אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק עשירי › דף עג.

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק עשירי · דף עג.

דף עב:

אבל חרש דלאו בר מישמע הוא מיעכבא ביה שמיעה, וכדר' זירא כו'. ולא דמי הך דהכא להא דר' זירא בעלמא. דבילה מצוה היא בעלמא, והיכא דאינה ראויה מעכבה, וכמ"ש התוס' ז"ל בכמה דוכתי דמסתמא הקפידה תורה שיהיה על כל פנים ראויה לקיים בו המצוה. אבל הכא היכא דבר שמיעה הוא ליכא בשמיעה מצוה כלל. וכדתנן (דרך תלמידי חכמים. ואם כן היכי מדמת לה להא דר' זירא. והתוס' ז"ל ביבמות פרק מצות חליצה (ק"ד ד"ה דאמר) כתבו דמשום הכי מספקא ליה לרמב"ח הכי אי דמי להא דר' זירא אי לא, משום דשמא ושמע אישה לא כתביה רחמנא למצוה אלא לאורחא דמלתא. ואם כן אפילו בחרש לא מעכבא. ועיין שם בחי' מה שכתבתי בדבריהם ז"ל.

וכתב הרא"ש ז"ל דחרש דקרא מיירי הכא מדבר ואינו שומע. אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מפקע נדר דאורייתא. ועוד שדינו כשוטה, וכן מסתבר, כיון דאין לו דעת לשום דבר מהתורה א"כ הפרתו לאו כלום היא. אלא דיקשה מכאן לד' הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' כ"ט (הלכה ב') מהלכות מכירה דחרש המדבר ואינו שומע אין לו דעת למקח וממכר כחרש גמור. ואם כן למה ליה קרא דאינו מיפר, הא בלאו הכי אינו יכול להפר כיון דאין לו דעת. וכבר הקשו עליו מפרשי דבריו ז"ל ע"ש. ואפשר לומר דהכא מתקנתא דרבנן היה יכול להפר, דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, ולדברי ר"א דאמר הכי גבי בוגרת לקמן (ע"ב). אבל מהא דפריך לעיל (ע"ב ע"ב) מר"א דאמר הרי הן מופרין והא לא שמע, אלמא דאפילו מתקנתא דרבנן אינו מיפר בלא שמיעה. ויש לדחות דמדרבנן הוא דפריך התם, וכמו שכתב הר"ן ז"ל שם, ועוד דר"א נמי משמע במתניתין דמדאורייתא הרי הן מופרין. ובלאו הכי נמי לא שייך למימר התם על דעת בעלה היא נודרת, כיון שנדרה אחר הפרתו. אבל בחרש המדבר ואינו שומע היה נראה דלר"א מיפר מתקנתא דרבנן. וי"ל דכל דלאו בר מישמע הוא אינה נודרת על דעתו גם כן, ודו"ק.

מהו שיפר לב' נשיו כאחת. ופשיט לה מפלוגתא דר"י ורבנן בהשקאת שתי סוטות. ויש מפרשים דתליא בפלוגתא, דלת"ק דוקא התם מפני שלבה גס בה. אבל בעלמא אותה לאו דוקא. ולר"י אותה דוקא בכל מקום. אבל (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל כתב דלכ"ע דרשינן אותה אלא דת"ק ר"ש הוא דדריש טעמא דקרא. ואם כן הכא לכ"ע אותה דוקא, ואינו מיפר לשתי נשיו. והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"ב הי"ד) פסק הכא דיכול להפר ב' נשיו. ולענין ב' סוטות (ה' סוטה פ"ד ה"ב) נראה דפסק כרבי יהודה מקרא דוהשביע הכהן אותה או והקריב הכהן אותה. ואם כן דבריו ז"ל כסתרי אהדדי. וכן דקדק הלחם משנה ז"ל (ה' נדרים שם). וכתב הוא ז"ל דפסק כת"ק, דשם יש טעם בדבר שלבה גס בה, אבל בעלמא לא דרשינן אותה. וקשה לדבריו ז"ל דאם כן אמאי לא כתב דרותתת מותר להשקות בשנים כאחד, כדאיתא בסוטה דף ח' (ע"א). ועוד, דהא מוקמינן לת"ק התם כר"ש דדריש טעמא דקרא, ואנן לא קיי"ל כר"ש. וי"ל כיון דברייתא התם תני להא דאין משקין ב' סוטות בכלל כל הני דאין עושין מצות חבילות. ועל כרחך אתיא כת"ק, דלר"י בלאו הכי אסור בכל גווני ממיעוטא דאותה. אבל לת"ק ברותתת מותר, וקמ"ל דבכהן אחד אסור משום מצות חבילות. ומשום הכי איכא למיפסק כת"ק, אף על גב דבעלמא לא קיי"ל כר"ש למידרש טעמא דקרא. אבל מפשט דברי הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי, וכנ"ל מדלא כתב דרותתת מותר.

