קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק תשיעי
פלוגתייהו דר"א ורבנן בכבוד אביו. ובכבוד המקום מודה ר"א דאין פותחין. ובטעמא דמילתא פליגי אביי ורבא. לאביי הטעם דאין נדרים נתרין יפה, דאינו מתחרט חרטה גמורה, אלא דבוש מפני כבוד אביו. ולרבא (להלן ע"ב) הטעם משום דאין נדרים נשאלין לחכם, ויתיר לעצמו. ולשון רש"י ז"ל דכ"כ הנאהו אינו מדוקדק. ופריך לרבא מהא דפותחין לו בכבוד אביו בדברים שבינו לבין אביו. ולרבא הכא נמי איכא למיחש שיתיר לעצמו ולא ישאל לחכם. ומשני כיון דבשאר נדרים אין פותחין בכבוד אביו, ולא סגי דלא אזיל לחכם. בהא נמי פותחין, ולא חיישינן דלא אזיל לחכם. ואין זה מובן, כיון דלרבא טעם אחד בכל פתיחה בכבוד אביו שלא יתיר לעצמו, אם כן אמאי חלקו בין דברים שבינו לבין אביו או לא. וכיון דאסרו לפתוח בכבוד אביו בכל ענין הוי להו למיסר. ומ"ט שרו בהא ואסרי בהא.
ומדברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות נראה פירוש מחודש בזה, דר"א דאמר פותחין בכבוד אביו לאו בדרך שאלה קאמר, אלא כשאומרים לו הכעסת לאביך ולאמך בזה הנדר מותר בלי שאלה והפרה. ור' צדוק השיב לר"א דאם כן יפתחו לו בכבוד המקום גם כן בזה, כי הקדוש ברוך הוא מואס בשבועות ונדרים ואם כן אין נדרים, דבטלה שאלת חכם. דלהיתר כזה אין צריך חכם, דכל מי שיאמר לו כן הותר לו נדרו, והתורה אמרה דהיתר נדרים צריך חכם. ומשום הכי סבירא ליה לרבנן דבין בכבוד המקום בין בכבוד אביו אין פותחין. אבל בדבר שבינו לבין אביו מודו רבנן דיכול לפתוח בכבוד [אביו] ולא חיישינן להא דאין שאלה לחכם בכה"ג, דכיון דבכל נדרים צריך שאלה לא איכפת לן אם בכה"ג אין צריך שאלה. ופי' זה נכון מאד בשמעתין. ולא תיקשי לפי זה מהא דפותחין ומהא דרשב"ג ומר' נתן, דהתם בתורת שאלה. אלא דלא ראיתי למי שהביא פירוש זה.
ולקמן (ס"ה ע"ב) גבי פותחין בלא תקום ולא תטור וכבוד עצמו כתב בפי' המשנה דצריך שאלה והפרת חכם. ואם כן מנ"ל דפותחין דר"א בלא שאלה לחכם הוא. ובירושלמי במתני' (פ"ט ה"א) משמע להדיא כפירושו, דאמרינן התם ולא יהיו נדרים, והכתיב וידבר משה אל ראשי המטות תלה הכתוב בראשי המטות. אם אומר את כן נמצאת עוקר פרשת נדרים מהתורה. משמע דבזה גופא אי נימא דפותחין נעקרה פרשת נדרים מהתורה, ולא משום גזירה דיתיר לעצמו. ויש לדחוק ולפרש דברי הירושלמי גם כן כפירוש הרא"ש והר"ן ז"ל. שוב ראיתי בלחם משנה פ"ח מהלכות נדרים (ה"ה) שהביא דברי הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל, ע"ש מה שפירש בסוגיין. ואין דבריו ז"ל מובנים. ולישנא דהש"ס כיון דלא סגי כו' הכא נמי פותחין משמע דע"י חכם קאמר.
