קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק עשירי · דף עג:
ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד כו'. עיין פירש"י שפירש דדייק מהא דאוכלת בפני היבם אם כבר אכלה בחיי הבעל. וכשיטת ר"ת ז"ל. ונראה דפירש כן דלא תיקשי היכי מדמי אכילת תרומה דארוסה אכלה מדאורייתא להפרת נדרים. וכמו שהקשו הראשונים ז"ל. להכי פירשו דדייק מהא דיבם מאכילה. ומשמע ליה דיבם אינו מאכיל מדאורייתא, ורבנן הוא דתקינו שיאכילה. ודחי הש"ס דעל כרחך לא מאכילה התם אלא בתרומה דרבנן בזמן הזה, או בעציץ שאינו נקוב. ומכל מקום פירוש זה תמוה הוא, ולא שמענו שיאכיל היבם מדרבנן. ולשיטת ר"ת ז"ל מאכילה מדאורייתא כארוסה, וכמו שהאריכו התוס' ז"ל בזה בכתובות (נ"ח ד"ה ואפילו). וכבר הארכתי בזה בחידושי יבמות פרק אלמנה לכהן גדול (ס"ז . וגם לא מצינו בזה לחלק בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן. והעיקר כמו שפירשו הרא"ש והר"ן ז"ל. ומה שכתב הר"ן ז"ל דסלקא דעתך דרבה דאי לאו דמשנה ראשונה סבירא ליה כר"א בדאורייתא לא הוי מוקמי לה ברשותיה אפילו בדרבנן. אינו מובן. דעל כרחך הא דר"א מוקי לה ברשותיה מדאורייתא הוא מדרב פנחס דכל הנודרת כו', ואם כן מנ"ל למשנה ראשונה לאקולי בתרומה דלא שייך האי טעמא, וכדקאמר אביי. וצריך לומר דסלקא דעתך דרבה דמשום מזונות לחוד הוא דקיימא ברשות הבעל. ואפשר דלסלקא דעתך דרבה אליבא דר"א אחר חיובו במזונות לכל מילי הרי היא ככנוסה, ומידי דהוי אמסירה לשלוחי הבעל.
ובירושלמי (בפרקין ה"ד) אמרינן דר"א סבירא ליה דבמזונות הדבר תלוי, ואם קידש אשה על מנת לזון הארוס מיפר, ואם נשא אשה על מנת שלא לזון האב מיפר, כיון שהוא זנה. וכבר כתבתי לעיל דש"ס דילן לא סבירא ליה הכי. כדמוכח לעיל (ע' ע"א) בהא דתנן שהבעל מיפר בבגר. ובאמת דברי הירושלמי צ"ע, דאטו נשא על מנת שלא לזון גרע מארוסה, דהאב נותן לה מזונות, ואפילו הכי אין האב לבדו מיפר, וכ"ש אחר הנשואין. וצריך לומר דדוקא היכא דנשא על מנת שיזון האב, דנתחייב האב במזונותיה הוא דיכול להפר. אבל בארוסה דעלמא דאין האב מחויב במזונותיה אף על פי שנותן לה מזונות אין יכול להפר. והדבר פשוט דגם לשיטת הירושלמי אליבא דר"א אין הדבר תלוי במזונות אלא באב ובעל, אבל לא באחר שהתחייב לה מזונות, וכן כתב הקרבן העדה (בשירי קרבן ל"ג ע"א). והיינו טעמא דר"א בקטנה דסבירא ליה ביבמות פרק ב"ש (ק"ה ע"א) דאין יכול להפר נדריה אף על פי שנתחייב במזונותיה משום דאין מעשה קטנה כלום, וכאחר הוא לה. ולרבנן עדיפא להו קטנה שנשאת מבוגרת.
ושמעינן עוד משיטת הירושלמי (בפרקין ה"ד) דלר"א אם אין הבעל נותן לה מזונות אין יכול להפר, והאב מיפר. ואם כן הני נשי דלית להו מזונות מן הדין אינו יכול להפר. אבל בתלמודין משמע דחכמים תיקנו שלא יפר דתתגנה ותתגנה, וכדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (צ' ע"ב). והיינו משום דסבירא ליה דגם לר"א אין הדבר תלוי במזונות לחוד. דודאי גם אם אינו מחויב במזונותיה מיפר לה, דהא חיוב המזונות לאו דאורייתא, והתורה אמרה דהבעל מיפר, אלא דהיכא דמחויב במזונותיה סבירא ליה גם כן דנודרת על דעתו אף על גב שלא נכנסה לרשותו לגמרי. ועיין מה שכתב בזה בדברי הלחם משנה והמל"מ ז"ל בפי"א מה' נדרים (ה"ח) לענין חייבי לאוין ושניות. ובדברי התוספתא (יבמות פ"ב ה"ג) שהביא המל"מ שם.
ובעיקר מימרא דרב פנחס כל הנודרת כו' כתבו ז"ל דהרי היא כאילו פירשה אם לא ירצה לא יהיה נדר. ולפי זה היה מן הדין שיבטל הנדר מעיקרו כיון שתלתה בדעתו ורצונו, ואנן קיי"ל דבעל מיגז גייז. וצריך לומר דלא תלתה בדעתו אלא מעת שיפה לה. אבל קודם הפרה הנדר חל. תדע דהא הוא עצמו יכול לקיים לה על שעה ולהפר לה אחר כך. ולפי זה להנך דסבירא ליה דהוא הדין היכא דנדר עם חבירו דיכול לבטל היינו מכאן ואילך. ועיין בזה בטור וב"י וש"ע (יו"ד) סימן רכ"ח (סעל"ז - ל"ח) וסימן רל"א. ובדברי הגר"א ז"ל (שם סימן רכ"ח אות ק"ג) מש"כ בזה, ועיין תוס' נדה דף מ"ו (ע"ב ד"ה כדרב פנחס). ודוק היטב.