אלא דגבי הוצאת פרה פליגי נמי תנאי הכי (יומא מ"ב ע"ב) דת"ק אמר דאסור להוציא אחרת עמה. שלא יאמרו שחורה או שנים שחטו. ור' יוסי אמר לא מן השם הוא זה. אלא משום דכתיב והוציא אותה לבדה. ומסיק התם דאיכא בינייהו חמור, דלת"ק שרי, דליכא למיחש שמא יאמרו. ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"ד דפרה (ה"ב) כת"ק משום שלא יאמרו, אף על גב דמוקמינן התם גם כן כר"ש, ולא כתב נמי דחמור מותר להוציא. אבל מדכתב התם גבי הוצאת פרה הטעם שמא יאמרו, וגבי סוטה כתב מקרא דאותה. אדרבה משמע איפכא. דהתם בהוצאת פרה לא דרשינן כלל לאותה, אלא מדרבנן בעלמא הוא שלא יאמרו. ומשום הכי לא הוצרך לבאר היתרא דחמור. דממילא שמעינן דלא חיישינן שמא יאמרו. אבל גבי סוטה משמע דמקרא דאותה יליף וכר"י. והדק"ל אמאי לא דרשינן הכא נמי לענין הפרה שלא יפר לב' נשיו. וצריך לומר דסמך על התוספתא (פ"ו ה"א) שהביאו ז"ל דתני בהדיא שיכול להפר לב' נשיו. ואותה דרשינן לכדלקמן (פ"ו ע"ב), נדרה אשתו וסברה שנדרה בתו, וכמ"ש הר"ן ז"ל.

וראיתי במגן אברהם ז"ל (או"ח) סי' קמ"ז (סקי"א) שתמה על הרמב"ם ז"ל שלא כתב לחלק לענין השקאת ב' סוטות בין כהן אחד ובין ב' כהנים דלרש"י ז"ל ליכא חבילות אלא בכהן אחד. ואין קושיתו מובנת, דהא אפילו בב' כהנים אין משקין מקרא דאותה. ואין חילוק בזה בין כהן אחד לב' כהנים. ואפשר עיקר קושיתו הוא על אינך, אין רוצעין שנים כאחד ואין מטהרין את המצורע ואין עורפין שתי עגלות, דפי' רש"י ז"ל התם נמי דוקא בב"ד אחד ואדון אחד. ופירש הוא ז"ל לדברי הרמב"ם ז"ל איפכא, דבב' כהנים דוקא הוא דשייך חבילות מפני שעושין כאחד, אבל כהן אחד דעל כרחך עושה בזה אחר זה ליכא חבילות. אבל בהני דילפינן מקרא דאותה לבדה אפילו בזה אחר זה אסור, וכדמוקמינן התם בכהן אחד. וקשה לחלק בין הלשונות, דבכולה תני לישנא דכאחת. וי"ל דבסוטה ופרה אדומה דכתיב בהו קראי. נאמר בפירוש דאפילו העמדתן לחוד אין להיות שנים כאחד כדילפינן בסוטה מוהעמידה הכהן, או כגירסת התוספתא והקריב אותה הכהן. וכן בפרה ילפינן מקרא דאין מוציאין שנים כאחת אפילו בזה אחר זה. דמשום אין עושין מצות חבילות יש לומר דלא שייך אלא בבת אחת דוקא. אבל לא בזה אחר זה אפילו במעמד אחד. והתוס' ז"ל (סוטה ח' ע"א ד"ה והא) שכתבו דב' מצורעים גם כן אסור להביאן כאחד יש לומר דמשמע להו הכי מדלא משני הש"ס התם כאן בבת אחת ממש כאן בזה אחר זה ובמעמד אחד.

ולענין שתי תינוקות למול דכתב המגן אברהם ז"ל לשיטתו דבמחלוקת התוס' והרמב"ם ז"ל היא שייכא, היה נראה דלא שייך כלל בזה מצות חבילות, כיון דשניהם מצות שבחובה הם, מותר לקיים שניהם כאחד. ודוקא באלו, כגון מצורע ועבד עברי דלאו חובת הגוף הם הוא דשייך מצות חבילות. והמ"א ז"ל כתב איפכא, דדוקא בקרבנות חובה שייך מצות חבילות. והביא ראיה ממשנה יומא (נ"ב ע"ב) הביאו לו את השעיר, ולא הביא אותו תחלה, והיינו משום מצות חבילות. ודבריו ז"ל צריך עיון, דהא ס"ד התם (שם מ"א ע"ב) גבי ולנשחט כנגד בית שחיטתו דאהעמדה קאי. אלא ודאי כיון שכולן חובה לא שייך בזה מצות חבילות, דמצותן כך היא. ובקרבנות נדבה גם כן נראה דלא שייך בהן מצות חבילות, כיון דאין להם שיעור ויכול להתנדב כמה שירצה, וצ"ע.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה