קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק עשירי
וחזר המקיים ונשאל על הקמתו כו'. ופרש"י ז"ל דמהו דתימא דזה שנשאל על ההיקם היא גופא חשיב הפרה, קמ"ל דצריך להפר. ומצטרף הפרתו עם הפרת הראשון, אף על גב דהפסיק ההיקם בנתים. ופי' זה אינו מובן, דאם כן הך רבותא לא שייך הכא, ובעלמא הוי מצי לאשמעינן דשאלה על ההיקם לאו הפרה היא, ובעי הפרה אחריתי. אלא העיקר כפירוש השני, וכן פי' הרא"ש והר"ן ז"ל, דאפילו הפר השני אחר שנשאל על הקמתו אין מצטרפין ההפרות, כיון שהיה היקם מאחד מהם בנתים. אבל אם חזרו שניהם והפרו אחר כך כתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן דמהני. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע ליה דכל שהיתה הקמה בנתים אין לה הפרה לעולם. ולזה נוטה דעת הרא"ש ז"ל בפירושו, ומה שכתב בשם הרמב"ם ז"ל כן לא ידעתי מקומו, כי לא מצאתי כלל להאי דינא בדברי הרמב"ם ז"ל. ובפירוש המשנה משמע קצת דמהני הפרת שניהם אחר כך, עיין שם. וגם טעמו של דבר לא הבנתי מזה. ואמאי לא יוכל הראשון להפר שנית אחר שאלת ההיקם של השני, כיון דהשני עצמו יכול להפר אחר שנשאל על הקמתו, וכל שכן הראשון. ואילו הקימו שניהם ונשאלו על ההקמה יכולין להפר. וזה בשביל שהפר מתחלה ועד סוף אבד כח הפרתו. ומה שכתב הר"ן ז"ל דאין הפרה אחר הפרה לא מצאתי מקום לסברא זו. ולמאי דמיבעי לן לקמן אי נשאלין על ההיפר משמע דיכול לשאול על הפרתו ולקיים, ולשאל עוד על הקמתו וחוזר ומפר.
ובעיקר סברת הש"ס דע"י ההיקם של השני בטלה הפרת הראשון גם כן יש לדקדק, למאי דקיי"ל לקמן (ס"ט ע"א) דע"י האחד לבד גם כן מיקליש קליש האיסור, והפרת האחד לבד גם כן פועלת במקצת להקליש האיסור, ואם כן אמאי בטלה הפרתו על ידי הקמתו של שני. הא היא במקומה עומדת, וכי חזר השני ונשאל על הקמתו יפר חלקו לבד ודיו. ויבואר עוד בזה לקמן בפרקין בס"ד.
והרשב"א ז"ל (ד"ה מהו דתימא) הקשה כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו הרי זה כאילו לא הקים, ואמאי בטלה הפרת הראשון. ותי' דקיים אחד מהן, היינו האב והפרת הבעל הוא דבטלה, משום דהורע כחו. ולא הוי ליה להש"ס למסתם סתומי כל כך. ועוד דלפי זה לא אתי שפיר הואין צ"ל דמתניתין, דהא ברישא האב והבעל שוין, ובסיפא דוקא היקם האב, ועיין מה שתירץ הר"ן ז"ל, ול"נ דהתם ע"מ שאין עליה נדרים קאמר. וכי נשאלה עליהן הרי אין עליה נדרים, כיון דנעקרו מעיקרן, אבל הכא כיון דבטלה הפרה על ידי ההיקם של השני אפילו כי נשאל אחר כך כבר בטלה הפרה הראשונה ולא תשוב עוד.
שוב ראיתי שכתב הרמב"ם ז"ל להאי דינא בפי"ג שם (ה' נדרים פי"ג הכ"א) וכתב בסגנון אחר. היכא שקיים האחד והפר האחד אף על פי שנשאל המקיים על ההיקם אין יכול עוד להפר. מזה משמע דהשני אינו יכול להפר עוד כיון שהקים תחלה ולא רצה בהפרת שותפו, ואם כן אפילו חזר השני והפר עוד שנית לאו כלום הוא. כיון שזה שהקים אינו יכול להפר עוד. דלדברי הרמב"ם ז"ל אין לומר דמשום הכי אין יכולין להפר עתה בשותפות משום דאין הפרה אחר הפרה. דהא לגירסתו הפרה ראשונה לאו כלום הוא, כיון שהיתה אחר הקיום. אלא משום דזה שהקים אינו יכול להפר, ועיין בזה בש"ע (יו"ד) סי' רל"ד ס"ו ובד' הגר"א ז"ל.
אימא האי קרא בנשואה כתיב. ופי' הרא"ש ז"ל דבנשואה נמי האב והבעל מפירין בשותפות. וכדמשמע מוא"ו מוסיף על ענין ראשון, ומשני קרא אחרינא כתיב. ויש להקשות לפי זה אכתי דלמא תרווייהו בנשואה, ונדרים שהיו עליה בקודמין האב והבעל מפירין, כיון שהיה זכות לאב בהן. אבל נדרים שנדרה בית אישה הבעל לחודיה מפר, ותרווייהו קראי אתיא שפיר, ולדברי הר"ן ז"ל דבנשואה פשיטא דאין לאב רשות בה אתיא שפיר, אבל לדברי הרא"ש ז"ל תיקשי כנ"ל. וצריך לומר דלא ניחא לן לחלק בנדרים עצמן ולומר דבאלו מיפר בשותפות ובאלו מיפר לחודיה. ועוד י"ל דמשום הכי קאמר הש"ס ואי בעית אימא הויה קדושין משמע, ותו לא תיקשי כנ"ל.
דף סז:
ואימא אב לחודיה מיפר. ופירש הרא"ש ז"ל דארוס גם כן לחודיה מיפר. והר"ן ז"ל לא ניחא ליה בזה, כיון דסבירא לן השתא דלא יצתה מרשות האב על ידי האירוסין, אם כן מהיכי תיתי למימר דארוס נמי מיפר לחודיה, וסגי למימר דאם הקים הקים, ואף על גב דכתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה, לאו דהפרתו תועיל, אלא שאם לא הפר נמצא שהקים. ולדידי קשה, אם כן כולה קרא דואם ביום שמוע כו' מיותר. דהא כתיב ברישא דקרא ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו כל נדריה. ועוד דאי בעינן דוקא שיפר הארוס, ובחרישה לחוד גם כן קיים הוא. אם כן מאי קאמר דאב לחודיה מיפר, הא גם הפרת הארוס בעינן. ובאמת נראה דאם האחד לחוד מצי מיפר האב או הבעל החרישה של השני לא הוי כקיום, כיון דאינה צריכה להפרתו. ודוקא אם קיים בפירוש הוא דיש לומר דנתנה לו תורה כח לבטל הפרת השני, והיינו דקאמר הש"ס גבי אב דאם הקים הקים. אבל בארוס דאמרה תורה דבחרישה לחוד גם כן קמו נדריה ודאי צריך לומר כמו שפירש הרא"ש ז"ל, דהארוס לחוד גם כן מצי מיפר היכא דהחריש האב. והיינו דכתב רחמנא אם גם הוא החריש וקמו נדריה.
אבל לדברי הר"ן ז"ל ודאי תיקשי לענין מאי קאמר דאב לחודיה מיפר כיון דבלא הפרת הבעל קמו נדריה כל שהחריש לה ביום שמעו, והרי ע"כ שניהם מפירין. ואין לומר דנפקא מינה היכא דלא שמע הבעל כלל דאז האב לחודיה מיפר, דאמאי לא ניחוש שמא ישמע הבעל ויקיים אותן, אבל אי נימא דחרישת השני לא הוי לא כקיום ולא כהפרה אתי שפיר, דכל שהחריש ביום שמעו הרי זה מופר על ידי הארוס לבדו, ואין האב יכול לקיים עוד.
אלא דיש לומר דאפילו אי בעינן דוקא הפרת השני מכל מקום איכא נפקא מינה אי נימא דהאב לחודיה מיפר או הארוס לחודיה, כגון אם עברה על נדרה בין הפרת האב להפרת הבעל, ואי האב לחודיה מיפר אינה לוקה על נדרה כל שהפר הבעל אחר כך, דמהפרת האב לחוד הוא דמופר. וכן איפכא, אי נימא דהארוס לחודיה מיפר.
ועוד יש לומר, דלפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"ב הי"ז) דבאב וארוס צריך שישמעו ביום אחד, אבל אם הפר אחד מהם ביום שמעו ואחר כמה ימים שמע השני והפר לא הוי הפרה, והיינו דוקא למאי דקי"ל דמפירין בשותפות, משום הכי אינה מועלת הפרה דחד בלא אידך, וכדאמרינן לעיל (ס"ז ע"א) דבעינן שיפירו שניהם בבת אחת. אבל למאי דסלקא דעתך השתא דאחד לחודיה מיפר האב או הארוס. אפילו שמע השני ביום שלאחריו והפר הרי זה מופר על ידי הראשון לבד, וכן איכא נפקא מינה להא דלעיל גופא, אם נשאל השני על הקמתו, דמכל מקום מופר הוא על ידי הפרת הראשון. אלא דהרמב"ם ז"ל יליף לה מקרא דיום שמעו היינו שמיעה דתרוייהו האב והארוס. עי' בדבריו ז"ל (בפי"ג) [בפי"ב שם] ואם כן תיקשי מכאן לדבריו, דלמאי דבעינן למימר דאב או ארוס לחודיה מיפר למה בעינן דוקא יום שמיעה אחד לתרווייהו. וכבר נחלקו הראשונים ז"ל עליו בזה, וכמבואר בש"ע (יו"ד) סי' רל"ד, ועיין בביאורי הגר"א ז"ל שם, ודו"ק.
דף סח.
דבי ר' ישמעאל תנא בין איש לאשתו כו'. והקשו התוס' והרא"ש ז"ל אכתי תיקשי ואימא נשואה נמי האב והבעל מפירין. ותי' כדשנינן לעיל, מדכתיב בנשואה בית אישה דאין הבעל מיפר בקודמין. והכא לא הוצרכו לזה, דודאי מסברא אין זכות לאב בה משנשאת. ולעיל ניחא דפירשו הכא משום דוא"ו מוסיף על ענין ראשון. ויש לדקדק מאי טעמא לא יליף ר"י מואם היו תהיה לארוס דמיפר בשעת אירוסין. נהי דאיצטריך להקיש קודמי הויה כו' מכל מקום הא כתב רחמנא ואם ביום שמוע אישה יניא אותה, אלמא דיכול להפר בשעת אירוסין. וארוס לחודיה מיפר ליכא למימר, כדאמרינן לעיל. והיה נראה דסבירא ליה לר"י דמואם היו תהיה לא שמעינן שותפות, אלא ה"א דאב לחודיה מיפר, וכי תימא אם כן ואסרה אסר בבית אביה למה ליה, י"ל דמבית אביה יכול להפר כל נדריה אפילו אין בהם עינוי נפש ודברים שבינו לבינה. אבל אחר אירוסין אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש, והיקשא דאב לבעל לא סבירא ליה, להכי איצטריך למילף מקרא דבין איש לאשתו בין אב לבתו דשניהם מפירין בשותפות. אבל רבנן סבירא ליה דילפינן מהיקשא דאב נמי אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ובינו לבינה, ושפיר שמעינן מואם היו תהיה דמפירין בשותפות, ואב לחודיה לא מצינן למימר, דאם כן ואסרה אסר בבית אביה למה לי.
ובזה יש ליישב קצת דברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"ב ה"א) שכתב דהאב מיפר כל נדרי בתו. והוא נגד ספרי (מטות, ג') וירושלמי (פי"א ה"א) וכמו שכתב הר"ן ז"ל (ד"ה לומר). אבל לפי הנ"ל י"ל דהוא ז"ל פסק כר"י. דלא דריש היקשא דאב לבעל. ודברי הספרי הוא כמאן דיליף מואם היו תהיה כו', ובין איש לאשתו ובין אב לבתו לא איצטריך אלא לדברים שבינו לבנה. וע"כ הקישן הכתוב לענין זה גם כן. ובזה יתיישב קושית הלחם משנה (שם) ז"ל על הרמב"ם ז"ל שהקשה כנ"ל בהא דאמרינן לעיל אם כן ואסרה אסר בבית אביה למה לי, ולדברי הרמב"ם ז"ל הא איצטריך דבבית אביו יכול האב להפר כל נדרים. אבל כשהיא ארוסה גם האב אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה. ולפי הנ"ל ניחא, דסוגיא דלעיל אתיא כתנא דספרי דאיתקש אב לבעל לענין זה, דגם הוא אינו מיפר אלא נדרים אלו. אלא דבלאו הכי אין כאן קושיא כל כך לפי פי' הרא"ש ז"ל לעיל (ס"ז ע"ב) אימא אב לחודיה, היינו דהאב והארוס שניהם יכולים להפר כאחד לבדו. אם כן גם לאחר אירוסין לא נגרע כח האב. ואם כן מהיכי תיתי לחלק, דאי האב מיפר כל נדרים קודם אירוסין הוא הדין דלאחר אירוסין יכול להפר כל נדרים, ואם תימצי לומר כן ולחלק באב בין קודם אירוסין לאחר אירוסין, היינו לפי' הר"ן ז"ל לעיל דאב לחודיה מיפר, והבעל יכול לקיים, לפי זה יש לומר כיון דנגרע כח האב דהארוס מבטל הפרתו, הכי נמי דנגרע כחו לענין זה דאינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש. אבל גם זה אינו מוכרח, כיון דגבי אב זכתה לו תורה להפר כל נדרים אם כן בכל זמן שהוא יכול להפר לבדו הדין כן, כיון דלגבי אב ליכא שום עדיפות לנדרי עינוי נפש משאר נדרים.
