קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק עשירי · דף עז:
אי אפשי שתדורי כו'. עיין ר"ן שפירש דקאי בהקמה. ועיין בתוספתא (פרק ו' ה"א) דמשמע דבהפרה מיירי.
אמר ר"י וצריך שיבטלו בלבו. פי' הרא"ש והר"ן ז"ל דקאי אהיכא דאמר לה טלי ואכלי, ולזה צריך בטול בלב, ומהני, אף על גב דאמרינן לקמן (ע"ט ע"א) דהפר בלבו אינו מופר, הכא כיון דאמר לה טלי ואכלי מהני הפרה בלב. ופלוגתא דבית שמאי ובית הלל נמי בהכי מיירי. בית שמאי סבירא ליה דבחול צריך שיאמר הפרה בפירוש, ולא סגי בטלי ואכלי עם ביטול בלב. וב"ה סברי דבחול נמי סגי בכה"ג. אבל הר"א ממיץ ז"ל פירש דטלי ואכלי לאו כלום הוא, וביטול בלב לחוד מהני. והיינו שיאמר בלבו מופר ליכי, ולא השמיע לאזנו, דומיא דלא יברך אדם ברכת המזון בלבו. ומשמע קצת דצריך שיאמר מופר ליכי, ואף על גב דלא השמיע לאזנו הפרה מעליא. אבל אם חשב בלבו מופר לכי לא מהני. ולפי זה יקשה מאי טעמא דב"ה דאמרי בחול צריך שיוציא בשפתיו, ואמאי לא סגי אף על פי שלא השמיע לאזנו. ומהיכי תיתי למימר דבעינן דוקא שישמיע לאזנו. דאטו גבי תרומה ונדרים למ"ד דבלב לאו כלום הוא צריך דוקא שישמיע לאזנו. ועיין בזה בברכות (י"ג ע"א) גבי פלוגתא דר"י ורבנן בלא השמיע לאזנו גבי תפלה ובשאר כל המצות.
ולקמן (ע"ט ע"א) גבי הפר בלבו אינו מופר משמע דהר"א ממיץ ז"ל סבירא ליה דאפילו אם קיים או הפר בלב, היינו שחשב בלבו קיים ליכי או מופר ליכי, והוי הפרה מעליא. והוא דתני התם הפר בלבו אינו מופר היינו שחשב שיהא מופר. אבל לא אמר בלבו מופר ליכי, ומשום הכי מוכרח לפרש הא דקיים בלבו הוי קיום היינו ששתק כל היום, משום דלא מסתבר שיהיה קיום בכה"ג שלא יוכל להפר עוד, כיון דלא אמר בלבו קיים ליכי. ומכל מקום נראה עיקר דסבירא ליה להר"א ממיץ דצריך שיאמר בלבו מופר ליכי, היינו בדבור בלא השמעת אוזן. אבל במחשבה לחוד לא שייך בזה אמירה כלל, ומסתבר ליה דקיום במחשבה בלב נמי לא מהני אם לא ששתק כל היום. ולא נתבררו לי עדיין דברי הר"א ז"ל.
והראב"ד ז"ל (פי"ג מנדרים ה"ז) כתב דהא דאמר ר' יוחנן דמהני ביטול בלב היינו דוקא בשבת, ופלוגתא דב"ש וב"ה אשבת קאי. ב"ש סברי דבחול מוציא בשפתיו, היינו לערב. וכאית דגרסי שהביא הר"ן ז"ל. וב"ה סברי דאין צריך להוציא בשפתיו גם לערב. ומיושב בזה תמיהת הלחם משנה (שם) על הראב"ד ז"ל. וכן מבואר בדברי הרשב"א ז"ל (ד"ה לא יאמר אדם) בחי' לדברי הראב"ד ז"ל, אלא דהקשה ע"ז מדברי ב"ה דאמרו אחד זה ואחד זה, וכמו שהקשה הר"ן ז"ל. ולפי זה צריך לומר דמדאורייתא מהני הפרה בלב, ורבנן הוא דמצרכי שיוציא בשפתיו. ובשבת אוקמוה אדאורייתא.
והרשב"א ז"ל כתב בשם התוספות ז"ל דאפילו מדרבנן מהני ביטול בלב, אלא דאם מוציא בשפתיו צריך שיוציא בלשון הפרה גמורה. וגם זה לא הבנתי, דאיך יתרץ הא דאמרינן לקמן הפר בלבו אינו מופר.
והרמב"ם ז"ל בפירושו ובחיבורו (שם) כתב לחלק בין ביטול דהוי כענין כפיה. ובין הפרה. וביטול מהני אפילו בלב. והפרה לא מהני בלב. ועיין בלחם משנה ז"ל, וגם לשיטתו יקשה, דאם כן אמאי חשיב לה לקמן (ע"ח ע"ב) חומר בהקם מבהפר, דקיים בלבו קיים והפר בלבו אינו מופר, הא אשכחן הפרה בלב גם כן, היינו בדרך ביטול, ולקמן יתבאר עוד בזה.
ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"ג ה"ב) שכתב דאין נדר זה כלום הוי לשון הפרה, אבל אין כאן נדר לשון חכם הוא זה ולא מהני בהפרה. וכתב הגר"א ז"ל (יו"ד סימן רל"ד אות פ"ה) דהכי הוי גרס בברייתא דלעיל כל נדרים שתדורי אי אפשי לא אמר כלום. אין זה נדר יפה עשית דבריו קיימים. וצריך לחלק לפי זה בין אין זה נדר ובין אין כאן נדר. וגם דוחק הוא למימר דכייל בברייתא לשון הפרה ולשון קיום בחד בבא. ולי נראה דאין (זה נדר) [נדר זה] כלום מסברא הוא דסבירא ליה, דהוי ביטול גמור. אבל כשאומר אין כאן נדר או אין זה נדר לא אמר כלום. דהא יש כאן נדר וצריך לבטלו.
שיכול ומה חכם שאין מיפר מתיר כו'. וכתב הרא"ש ז"ל דק"ו לרווחא דמלתא הוא, דבלאו הכי היו למדין זה מזה. נראה מדבריו דלדינא ליכא שום נפקא מינה, דחכם בין היה אומר לשון התרה ובין לשון הפרה עוקר הנדר מעיקרו הוא, והוי כנדר טעות. ובבעל ודאי לא שייך למימר דעושה הנדר טעות. ומשום הכי בבעל בין בלשון הפרה בין בלשון התרה הכל מכאן ולהבא. ומשום הכי אי לאו קרא דזה הדבר ה"א דבתרווייהו מהני כל הלשונות, כל חד כדיניה. אפילו בלא ק"ו. אבל לפי מה שכתב הר"ן ז"ל דלישנא דמופר משמע מכאן ולהבא. ולישנא דמותר בדבר שהוא מותר מעיקרו. א"כ למה לי קרא להכי, דפשיטא דבעל אינו יכול להתיר מעיקרו בלא פתח. ואי משום ק"ו מחכם, הא ליכא למילף אלא על ידי פתח, דהוי כנדר טעות, אבל בלא פתח מנ"ל. ונראה דלכ"ע לא ילפינן הכא אלא בלשון לחוד. אבל לא להשוותן בדין. ודו"ק. ועיין בב"ב דף ק"כ (ע"ב ד"ה חכם) בדברי הרשב"ם ז"ל שכתב דלב"ה מסברא נפקא להו דאין בעל מתיר. ועיין תוס' שם (ד"ה מיבעי).