קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק אחד עשר · דף פט:
משנה קונם שאני נהנה לאבא ולאביך כו'. רש"י ז"ל גריס קונם שאני עושה לאבא ולאביך, ומה שכתב דלאו כל כמינה לאפקועי שיעבודה מיניה אינו מובן, דוודאי יכולה לאסור עליו מעשה ידיה, ומה ענין נדרי עינוי נפש לכאן לפי גירסתו שאסרה הנאתה לאבא ולאביך, וצריך לומר דהא דיכול להפר אף על גב דלא הוי דברים שבינו לבינה מה שלא תעשה לאביה ולאביו, היינו כמו שכתבו התוס' ז"ל דגנאי הוא לו שנאסרו אביהם בהנאתה על ידו, והתוס' ז"ל פירשו הכי גם לפי נוסחי דשאני נהנה לאבא ולאביך, היינו שלא תהנה אותם, ולא ידעתי מי הכריחם לזה, ואולי מפני הנוסחא במתניתין לא יפר, ועל כרחך משום דלא הוי דברים שבינו לבינה.
אבל הרא"ש ז"ל נראה דמפרש שאסרה עליה הנאת אבא ואביו, ואם כן קשה מאי מספקא ליה אי הוי דברים שבינו לבינה, דהא מסקינן לעיל (פ"ב ע"ב) דלר' יוסי גם כן הוי דברים שבינו לבינה, ויותר קשה דבפסקיו (פי"א סימן ב') כתב כסברת התוספות ז"ל דמשום הכי הוי דברים שבינו לבינה דכיון שנאסרה בהנאת אביה אם היא עושה לו גנאי הוא לו, ולמה ליה האי סברא הא הוא ז"ל פסק לעיל (שם סימן א') דהנאת פלוני עליו אפילו עינוי נפש הוי, וכרבנן דר"י, וכבר הקשה כן הלחם משנה ז"ל (בפרק י"ב מנדרים הי"ב) ובירושלמי (בפרקין הי"א) משמע דמתניתין מיירי באוסרת הנאתה מאביה ואביו, דפליגי התם אמוראי משום מה מיפר, ואיכא מ"ד משום עינוי נפש שלה, ועל כרחך היינו משום דנאסרה בהנאת אביה וע' בפירוש המשנה להר"מ ז"ל שפירש למתניתין בנערה המאורסה, ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל ע"ש.
והר"ן ז"ל כתב דאינו יכול להפר אלא ברישא דהתנאי והנדר הוא דבר שבינו לבינה, ואפילו עינוי נפש הוי לרבנן, או בסיפא דתלתה נדרה בדבר שעשוי לעבור, והוא לשיטתו בריש פרק ואלו נדרים (ע"ט ע"ב) גבי הא דפריך הש"ס התם לא תרחוץ ולא תאסר, אבל היכא דהתנאי הוי דבר שאין עשוי לעבור אינו יכול להפר כיון דהברירה בידה שלא (בא) [יבא] לידי הנדר, אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאין חלוק, אלא בכל נדר על תנאי יכול להפר עד שלא יחול, וכמו שכתב שם (נדרים פי"ב הי"ב), אם אלך למקום פלוני, ומדברי התוספות והרא"ש לא מוכח מידי, דמה שכתב דגנאי הוא לו כו' היינו כדי שיהיה הנדר דברים שבינו לבינה, אבל מדברי הטור ז"ל (יו"ד סימן רל"ד) שכתב לטעמא דגנאי הוא גם אבבא דשאני נהנה לך אם עושה אני על פי אבא משמע דסבירא ליה דבעינן שיהיה הכל דברים שבינו לבינה, בין התנאי ובין הנדר, ולשיטה זו הדרא קושית הר"ן ז"ל (להלן צ' ע"א ד"ה דכתיב) לדוכתה מהא דר"ע (לעיל ע"א) דאם אמר הריני נזירה לכשאתגרש דיפר, אלמא אף על גב דלעת עתה אין כאן לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אפילו הכי מיפר.