ומטעם זה לא הבנתי דעת הר"ר יחיאל שהביא הטור ז"ל (יו"ד סימן רל"ד) שהוא כמכריע, דקודם אירוסין האב מיפר כל נדרים, ולאחר שנתרוקנה רשות לאב אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש. ואין טעם לזה, כיון דלגבי אב כל נדרים שוין אם כן לאחר שנתרוקנה רשות לאב גם כן אין לחלק, ומש"כ הב"י ז"ל דהר"ר יחיאל ז"ל בא לישב פשטיה דקרא עם הספרי. דהספרי מיירי לאחר שנתרוקנה כו'. ז"א, דבהדיא איתא בספרי דאפילו קודם אירוסין אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש. וכדמוכח התם מהא דבעי למילף בק"ו מבעל דמיפר בבגר. ופריך עליה מה לאב שכן נתרוקנה רשות לו ע"ש. ועוד דלקמן (ע"א ע"ב) מסיק הש"ס דנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה שמעינן דהאב מיפר, ואם כן פשיטא דמיפר כל נדרים, והוי ליה להר"ר יחיאל ז"ל לחלק בזה ועיין, בביאורי הגר"א ז"ל ובדברי הט"ז ז"ל (שם ס"ק מ"ח), וכבר כתבתי בריש מכילתין גבי הא דאמרינן מה האב מיפר נדרי בתו כך מיפר נזירות בתו, דמוכח מינה דהאב נמי אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש. וצ"ע בארוסה היכי משכחינן נדר שבינו לבינה לתרווייהו להאב והבעל. ועי' בש"ע, ויש ליישב.
ובקדושין (ג' ע"ב) ובכתובות (מ' ע"ב) בעי הש"ס למילף דכסף קדושין לאב מהפרת נדרים דזכתה תורה לאב. ואי נימא דהאב אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש. אם כן היכי מצינן למילף מינה, הא הבעל נמי מיפר נדרי עינוי נפש. ואפילו הכי כל שבחה שלה. ולמה ליה להש"ס למימר שם דממונא מאיסורא לא ילפינן. וי"ל דלענין כסף קדושין שייך שפיר למילף מינה, משום דמהאי טעמא הוא דמיפר נדרי עינוי נפש משום דברשותו לקדשה, ומשום הכי סלקא דעתך למילף דכל זכות הקדושין גם הכסף שייכין לאב. וקצת יש ליישב בזה מה דצווחו קמאי על הא דאמרינן התם (כתובות שם) וכי תימא נילף מינה, דאם כן הדק"ל וכי ימכור איש את בתו לאמה למה לי. ולפי הנ"ל דדוקא לכסף קדושין הוא דבעי למילף מינה, אבל לא למעשה ידיה, כיון דבאמת אינו מיפר כל נדרים, ועיין פני יהושע ז"ל שם.
ומה שהקשה הר"ן ז"ל לתנא דבי ר"י מנ"ל דארוס מיפר בקודמין אינו מובן. דלפי האמת גם לר"י פסוק דואם היו תהיה מיירי בארוס, ושם נאמר ונדריה עליה. וכן איתא בספרי (מטות פ"א) הובא בילקוט פ' מטות (יל"ש ח"א תשפ"ה) דר' ישמעאל מוקי לה בארוסה עי"ש.
ובירושלמי אמתניתין (בפרקין ה"א) אמרינן דר' אליעזר מוקי לקרא דואם היו תהיה בבוגרת, ומשמע שם דסבירא ליה אליבא דר"א דבוגרת הארוס לחודיה מיפר. כיון דאין לאב רשות בה. וכן משמע שם דיתומה בחיי האב גם כן הארוס מיפר, ואליביה קאמר התם דשותפות דאב וארוס יליף מבין איש לאשתו ובין אב לבתו. ולאו היינו ר' אליעזר דמתניתין לקמן דסבירא ליה בבוגרת הארוס מיפר. דהתם מסברא הוא דאמר הכי. והכא ר' אליעזר הוא דאמר הכי, ומקרא דואם היו תהיה יליף. ועיין ירושלמי (פ"י ה"ב) לקמן במתניתין שהבעל מיפר בבגר. ודלא כמ"ש הקרבן העדה שם (בשירי קרבן ל"ב ע"א).
ומה שתמה שם עוד על דברי הרשב"א ז"ל שכתב דיתומה בחיי האב אין הארוס מיפר, וכן כתב בש"ע (יו"ד סימן רל"ד סע"ה) והא בירושלמי שם דיתומה בחיי האב לכ"ע הארוס מיפר לבדו. ולא ידעתי תמיהתו, כי בש"ס דילן ודאי מוכח בכמה דוכתי דאין הפרה לנערה המאורסה, אלא האב והבעל בשותפות, וכדמוכח לקמן (ע"ד ע"ב) בשמעתא דשומרת יבם, דלמ"ד מאמר אירוסין עושה פריך הש"ס סתמא אמאי יפר לבדו, הא תנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה, ולא מוקי לה דנפלה מן הנשואין, דהוי יתומה בחיי האב. אלא ודאי הארוס לבדו אינו מיפר בשום אופן, והוא פשוט. ועיין לקמן (פ"ט ע"א) במתניתין דתשע נערות כו'.
ויש להסתפק לדברי הרמב"ם ז"ל אם הפר האב לארוסה בשאר נדרים אי הפרתו לאו כלום היא, ולוקה אם עברה על נדרה. או מיקליש קליש לאיסור בהפרתו, דלגבי דידיה אין חילוק. ובכל נדרים הוא מיפר. ואפשר מהני הפרתו להקליש האיסור. ויתבאר בזה לקמן בס"ד.
איבעיא להו בעל מיגז גייז או מיקליש קליש כו'. יש לדקדק מנ"ל להש"ס כלל דהפרת האחד עושה פעולה בלא הפרת חבירו. ודלמא הפרת האחד לאו כלום היא, והאיסור כדקאי קאי. ולכאורה איכא לדמויי הא מילתא לפלוגתא דרבי ורשב"א במנחות (מ"ז ע"א) לענין שני דברים המתירים אי מעלין זה בלא זה, אלא דהתם פלוגתייהו לחומרא, למיקדש על ידי שחיטה לבד ליפסל ביוצא. וכן בחליצה ליפסל לאחין על ידי רקיקה לחוד כדאיתא ביבמות פרק מצות חליצה (ק"ד). והא לא דמיא אלא להא דמיבעי לן (במנחות) [בזבחים] דף ק"י (ע"א) בקומץ ולבונה דשניהם מתירין השיריים ובחד מינייהו אי (מיגז גייז) [משרי שרי] והותרו מקצת שיריים או קלושי מיקליש. אלא דהתם נמי לא מיבעי ליה אלא לרבנן דהתם, אבל לרבנן דר"מ אמרינן התם דלמא לא הא ולא הא. ואם כן הכי נמי דלמא לא הא ולא הא, אלא איסורא כדקאי קאי. ועיין רש"י ותוס' ז"ל שם.
ובירושלמי בשמעתין (פ"י ה"א) משמע כנ"ל, דאמרינן התם, פשיטא הדא מלתא לא הפר האב את חלקו ועברה על נדרה לוקה, דהפרת בעל בלא הפרת האב לאו כלום היא. הפר האב ולא הפר הבעל מהו שתלקה, או מאחר שאם ימות הבעל מתרוקנה אצל האב אינה לוקה. משמע דלא נחית כלל להך סברא דמיגז גייז או מיקליש קליש. דחדא הפרה לאו כלום היא. ולא מיבעי ליה אלא בהפרת האב, משום דמתרוקנה לו. ולהכי אפשר דמהני להוציא נדרה מידי מלקות. ואמר התם (שם) דניחא למ"ד יש מיתה [בהפרה] מיתה כהפרה היא, והיינו דעת חכמים דב"ש, דאמרי אם הפר האב חלקו ומת הבעל אין צריך להפר. וכדאיתא שם בירושלמי (שם), משום דהותר הנדר על ידי הפרתו הראשונה. לפי זה שפיר איכא לספוקי אי לוקה אחר הפרת האב. ברם כמ"ד אין מיתה, היינו ב"ש דאמרי דהאב צריך לחזור ולהפר חלקו של בעל. ומכיון שאינו מיפר לה ועברה על נדרה לוקה. כן נראה לי להגיה, ועיין בקרבן העדה שפירש שם פלוגתא דיש מיתה ואין מיתה כפלוגתא דב"ש וב"ה בש"ס דילן (ס"ט ע"א). ולענ"ד לא הוזכרה מחלוקת זו בירושלמי כלל, ולא נחית להך סברא דמיגז גייז או מיקליש קליש. וכל שצריך עוד הפרה האיסור במקומו עומד ולוקה על נדרה. ופלוגתא דב"ש וחכמים תני לה בגווני אחריתי. לב"ש צריך האב להפר חלקו של בעל. ולחכמים אין צריך להפר, כיון דכבר הפר.
וצריך לומר לשיטת תלמודין דפשיטא להו מסברא דהכא הפרה דחד על כרחך עושה מקצת דבר, או גייז החצי או קלושי מיקליש בכולו. ומשמע מהא דמיבעי להו בסתם, דאפילו אם הקים האחד מהני הפרת השני לגוז או לאקלושי, דלא מסתבר למימר דלא מיבעי להו אלא קודם הפרת השני, או שמת השני בלא הקמה, אלא ודאי משמע דבכל גווני מהני הפרת האחד, ולקמן בשמעתין יתבאר בארוכה בס"ד.
ובהא דמיבעי ליה להש"ס גבי בעל כתבו הרא"ש והר"ן ז"ל דהוא הדין באב קמיבעי ליה, וחד מינייהו נקט. והיה אפשר לומר דדוקא בבעל קמיבעי להו, משום דעומדת למכנס לרשותו, והוא לבדו יפר. ומשום הכי פשיטא להו דחדא מינייהו עושה עכ"פ. וכן משמע פשטיה דקרא דהפרת הבעל מהני גם בארוסה, כמו שנאמר והיה אם ביום שמוע אישה יניא אותה, אבל האב אינו עושה כלום בהפרתו. ואיפכא מסברת הירושלמי, דהפרת האב עדיפא. וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"א ה"ט) שלא כתב אלא אם הפר הבעל קודם שיפר האב אינו לוקה. אלא דלא משמע כן בשמעתין בפלוגתא דב"ש וב"ה.
דף סח:
שמע אביה והפר ולא הספיק הבעל כו', לא נתרוקנה רשות לבעל. והקשה הרא"ש ז"ל אמאי אינו מיפר חלקו, כיון דכבר הפר האב חלקו. ותי' דכל שלא נגמרה ההפרה, על ידי מיתה בטלה ההפרה. ולפי מה שכתבתי לעיל מפשטיה דשמעתא דאפילו הקים האחד לא בטלה הפרת השני, ואינו לוקה על כולה למ"ד מיקליש קליש, וכן על חציה למ"ד מיגז גייז. אם כן הרי לא בטלה הפרתו אפילו על ידי הקמת השני, וכל שכן דלא תיבטל הפרתו על ידי מיתה. ואם כן אכתי תיקשי אמאי אין הבעל יכול להפר את חציו. ולשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא, דכיון דלא שמע הבעל הפרת האב לאו כלום היא, דבעינן שישמעו כאחד. והיכא דלא שמעו ביום אחד לדעת הרמב"ם ז"ל על כרחך צריך לומר דהפרתן לאו כלום היא, והאיסור כדקאי קאי. דאי מהני נמי לחלקו אם כן אמאי לא יצטרף הפרתן. וגרע מהיכא דהקים האחד דמהני הפרת השני, כיון דהכל ביום אחד, וראוין היו שניהם להפר. אלא דלקמן בברייתא לא משמע כן. וכן מרישא דברייתא או ששמע והפר ומת בו ביום נתרוקנה הרשות לאב. ואי נימא דע"י מיתה לא בטלה הפרתו אם כן אין צריך ריקון רשות הכא, דממילא מיפר האב חלקו, כיון דכבר הפר הבעל. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל.
