קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק עשירי · דף עז.
סבר רב יוסף למימר נשאלין כו', ביחיד אין כו', משום דמיתחזי כדינא. משמע דדין גמור לא הוי, משום דהא דאסור לדון הוא גזירה שמא יכתוב, והכא ליכא למיגזר הכי, אלא משום דמתחזי כדינא מסתברא לאסור גם זה בשבת. וקאמר אביי כיון דסבירא ליה אפילו מעומד כו' לא מיתחזי כדינא. ומכאן משמע דלא כמו שכתבו התוספות ז"ל בביצה דף ל"ו בד"ה והא מצוה קעביד דהיכא דליכא למיגזר שמא יכתוב שפיר דנין, דהא הכא ליכא למיגזר שמא יכתוב ואפילו הכי אין דנין אי לאו משום דאפילו מעומד כו'. ועיין בחי' יבמות פרק החולץ מה שכתבתי לענין טבילת גר בשבת.
וטעמא דמלתא דאסור להפר נדרים שלא לצורך השבת לר"י בר"י לא ידענא, דהא ודאי לא מתחזי כדינא. ונראה מלשון הר"ן ז"ל בסוף שבת (ס"ח ע"א בדפי הרי"ף) דמשום טרחא בעלמא הוא דאסור ועיין שם שנסתפק בשמע ערב שבת בין השמשות אי יכול להפר אפילו שלא לצורך השבת לר"י בר"י. והדבר מבואר בירושלמי בשמעתין (פ"י ה"ח) דיכול להפר לר"י בר"י גם כן, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל. ועיין ברא"ש ור"ן ז"ל שכתבו תרי טעמי לחלק בין הפרה לשאלה, או משום דהפרה שעה עוברת ושאלה אינה עוברת. או משום דהפרה אינה צריכה בית דין ושאלה צריכה בית דין. ובשבת שם (קנ"ז ע"א) איתא להדיא דהא גופא מיבעי ליה, אי הפרת נדרים כל היום לבד או מעת לעת עיין שם. אלא די"ל דלישנא קמא התם מיבעי ליה מהאי טעמא דאין צריך בית דין, וק"ל. ובר"ן ז"ל לקמן משמע דאיכא למיגזר הפרת בעל משום התרת חכם.