אלא דבעיקר ד' הר"ן ז"ל שכתב דר"ע על כרחך כרבנן סבירא ליה דמיפר עד שלא חל הנדר לענ"ד צ"ע, דאם כן ר' ישמעאל דיליף מקרא דאינו מיפר בהריני נזירה לכשאתגרש גם כן על כרחך כרבנן סבירא ליה, דלר' נתן לא צריך קרא להכי, דבלאו הכי אינו מיפר עד שלא חל הנדר, וכיון דכולהו תנאי סבירא ליה כרבנן אם כן אמאי שבחיה רבא לרב (אשי) [אחא] דחייש לדרבי נתן (להלן צ' ע"א), ועוד דמסתמא דמתניתין לעיל (פ"ט ע"א) בהריני נזירה לאחר שלשים יום דיכול להפר גם כן משמע דלא כר' נתן, ונהי די"ל דבתלוי בזמן עינוי נפש גם כן מודה דמיפר, וכמו שכתב הלחם משנה ז"ל בד' רבינו ירוחם שהביא הכסף משנה ז"ל (ה' נדרים פי"ב הי"ב) הגם שאין זה כוונתו אלא כמו שכתב הש"ך ז"ל שם (ביו"ד) בסימן רל"ד (סקמ"ה) מכל מקום אכתי תקשי אמאי לא פליג ר"נ עליה דר"ע, ולמה ליה לאיפלוגי בגוונא אחרינא, ועוד דלרב חסדא דאמר לעיל (פ"ט ע"א) דבתליא ביומי פליגי נמי ר"י ור"ע, אם כן בנודרת על תנאי נמי פליגי ר"י ור"ע, ואם כן פלוגתא דרבנן ור"נ היינו פלוגתא דר"י ור"ע.
ולי נראה דלא שייכא פלוגתייהו דר"י ור"ע לפלוגתא דרבנן ור"נ. ור"נ אפשר מודה לר"ע ור"ע מודה לר"נ, דר"ע יליף מקרא דאזלינן בתר קבלת הנדר, וכיון דקיבלה עליה אפילו לאחר זמן או לאחר גירושין יכול להפר, כיון דכבר קיבלה נדרה בלי שום תנאי, ור"נ נמי מודה בהא, דאין זה בכלל הפרת הנדר עד שלא יחול, דקבלת נדרה הוא חלות נדרה לענין הפרה, אבל היכא דנדרה על תנאי בגוונא דפליגי רבנן ור"נ, דאין קבלתה מבוררת אלא על תנאי כך וכך. ר"ע נמי אפשר דמודה לר"נ דלא יפר עד שלא חל, ור' ישמעאל דפליג אר"ע מצי סבר הכא כרבנן, ודווקא היכא דנתגרשה פליג ר"י וסבירא ליה דלא הוי הפרה, אבל מודה לרבנן דיכול להפר עד שלא יחול.
ומטעם זה נראה לי עוד, דהא דאמר ר' עקיבא (לעיל פ"ט ע"א) בהריני נזירה לכשאנשא דאינו יכול להפר אם נשאת, היינו דווקא דאמרה הכי שלא בלשון תנאי, אבל אם אמרה בלשון תנאי אם אנשא לפלוני הריני נזירה ונשאת לו יכול להפר, כיון דלא היתה קבלתה אלא על תנאי לאו קבלה היא, ולא הוי בכלל אסרה איסר, וצריך עיון.
ומאי דכתיבנא לעיל דר"נ מודה בתולה בזמן, וכמו שכתב הלחם משנה ז"ל, אינו מוכרח להך גירסא לקמן דר"נ יליף מקרא דוהפר את נדרה אשר עליה, אם כן ליכא הפרה אלא לאחר שחל נדרה, אם לא לפי מה שכתב דנדר לזמן דלאו תנאה הוא שפיר מקרי נדרה אשר עליה, ולא שייכא זו בפלוגתא דר"נ ורבנן כלל, ולרבנן דילפי מקרא דמפר מחשבות ערומים דיכול להפר עד שלא יחול גם כן קשה, מנ"ל לחלק בזה ולמימר דדוקא אם התנאי גם כן הוי דבר שבינו לבינה לד' הטור, או תנאי שעשוי לעבור, הא עכ"פ לא חל הנדר, ואפילו הכי יכול להפר, אם כן הוא הדין בכל תנאי, ולפי מה שכתבו התוס' ז"ל דבסברא פליגי וקראי לסימנא בעלמא אתי שפיר.
והר"ן ז"ל בסוף שמעתין כתב ב' דעות בנדר התלוי בימים לענין שאלת חכם, ומאן דסבירא ליה דחכם יכול להתיר עינוי נפש סבירא ליה דלא פליגי בזה רבנן ור"נ, ומ"ד דאין חכם יכול להתיר סבירא ליה דגם בזה פליגי רבנן ור' נתן, ואם כן בשאלה לכ"ע אינו מתיר, והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים) בפ"ו (הי"ד) מהלכות שבועות כתב גם כן דאפילו בנדר התלוי בזמן אינו יכול להתיר עד שיחול, ולפי מה שכתבתי לעיל דנדר התלוי בזמן לא שייכא לפלוגתא דר"נ ורבנן, וכסתמא דמתניתין לעיל דיכול להפר אפילו אם נתגרשה אחר כך, אם כן מהיכי תיתי למימר דבשאלה אין החכם מתיר כה"ג, אבל מברייתא דמייתי הש"ס לקמן (צ' ע"א) שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו, ואידך ברייתא הריני נזיר לכשאשאל עליו, דאינו יכול לשאול (עליה) [על] ראשון, שמעינן דבשאלה בכל גוונא אינו יכול להתיר קודם חלות הנדר, דהא הריני נזיר לכשאשאל עליו הוי דומיא דהריני נזירה לכשאתגרש, דכתבתי לעיל דר"נ מודה בזה, משום דלא אמרה בלשון תנאי, ואפילו הכי לענין שאלה אין החכם יכול להתיר, ואם כן הוא הדין בתלוי בזמן דאינו יכול להתיר עד שיחול, אלא דמהא דמוקי לה הש"ס לקמן להא דהריני נזיר לכשאשאל כר' נתן משמע דבהא נמי פליגי רבנן ור' נתן, ודלא כמו שכתבתי לחלק בזה, כמו שכתב הר"ן ז"ל דר"ע ע"כ כרבנן סבירא ליה.