ויש לדקדק עוד אמאי לא תני בבי דרישא לא שמע האב או ששמע ושתק ומת לא נתרוקנה רשות לבעל ואמאי קאמר דזו היא ששנינו לא נתרוקנה רשות לבעל אינה אלא בבבא דשמע אביה והפר. והיה נראה דתרי מיני ריקון איכא. או שיתרוקן רשות לו להפר לבדו כל הנדר. או החצי אחר הפרת זה שמת, דזה גם כן מיקרי ריקון רשות. ובאב בכל גווני מיקרי ריקון רשות אליו אפילו להפר כל הנדר. וכדילפינן לקמן (ע' ע"ב) מקיש קודמי הויה כו'. אבל בעל היכא דמת האב בלא הפרה פשיטא דאין הבעל יכול להפר כל הנדר. דהארוס אין לו זכות אלא בחצי אפילו היכא דליכא אב בתחלת קידושין, כמו יתומה בחיי האב, ולא איצטריך לאשמעינן בזה דלא נתרוקן רשות לבעל. וכי איצטריך היכא דאביה כבר הפר, דסלקא דעתך אמינא כיון דלא נשאר אלא החצי יפר הוא לבדו, קמ"ל דגם בזה לא נתרוקן רשות. והיינו דתני שמע בעלה כו' זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב, משום דמתניתין דלקמן בהכי מיירי. לבעל לא נתרוקנה ולאב נתרוקנה. אבל לפי האמת לאב נתרוקן אפילו בלא הפרה כלל, וגם זה בכלל מה ששנינו נתרוקנה רשות לאב. אלא דעיקרא דמתניתין מיירי היכא דהיה הפרה קודם המיתה, ומשום הכי תני באידך בבא שמע בעלה והפר לה ומת האב אין הבעל יכול להפר לה, שאין הבעל מיפר אלא בשותפות. ואין זה מטעם דלא נתרוקנה רשות, ולא איצטריך להאי טעמא, אלא בלאו הכי אינו יכול להפר בלא שותפות. אבל לקמן (ע' ע"א) משמע דהא דלא נתרוקנה לבעל לחוד גם כן רבותא היא, וכדיליף מבנעוריה בית אביה, ושם יתבאר אי"ה.
דף סט.
שמע אביה כו', חוזר האב ומיפר כו' הן הן דברי ב"ש. ב"ה אומרים אינו יכול להפר. רש"י ז"ל פירש דב"ש סבירא ליה מיגז גייז, ולא נשאר אלא החצי של בעל, ואין צריך להפר אלא חלק הבעל. וב"ה סברי דאין יכול להפר חלק הבעל לחוד, אלא צריך שיפר הכל, דאכתי הנדר שלם. וללישנא דאין יכול להפר לא משמע הכי. והרא"ש והר"ן ז"ל פירשו דלבית הלל אינו יכול להפר כלל. כיון דמיקליש קליש אין האב יכול לזכות בו, ולי נראה בטעם מחלוקתן, דבאמת מסתבר שלא יועיל הפרה אחר הפרה, דמה יוסיף הפרה השניה, כיון דכבר הפר. אלא דלב"ש דמיגז גייז א"כ הפרה ראשונה לא היתה אלא על החצי, משום הכי יכול להפר שנית החלק השני, דהפרה אחריתי היא. אבל ב"ה סבירא ליה דמיקליש קליש, ואם כן הפרתו הראשונה היתה בכל הנדר. ולזה אינו יכול להפירו לגמרי בהפרה השניה, דאין הפרה אחר הפרה. וזה אינו אלא אי נימא דאשמע אביה לחוד הוא דפליגי, אבל להיש מפרשים שכתבו התוס' ז"ל דארישא דשמע בעלה כו' נמי פליגי ב"ה, ואמרי דאין האב יכול להפר אי אפשר לפרש כן, ועיין רשב"א ז"ל שהאריך בזה.
ומדבריו ז"ל נראה דאין הפרת האב או הבעל מתבטלת על ידי מיתה, אלא דהפרה שניה אינה מועלת, כיון דהיא בשעה שאינה ראויה לשניהם. ומשום הכי אין הבעל מיפר חלקו אפילו כבר הפר האב. אבל האב יכול להפר חלקו של בעל לבד. אף על גב דשעה שאינה ראויה לשניהם היא. היינו משום דאב במקום ארוס הוא, כיון דנתרוקן רשות לו. והיינו דוקא היכא דלא נתארסה לאחר, אבל אם נתארסה לאחר אביה וארוס האחרון מפירין שני החלקים. כללא דמילתא הפרת השותפות אינה אלא בזמן ששניהם ראוין לזה.
והביא שם נמי דעת היש מפרשים דב"ש וב"ה פליגי נמי בשמע בעלה והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל, דלב"ה אין האב יכול להפר, משום דמיקליש קליש על ידי הפרת הבעל. וע"כ צריך לומר דדוקא משום דלא הספיק האב לשמוע הוא דקליש. אבל היכא דשמע האב בחיי הבעל והפר הבעל הא תני ברישא דהאב מיפר. ואם כן בשמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע הוא גם כן דוקא היכא דלא הספיק הבעל לשמוע הוא דמיקליש קליש על ידי הפרת האב. והוא ז"ל כתב שם להיפך, דבשמע הבעל אפילו לב"ש אין האב יכול להפר. וצריך לומר דמה שלא הספיק האב לשמוע הוא גריעותא, וכמ"ש הרא"ש ז"ל. ומשום הכי דוקא בהא הוא דפליגי ב"ה דאין האב יכול להפר. אבל אם שמע האב כבר יש לו זכיה בהם ומודו ב"ה דיכול להפר. אבל בשמע אביה הוי איפכא, דמה שלא שמע הבעל ולא זכה בנדרה מעליותא היא. ודוקא בהא הוא דאמרי ב"ש דהאב יכול להפר חלקו של בעל. אבל אם שמע הבעל בחיי האב גם ב"ש מודו דאינו יכול להפר.
והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים) בפי"א הלכה י"ט כתב גם כן בהני תרי בבי דשמע בעלה כו' ושמע אביה דאין האב מיפר לבדו. וצריך לומר שהוא מפרש כפירוש היש מפרשים דב"ה גם ארישא פליגי. ומש"כ דאין האב יכול להפר נדרים אלו שנראו לארוס, צ"ל דקאי ארישא דשמע ארוס כו'. ואין זה מובן, דהיכא דשמע האב גם כן ודאי דיכול להפר, וכדקתני ברישא. ואם נאמר דהכא אינו יכול להפר היינו משום דלא שמע האב ולא זכה בנדר כלל. ולמה כתב דאינו יכול להפר נדרים שנראו לארוס. והרשב"א ז"ל [כתב] בדברי הרמב"ם ז"ל דבשמע בעלה פליגי ב"ש וב"ה בנדרים שלא נראו לאב. וכתב דבפלוגתא אחריתי הוא, ולא זו דמיגז גייז, ותמה עליו שלא הוזכר פלוגתא זו בגמרא. ולא הבנתי היכי משמע ליה הכי מדברי הרמב"ם ז"ל, ואמאי לא פירש דבריו כדברי היש מפרשים דב"ה ברישא נמי פליגי, והכל משום דמיקליש קליש. וכן כתב הלחם משנה (שם הי"ד) ז"ל. וכן כתב הגר"א ז"ל בסי' הנ"ל (יו"ד סימן רל"ד אות ל"ח). וכבר כתבתי לעיל דלשיטת הרמב"ם ז"ל דלא הוי הפרה אלא כששמעו שניהם כאחד, אם כן כיון שלא שמע האב הפרה דבעל לאו כלום היא, ואמאי אינו יכול להפר. וכיון דהיכא דשמע האב ואחר כך הפר הבעל ומת יכול להפר כל שכן היכא דלא שמע האב, דלשיטתו הפרת הבעל לאו כלום היא. ולא הוקלש הנדר על ידי הפרתו. וכן הא דשמע אביה והפר לה עד שלא שמע הבעל דפליגי ב"ש וב"ה אי מיגז גייז כו' גם כן תיקשי, הא לא מיגז גייז ולא מיקליש, כיון דהפרתן לא היה ביום אחד, וצריך לומר דמיירי שמת הבעל ביום שמיעתן ושמע האב גם כן עדיין ביום שמיעת הבעל.
ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל שם הלכה ט"ז שמע (בהא) [האב] ולא שמע הארוס ומת בו ביום, או ששמע גם הארוס והפר או ששתק ומת בו ביום. הא דמצריך הכא דוקא מת בו ביום, היינו משום שמיעת האב, דאילו מת ביום שלאחריו כבר עבר יום שמיעה של אב. עוד כתב התם שמע ארוס וקיים או ששמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין האב יכול להפר, בזה צ"ל דלא קאי ארישא דכבר שמע האב קודם ששמע הארוס, דאם כן מאי איריא שמע ושתק ומת ביום שלאחריו, הא אפילו שמע והפר אין האב יכול להפר אם מת ביום שלאחריו, דכבר עבר יום שמיעת האב.
והטור ז"ל (יו"ד סימן רל"ד) כתב בשם הרמב"ן ז"ל דהא דבשמע אביה אינו יכול להפר לב"ה היינו דוקא דמת הבעל לאחר יום שמיעה. אבל אם מת ביום שמיעה של אב הוא יכול לחזור ולהפר, וכן פסק בש"ע (שם סעט"ז). ולענ"ד לשיטת הרמב"ם והתוס' ז"ל דב"ה ברישא נמי פליגי בשמע בעלה והפר לה, והתם ודאי ליכא לחלק בהכי אי מת ביום שמיעתו או לאחר יום שמיעה. והוא הדין בסיפא דאין לחלק. ועוד לשיטת הרמב"ם ז"ל על כרחך מיירי איפכא, דמת ביום שמיעה וכמו שכתבתי לעיל. וגם מסתימת דברי הרא"ש והר"ן ז"ל נראה דלא סבירא ליה הא דהרמב"ן ז"ל, וגם טעמו לא נתברר. דלפי פירוש הרא"ש והר"ן ז"ל דהנדר הוקלש ואין חשוב להורישו לאב, ודאי דאין חילוק אי מת ביום שמועה או לאחריו. ומה שכתב הלחם משנה ז"ל (ה' נדרים פי"א הי"ד) דהרמב"ן ז"ל מפרש כפרש"י ז"ל, דב"ה אמרי דחלקו של בעל לחוד אינו יכול להפר. אבל חלקו וחלק הבעל יכול להפר. והיינו דוקא כשמת ביום שמיעה, אבל לאחר יום שמועה דאין יכול להפר חלקו גם חלק הבעל אינו יכול להפר. מדברי הטור ז"ל ודאי לא נראה כן. דאם כן למה הביא דברי הרמב"ן ז"ל בזה, כיון דהוא פי' כשיטת הרא"ש אביו ז"ל דאינו יכול להפר.
ונראה דהוא ז"ל גם כן מפרש דב"ש וב"ה פליגי אי יכול להפר או לא, ולב"ה אינו יכול להפר כלל. ומשום דמיירי שמת לאחר יום שמיעה דאין יכול עוד לחזור ולהפר חלקו אלא חלק הבעל לחוד הוא דמצי מיפר, משום דהחלק הזה בא לרשותו אחר מיתת הבעל. ומשום הכי קאמרי ב"ש דחוזר ומיפר חלקו של בעל לחוד, משום דסבירא ליה מיגז גייז, וחלק הבעל לבד הוא ויכול להפר אותו אפילו אחר יום שמיעתו, וב"ה אמרי דאין יכול להפר, משום דמיקליש קליש, ואין לבעל חלק מיוחד בהנדר, ומשום הכי גם חלק הבעל אינו יכול להפר אחר יום שמיעה, אבל כשמת ביום שמיעה לכ"ע מיפר חלקו וחלק הבעל. וצריך לעיין במקור דברי הרמב"ם ז"ל, ולא אדע איה מקומן. וכעת דבריו ז"ל נפלאים המה ממני. ולקמן דף ע"א יתבאר עוד בדינים אלו. ועיין בזה בדברי הט"ז ז"ל (יו"ד סימן רל"ד סקכ"א - כ"ב).
יש שאלה בהפר. רש"י ז"ל פירש בזה ג' פירושים. הא' יש שאלה בהפר, אם קיים האחד והפר האחד יכול האחד לשאול על הקמתו במקום שהפר השני והוי מופר. ואין פירוש זה מובן, דהא סתמא דגמרא קאמר בריש פרקין (ס"ז ע"א) דהיכא דקיים האחד תו אין מועיל שאלה להקמתו, דבעינן שיפירו שניהם כא'. ואמאי לא מייתי לעיל הא דר' יוחנן. פי' הב' אי שאלה הוי (בהפר) [כהפר] ואין צריך להפר בפירוש, אלא על ידי השאלה (והקמה) [דהקמה] ממילא הוא מופר. ולשון נשאלין על ההפר ודאי הוא דחוק לפי זה. ועוד דלפי זה לא אתי שפיר הא דתני לקמן בדף ע"ט (ע"א) דחומר בהפר מבהקם. ולפי זה אין כאן חומר. ופי' הג' אם קיים האב או הבעל הנדר ואחר כך הלך ונשאל עליו והתירו החכם, אי אמרינן כיון דקיים שוב אין נשאל עליו, או יש שאלה. ויש שאלה בהפר היינו במקום הפר, אי האב אי הבעל יכול לשאול על נדרה כמו שהיא יכולה לשאול. ופי' זה גם כן תמוה, חדא דהוא ודאי אינו יכול לשאול על נדרה אלא בתורת שליחות. וכדאמרינן בריש מכילתין (ח' ע"ב) בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו. ובתורת שליחות ליכא נפקא מינה אם הקים אי לא. ועוד, כיון דמסיק דאפילו אחר ההיקם יכול הוא לשאול על נדרה אם כן אמאי אין שאלה במקום הפר. וגם לפי זה לא שייך חומר בהפר מבהקם.