ועי' בטור (יו"ד) סי' רכ"ח שהביא טעמו של אביי דאין נדרים נתרין יפה. וכתב הב"י ז"ל כיון דליכא נפקא מינה לדינא משום הכי כתב כפשטא דלישנא דמשמע כאביי. ולי נראה דנפקא מינה לדינא בין אביי ורבא, דלאביי הא דמודים חכמים בדבר שבינו לבין אביו היינו כיון דאיתחציף כו', ואם כן לענין כבוד המקום אפילו בדברים שבינו לבין קונו אין לפתוח בכבוד המקום, דלא שייך למימר כיון דאיתחציף איחציף. אבל לרבא י"ל דבדברים שבינו לבין קונו גם כן פותחין לו בכבוד המקום, דליכא למימר אין נדרים נשאלין לחכם, כיון דכל נדר לא סגי. אלא דבירושלמי אמרו דכל הדברים הוי בינו לבין עצמו דאם חכמת חכמת לך ואם צדקת כו', הביאו הרא"ש ז"ל. ואכתי נפקא מינה לענין כבוד רבו דאין פותחין בו, כדאיתא בירושלמי (בפרקין ה"א) ואם כן בדברים שבינו לבין רבו לאביי י"ל דאין פותחין, כיון דכמורא שמים הוא לא אמרי' הואיל ואיתחציף איתחציף. ולרבא נראה דפותחין בכה"ג.
אלא דבעיקר הדין דבכבוד רבו אין פותחין יש לדקדק קצת מהא דלעיל דף (כ"ב) [כ"ג ע"א] בעובדא דרשבר"י דאמרי ליה נדרת אדעתא דמצערי רבנן. וכן רב סחורה אמר התם דאדעתא דאיקפד רב נחמן לא נדר, אלמא דפותחין בכבוד הרב. והרא"ש ז"ל כתב במתניתין דמיירי דאינו מתחרט מעיקרא. פי' דאינו מתחרט מעצמו מעיקרא, דאם היה מתחרט מעצמו שרינן ליה, וכן כתב הרע"ב ז"ל. ולפי זה אין ראיה מהא דרב סחורה, דהוא עצמו היה מתחרט מעיקרא. ומכל מקום לא הבנתי דעת הרא"ש ז"ל שתלה הדבר בפלוגתא דפותחין בחרטה בלא פתח. והא אי מתחרט הכא מעצמו מעיקרא פתח נמי הוי. ובירושלמי בשמעתין מייתי נמי כי הנך עובדי, וכתב הקרבן העדה (בשירי קרבן כ"ט ע"ב) דאם אינו מזכיר כבוד אביו רק בצערו של אביו ורבו יכול לפתוח.
ולענין דבר שבינו לבין אביו. כתב הר"ן ז"ל במתניתין דהיינו שאסרן בהנאה, ויש שם קצת חסרון בדברי הר"ן ז"ל, וזה נכתב שלא במקומו ע"ש. ובירושלמי (פ"ט ה"א) פריך אמתניתין במה אנן קיימין, אם באוסר הנייתו על אבא הא קיי"ל דכופין את הבן לזון את אביו, אלא באוסר הנייתו מאביו, אלמא דאין יכול לאסור הנייתו על אביו. ובטור וש"ע סי' רכ"ח (סעי"א) כתבו גם כן כנ"ל שהדירן מנכסיו, ואומרין לו אילו ידעת שאתה חייב במזונותיהן היית נודר. מדבריו נמי משמע דחל הנדר על איסור הניית אביו ואמו. וכבר עמד על זה הקרבן העדה שם (בשירי קרבן כ"ט ע"א) וכ' שם לשיטת הש"ס דילן לחלק בין מזונות אשתו דלא חל הנדר משום דהוי כחוב, אבל מזונות אביו מצוה היא. ובאמת למאי דקיי"ל (קידושין ל"ב ע"א) דהחיוב הוא משל אב, ואין הבן חייב אלא בתורת צדקה, ודאי יש לחלק בין חיוב אשתו לחיוב אביו, דאין זה חוב גמור אלא בתורת מצוה. אבל למ"ד משל בן היה נראה דלא גרע מחיוב מזונות אשתו. ואין לומר דרבנן אלמוה לשעבוד אשתו, דאטו למאן דאמר מזונות דאורייתא יכול להדירה. ואדרבה בירושלמי ריש המדיר (כתובות פ"ז ה"א) פריך נמי ואדם נודר שלא לפרוע חובו. ומשני כמ"ד אין מזונות אשתו דבר תורה. אבל למ"ד ד"ת פשיטא דאין יכול להדירה. ואם כן הניית אביו למ"ד משל בן הוי כמדיר שלא לפרוע חובו. ובירושלמי פ"ק דקדושין (הלכה ז') קרי לה פריעת חוב.
וי"ל דהא דפריך הכא בירושלמי מהא דכופין את הבן כו' היינו משום דסבירא ליה משל בן. והכי משמע בירושלמי שם פ"ק דקדושין דפליגי אמ"ד משל זקן. ועיין בתוס' קדושין (ל"ב ע"א ד"ה אורו) ובדברי הראשנים ז"ל שכתבו להא דכופין גם לדידן דקיי"ל משל אב וכן מבואר בש"ע (יו"ד סימן ר"מ סע"ה). ולא משמע כן מהא דפריך הכא מהא דכופין דלא יחול הנדר, אלמא דחוב גמור הוא. וכן כתבו הראשונים ז"ל דהירושלמי סבירא ליה משל בן. ומכל מקום אפילו למ"ד משל בן איכא לאשכוחי שיחול הנדר על הניית אביו מנכסיו. כגון שאביו עשיר הוא דאינו מחויב ליתן לו. ובאשה דלית לה הוא דלא משכחינן שיחול הנדר. אם לא באומר צאי מעשי ידיך במזונותיך, כדאיתא ריש פ' המדיר (כתובות ע' ע"א).
דף סד:
אלא אמר ר"ל שירדו מנכסיהן. ופרש"י ז"ל שירדו מנכסיהן קודם הנדר. וקשה, דאם כן אפילו מיתה ממש קאמר קרא גם כן לא הוי נולד, דכבר מתו קודם הנדר. וכל שכן לדעת המדרש (יל"ש ח"א, קס"ח) שנשתהה משה כמה שנים במדינת כוש קודם ביאתו למדין. והר"ן והרא"ש ז"ל כתבו דעניות לאו נולד הוא דשכיח. והכי איתא בירושלמי (פ"ט ה"ד) העניות מצויה. ומטעם זה חילקו ז"ל בין נולד מצוי לנולד שאינו מצוי, וכדמשמע לעיל (כ"ג גבי קצרא דאמרינן דשכיחי אפיקורי דמצערי לרבנן. אבל הרמב"ם ז"ל (ה' שבועות פ"ו הי"ב) יש לו דרך אחרת בזה דהא דאין פותחין בנולד היינו בלא חרטה, דרצונו היה שיהיה הנדר. ולא יהיה זה סופר או הבית בית הכנסת. אבל אם נתחרט על ידי דבר הנולד שפיר פותחין לו. ועיין כסף משנה ז"ל (שם) שכתב דיצא לו כן מהא דכלבא שבוע (כתובות ס"ג . וכן מהא דאמרינן בנזיר (ל"ב דהכל מודים בתנאי נולד. אלא דלשיטתו קשה הא דאמרו רבנן דמתו היינו עניות. ואכתי מאי נפקא מינה. ומה שכתב הכסף משנה ז"ל (שם) דמפרש כפרש"י ז"ל דמתו קודם הנדר. כבר כתבתי דקשה לפרש כן. ועוד דהיכי מייתי ר"א ראיה מקרא דכי מתו, דמסתמא נתחרט משה על נדרו מעיקרו. וכן הקשה הכסף משנה והלחם משנה. ומ"ש הלחם משנה (שם) דרצונו היה שיעשו תשובה זה אינו, דעל כל פנים חרטה גמורה היה כאן. ובודאי התנחם על עיקר נדרו.
