלשון ידים בגיטין לאו דוקא. אלא דאכתי קשה מהא דמכשיר שמואל בגיטין וקדושין אפילו לא אמר לי או ממני. וזה ודאי יד הוא, כדפריך הש"ס ומי מיבעי ליה לרב פפא כו', ובגיטין מנ"ל. ואין להקשות משם לדברי הר"ן ז"ל שכתב דאם נתן לה פרוטה קדושין ממש הם. והתם הא נתן לה פרוטה. זה אינו, דלענין דלא נימא ואת חזאי קאמר דמהני מה שנתן לה פרוטה. אבל להא דלא אמר לי לא מהני נתינת הפרוטה, דאכתי דלמא לאחר קדשה. ועל כרחך צריך לומר דבלא ממני בגרושין גם כן לא הוי יד דומיא דנדרים, כיון דהגט נכתב כתיקונו והנתינה הוא העיקר, וקרי לה יד מפני שהוא סניף להעיקר.
וגם לענין קדושין נראה עיקר דאין זה ענין לידות נדרים. כיון דהכא נמי איכא מעשה, נתינת הכסף או השטר. ומשום הכי לא קמיבעי ליה אלא משום דלמא ואת חזאי קאמר. אבל בלאו הכי ודאי הוי קדושין, ולא גרע מהיה מדבר עמה על עסקי קדושין דלא בעינן אמירה כלל. וכן כתבו התוספות ז"ל בע"א, והיינו דסמך בעיא זו לפלוגתא דר"י ורבנן בגיטין, והכל ענין אחד הוא, ולאו מסוג ידות נדרים הם, אלא מספקא ליה אי חיישינן לפרש דבריו בענין רחוק כמו ואת חזאי. ומשום הכי קרי לה יד, כיון שאין הדבור מבורר. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' אישות (הלכה ב'). ומה שדקדק הלחם משנה ז"ל שם, דהא הוי את"ל. זה אינו דלמסקנא דשמואל מיירי דאמר לי לא מיירי כלל מיד, ורב פפא הוא דס"ד הכי.
גמרא יש יד לפאה כו'. הכא לא מסיק הש"ס או דלמא הדין למלתא אחריתא. ולכאורה הכא ניחא בלאו הכי, דדמי לנדרים דאין בהו אלא דבור בעלמא. ואי לא איתקש לקרבנות לענין ידות ממילא לא הוי פאה אף על גב דליכא פירושא אחרינא. אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דהוי גרס הכא או דלמא והדין לנפקותא בעלמא. והתוס' ז"ל גם כן כתבו דמספקא ליה במשמעותא דהדין, והיינו כשיטתם גבי קדושין, כיון דאמר תחלה הדין אוגיא להוי פאה אי לאו דאיכא פירושא אחרינא בוהדין ודאי הוי פאה. וכן גרס הש"ס לקמן גבי צדקה. וכבר כתבתי לעיל מאי דקשיא ליה. אם כן מאי מספקא ליה תו בהקישא הא ספק אחר הוא. ועוד קשה לי איפכא אמאי קרי לה יד לכל הני, הא התפסה גמורה היא, כמו מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני דמתפיס בחבירו הוא, ולאו מטעם יד. ועיין בשבועות (כ' ע"א) בזה גבי פלוגתא דאביי ורבא במתפיס בנדר ושבועה, והר"ן ז"ל שם באורך. אלא דאם מטעם מתפיס הוא. אם כן אמאי פשיטא ליה להש"ס בוהדין נמי דצדקה עצמה היא. ומנ"ל, כיון דלא איתקש לקרבנות. ובקרבנות הוא דכתב רחמנא התפסה. אבל לא בצדקה. ועוד אטו מיירי הכא דוקא תוך כדי דיבור כמו בואני דנזיר. אבל הכא לא מטעם התפסה, אלא אם יש יד לצדקה השניה קדושה לעצמה. ונפקא מינה לענין אם נשאל על הראשונה השניה בקדושתה קיימא. ועל כרחך צריך לחלק בין ואני דנזיר דהוי התפסה, ובין הדין דשמעתין דלאו מטעם התפסה אתינן עלה.
וראיתי במשנה למלך ז"ל פ"א מהל' מתנות עניים (הלכה ט"ו ד"ה ועדיין אני) שכתב דכל הני דשמעתין מטעם התפסה הוא, ובעינן דוקא תוך כדי דיבור. וכתב כן לענין חקירתו שם גבי פאה אם הפריש פעם אחת כשיעור אם יכול לעשות עוד איזה ערוגה פאה. ואיפשיטא ליה מדברי הר"ן ז"ל שכתב דמיירי הכא דאוגיא ראשונה היתה בה כשיעור. ואפילו הכי יכול לעשות עוד אוגיא אחת פאה. וש"מ דיכול לעשות כל השדה כולה פאה. ובדעתו הדבר תלוי. ולא דמיא לתרומה ומעשרות שאם הפריש פעם אחת כשיעור שוב אינו יכול לעשות תרומה אחרת. אבל פאה בדעתו הדבר תלוי וכל כמה שרוצה לעשות פאה עושה אפילו כל שדהו. ועל זה כתב לדחות דהכא מיירי על כרחך תוך כדי דיבור, וככל התפסה. ואם כן הוי כמו שהפריש בבת אחת לשני האוגיות. ולא הבנתי דבריו ז"ל, דאם כן היכי מוכח מינה דעושה כל שדהו פאה. דממה שיכול להוסיף על שיעור אחד מס' בפעם אחת אכתי לא מוכח דיכול לעשות כל שדהו. ועוד דהא מתניתין הוא (פאה פ"א מ"ב), הכל לפי רוב הענוה ולפי גודל השדה. ופשיטא דיכול להוסיף על ס' בפעם אחת. אלא על כרחך עיקר הוכחת הש"ס דעושה כל שדהו פאה לדברי הר"ן ז"ל הוא כמו שכתבתי. כיון דיכול לעשות פאה שנית אחר הפרשה כשיעור שמע מינה דאין לה שיעור ויכול לעשות כל שדהו פאה, ושפיר מוכח מדברי הר"ן ז"ל דיכול לעשות פאה אפילו אחר שהפריש כשיעור כבר, וזה ברור. ודו"ק.
ובזה א"ש מה דלא מיבעי להו להש"ס אי יש יד לתרומה בכה"ג, הדין כלכלה ליהוי תרומה והדין. דהא תוך כדי דיבור יכול להוסיף בתרומה. דהיינו בבת אחת. ובבת אחת לא קמיבעי ליה. ולאחר שהפריש כבר תרומה כשיעור אינו יכול להפריש יותר, דכבר נעשה פטור וחולין. ובעיקר דברי המשנה למלך ז"ל אין כאן מקומו להאריך בזה. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בהל' מתנות עניים (פ"א הט"ו) משמע דכל אלו התפסה הם. עיין שם.