ולקמן דף ע"ט נראה שפי' עוד באופן אחר. נשאלין על ההיקם, שאם האחד קיים לה והשני נשאל על נדרה, ואחר כך הלך זה שקיים ונשאל על הקמתו, וקמ"ל דיכול לשאול לחכם אפילו על מקצת, דהא השני הקים. ואין נשאלין על ההיפר, אם הפר האחד אין השני נשאל על חלקו לחכם, לפי שאין נשאלין על נדר שמופר במקצת. וכל זה אינו מובן, דאטו יש לבעל או לאב לשאול על נדרה לחכם אם לא כשהיא עצמה מתחרטת, והיא עצמה פשיטא דיכולה לשאול אפילו אחר הקמת שניהם, וגם אחר הפרת הא' גם כן נראה דיכולה לשאול לחכם, כיון דעדיין נדרה עליה, בין למ"ד מיגז גייז ובין למ"ד מיקליש קליש. וכל אלו הפי' הוא משום שלא נראה לו דשייכא שאלה בהפרה. אבל הדבר פשוט כמו שפי' התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל. ובירושלמי בפרקין (ה"א) משמע דמפרש להא דנשאלין על ההקם אם הבעל שהקים יכול להתיר לה בתורת חכם ע"ש. והגהת מרדכי סוף שבת (פ"ב ע"א בדפי הרי"ף) הביא בשם הרא"ם ז"ל לפרש הא דיש שאלה בהקם היינו דיכולה היא לשאול לחכם אחר הקמה, והוא ע"ד פרש"י ז"ל לקמן. ועי' בש"ע (יו"ד סימן רל"ד סעכ"ג) שהביא בזה שני דעות. ומש"כ הגהת מרדכי דבירושלמי נמי פי' כן לא משמע כן מדברי הירושלמי, וכמ"ש. וכתב הר"ן ז"ל דאין נשאל על ההיקם אלא ביום שמעו. והטור ז"ל (שם) כתב דאפילו לאחר יום שמיעה יכול לשאול. ועיין בש"ע (שם סעמ"ט).
קיים ליכי קיים ליכי ונשאל על הקמה הראשונה מהו. יש לדקדק הא שאלה הוא על ידי פתח וחרטה. וכיון דניחא ליה בהקמה שניה אם כן היכי שייכא חרטה בראשונה, דהא ניחא ליה בהקמה, כיון דהקים שנית. ובשלמא בשבועה על שבועה י"ל כיון דשבועה שניה חיילא גם כן קצת לאיסור בעלמא, וכמש"ל דף י"ח (ע"א), אם כן שפיר יש לומר דניחם על השבועה ראשונה, ולא ניחא ליה בב' איסורין. אבל הכא בקיום ליכא למימר הכי, והיכי אשכחן שיתחרט על הראשונה והשניה תחול, אם כן אין כאן חרטה. ומוכח מכאן דלא כמו שכתבנו לעיל דדוקא בשבועה על שבועה הוא דאמר רבא אם נשאל כו' כיון דלא יצאו דבריו לבטלה וחלה היא לאיסור. דהא הכא בהקמה שניה יצאו דבריו לבטלה ואפילו הכי חיילא אחר שאלה על הראשונה. ועיין לשון רש"י ז"ל שכתב דמיבעי ליה אי הותרה השניה על ידי שאלת הראשונה. ובשבועות נמי מהא דדייק התם חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא, למאי הלכתא, לכדרבא, משמע נמי דלא חיילא שבועה שניה כלל אפילו לאיסור בעלמא, מדלא קאמר להכי שבועה איכא לאיסור ולקוברו בין רשעים גמורים. ומכאן קשה גם כן לדברי הרשב"א ז"ל שנסתפק אי הילכתא כרבא בהא דאם נשאל כו', מדלא הביא הרי"ף ז"ל בשבועות הא דרבא, דהא הכא פשיט סתמא דהש"ס לבעיא דרבה מהא דרבא. ועיין בשלטי גבורים בשבועות פ"ג שם (י"א ע"א בדפי הרי"ף אות א') ודו"ק.
קיים ליכי ומופר ליכי, ולא תחול הקמה אלא אם כן חלה הפרה מהו. ופי' הרא"ש ז"ל דאם אמר קיים ליכי ומופר ליכי לחוד אפילו לר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס מודה בזה דתפוס לשון ראשון, כיון דאין יכולין לחול שניהם כאחת. וכן משמע מהא דבעי רבה לקמן (ע"ב) בקיים ומופר ליכי, מהו משמע דבכה"ג לא מספקא ליה. אלא דיש לדקדק ממה נפשך, אי הוי דעתו שיחולו שניהם וכמשמעות לשונו קיים ליכי ומופר ליכי אם כן הוי כבת אחת, ותרווייהו לא חיילי, כיון דלכך נתכוין מתחלה, ואי נימא כיון דאינן חלין כאחת מסתמא אמר ההפרה דרך חזרה, אם כן תחול ההפרה, דהא יכול לחזור בו תוך כדי דיבור. וצריך לומר דודאי לאו בתורת חזרה אמר מופר ליכי, אלא לשניהן נתכוין, אבל לא בבת אחת, אלא לחול ההקמה ואחר כך ההפרה, וזה אי אפשר, כיון דחלה ההקמה תו לא חייל ההפרה, ודוקא גבי עולה ושלמים הוא דאמרינן לר' יוסי דלשניהם בבת אחת נתכוין וחציו עולה כו', כיון דיכולין לחול כאחת. והא דדייקינן בב"ק (ע"ג ע"ב) ותמורה (כ"ה ע"ב) מהא דאמר ר"י אם כשנמלך כו' דתוך כדי דיבור לאו כדבור דמי, היינו דוקא מדברי ר"י דאמר אם כנמלך היינו חזרה. אבל מהא דאמר ר"מ הרי זו תמורת עולה לא שמעינן, דר"מ נמי לאו בתורת חזרה מיירי, אלא באומר תחול זו ואחר כך תחול זו, ומתחלה נתכוין לכך. ור"י סבירא ליה דבכה"ג אמרינן דלחול בבת אחת נתכוין, וחציו עולה וחציו שלמים.
והר"ן ז"ל בד"ה ופשטינן כו' כתב הלכך לר"י פשיטא דהפרה חיילא, דכי אמר ומופר ליכי בבת אחת קאמר, ואי תימא כל שאינו בזה אחר זה כו', לאו מלתא היא כו'. משמע מדבריו דלר"י בקיים ליכי ומופר ליכי גם כן בבת אחת קאמר, ותרווייהו לא חיילי. ושם בסוף דבריו כתב דהא דלא אמרינן ואפילו ר"מ לא קאמר אלא התם דאיכא לישנא יתירא. אבל הכא דליכא לישנא יתירא בבת אחת קאמר, כמו בתמורת עולה ושלמים. ותי' גם כן כנ"ל דהכא דאי אפשר שיחולו כאחת, אפילו בלא לישנא יתירא אמרינן דלזה אחר זה נתכוין. ויש לדקדק דמאי קשיא ליה, הא איצטריך למימר לא תחול זה כו'. דאם לא כן תרווייהו לא חיילי, דכל שאינו בזה אחר זה כו'. ועוד, למאי דמסיק דהיכא דאין יכולין לחול כאחת לא אמרינן דלבת אחת נתכוין. אם כן היכי איפשוט בעיין יותר לר"י מלר"מ, הא ר"י נמי מודה הכא דאי לאו דאמר לא תחול כו' ההקמה חיילא וההפרה לא חיילא. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל. ונראה מדברי הר"ן ז"ל דלר' יוסי בכל גווני אמרינן דלבת אחת נתכוין, ולר"מ דוקא הוא דכתב הכי דהיכי דא"א לחול כאחת אמרינן דלזה אחר זה נתכוין גם כן בלא לישנא יתירא. אבל לר"י לשניהם כאחד נתכוין. וכה"ג כתבו התוס' בתמורה (כ"ה ע"א - כ"ו ע"א) גבי היא שלמים וולדה עולה דלר"מ אפילו בלא לישנא יתירא לזה אחר זה נתכוין, ולר"י לבת אחת נתכוין. אלא דמבעיא דרבה לקמן לא משמע כן.
ובזבחים (דף ל' ע"ב) אמרינן דלר"מ מדלא אמר תמורת עולה ושלמים שמע מינה מיהדר קהדר ביה. אלמא דלר"מ דיינינן ליה בחזרה, ועל כרחך צריך לומר הא דאינו יכול לחזור בו היינו משום דבהקדש אינו יכול לחזור בו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' מעה"ק פט"ו ה"א) או משום דמיירי בתוך כ"ד גדול וכדאיתא בב"ק פרק מרובה (ע"ג ע"ב) ואם כן הכא בקיים ליכי ומופר ליכי אי נדוננו בחזרה אמאי יכול יכול לחזור בו. וי"ל דהא דאמרינן בזבחים לר"מ מיהדר קהדר ביה גם כן לאו לחזרה גמורה קאמר, אלא דעתו שיחולו שתיהן זו ואחר כך זו, ולא הדר ביה מקמייתא לגמרי, והכי נמי בקיים ליכי ומופר ליכי לא דיינינן ליה בחזרה, אלא דעתו שתחול ההקמה ואחר כך תחול ההפרה, ותפוס לשון ראשון, והקמה חייל הפרה לא חייל.
והא דדייק הש"ס במרובה דר"י לית ליה תוך כדי דיבור היינו מהא דאמר ואם כנמלך לא אמר כלום, ונמלך משמע חזרה גמורה. ועיין בדברי רמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שבועות (הי"ט) שכתב דחזרת תוך כדי דיבור צריך שיפרש חזרתו, והוי כמו נדר טעות (שם הי"ז). ואם כן היה אפשר לומר דבתמורה דאיתא בטעות לא מהני חזרת תוך כדי דיבור, ובמרובה לא משמע כן. ועל כרחך צריך לומר דחזרת תוך כדי דיבור עדיף מנדר טעות, ואפילו בתמורה דאיתיה בטעות מכל מקום תוך כדי דיבור יכול לחזור בו. ולפי זה דין תמורה ודין מקדש ודין מגרש סברותם הפוכות, דבתמורה בטעות הוי תמורה, ותוך כדי דיבור חוזר בו ובמקדש הוי איפכא, דבטעות לא הוי קידושין, ותוך כדי דיבור אינו יכול לחזור בו, ויתבאר בזה לקמן בפרק בתרא (פ"ז ע"א). ובחי' בתמורה הארכתי בזה ג"כ. ועי' תוס' ז"ל (ד"ה תמורת) שכתבו גבי תמורת עולה אם אמר לא תחול זו אלא אם כן חלתה זו דהשניה חלה ולא הראשונה, כמו הכא דהפרה חייל ולא הקמה. ולא משמע כן בגמ', דאמרינן דר"מ נמי מודה, משמע דמודה לר"י דשתיהן חלין, וחציו תמורת עולה וחציו תמורת שלמים.
והרשב"א ז"ל (ד"ה היכא) כתב דהכא מיירי דוקא דאמר קיים ומיפר ליכי. אבל אמר קיים ליכי ומופר ליכי אמרינן דחזר בו. ותוך כדי דיבור יכול לחזור בו. ועיין רא"ש ז"ל שכתב דשניהם חלין לדעת היש מפרשים, ולא ידעינן אי מוקם אי מופר. ולא הבנתי היכי שייך ספיקא בזה, וגם חלות שניהם הוא דבר שא"א. וכללא אמרינן לקמן כל שאינו בבת אחת משמע דאי אפשר שיחולו בבת אחת בשום אופן. ומש"כ הש"ך (סק"ס) והט"ז ז"ל (סקל"ז) בסי' רל"ד דאזלינן לחומרא. משמע דמספיקא הוא דמחמרינן. אם כן לא איפשטא בעיין כלל, ומאי קאמר הש"ס ת"ש מפלוגתא דר"מ ור"י. וביותר אינו מדוקדק לשון הט"ז ז"ל שכתב דבעיא דלא איפשיטא היא. וז"א כנ"ל, וע"ש בש"ך ס"ק ס"ב מה שכתב בשם העט"ז ומה שכתב הוא ז"ל עליו. והרי דבריו ז"ל מבואר בדברי הרשב"א ז"ל וכמו שהבאתי.
ויש להסתפק היכא דאמר האב או הבעל לארוסה קיים ליכי ומופר ליכי אי יש לקיים דבריו, דהפרה תחול על חציו שיכול להפר והקמה תחול על החצי השניה, ולא יוכל השני להפר חלקו. ולמ"ד מיקליש קליש לא מיבעי לי, וכי קמיבעי לי למ"ד מיגז גייז. ונראה דגם בזה אי אפשר לשניהם לחול, דהקמה לא חייל אלא על מה שיוכל להפר. ודו"ק.
גמ' קיים ומופר ליכי מהו. ופי' הרא"ש ז"ל דמיבעי ליה אי הקמה חיילא משום תפוס לשון ראשון. ולפי זה היכי פשיט לה מהא דרבה כל שאינו בזה אחר זה כו', כיון דשייך למימר הכא תפוס לשון ראשון, אלא ודאי כיון דאמר ליכי לבסוף לא שייך למימר תפוס לשון ראשון. אלא לפי הגירסא שהביא הר"ן ז"ל קיים ליכי ומופר ליכי בבת אחת בזה אפשר לומר תפוס לשון ראשון, כמו לרבא אליבא דר"מ בלחצות דאמרינן תפוס לשון ראשון. אבל ע"כ הכא לא נחית לזה, מדפשיט מהא דרבה. וגם הפי' השני דחלין שניהם ולא ידעינן אי מוקם אי מופר גם כן קשה, דאם הדבר באפשר שיחולו שניהם גם כן לא שייך להא דרבה, וכמש"ל.
