קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק עשירי · דף עו:
הפרת נדרים כל היום. וריבר"י ור"א בר"ש פליגי ואמרי דמעת לעת יכול להפר. ואמרינן בירושלמי (בפרקין ה"ח) נפקא מינה בין תנא קמא לריבר"י אם נשתתק וחזר לדיבורו באותו היום, לריבר"י מוסיפין לו שעות כפי שעות שנשתתק. ולת"ק אינו מופר אלא עד שתחשך. ואם לא חזר לדיבורו אלא ביום המחרת איכא קולא לתנא קמא, דלדידיה נותנין לו כל היום שחזר לדיבורו, דיום השמיעה הראשונה אינו נחשב כלל, כיון שנשתתק. ולריבר"י אין נותנין לו אלא כ"ד שעות בצירוף. והקשה בקרבן העדה (בשירי קרבן ל"ד למה השמיטו הפוסקים הך דינא. ואישתמיט ליה דהרא"ש ז"ל בפי' לעיל דף (ד"ה ושמע) הביאו והוכיח מהא דאמרינן לעיל דגירשה ואהדרה ביומיה דש"ס דילן סבירא ליה דגם שעות שאין יכול להפר עולין לו כיום שמעו ע"ש. ודלא כשיטת הירושלמי בזה. ולכאורה תיקשי לסברת הירושלמי מהא דאמרינן לקמן (ע"ז דיכול להפר אפילו נדרים שלא לצורך השבת לת"ק, משום דלא יוכל להפר אחר השבת. ואמאי כיון דלאו בר הפרה הוא בשבת למה לא יותן לו יום שמיעה אחר השבת. ועי' לקמן דף ע"ט (. על כן היה נראה דהירושלמי נמי לא קאמר אלא בשנשתתק, דלאו בר הפרה הוא כלל, דאישתקיל מלוליה. אבל כל שהוא בר הפרה ודבר אחר גרם לו שאינו יכול להפר, כמו הגירושין ואיסור שבת, בזה גם הירושלמי מודה דאין לו אלא יום שמיעה לבד.
ונראה דגם מחלוקת הפוסקים גבי שאלה בהקמה אי דוקא ביום שמעו או אפילו לאחר כמה ימים שייכא בהא. דלפי הוכחת הרא"ש ז"ל מתלמודין דאין לו אלא יום שמיעה לבד אפילו היה שעות שלא היה יכול להפר, הכי נמי גבי שאלה בהקמה כן הדין, אבל לשיטת הירושלמי אי נימא דפליג בהא על תלמודין גם שם נותנין לו יום שמיעה שנית, ויש לחלק.
ולענין מה שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"ב הי"ז) גבי נערה המאורסה דבעינן שישמעו האב והבעל ביום א', משום דהכי משמע ביום שמעו, לכאורה לר"י בר"י ליכא למימר הכי, כיון דדריש מיום אל יום מעת לעת, משמע דנותנין מעת לעת לכל אחד. וכ"א יכול להפר במעל"ע שלו אף על גב דהוא אחר מעת לעת של חבירו, ודו"ק. ועי' רש"י בחומש פרשת מטות פט"ו שכתב דמיום אל יום ילפינן דאינו מיפר אלא עד שתחשך. והוא נגד הש"ס הכא. ומשמע הכא דיום בלשון תורה לא משמע אלא עד שתחשך. ועיין לעיל פרק קונם (ס' ע"ב) דמיבעי לן התם ביום שאני טועם ע"ש.