והיה נראה דלדעת הרמב"ם ז"ל לר"א דפותחין בנולד, היינו אם נולד דבר שבשבילו לא יחפוץ בנדרו מותר להתיר אף על פי שאין שום חרטה. ויליף לה ר"א מדכתיב כי מתו כל האנשים. משמע דבהא לחוד סגי שנתחדש דבר אשר בשבילו לא יחפוץ הנדר. דאי משום חרטה מעיקרא הא בלאו הכי נתחרט מעיקרו מפני שליחותו של מקום. אלא שמע מינה דקמ"ל קרא דבהא לחוד יכול להתיר נדרו. ורבנן סבירא ליה דלא (מייתי) [מתו] אלא הענו, ואם כן על כרחך לאו להיתר נדרו קאמר דכי מתו, כיון דעדיין ישנן בעולם. ועל כרחך לא בא הכתוב אלא לבשרו על שונאיו. אבל עיקר ההיתר היה מפני חרטה, וכדי לקיים שליחותו של מקום לשוב מצרימה. ועדיין אין זה מספיק ליישב דבריו ז"ל. ויותר מזה נפלאו דבריו ז"ל בפירוש המשנה בנזיר (ל"ב ע"ב) פרק בית שמאי במעשה דנחום המדי שהתיר לנזירים שאלו מן הגולה, דמשמע התם מדבריו דלר"א מותר בלא שאלה לחכם. ודבריו ז"ל אינן מבוארים, וציין שם לכאן, והכא פירש דצריך שאלה לחכם גם לר"א. ועיין בדבריו פ"ח מהל' נדרים (הלכה ה') ובלחם משנה ז"ל שם.
דף סה.
המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. ופי' הרא"ש ז"ל בשם הר"א ממיץ ז"ל דבפניו היינו לדעת חבירו. ואין מתירין לו אלא בפניו היינו לדעתו. ובדיעבד אפילו שלא בפניו הוי התרה, כי הא דצדקיהו. ולא ניחא ליה להרא"ש ז"ל לישנא דמודר הנאה, דמשמע שנדר מעצמו שלא לדעת חבירו. על כן פי' דכל שנדר בפני חבירו צריך להתיר לו בפניו משום חשד או משום בושה, כדאיתא בירושלמי (פ"ה ה"ד) ובכל נדר מיירי, ומתירו בפניו אפילו בעל כרחו. אבל לדעת הר"א ז"ל אין צריך להתיר בפניו אלא בנדר שהוא להנאת חבירו ולדעתו, כמו נדרו של משה וצדקיהו. ומשום הכי ההיתר גם כן צריך דעתו. ומכל מקום בדיעבד אפילו שלא בפניו הוי התרה, כדמוכח מהא דצדקיהו. וגם מהא דנודרת ליתומים דאמרינן (גיטין ל"ה דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה. אלא דהרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ט סימן ב') כתב בשם ר"ת עוד חילוק אחר בזה, דהא דאין מתירין אלא בפניו היינו דוקא היכא דנדר לחבירו מחמת טובה שעשה לו, כמו משה ליתרו וצדקיהו לנבוכדנצר. אבל אם לא נדר משום טובה אפילו נדר לדעתו אין צריך להתיר בפניו. ובזה אתי שפיר הא דאמרינן דילמא אזלא לגבי חכם כו'.
והר"ן ז"ל כתב גם כן דאיכא מאן דאמר דלא מיירי הכא אלא בנדר להנאת חבירו כמו משה לישב עם יתרו, וצדקיהו שנדר שלא יבזהו. ולפי זה הא דנודרת ליתומים גם כן נדרה להנאת יתומים, ועל כרחך צריך לומר הא דאזלא לחכם ושרי לה היינו בדיעבד. וכן הא דסוטה (ל"ו ע"ב) דאמר פרעה ליוסף זיל איתשיל אשבועתך, היינו משום דבדיעבד הוי התרה. אבל לפי מה שכתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ת בלאו הכי ניחא, דלא משום טובה הוא דנדר, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל, אלא דמהא דיכול לשאול שלא בפני יעקב בלאו הכי לכאורה לא תיקשי, כיון דאי אפשר לשאול בפניו. ועד כאן לא אמרינן דאין מתירין לו אלא בפניו היינו היכא דאפשר. והתוס' ז"ל בסוטה דף ל"ו (ע"ב ד"ה איתשיל) באמת לא הקשו אלא אמה דאמר יוסף לפרעה איתשיל נמי אדידך. ועל זה הקשו היכי יכול להתיר שלא מדעת פרעה. ולפי מה שכתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ת גם זה ניחא, דיוסף לא קיבל טובה עדיין מפרעה. אבל למה שכתב הר"ן ז"ל דכל להנאת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו ומדעתו ודאי תיקשי מהא דאמר יוסף איתשיל נמי אדידך. ואפילו אי נימא דבדיעבד הוי התרה מכל מקום היכי בעי למישאל עליה לכתחלה.
והתוס' ז"ל כתבו התם דשלא מדעתו גם כן יכול להתיר, רק בפניו, והיינו כשיטת הרא"ש ז"ל לדעת הירושלמי. אבל הר"ן ז"ל כתב דנדר להנאת חבירו לכ"ע אין מתירין לו אלא מדעת חבירו. על כרחך צריך לומר כמו שכתבו התוס' ז"ל התם דדרך גזום אמר לו כן. והתוס' ז"ל התם בסוטה גם כן פשיטא להו דאם נדר לדעת חבירו ודאי דאינו יכול להתיר אלא לדעתו גם כן. ומשמע מדבריו דאפילו בדיעבד לא הוי התרה, וגם מסברא משמע להו הכין, כיון דנדר לדעתו אין להתיר אלא לדעתו. ואין זה מוכרח, דהא לא אמרינן (גיטין ל"ו ע"א) אלא נדר (שהותר) [שהודר] על דעת רבים אין לו הפרה, אבל על דעת יחיד יש לו הפרה, וכמו שכתבו התוס' ז"ל בגיטין דף ל"ו (שם ד"ה אבל). ואי דוקא מדעתו הא על דעת רבים גם כן מהני התרה לדעתן. ועיין בב"י באריכות מדינים אלו. והכסף משנה ז"ל (ה' שבועות פ"ו ה"ז) כתב בדעת הרמב"ם ז"ל גם כן כדעת הר"ן ז"ל, דאם השביעו חבירו אין להתיר אלא מדעתו. אבל נודר בפניו סגי בידיעתו. ועיין בזה בש"ע (יו"ד) סי' רכ"ח (סע"כ), ובש"ך וט"ז ובדברי הגר"א ז"ל ובב"י שם באורך.
ר"מ אומר יש דברים שהן כנולד כו'. ופליגי בגמרא רב הונא ור"י, לרב הונא טעמא דמתניתין משום דנעשה כתולה נדרו בדבר, וכשבטל דבר בטל הנדר. וכתב הרא"ש ז"ל דלפשטא דמתניתין צריך היתר חכם, משום דלא הוי תנאי גמור. אבל בירושלמי (פ"ט ה"ג) אמרינן דאין צריך היתר חכם, דהוי כאומר שאני נהנה לפלוני כל זמן שהוא לבוש שחורים ולבש לבנים דמותר בו. ולאו דדמי ממש לאומר כל זמן כו', דאם כן אפילו בכעורה ונעשית נאה נמי לישתרי, אלא במידי דשכיח להשתנות דוקא הוא דאמרינן דהוי כתולה נדרו בדבר ואמר כל זמן כו'. אבל במידי דלא שכיח לא הוי כתולה נדרו בדבר. כן כתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל.
ועוד כתב (להלן ע"ב) לחלק בין אומר שהיא כעורה באמת מותר אפילו נעשית נאה. והתם פלונית כעורה קאמר, לא משמע דתלה נדרו בזה. ולפי זה קשה קצת מאי פריך הש"ס לר"י נדר טעות תרי זימני למה לי, הא בפלונית כעורה הוי רבותא, אף על גב דלשונו לא משמע דתלה נדרו בכערותה מכל מקום הוי נדר טעות. וי"ל דלענין נדר טעות ליכא נפקא מינה. וכל שהזכיר איזה מום וחסרון ונמצא טעות נדר טעות הוא. ור' יוחנן מוקי לה למתניתין דכבר מת וכבר עשה תשובה. אבל אם אחר כך עשה תשובה לא מהני לדידיה, משום דאין זה תנאי גמור. כי היכי דסבירא ליה לחכמים אליבא דרב הונא להך גירסא דאין חכמים מודים לו. ופי' הרא"ש ז"ל לר"י דר"מ לחומרא, דאע"פ שאינן כנולד מכל מקום אסורין כנולד, דגזר מת אטו לא מת. ואין חכמים מודים לו, דלא גזרו אטו לא מת. ולכאורה פשטא דמתניתין משמע דר"מ לקולא, דיש דברים שהן כנולד ובאמת אינן כנולד. ונראה שהכריחו לפרש כן משום דלא מסתבר דחכמים יאסרו בכה"ג דהוי נדר טעות. ועוד דאם כן לא הוי מקשי הש"ס תרי נדר טעות למה לי, דהא טובא קמ"ל דרבנן נמי מודו בהא דכעורה ונמצאת נאה. אבל אי ר"מ לחומרא לא איצטריך לאשמעינן דר"מ מודה לקמן, משום דבלאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים, וכמו שכתב הוא ז"ל לקמן.
אבל התוס' ז"ל פירשו איפכא להך גירסא דרבנן לחומרא, וגזרו מת אטו לא מת. וכן משמע מהא דתנן לקמן, ועוד אמר ר"מ פותחין כו' משמע דאמר אידך לקולא. והא דפריך הש"ס תרתי למה לי בנדר טעות כבר פירשו התוס' ז"ל דפריך דהוי מצי למיתני גבי הדדי. ומדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו (פ"ט סימן ג') משמע דמפרש ואין חכמים מודים לו היינו לחומרא, ע"ש.
ועיין במל"מ ז"ל בפ"ח מהלכות נדרים (הלכה ב') שהביא בשם הראנ"ח ז"ל דאם חזר האב לסורו חזר האיסור למקומו, דומיא דביתך דאם מכרו לאחר מותר. ואם חזר לרשותו חזר האיסור למקומו. והמל"מ ז"ל חילק, דבקונם לביתך ומכרו לאחר הנדר לא בטל. אבל הכא בטל הנדר. כיון שעשה תשובה, ובמה ישוב עוד. ולפי מאי דמדמי לה בירושלמי (פ"ט ה"ג) לשאני נהנה לפלוני כל זמן שהוא לבוש שחורים ולבש לבנים דמותר בו, ובזה ודאי אם חזר ולבש שחורים דאסור בו, ובכל זמן שילבש שחורים הנדר במקומו. ואם כן הכי נמי דהוי כמו שאמר כל זמן שאביה רע כי חזר לסורו גם כן הנדר שב למקומו, וכדעת הראנ"ח ז"ל. אלא דנראה דיש חילוק בין רישא לסיפא. דרישא דאמר קונם שאני נושא פלונית שאביה רע, וכיון שעשה תשובה הותרה לו להנשא, וכי נשאה לא תיאסר עליו עוד אף על פי שחזר לסורו, כיון שנשאה בהיתר, והוא לא אסר עליו אלא הנישואין. אבל בסיפא דאמר קונם לבית זה שהכלב והנחש בתוכו. ואם מת הכלב ונהרג הנחש הותר בכניסה לבית. ואם שב לבית כלב רע או נחש אפילו אחר. נראה דחזר הנדר ואסור ליכנס בו כיון דאסר עליו כל זמן שהכלב והנחש בתוכו. ודו"ק.
דף סה:
מאי דמטי ליה לפרנסו בהדי כ"ע מפרנסא ליה. ופירש הרא"ש ז"ל שהוא יתן ליד הגבאי, ומשלו יתן לאחרים, ומשל אחרים יפרנסוהו. משמע מדבריו דאסור לפרנסו משלו אפילו אחר שבא ליד הגבאי. אבל הר"ן ז"ל כתב דאפילו משלו מותר, כיון דהרשות ביד גבאי ליתנו לאחר, והוי כנותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בו, וכן מסתבר, דהא משבא ליד גבאי אין לנותן עוד שום כח ורשות בהם כמבואר בש"ע (יו"ד) סי' רנ"א (סע"ה). ונראה דהרא"ש ז"ל נמי מודה לדינא בהא. אלא דהכא אם יהיה מוכרח להתפרנס משלו שפיר הוי פתח להתיר נדרו לגמרי, כיון דעל כל פנים מוכרח הוא לפרנסו משלו, לזה כתב דהוא לא יתפרנס משלו אלא משל אחרים.
כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה. מלשון הר"ן ז"ל משמע דלאו דינא קאמר. אלא דכן הוא דרך העני לשאול תחלה מקרוביו. אבל הרא"ש ז"ל כ' דכן הוא הדין, ואין הגבאי מחויב לפרנס מצדקה של רבים כל שיש לו קרובים שסיפק בידם, וכן פסק הש"ע (יו"ד סימן רנ"ז סע"ח).
מטלטלי מי משעבדי לכתובה. ובירושלמי (בפרקין ה"ה) משני נהי דאין גובין ממטלטלי מכל מקום אומרין לו שיתן, דבית דין אין גובין אבל הוא עצמו קצת חיוב עליו לתת אפילו ממטלטלין. ותלמודין משמע דסבירא ליה דאינו מחויב כלל ליתן ממטלטלי. ודברי הק"ע (בשירי קרבן ל' ע"ב) אינן מוכרחים בזה ע"ש.
ר"ן בד"ה שמעת מינה כו' ומזון שנים עשר חודש. אין מדוקדק, דכסות שנים עשר חודש תנן. אבל מזון שלשים יום, וכמו שכתב הרא"ש ורש"י ז"ל.
רא"ש בד"ה ושער ראשו מטלטלי נינהו. דמתניתין סתמא קאמר אפילו עומד ליגזז משמע, דאי הוה מיירי בשער שאינו עומד ליגזז אתי שפיר, דכמקרקעי הוא. ואין זה מובן. דאינו עומד ליגזז פשיטא דלא משתעבד, ולא שייך ביה פרעון כלל. וק"ל.
דף סו.
ר"ן בד"ה מאן תנא כו' ולענין הלכה. והוא סותר למש"כ בדבריו כו' (עיין לעיל כ"ז ונראה שחסר כאן). עיין בזה בביאורי הגר"א ז"ל (ביו"ד) בסי' רכ"ט (אות ד') מה שכתב בדברי הרמב"ם ז"ל שם ועיין בפירוש המשנה כאן. ובאמת למאי דמסקינן לעיל (כ"ה דהדבר תלוי במעמיד או משנה ולא הותר כולו. אלא במשנה אם כן בשאינו נהנה לזה ולזה לכאורה לא שייך משנה, ואפילו לר"ש אמאי הותרו כולן, ועיין מה שכתבתי לעיל דף (כ"ט) [כ"ה בזה.