ונראה כפי' הר"ן ז"ל דמספקא ליה הי מינייהו חייל, דסלקא דעתך דעל כל פנים חדא מינייהו חייל. ופשיט ליה מהא דרבה דחדא נמי לא חייל, דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, ופרש"י ז"ל דאם קרא לשניהם עשירי אין אחד עשר מקודש. והוא נגד הש"ס בערובין (נ' ע"א) וקדושין (נ"א ע"א) דהיכא דיצאו שנים בעשירי שניהם קדושים, ולא באו לכלל זה, כיון דאיתיה בטעות. והקשה הרא"ש ז"ל מהא דאמרינן (בזבחים) [בתמורה כ"ה ע"ב] דאם אמר תמורת עולה ושלמים דתרווייהו תפסי אפילו לר"מ, ולא אמרינן כל שאינו בזה אחר זה כו' משום דהתם איתיה לחצאין, דאם אמר תקדש חציה לדמי עולה וחציה לדמי שלמים קדשה. והתם בתמורה פליג ר"מ אפי' בחציה עולה וחציה שלמים, ואמר דתפוס לשון ראשון. וצריך לחלק בין חציה עולה לבין חציה לדמי עולה. אף על גב דמיבעי לן התם בתמורה (י"א ע"ב) בהקדיש אבר לדמיה אי פשיט קדושה בכולה. והוי מצי למימר דבלחצות איתא לחצאין לאביי בזבחים.
ובלאו הכי לא ידענא מאי קשיא ליה כיון דבתמורת עולה ושלמים חלין שניהם, אם כן לא שייך כלל להא דאפילו בבת אחת אינו, דלא נאמר אלא על חלות אחד מהם היכא דאי אפשר לשניהם שיחולו. והרשב"א ז"ל הקשה גם כן לר"י בתמורת עולה ותמורת שלמים מהא דכל שאינו בזה אחר זה. ותי' גם כן דאיתא לחצאין בחציה תמורת עולה כו', וקשה מהא דפליג ר"י התם (תמורה כ"ו ע"א) בחציה תמורת עולה וחציה תמורת חטאת, ואמר ר"י תמות, והא כה"ג ליתא לחצאין, ועל כרחך צריך לומר כמו שכתבתי, כיון דשניהם חלין לא דמיא להא דרבה. והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"ג הכ"ב) כתב בהא דהוי קיום ועיין ט"ז ז"ל (יו"ד סימן רל"ד סקל"ח) מה שכתב בזה. והיה נראה לומר דכללא דרבה במחלוקת היא, וכדאיתא בעירובין (מ"ט ע"ב) דשמואל לית ליה להאי כללא, והלכתא התם כשמואל. אבל כבר כתבו התוס' ז"ל (שם ד"ה מאי טעמא) דבעלמא על כרחך מודה שמואל, כדמוכח ממתניתין דקדושין (נ' ע"ב). וכן מהא דהשוחט התודה על פ' חלות (מנחות מ"ח ע"א). ודברי הרמב"ם ז"ל נפלאים המה, ומאי דפשטינן הכא מדרבא אדרבה. לא שכיחא דכוותיה בשאר דוכתי ודו"ק.
גמ' קיים ליכי היום מהו. מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר דמי, או דלמא הא לא אמר לה, משמע דאי אמר לה מופר ליכי למחר פשיטא ליה דהוי הפרה. ומאידך בעיא דמופר ליכי למחר משמע איפכא, דאי אמר תרוייהו לא הוי הפרה. ועי' מה שכתב הר"ן ז"ל בזה. אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דלבעיא דקיים ליכי היום נמי פשיטא ליה דאי אמר תרוייהו לא הוי הפרה. ודוקא בקיים ליכי היום לחוד הוא דמיבעי, דלמא להכי קאמר קיים ליכי היום למשמע מכלל דלמחר יהיה מופר. ועל כרחך כוונתו דההפרה מהיום, דאל"ה לא תחול למחר. או דלמא הא לא אמר לה, ולעולם לא נאמרה הפרה מכלל. אבל היכא דאמר תרוייהו על כרחך ליכא למימר דהא דאמר קיים ליכי היום כדי לדקדק דלמחר יהיה מופר. דהא בהדיא קאמר מופר ליכי למחר. אלא ודאי לקיומי היום נתכוין, ותו לא מצי להפר אפילו אמר מופר ליכי למחר.
ובהנך בעיין לא מיבעי ליה אלא אי הפרה מכלל הוי הפרה אי לא. אבל בקיים ליכי שעה מיבעי ליה תרתי, אי אמרינן הפרה מכלל, וקיים ליכי שעה לחוד הוי הפרה, או דלמא לא הוי הפרה מכלל גם בזה. ואכתי מיבעי ליה אי אמר לה מאי. היינו היכא דהפר לה לאחר שעה בפירוש מאי, נהי דהפרה לא הוי מכלל, מכל מקום הקיום לא הוי אלא לשעה ויכול אחר כך להפר, או דלמא כיון דקיימו קיים, וקיום לשעה הוי קיום לעולם. אבל בקיים ליכי היום ליכא למיבעי בכה"ג, דכיון דלא הוי הפרה מכלל, ממילא הוי קיום לכל היום, ותו לא יכול להפר. ולפי זה לפסק הראשונים ז"ל דכל אם תמצי לומר פשיטותא היא, כל הני בעיין איפשיטו דלא הוי הפרה, לבד בקיים ליכי שעה ואחר כך הפר לה דסלקי בתיקו. ולפי זה לא דמי הפרה להקמה, דהפרה מכלל לא אמרינן, וכי אמר לה קיים ליכי היום קיים לעולם, והקמה מכלל הוי הקמה. ואי אמר מופר ליכי למחר הוי קיום. והוי מצי הש"ס למיבעי גם כן במופר ליכי לאחר שעה אי הוי הפרה, או דלמא כיון דקיים לשעה, דמופר ליכי לאחר שעה קאמר, הוי קיום לעולם. אלא די"ל דבשעות ודאי לא הוי הקמה מכלל לאו, כיון דהרשות בידו להפר כל היום.
והש"ך ז"ל בנקודת הכסף (יו"ד סימן רל"ד בט"ז סק"מ) כתב לפרש לדברי הרמב"ם ז"ל הא דמיבעי לן במופר ליכי למחר לאו דליהוי הקמה מיבעי ליה, דודאי לא הוי הקמה, ואי בעי מצי מיפר, וכי מיבעי ליה אי הוי הפרה. ולפי זה הוי איפכא, דבהפרה מיבעי ליה אי הוי הפרה מכלל. ובקיום פשיטא ליה דלא הוי קיום. ובאמת מסתברא איפכא דהיקם בלבו קיים, והפר בלבו לא הפר (להלן ע"ט ע"א). ואם כן מסתבר יותר לומר דהוי הקמה מכלל, דהוי כמו קיים בלב. ולשון הש"ס גם כן לא משמע כדברי הנקודות הכסף. ודו"ק.
דף ע.
מאי טעמא לא נתרוקנה רשות לבעל. ופירש [הר"ן] ז"ל דהוי לן למילף מאב. ואין זה מוכרח, דאטו ליכא שום פירכא למיפרך, ועוד היכי סלקא דעתך למימר דבמיתת האב יתרוקן רשות לבעל להפר לבדו, אם כן למה ליה קרא דאם בית אישה נדרה דהבעל לחודיה מיפר משנשאת, תיפוק ליה דעל ידי נישואין נתרוקן רשות לבעל כמו על ידי מיתה, דהא יוצאת מרשות האב על ידי נישואין. ועוד, דאמאי אינו מיפר בקודמין, דהא אי נתרוקנה רשות לבעל יכול להפר אפילו בקודמין. ונראה כמו שכתבנו לעיל, דלא איצטריך קרא אלא היכא דהפר האב חלקו ומת, דמסתברא שיתרוקן רשות לבעל להפר חלקו, להכי איצטריך קרא דבנעוריה. וכדאמרינן לעיל (ס"ח זו היא ששנינו לא נתרוקנה רשות לבעל. ובירושלמי במתניתין (בפרקין ה"ב) מיבעי ליה עד כדון לא נתרוקן רשות לבעל אלא דלא הפר האב חלקו. הפר האב חלקו מנ"ל דלא נתרוקן, ופשיט לה ממתניתין דלקמן. וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו, ע"ש ובקרבן העדה. וכן מיבעי ליה בנתרוקן רשות לאב, עד כדון שהפר הבעל. לא הפר הבעל מנ"ל, ופשיט לה מדתנן לקמן נתארסה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. אלמא דמיירי בלא הפר הבעל, דאי הפר הבעל למה ליה ארוס אחרון להפרה, ואפילו הכי קתני רישא דנתרוקן רשות לאב. וע"ש במתניתין קמייתא, דמשמע התם דאם הפר האב חלקו ולא שמע הבעל ונתארסה הארוס האחרון מיפר חלקו של ראשון. ודלא כסוגית תלמודין, כמו שיתבאר לקמן.
דף ע:
ואימא הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס. ופי' [רש"י] ז"ל שלא נראו לארוס, היינו שלא שמען הארוס, אף על גב דנדרה בחיי ארוס. ויש לפרש דלא נראו לארוס היינו שנדרה אחר מיתתו. אבל מה שנדרה בחייו חשיבא נראו לארוס, ולא שמעינן לה מבנעוריה בית אביה, כיון דבשעת נדרה לא היתה ברשות האב לבד. ובירושלמי (שם) אמר לה בגווני אחריני עד כדון נתרוקנה רשות לאב בנדרים שנדרה עד שלא נתארסה, דבשעת תחלת הנדר היו ברשות האב לבד, להכי חוזר אליו. נדרה משנתארסה שבאו ברשות הבעל גם כן מנ"ל. ומסיק דנדרה עד שלא נתארסה גם כן כיון שנתארסה היה רשות בעל עליהם. ואפילו הכי נתרוקן רשות לאב. הכי נמי נדרה משנתארסה, דאין חילוק ביניהם. וכן דייק התם לענין בעל איפכא, ומסיק גם כן דבכל גוונא לא נתרוקן רשות לבעל אפילו נדרה משנתארסה. ומזה משמע קצת כמו שפירשתי דקולא וחומרא בתר שעת הנדר תליא. ולשון רש"י ז"ל בפי' קמא אינו מובן. וק"ל.
אילימא דקידשה כשהיא נערה כו' אף בוגרת לא נתרוקנה רשות לבעל. ופירש הר"ן ז"ל כיון דחל עליה רשות האב מקמי בגרות כו', אלא שקידשה כשהיא בוגרת, ובעית למימר כיון דאין עליה רשות האב כל שהגיע זמן כו'. עכ"ל הר"ן ז"ל. משמע מדבריו דאין הבעל מיפר לר"א ע"י מזונות. אלא שאין עליה רשות האב. ובאמת ז"א, דהא תנן נמי ששהתה י"ב חודש, אף על גב דאכתי נערה היא ורשות האב עליה. מכל מקום כל שניזונת על ידי הבעל יכול להפר. דעל דעתו היא נודרת. אלא דלשון הש"ס גם כן צ"ע, דלענין מאי קאמר אלא כשקידשה כשהיא בוגרת, כיון דבמזונות הדבר תלוי מאי אריא שקידשה כשהיא בוגרת, אפילו קידשה כשהיא נערה ובגרה יפר לר"א אחר הגעת הזמן.
וי"ל דהש"ס הכי קאמר ואלא שקידשה כשהיא בוגרת, ותמצי לומר דאם קידשה כשהיא בוגרת הבעל מיפר לבדו, כיון שיצתה מרשות האב קודם קדושין, הא תנינא חדא זימנא דלא יפר הבעל לבדו אלא דוקא בהגיע הזמן, ומשום דהוא חייב במזונותיה. ומסיק דמתני' נמי בהכי מיירי בהגיע זמן. וכבר כתבתי לעיל דבירושלמי (פ"י ה"א) סבירא ליה לר' אלעזר דהוא ר' אלעזר בן שמוע דהבעל מיפר בארוסה בוגרת. ועיין שם בריש פרקין דמשמע דוקא שנתארסה כשהיא בוגרת, ועיין בקרבן העדה שם, וכוותיה מוקי נמי למתני' (ע' ע"א) שהבעל מיפר בבגר. וע"כ צריך לאוקמי הכי לשיטת הירושלמי אליבא דר' אליעזר דמתניתין לקמן (ע"ג ע"ב) דהכל תלוי במזונות. ואם האב נותן לה מזונות גם הוא מיפר לבדו. אם כן ליכא לאוקמי למתניתין דהבעל מיפר בבגר כר' אליעזר דמתני' דלקמן, דהא לא יפה כח הבעל מהאב בזה. ומשום הכי מוקי לה כר' אלעזר, דאמר דבבוגרת מיפר הבעל לבד מדברי תורה.
והא דלא תנן במתני' דיפה כח הבעל לאחר נישואין דהוא מיפר ולא האב, משום דמתניתין קמ"ל דבארוסה גופא דשייכים שניהם בהפרה יש שיפה כח האב, היינו לאחר מיתת הארוס שנתרוקן רשות לאב. ובבוגרת אף על פי שהיא ארוסה יפה כח הבעל. אבל בנשואה אין כאן רבותא, דלא שייך כלל שותפות בזה. ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל דנראה שמפרש כפשוטו שהבעל מיפר לעולם אפילו בגרה, שלא כתב דמתני' היא דלא כהלכתא, וכמו שכתבתי לקמן דלית הלכתא כר"א. וע"ש בפירוש המשנה.
דף עא.
תניא כוותיה דשמואל כו'. הנה רבו השיטות בזה כאשר אבאר, ומה שיש לדקדק בדבריהם. שיטת רש"י ז"ל היא דמייתי תניא כוותיה מהא דב"ה, דאמרי בסיפא בשמע בעלה דאין האב יכול להפר אלא עם ארוס, אלמא דארוס מיפר אפילו נדרים שנראו לארוס ראשון. וב"ש וב"ה פליגי בנדרים שנראו לארוס אי נתרוקנה רשות לאב. ב"ש סבירא ליה דבנדרים שנראו לארוס נמי נתרוקנה לאב, והאב לבדו מיפר. וב"ה סבירא ליה דבנדרים שנראו לארוס לא נתרוקנה רשות לאב, ואינו יכול להפר לבדו כי אם בצירוף הארוס. ושיטתו נפלאה היא, דהא באב ליכא פלוגתא. וכ"ע מודים דאפילו נראו לארוס נתרוקן רשות לאב. וכדאיתא בברייתא לעיל (ס"ח , וסתמא דהש"ס לעיל.
והרא"ש ז"ל הביא שני נוסחאות בזה. נוסחא הראשונה היא דגרסינן בסיפא נמי שמע אביה והפר לה. ורישא מיירי באב וארוס. וסיפא מיירי באב גרידא. וב"ש וב"ה בתרווייהו פליגי במיגז גייז. והא דתניא כוותיה דשמואל הוא מרישא דתני נתארסה בו ביום. ע"כ בשמע הארוס מיירי. ולא סבירא ליה כהר"ן ז"ל דהאב גם כן אינו יכול להפר אלא ביום שמיעה, ולא אזלינן בתר מיתת הארוס. והרא"ש ז"ל סבירא ליה דאזלינן בתר מיתת הארוס. ואם כן למה נקט נתארסה בו ביום. ע"כ קאי אשמע ארוס. ושמע מינה דארוס אחרון מצי מיפר אפילו נדרים שנראו לארוס ראשון. והקשה ז"ל על נוסחא זו דאם כן מאי קאמר בנדרים שנראו לארוס נמי נתרוקנה רשות לאב לב"ש, כיון דלא פליגי בהכי כלל. ע"ש עוד מה שהקשה על זה. ומסיק כאידך נוסחא, דגרסינן בסיפא שמע בעלה והפר לה כו'. וב"ש וב"ה פליגי בתרתי. ברישא פליגי. לב"ש דמיגז גייז משום הכי יכולין אביה ובעלה להפר נדריה. ולב"ה דמיקליש קליש האב והארוס גם כן אין יכולין להפר, כמו האב לבד דאין יכול להפר לב"ה. ובסיפא בשמע בעלה פליגי בנדרים שנראו לארוס. לב"ש לא זכה בהן ארוס אחרון, והאב לבדו מיפר אפילו כשנתארסה לאחר. וב"ה סברי דזכה בהן הארוס, ואין האב יכול להפר אלא עם הארוס. ולפי זה למאי דקי"ל כב"ה אם שמע אביה והפר לה ומת הבעל אין הפרה לנדרה, לא על ידי האב, ולא על ידי שניהם האב והארוס האחרון, משום דמיקליש קליש. ובשמע בעלה והפר לה כשנתארסה לאחר שניהם מפירין, ולא האב לחוד.
והר"ן ז"ל כתב בזה גם כן ב' שיטות. הראשונה דהא דקאמר הש"ס ב"ש סברי נדרים שנראו לארוס נמי נתרוקנה רשות לאב ומיגז גייז הכל קאי אסיפא דשמע בעלה והפר לה, דאמרי ב"ש דאפילו נתארסה לאחר האב לבדו מיפר, ואין לארוס אחרון זכות בו. והיינו משום דמיגז גייז. ואיסתליק ליה ארוס לגמרי. וב"ה סברי מיקליש קליש, ולא איסתליק ליה ארוס לגמרי, וזכה בהן ארוס אחרון, ואין האב מיפר לבדו. ולפי זה תרווייהו סבירא ליה כשמואל בנדרים שנראו לארוס, דב"ש נמי לא פליגי אלא היכא דהפר הבעל. ולפי זה ברישא דשמע אביה והפר כ"ע מודים דאביה ובעלה מפירין נדריה אפילו לב"ה דסבירא ליה מיקליש קליש. וכמו שכתב הר"ן ז"ל דארוס אחרון כרעיה דראשון הוא. והקשה על פירוש זה, ומסיק גם כן כפירוש הרא"ש, דב"ש וב"ה ברישא וסיפא פליגי. ברישא בפלוגתא דמיגז גייז, ואין חילוק בין אב לחוד בין אב וארוס. ולב"ה בכל גווני אין יכולין להפר. ובסיפא בנדרים שנראה לארוס לב"ש לא זכה בהן ארוס אחרון, ואב לחודיה מיפר. ולב"ה אב אינו יכול להפר אלא עם הארוס, וכשמואל. ולא הבנתי מה שנסתפק הר"ן ז"ל לעיל בד"ה ודלמא בנדרים שלא נראו לארוס אם האב לחודיה מיפר בנדרים שלא זכה בהן ארוס אחרון. דהא מוכח משמעתין דלב"ש אב לחודיה מיפר.
וכל שיטות אלו לא אתיין אלא למאן דמפרש לעיל דבית שמאי ובית הלל בפלוגתא דמיגז גייז לא פליגי, אלא בסיפא דברייתא לעיל בשמע אביה והפר לה. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"א הי"ט) דסבירא ליה דב"ה ברישא בשמע בעלה והפר לה נמי פליגי וסבירא ליה דמיקליש קליש. אם כן ליכא לפרושי כפי' הרא"ש והר"ן ז"ל בשם התוס' דבתרתי פליגי, דאם כן בסיפא לב"ה אמאי אביה ובעלה מפירין נדריה, כיון דמיקליש קליש. ומידי דהוי ארישא דשמע אביה והפר לה דסבירא ליה לב"ה דשניהם גם כן אין יכולין להפר. ועל כרחך צריך לומר לשיטתו דהאב והבעל אפילו לב"ה יכולין להפר, אף על גב דמיקליש קליש. ומסיפא לחוד הוא דמייתי תניא כוותיה דשמואל. דב"ש וב"ה פליגי בסיפא. וב"ש סברי דאפילו בנתארסה לאחר האב לחודיה מיפר, והיינו משום דסבירא ליה דבנדרים שנראו לארוס נתרוקנה רשות לאב, ואין זכיה לארוס בהן והאב יכול להפר, דמיגז גייז. ובין לא נתארסה ובין נתארסה האב לחודיה מיפר. וב"ה סברי דבין נתארסה ובין לא נתארסה אין האב יכול להפר, דמיקליש קליש. אבל אביה ובעלה מפירין, משום דנדרים שנראו לארוס ראשון גם כן האחרון מיפר. אלא דלפי זה לא שמעינן להא מדברי ב"ה, ודלמא ב"ה נמי מודו דאין ארוס אחרון מיפר בנדרים שנראו לארוס. ועל הפרת האב לחוד הוא דפליגי, דאין האב יכול להפר. וי"ל דמשמע ליה דארישא קאי, דאתי לאשמעינן דין אביה ובעלה דמפירין נדריה. ואתי ב"ש לאיפלוגי דבשמע בעלה והפר לה אין הארוס מיפר אלא האב לחוד. משמע דב"ה סבירא ליה דגם בזה האב והבעל מיפר. ולפי שיטה זו אתי שפיר דאשמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה בשמע בעלה והפר לה. ולא בשמע בעלה לחוד, כיון דפלוגתייהו בנדרים שנראו לארוס. משום דאתי לאשמעינן פלוגתייהו בלא נתארסה נמי. אבל לשיטת הרא"ש והר"ן ז"ל הוי מצי לאשמעינן פלוגתייהו בשמע בעלה לחוד.
והרשב"א ז"ל (ד"ה אמר רבא) כתב בזה לפרש דהא דאמרינן לב"ש תרווייהו טעמי נדרים שנראו לארוס נתרוקנה רשות לאב. ומיגז גייז. משום דאי מיקליש קליש לא היה כח לאב לחוד להפר בלא ארוס. ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל. דאם כן מאי טעמא מיפר האב לב"ה אחר הפרת הבעל היכא דלא נתארסה. וכמו שכתב הוא ז"ל, כיון דמיקליש קליש. ועל כרחך לא מהני הך סברא דמיקליש קליש אלא במקום ארוס. וכיון דב"ש סבירא ליה דאין זכיה לארוס אחרון בנדרים שנראו לראשון. אם כן אפילו סבירא ליה דמקליש קליש האב יכול להפר. כמו עד שלא נתארסה, כיון דארוס כמאן דליתא. אלא דמדבריו ז"ל לעיל בד"ה אי בנדרים שלא נראו לארוס כו', נראה דב"ה לא אמרי דאביה ובעלה מפירין נדריה ולא האב לחודיה אלא דוקא היכא דהפר הבעל דמיקליש קליש. אבל אם לא הפר הבעל אלא שמע לחוד גם לב"ה האב לחוד מיפר אפילו איכא ארוס. ואם כן י"ל דב"ש נמי סבירא ליה כשמואל דארוס אחרון זוכה בנדרים שנראו לארוס. אלא כיון דסבירא ליה מיגז גייז הוי כלא הפר כלל, ויכול האב להפר לחוד.
אלא דאם כן לא משכחת לה לב"ש נדרים שנראו לארוס שישתתף ארוס האחרון בהפרתה. דבלא הפר הבעל כלל לכ"ע האב לחודיה מפר. ואי בהפר הבעל הא לב"ש מיגז גייז, והוי כלא הפר. ועוד דלפי שיטה זו הא דילפינן מעליה יתירא דארוס זוכה בנדרים שנראו לארוס ראשון לא מיירי אלא בהפר הבעל או הפר האב ושמע הארוס, אי נימא דהאב וארוס אחרון יכולין להפר. וכמו שנסתפק שם הרשב"א ז"ל. וכמה דחוקה היא שיטה זו. ומה אעשה אם להרשב"א ז"ל מיסבר ליה טפי בשיטה זו, ע"ש בדבריו באורך. אבל הרא"ש והר"ן ז"ל נראה דלא סבירא ליה הכי, אלא דכל במקום ארוס אין האב לחוד מיפר בכל גווני. ועיין בזה בדברי הטור וב"י (יו"ד סימן רל"ד) ולחם משנה ז"ל (ה' נדרים פי"א הי"ד) ובד' הט"ז (יו"ד שם ס"ק כ"ד) מה שכתבו בזה.
והנה הפירוש הפשוט בשמעתין הוא לדברי הרמב"ם ז"ל, דלשיטתו אתי שפיר הני תרי טעמי דקאמר לב"ש. אלא דיש לדקדק לשיטתו דסבירא ליה (ה' נדרים פי"ב ה"א) דהאב מיפר כל נדרי בתו אם כן אמאי לא יפר שאר נדרים אפילו במקום ארוס, כמו לב"ש דסבירא ליה בנדרים שנראו לארוס ראשון דאין לאחרון זכיה בהם האב לחודיה מיפר. אם כן שאר נדרים כמי דאין לארוס זכיה בהם, דהא אין לו זכיה אלא בנדרי עינוי נפש, אמאי לא יפר האב לחודיה, כיון דלא נגרע כח האב אפילו נתארסה בדבר שאין לארוס זכיה בהם. וצ"ע.
דף עב.
הר"ן ז"ל (בד"ה ולענין הלכה) הביא דברי הרשב"א ז"ל שכתב דאיפשיטא בעיין דגירושין לאו כהקמה דמי מהא דשמואל דלעיל. ולכאורה ממתניתין דסוף מכילתין (פ"ט דמייתי הש"ס הכא, נדרה בו ביום כו', דמוקי לה בנשואה נמי שמע מינה דגרושין כשתיקה. דאי כהקמה מאי איריא משום דיצתה לרשות עצמה שעה אחת וכדתנן התם, הא בלאו הכי גירושין כהקמה. ובאמת קצת קשה היכי סלקא דעתך הכא דמיירי בארוסה אם כן מאי האי דתנן התם זה הכלל כל שיצתה לרשות עצמה שעה אחת אינו יכול להפר. הא טעמא לאו משום הכי הוא אלא משום דגירושין כהקמה. ועיין לקמן בסוף מכילתין במתניתין הנ"ל שפירש הרא"ש והרע"ב ז"ל דאחר שהחזירה שמע את נדרה, ואם כן מאי אריא החזירה בו ביום אפילו החזירה אחר כמה ימים נמי חדא רבותא היא. ובירושלמי לקמן בסוף מכילתין נמי משמע דגירושין כשתיקה דמיא ע"ש.
דף עב:
לכי שמע הוא דמיפר. ופי' [הר"ן] ז"ל דלכי שמע צריך לחזור ולהפר. והא דקאמר השתא הוא להדורי בעלמא. אבל אם אמר לכי שמענא יהיו מופרים לא מהני, משום דלאחר שנשאת אין לאביה רשות בה, ואי אפשר להפרה לחול אז. אבל לקמן גבי פלוגתא דר"א ורבנן גרסינן דאמר לכי שמענא, ולכי שמע חל הפרה דלמפרע. ונראה דכל שלא שמע הנדר חל עליה ולכי שמע חל הפרתו. אבל קודם שמיעה אסורה לעבור על נדרה. ומה שכתב הרא"ש ז"ל דהוי הפרה למפרע לאו למימרא דחל הפרה למפרע, דודאי לא חלה אלא אחר שמיעה. ואם כן תיקשי מהא דיליף ר"א לקמן (ע"ו בק"ו מזרעים, ופשיט מינה דר"א לא חיילין כלל קאמר. ולפי האי אוקימתא דלכי שמענא הא ודאי חיילין, אם לא שנדרה בפניו, דבזה י"ל דהנדר לא חייל, כיון דהנדר והשמיעה כאחת הם. וכוליה שמעתא לקמן משמע דלא בעינן שמיעה, אלא ההפרה חלה תיכף בשעת נדרה.
ובקושיא דסיפא וכן הבעל איכא נוסחי דגרסי לכי שמענא. וכתב הרשב"א (ד"ה והא לא) והר"ן ז"ל דגבי בעל שנכנסת לרשותו מהני הפרתו השתא לכי שמע. וכתב הר"ן ז"ל בטעם הדבר, דהא דאין הבעל מיפר בקודמין הוא משום דליכא שותפות דאב. אבל הכא דכבר הפר האב חלקו מצטרפת הפרתו עם הפרת האב. ודבריו ז"ל צ"ע, היכי מצטרפי הפרתן, הא הפרת האב חייל לכי שמע קודם נשואין, והפרת הבעל חייל לאחר נשואין לכי שמע, ואין הפרת שניהם כאחד. ואנן קיי"ל דבעינן שיפירו שניהם כאחד. ומסתברא דאזלינן בתר חלות הפרה ולא בתר אמירה לחוד. ועוד דהא על ידי נשואין בטלה הפרת האב כמו על ידי מיתה. ובכל גווני תנן אין הבעל מיפר בקודמין אפילו אם הפר האב חלקו. ומה יועיל צירוף אמירת הפרתן כא', כיון דאין חלין כאחד, ובשעה שהיא חלה אין יכול להפר עוד. והר"ן ז"ל הוסיף וכתב דאפשר דלכי שמע משעה שהפר לה הוא דחייל ההפרה. וגם זה צריך עיון, כיון דסבירא ליה השתא דבעינן שמיעה דוקא, ומאיזה טעם יחול ההפרה למפרע. אם לא שאמר בפירוש לכי שמענא מופר ליכי מהשתא, וגם זו מנין לנו דמהני. ועוד דאם כן גם האב יפר לכי שמע, כיון דהפרה חיילי מהשתא. ודין זה נפקא מינה אפילו למאי דקיי"ל דבעל מיפר בלא שמיעה, היכא דאמר לכי שמענא ושמע אחר הנישואין אי הוי הפרה.
ויש לדקדק עוד בשמעתין בהא דלא בעי רמב"ח אלא הפרה בלא שמיעה, ולא מיבעי ליה בהקמה בלא שמיעה. וקרא דושמע אישה נאמר גבי קיום, ושמע אישה והחריש לה. אלא דלענין שתיקה פשיטא דבעינן שמיעה, וכי איצטריך קרא על כרחך להפרה או לקיום איצטריך. ואמאי לא מיבעי ליה נמי בקיום בלא שמיעה. ולקמן גבי פלוגתא דר"א ורבנן בכל נדרים שתדורי כ"ע מודים דהרי הן קיימין לא אמר כלום. ופירש הרא"ש ז"ל משום דהוי קיום בטעות, ואם כן היה נראה דמהאי טעמא נמי אם אמר כל נדרים שנדרת הרי הן קיימין גם כן לא אמר כלום. דהוי נמי קיום בטעות, שמא נדרה נדר שהוא מצטער בו. ואם כן תיקשי לרבנן אמאי לא מקשינן הפרה להקמה, דהפרה בלא שמיעה גם כן לאו כלום היא. ורש"י ז"ל פירש לקמן הא דהרי הן קיימין לא אמר כלום הוא משום דהוי דבר שלא בא לעולם, ואם כן בנדרים שכבר נדרה יש לומר דמהני קיום בהו. ואם כן תיקשי איפכא ליקוש הפרה להקמה דמהני בלא שמיעה.
והיה נראה בזה דקיום ודאי ליכא בלא שמיעה, דלכי שמע יכול לחזור בו מהקמתו. וכי לא חזר בו ממילא הוקם הנדר על ידי שתיקה. ואם כן ליכא נפקא מינה בקיומו כלל. אבל בהפרה שפיר מיבעי ליה, דאם יכול להפר בלא שמיעה הרי כבר הותר הנדר, ואפילו חוזר בו מהפרתו לאחר שמיעה לאו כלום היא. אלא דאם כן היכי מקישינן לקמן הפרה להקמה בנדרים שלהבא. הא הקמה שאני כיון דיכול לחזור בו והקמתו לאו כלום הוא. וי"ל דבהפרה גם כן יכול לחזור בו עד שלא תדור. ור"א לא אמר דמופרים אלא אם לא חזר בו קודם שתדור. ורבנן מקשי הפרה להקמה, דלא חייל כלל קודם שתדור. אלא מדברי הר"ן ז"ל לקמן בשמעתין משמע דלר"א אינו יכול לחזור מהפרתו אפילו קודם שתדור, אף על גב דלא ידענא טעמא מאי. והר"ן ז"ל לקמן פירש טעם אחר הא דלא הוי קיום קודם הנדר, ויתבאר לקמן אי"ה.
האומר לאפוטרופוס כו', והא לא שמע כו'. והקשו ז"ל הא שמע אפוטרופס, ושלוחו של אדם כמותו. ותירץ הרא"ש ז"ל דלענין שמיעה לא שייכא שליחות. והר"ן ז"ל בשם התוס' ז"ל תי' דאי אין הבעל יכול להפר בלא שמיעה אם כן היכי מצי משוי שליח. דכי שמע אפוטרופס מאי הוי, כיון דבעל לא מצי מיפר. ולענ"ד הדבר מוכרח כדעת הרא"ש ז"ל, דבשמיעה לא שייכא שליחות. דאם לא כן למה ליה להש"ס לשנויי דאמר ליה לכי שמענא, הא אפילו אמר ליה הפר לה לכי תשמע גם כן שפיר מצי משוי שליח. כיון דהוא עצמו יכול להפר לה בכה"ג דאמר מופר ליכי לכי שמענא, שליח נמי מצי משוי להפר לה לכי שמע השליח. אלא ודאי שמיעת השליח לאו כלום היא. וי"ל דסבירא ליה להתוס' ז"ל כיון דאין לו כח להפר כל זמן שלא שמע אכתי לאו בר שויא שליח הוא קודם שמיעה, ולא נעשה שלוחו אלא לאחר שמיעת הבעל. וכמו שכתב הר"ן ז"ל, דהכי אמר ליה לאפוטרופס. ואפוטרופס נמי הכי אמר לה מופר ליכי לכי שמע בעליך.
וכתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג מנדרים ה"ט) דהוא הדין דאינו יכול לקיים על ידי שליח. ולפי מש"כ הר"ן ז"ל דמיתורא דאישה יפרנו ילפינן אם כן לא שמעינן אלא בהפרה, אבל לא בקיום. ויש לחלק ביניהם, כי היכי דקיים בלבו קיים והפר בלבו אינו מופר (להלן ע"ט ע"א). וע"י שליח נמי הוי כמו קיים בלב. וי"ל דסבירא ליה דיליף ממשמעותא דאישה, ואם כן הוא הדין בקיום. וכן משמע בגמרא פרק השואל בב"מ (צ"ו ע"א) דקאמר הש"ס דאם אמר לשלוחו השאל לי עם (פרתך) במחלוקת דר' יאשיה ור' יונתן היא שנויה. ואי מיתורא ילפינן הכא. אם כן מנ"ל למילף לענין שאילה בבעלים. אבל אי ילפינן ממשמעותא דאישה התם נמי כתיב בעליו. ועיין תוס' ז"ל שם (ד"ה שליח) שכתבו דהתם נמי איכא בעליו יתירא. ולענין אב כתב הרמב"ם ז"ל ג"כ (ה' נדרים פי"ג ה"ט) דהוא מיפר ולא שלוחו. ודקדק הלחם משנה ז"ל (שם) מנ"ל למילף אב מבעל כיון דלשיטתו אינן שוין, דהאב מיפר כל נדרים. ובספרי (מטות פ"א) יליף מכי הניא אביה אותה ולא השליח. ובאמת מצינו עוד בכמה מקומות דממעטינן שליח ממשמעותא דקרא כמו לענין סמיכה וסמך ידו ולא יד שלוחו (תו"כ ויקרא נדבה פ"ד). וכן חליצה וקראו לו (יבמות מ"ד ע"א). וגבי עגלה ערופה (סוטה מ"ה ע"א) (ומדדו) [ויצאו]. וכבר כתבתי בזה ביבמות שם בחי'. ויש לדקדק קצת הא דאמרינן לעיל לא תחול הקמה אלא אם כן חלה הפרה, והא תנאי הוא זה. ולא מהני במלתא דליתא ע"י שליח. וי"ל דנדרים שאני, וכמ"ש בזה בחי' ביבמות.
דף עג.
אבל חרש דלאו בר מישמע הוא מיעכבא ביה שמיעה, וכדר' זירא כו'. ולא דמי הך דהכא להא דר' זירא בעלמא. דבילה מצוה היא בעלמא, והיכא דאינה ראויה מעכבה, וכמ"ש התוס' ז"ל בכמה דוכתי דמסתמא הקפידה תורה שיהיה על כל פנים ראויה לקיים בו המצוה. אבל הכא היכא דבר שמיעה הוא ליכא בשמיעה מצוה כלל. וכדתנן (דרך תלמידי חכמים. ואם כן היכי מדמת לה להא דר' זירא. והתוס' ז"ל ביבמות פרק מצות חליצה (ק"ד ד"ה דאמר) כתבו דמשום הכי מספקא ליה לרמב"ח הכי אי דמי להא דר' זירא אי לא, משום דשמא ושמע אישה לא כתביה רחמנא למצוה אלא לאורחא דמלתא. ואם כן אפילו בחרש לא מעכבא. ועיין שם בחי' מה שכתבתי בדבריהם ז"ל.
וכתב הרא"ש ז"ל דחרש דקרא מיירי הכא מדבר ואינו שומע. אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מפקע נדר דאורייתא. ועוד שדינו כשוטה, וכן מסתבר, כיון דאין לו דעת לשום דבר מהתורה א"כ הפרתו לאו כלום היא. אלא דיקשה מכאן לד' הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' כ"ט (הלכה ב') מהלכות מכירה דחרש המדבר ואינו שומע אין לו דעת למקח וממכר כחרש גמור. ואם כן למה ליה קרא דאינו מיפר, הא בלאו הכי אינו יכול להפר כיון דאין לו דעת. וכבר הקשו עליו מפרשי דבריו ז"ל ע"ש. ואפשר לומר דהכא מתקנתא דרבנן היה יכול להפר, דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, ולדברי ר"א דאמר הכי גבי בוגרת לקמן (ע"ב). אבל מהא דפריך לעיל (ע"ב ע"ב) מר"א דאמר הרי הן מופרין והא לא שמע, אלמא דאפילו מתקנתא דרבנן אינו מיפר בלא שמיעה. ויש לדחות דמדרבנן הוא דפריך התם, וכמו שכתב הר"ן ז"ל שם, ועוד דר"א נמי משמע במתניתין דמדאורייתא הרי הן מופרין. ובלאו הכי נמי לא שייך למימר התם על דעת בעלה היא נודרת, כיון שנדרה אחר הפרתו. אבל בחרש המדבר ואינו שומע היה נראה דלר"א מיפר מתקנתא דרבנן. וי"ל דכל דלאו בר מישמע הוא אינה נודרת על דעתו גם כן, ודו"ק.
מהו שיפר לב' נשיו כאחת. ופשיט לה מפלוגתא דר"י ורבנן בהשקאת שתי סוטות. ויש מפרשים דתליא בפלוגתא, דלת"ק דוקא התם מפני שלבה גס בה. אבל בעלמא אותה לאו דוקא. ולר"י אותה דוקא בכל מקום. אבל (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל כתב דלכ"ע דרשינן אותה אלא דת"ק ר"ש הוא דדריש טעמא דקרא. ואם כן הכא לכ"ע אותה דוקא, ואינו מיפר לשתי נשיו. והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"ב הי"ד) פסק הכא דיכול להפר ב' נשיו. ולענין ב' סוטות (ה' סוטה פ"ד ה"ב) נראה דפסק כרבי יהודה מקרא דוהשביע הכהן אותה או והקריב הכהן אותה. ואם כן דבריו ז"ל כסתרי אהדדי. וכן דקדק הלחם משנה ז"ל (ה' נדרים שם). וכתב הוא ז"ל דפסק כת"ק, דשם יש טעם בדבר שלבה גס בה, אבל בעלמא לא דרשינן אותה. וקשה לדבריו ז"ל דאם כן אמאי לא כתב דרותתת מותר להשקות בשנים כאחד, כדאיתא בסוטה דף ח' (ע"א). ועוד, דהא מוקמינן לת"ק התם כר"ש דדריש טעמא דקרא, ואנן לא קיי"ל כר"ש. וי"ל כיון דברייתא התם תני להא דאין משקין ב' סוטות בכלל כל הני דאין עושין מצות חבילות. ועל כרחך אתיא כת"ק, דלר"י בלאו הכי אסור בכל גווני ממיעוטא דאותה. אבל לת"ק ברותתת מותר, וקמ"ל דבכהן אחד אסור משום מצות חבילות. ומשום הכי איכא למיפסק כת"ק, אף על גב דבעלמא לא קיי"ל כר"ש למידרש טעמא דקרא. אבל מפשט דברי הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי, וכנ"ל מדלא כתב דרותתת מותר.