ועל כן עדיין אני אומר דגבי הפרה מודה ר"נ לר"ע דכל שקיבלה עליה אפילו לאחר זמן או לאחר שתתגרש יכול להפר, דבתר קבלת הנדר אזלינן, וכדיליף מואסרה איסר, אבל לענין שאלה שפיר קאמר הש"ס דלר"נ דסבירא ליה בהפרה דאינו יכול להפר עד שלא יחול היכא דאמר בלשון תנאי. הכי נמי בשאלה דאין חכם מתיר בכל גוונא אפילו בתלוי בזמן, וכן נראה לאידך לישנא דרב פפי דבשאלה כ"ע מודים דחכם מתיר עד שלא חל הנדר, גם כן אין חילוק בין תנאי שעשוי לעבור או אינו עשוי לעבור, בכל גוונא מתיר עד שלא חל, וכמשמעות סתמא דגמרא, ודווקא בהפרה הוא דבעינן דברים שבינו לבינה או תנאי שעשוי לעבור, דאי לאו הכי אינו יכול להפר משום דלא הוי דברים שבינו לבינה, דיכולה לקיים תנאה, ולא תאסר וע' בט"ז (יו"ד) סי' רכ"ח (ס"ק כ"ב) שכתב דהרמב"ם ז"ל שכתב דבנדר התלוי בזמן גם כן אין חכם מתיר היינו משום דפסק כר' חסדא דלעיל (דף פ"ט ע"א) דמוקי למתניתין כר"ע, ולא מחלק בין נדר התלוי בזמן ובין נדר התלוי במעשה. ולא הבנתי, דהתם מילתא אחריתי היא, דכיון דנתגרשה בנתיים סבירא ליה לרב חסדא דאליבא דר"י דאזיל בתר חלות הנדר לא הוי הפרה, אבל לענין אם יכול להפר עד שלא חל לא מיירי התם כלל, ומה שכתב התם לבאר פלוגתא דרב חסדא ואביי גם כן לא הבנתי, דלא פליגי כלל בזה התם וכנ"ל, וצ"ע בתשובה להרמב"ן ז"ל שהביא הט"ז ז"ל, ועדיין צ"ע בזה.
ויש להסתפק בהקמה אי שייכא לפלוגתא דר"נ ורבנן. ולרבנן דיכול להפר הוא הדין דיכל להקים עד שלא חל, ולר"נ כי היכי דאינו מיפר הכי נמי דאינו מקים. או דילמא אפילו לרבנן נהי דיכול להפר מכל מקום לקיים אינו יכול, וכדפשיטא לן לעיל (ע"ה ע"א) דעד שלא תדור אינו בהקמה אפילו לר"א דאיתא בהפרה, ונהי דלרבנן ע"כ איתא בהקמה, דאי לאו הכי בהפרה נמי ליתא, כדילפי לעיל מהקישא, אבל לר"א דלא מקיש, ועד שלא תדור אינו מקיים, אפשר דהכי נמי אינו מקיים עד שלא חל, ולפי מש"כ דבסברא בעלמא פליגי נראה דהוא הדין דיכול לקיים לרבנן גם עד שלא חל.
עוד צריך לדקדק אמאי לא בעי הש"ס הכא כשמיפר עד שלא חל הנדר אי חלין או לא חלין כלל, כדמיבעי לן לעיל (שם) לר"א בהפרה עד שלא תדור, ונראה דהכא פשיטא דלא חלין כלל, וכדמפורש לעיל (פ"ח ע"ב) במתניתין בהריני נזירה לאחר ל' יום ונתגרשה בנתיים. וכן משמע מדברי ר"ע בהריני נזירה לכשאתגרש, ועי' בכתובות ריש פרק המדיר (דף ע"א ע"א) בהא דפריך הש"ס התם לר"י לא תתקשט ולא תיאסר, ובטור וש"ע (יו"ד) סי' רל"ה, ע"ש ודוק היטב.
ולענין מה שנסתפקתי לעיל ההקמה אי מצי מוקים לה עיין בירושלמי (פי"א) הלכה ט' בגמרא שם במאי דמיבעי ליה בנדר ואיסור כאחד ע"ש.