משנה קונם יין שאני טועם, שהיין רע למעיים הותר במיושן שהוא יפה למעיים. וכן בבצל. לפי מה שכתב הרא"ש ז"ל לעיל גבי שאביה רע דר"מ אוסר אפילו מת משום דגזר אטו לא מת. אם כן הכי נמי לר"מ ליתסר גם במיושן גזירה אטו שאר יין. וי"ל דאין לדמות גזירות חכמים אהדדי. ועוד דהכא מותר בכל יין, ולא שייך למיגזר.
חסורי מחסרא וה"ק ר' ישמעאל אומר אפילו כעורה ונעשית נאה. ופי' הר"ן ז"ל משום דסבירא ליה דפותחין בנולד. ומדברי הרא"ש ז"ל נראה דאין זה נולד, דכיון שנוכל ליפותה לא היתה כעורה מעיקרא. ויש קצת חסרון בדבריו ז"ל, וקצת קשה לדבריו ז"ל הא בשחורה ונעשית לבנה קצרה ונעשית ארוכה נמי פליג ר"י. וצריך לומר דלהלבין גם כן ביכולת היא, וכמו שאמרו ז"ל (כתובות נ"ט ע"ב) הרוצה שילבין את בתו. וכן קצרה עומדת להתגדל ונעשית ארוכה. ומשום הכי כל אלו לא חשיבי נולד. אלא דאם כן על כרחך אלו שכיחי יותר ממיתה דלעיל דחשיב נולד, והני לא חשיבי נולד. ואם כן הדק"ל אמאי אסר ת"ק בנעשית נאה ולבנה וארוכה, הא הוי כתולה נדרו בדבר. ולפי מש"כ הר"ש בר"י חסדאי ז"ל ניחא. והרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה נסתפק בטעמו של ר"י, אי שהתירה בלא התרת חכם כיון שנעשית נאה, או משום דסבירא ליה פותחין בנולד ע"ש. ועיין בפי' הרע"ב ז"ל ובתוי"ט ז"ל ודו"ק.
דף סו:
על מנת שתטעימי תבשילך לר' יהודה ולר"ש. ר"י טעים כו' ר"ש לא טעים כו'. משמע קצת דהנדר לא הותר על ידי טעימת ר"י לבדו, והיינו משום דדוקא לתרווייהו קאמר, ולא או לזה או לזה. ויש לדקדק מכאן לדברי הרשב"א ז"ל הובא (ביו"ד) בסי' רכ"ח ס"ק מ', באב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות כי אם ברשות שמעון ולוי, דמותר להלוות ברשות אחד מהם משום דקיי"ל כר' יונתן (ב"מ צ"ד דמשמע אחד בפ"ע. ואם כן הכי נמי אמאי לא נימא דאו לר"ש או לר"י קאמר. ונהי דיש לחלק קצת. מכל מקום דברי הרשב"א ז"ל צ"ע, והיכי ילפינן לשון בני אדם מלשון תורה. ועוד דכל היכא דאיכא עדיפות לשנים מן האחד, כמו הכא בדינו של הרשב"א ז"ל דטובה עצת שנים מן האחד, אמאי לא נימא דדוקא ברשות שניהם קאמר. ובקללת אביו ואמו הוא דלא מסתבר לומר שלא תקפיד התורה כי אם על קללת שניהם ולא על קללת אחד מהם. משום הכי קאמר ר' יונתן דמשמע אחד בפ"ע. ועוד יש לחלק בכמה גווני וצ"ע בדברי הפוסקים בזה.
רש"י בד"ה ע"א כו' והואיל ואין בה שום דבר יפה לא חל הנדר. לכאורה משמע מדבריו דין מחודש, דאם תלה נדרו בדבר שאי אפשר לא חל הנדר. ואם כן אם אמר קונם שאת נהנית לי עד שתעלי לרקיע לא חל הנדר כלל. וזו לא שמענו, אלא ודאי אסורה בהנאתו לעולם. ודבריו ז"ל צ"ע.