אלא דגבי הוצאת פרה פליגי נמי תנאי הכי (יומא מ"ב ע"ב) דת"ק אמר דאסור להוציא אחרת עמה. שלא יאמרו שחורה או שנים שחטו. ור' יוסי אמר לא מן השם הוא זה. אלא משום דכתיב והוציא אותה לבדה. ומסיק התם דאיכא בינייהו חמור, דלת"ק שרי, דליכא למיחש שמא יאמרו. ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"ד דפרה (ה"ב) כת"ק משום שלא יאמרו, אף על גב דמוקמינן התם גם כן כר"ש, ולא כתב נמי דחמור מותר להוציא. אבל מדכתב התם גבי הוצאת פרה הטעם שמא יאמרו, וגבי סוטה כתב מקרא דאותה. אדרבה משמע איפכא. דהתם בהוצאת פרה לא דרשינן כלל לאותה, אלא מדרבנן בעלמא הוא שלא יאמרו. ומשום הכי לא הוצרך לבאר היתרא דחמור. דממילא שמעינן דלא חיישינן שמא יאמרו. אבל גבי סוטה משמע דמקרא דאותה יליף וכר"י. והדק"ל אמאי לא דרשינן הכא נמי לענין הפרה שלא יפר לב' נשיו. וצריך לומר דסמך על התוספתא (פ"ו ה"א) שהביאו ז"ל דתני בהדיא שיכול להפר לב' נשיו. ואותה דרשינן לכדלקמן (פ"ו ע"ב), נדרה אשתו וסברה שנדרה בתו, וכמ"ש הר"ן ז"ל.
וראיתי במגן אברהם ז"ל (או"ח) סי' קמ"ז (סקי"א) שתמה על הרמב"ם ז"ל שלא כתב לחלק לענין השקאת ב' סוטות בין כהן אחד ובין ב' כהנים דלרש"י ז"ל ליכא חבילות אלא בכהן אחד. ואין קושיתו מובנת, דהא אפילו בב' כהנים אין משקין מקרא דאותה. ואין חילוק בזה בין כהן אחד לב' כהנים. ואפשר עיקר קושיתו הוא על אינך, אין רוצעין שנים כאחד ואין מטהרין את המצורע ואין עורפין שתי עגלות, דפי' רש"י ז"ל התם נמי דוקא בב"ד אחד ואדון אחד. ופירש הוא ז"ל לדברי הרמב"ם ז"ל איפכא, דבב' כהנים דוקא הוא דשייך חבילות מפני שעושין כאחד, אבל כהן אחד דעל כרחך עושה בזה אחר זה ליכא חבילות. אבל בהני דילפינן מקרא דאותה לבדה אפילו בזה אחר זה אסור, וכדמוקמינן התם בכהן אחד. וקשה לחלק בין הלשונות, דבכולה תני לישנא דכאחת. וי"ל דבסוטה ופרה אדומה דכתיב בהו קראי. נאמר בפירוש דאפילו העמדתן לחוד אין להיות שנים כאחד כדילפינן בסוטה מוהעמידה הכהן, או כגירסת התוספתא והקריב אותה הכהן. וכן בפרה ילפינן מקרא דאין מוציאין שנים כאחת אפילו בזה אחר זה. דמשום אין עושין מצות חבילות יש לומר דלא שייך אלא בבת אחת דוקא. אבל לא בזה אחר זה אפילו במעמד אחד. והתוס' ז"ל (סוטה ח' ע"א ד"ה והא) שכתבו דב' מצורעים גם כן אסור להביאן כאחד יש לומר דמשמע להו הכי מדלא משני הש"ס התם כאן בבת אחת ממש כאן בזה אחר זה ובמעמד אחד.
ולענין שתי תינוקות למול דכתב המגן אברהם ז"ל לשיטתו דבמחלוקת התוס' והרמב"ם ז"ל היא שייכא, היה נראה דלא שייך כלל בזה מצות חבילות, כיון דשניהם מצות שבחובה הם, מותר לקיים שניהם כאחד. ודוקא באלו, כגון מצורע ועבד עברי דלאו חובת הגוף הם הוא דשייך מצות חבילות. והמ"א ז"ל כתב איפכא, דדוקא בקרבנות חובה שייך מצות חבילות. והביא ראיה ממשנה יומא (נ"ב ע"ב) הביאו לו את השעיר, ולא הביא אותו תחלה, והיינו משום מצות חבילות. ודבריו ז"ל צריך עיון, דהא ס"ד התם (שם מ"א ע"ב) גבי ולנשחט כנגד בית שחיטתו דאהעמדה קאי. אלא ודאי כיון שכולן חובה לא שייך בזה מצות חבילות, דמצותן כך היא. ובקרבנות נדבה גם כן נראה דלא שייך בהן מצות חבילות, כיון דאין להם שיעור ויכול להתנדב כמה שירצה, וצ"ע.
דף עג:
ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד כו'. עיין פירש"י שפירש דדייק מהא דאוכלת בפני היבם אם כבר אכלה בחיי הבעל. וכשיטת ר"ת ז"ל. ונראה דפירש כן דלא תיקשי היכי מדמי אכילת תרומה דארוסה אכלה מדאורייתא להפרת נדרים. וכמו שהקשו הראשונים ז"ל. להכי פירשו דדייק מהא דיבם מאכילה. ומשמע ליה דיבם אינו מאכיל מדאורייתא, ורבנן הוא דתקינו שיאכילה. ודחי הש"ס דעל כרחך לא מאכילה התם אלא בתרומה דרבנן בזמן הזה, או בעציץ שאינו נקוב. ומכל מקום פירוש זה תמוה הוא, ולא שמענו שיאכיל היבם מדרבנן. ולשיטת ר"ת ז"ל מאכילה מדאורייתא כארוסה, וכמו שהאריכו התוס' ז"ל בזה בכתובות (נ"ח ד"ה ואפילו). וכבר הארכתי בזה בחידושי יבמות פרק אלמנה לכהן גדול (ס"ז . וגם לא מצינו בזה לחלק בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן. והעיקר כמו שפירשו הרא"ש והר"ן ז"ל. ומה שכתב הר"ן ז"ל דסלקא דעתך דרבה דאי לאו דמשנה ראשונה סבירא ליה כר"א בדאורייתא לא הוי מוקמי לה ברשותיה אפילו בדרבנן. אינו מובן. דעל כרחך הא דר"א מוקי לה ברשותיה מדאורייתא הוא מדרב פנחס דכל הנודרת כו', ואם כן מנ"ל למשנה ראשונה לאקולי בתרומה דלא שייך האי טעמא, וכדקאמר אביי. וצריך לומר דסלקא דעתך דרבה דמשום מזונות לחוד הוא דקיימא ברשות הבעל. ואפשר דלסלקא דעתך דרבה אליבא דר"א אחר חיובו במזונות לכל מילי הרי היא ככנוסה, ומידי דהוי אמסירה לשלוחי הבעל.
ובירושלמי (בפרקין ה"ד) אמרינן דר"א סבירא ליה דבמזונות הדבר תלוי, ואם קידש אשה על מנת לזון הארוס מיפר, ואם נשא אשה על מנת שלא לזון האב מיפר, כיון שהוא זנה. וכבר כתבתי לעיל דש"ס דילן לא סבירא ליה הכי. כדמוכח לעיל (ע' ע"א) בהא דתנן שהבעל מיפר בבגר. ובאמת דברי הירושלמי צ"ע, דאטו נשא על מנת שלא לזון גרע מארוסה, דהאב נותן לה מזונות, ואפילו הכי אין האב לבדו מיפר, וכ"ש אחר הנשואין. וצריך לומר דדוקא היכא דנשא על מנת שיזון האב, דנתחייב האב במזונותיה הוא דיכול להפר. אבל בארוסה דעלמא דאין האב מחויב במזונותיה אף על פי שנותן לה מזונות אין יכול להפר. והדבר פשוט דגם לשיטת הירושלמי אליבא דר"א אין הדבר תלוי במזונות אלא באב ובעל, אבל לא באחר שהתחייב לה מזונות, וכן כתב הקרבן העדה (בשירי קרבן ל"ג ע"א). והיינו טעמא דר"א בקטנה דסבירא ליה ביבמות פרק ב"ש (ק"ה ע"א) דאין יכול להפר נדריה אף על פי שנתחייב במזונותיה משום דאין מעשה קטנה כלום, וכאחר הוא לה. ולרבנן עדיפא להו קטנה שנשאת מבוגרת.
ושמעינן עוד משיטת הירושלמי (בפרקין ה"ד) דלר"א אם אין הבעל נותן לה מזונות אין יכול להפר, והאב מיפר. ואם כן הני נשי דלית להו מזונות מן הדין אינו יכול להפר. אבל בתלמודין משמע דחכמים תיקנו שלא יפר דתתגנה ותתגנה, וכדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (צ' ע"ב). והיינו משום דסבירא ליה דגם לר"א אין הדבר תלוי במזונות לחוד. דודאי גם אם אינו מחויב במזונותיה מיפר לה, דהא חיוב המזונות לאו דאורייתא, והתורה אמרה דהבעל מיפר, אלא דהיכא דמחויב במזונותיה סבירא ליה גם כן דנודרת על דעתו אף על גב שלא נכנסה לרשותו לגמרי. ועיין מה שכתב בזה בדברי הלחם משנה והמל"מ ז"ל בפי"א מה' נדרים (ה"ח) לענין חייבי לאוין ושניות. ובדברי התוספתא (יבמות פ"ב ה"ג) שהביא המל"מ שם.
ובעיקר מימרא דרב פנחס כל הנודרת כו' כתבו ז"ל דהרי היא כאילו פירשה אם לא ירצה לא יהיה נדר. ולפי זה היה מן הדין שיבטל הנדר מעיקרו כיון שתלתה בדעתו ורצונו, ואנן קיי"ל דבעל מיגז גייז. וצריך לומר דלא תלתה בדעתו אלא מעת שיפה לה. אבל קודם הפרה הנדר חל. תדע דהא הוא עצמו יכול לקיים לה על שעה ולהפר לה אחר כך. ולפי זה להנך דסבירא ליה דהוא הדין היכא דנדר עם חבירו דיכול לבטל היינו מכאן ואילך. ועיין בזה בטור וב"י וש"ע (יו"ד) סימן רכ"ח (סעל"ז - ל"ח) וסימן רל"א. ובדברי הגר"א ז"ל (שם סימן רכ"ח אות ק"ג) מש"כ בזה, ועיין תוס' נדה דף מ"ו (ע"ב ד"ה כדרב פנחס). ודוק היטב.
דף עד.
ור' יהושע סבר יש זיקה. ופי' הר"ן ז"ל דזיקה ככנוסה. וכבר הקשה הר"ן ז"ל דהא איתותב מ"ד הכי, ותי' דהויא כארוסה, ולהפר בשותפות. אבל גם זה קשה, וכמו שהארכתי בזה ביבמות, דמתלמודין משמע דעיקר מילתא דזיקה אינה אלא מדרבנן. אבל מהתורה אין לו בה שום קנין, וכי היכי דלא אכלה בתרומה מהתורה. ובאמת טעמו של ר"י קשה לכולהו אוקימתות. לר' אמי דמוקי לה בעשה בה מאמר, נהי דר"א סבר לה כב"ש, דמתלמידי ב"ש הוא, אבל ר"י לא מסתבר לומר דסבירא ליה כב"ש. ואכתי מ"ט ביבם אחד דמיפר. וכן להך אוקימתא שעמד בדין וברח והתחייב לה מזונות זה גם כן ליתא אלא אליבא דר"א דבוגרת. אבל לר"י מאי טעמא. ועל כרחך איצטריכנא לטעמא דיש זיקה, וכמו שכתב הר"ן ז"ל, והדק"ל הא זיקה אינה אלא מדרבנן. ולאוקימתא דמאמר כתב הר"ן ז"ל דר"י נמי מיירי בעשה בה מאמר. והא דאמרינן אליבא דר"י אבל בשני יבמין מי איכא מידי דאי בעי אחוהי פסיל לה. היינו אפילו לב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור ואינה צריכה חליצה, אפילו הכי מצי אחוהי פסיל לה בגיטא. ודבריו ז"ל צריך עיון, כיון דלב"ש יוצאת בלא חליצה למאי דסבירא ליה השתא ודאי לא מצי אחוהי פסיל לה, כיון דמאמר גומר כמו ביאה, וכאשר כתבתי בזה ביבמות באורך. והכריחו להר"ן ז"ל לפרש כן מהא דאיצטריך הש"ס למימר מי איכא מידי כו'. ואי טעמא דר"י הוא משום זיקה לחוד אם כן בלאו הכי בשנים אין יכול להפר משום דאין ברירה. אלא משמע דר"י נמי בחד מפני המאמר הוא דמיפר. ועל כרחך היינו אליבא דב"ש דסבירא ליה קונה קנין גמור, וקונה מדאורייתא. דלב"ה מאמר יבמין מדרבנן הוא.