קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק אחד עשר
הש"ס בעי למימר דנפקא מינה בין נדרי עינוי נפש לבין דברים שבינו לבינה, דבעינוי נפש הפר לה אפילו לאחר גירושין. ובדברים שבינו לבינה לאחר גירושין חל עלה הנדר. ופריך עלה מהא דריב"נ אמר יפר שמא יגרשנה ותהי אסורה לחזור לו, אלמא דמיפר אפילו לאחר גירושין. ומסיק דעינוי נפש מיפר בין לעצמו בין לאחרים. ודברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא לעצמו, אבל לא לאחרים. ופי' ז"ל דלאחרים היינו לאחר שתנשא לאחרים, דאינה ראויה לשוב אליו עוד. אבל אם לא נשאת לאחר אפילו בשעת גירושין לא חל הנדר, כיון דיכולה לשוב אליו. וכהא דריב"נ, דלא מסתבר לומר דבשעת גירושין חל הנדר ולכשתנשא לו יפקע ממילא. ואין זה מוכרח, דעל כרחך הא דאמרה תורה שיפר דברים שבינו לבינה היינו דוקא כל זמן שהיא תחתיו, דהוי דברים שבינו לבינה. אבל לא שיבטל הנדר לגמרי, ואם כן הנדר חל עליה, אלא שנתנה לו התורה רשות כל זמן שהיא תחתיו. ואם כן שפיר מצינן למימר דבשעת גירושין חל הנדר עליה. ולכשחזור ותנשא לו חלה ההפרה הראשונה. ובאמת מדברי הרמב"ם ז"ל משמע כן, דבשעת גירושין חל הנדר, וכמבואר בדבריו ז"ל בפי"ב מהלכות נדרים (הלכה ג') ועיין בלחם משנה שם. ועל כרחך צריך לומר כנ"ל, דאע"ג דהנדר חל בשעת גירושין מכל מקום לכשתנשא לו הותר הנדר כבראשונה. והא דאמרינן דלעצמו מיפר ולאחרים אינו מיפר משמע נמי מדבריו דמפרש לאחרים אינו מיפר, היינו אפילו בשעה שהיא נשואה לו. וכמו שכתב שם, וכמבואר בדבריו שם הלכה ז', ויתבאר לקמן בזה בס"ד.
ויש להסתפק באב לבתו דמיפר נמי דברים שבינו לבינה, אי נימא נמי דלאחר שגדלה ויצתה מרשותו חוזר הנדר וחל עליה כמו בבעל, אם נשאת לאחרים. ולא מצאתי לדין זה מבואר כעת. ועוד דאם כן לא מצינו הפרה לארוסה בדברים שבינו לבינה. ונהי דאיכא לאשכוחי נדר דהוי לאב ולבעל בכלל בינו לבינה. מכל מקום הפרת האב לא מהני אלא עד אחר נשואין. אבל אחר שנשאת בטלה הפרתו וחוזר הנדר וחייל, ואם כן הפרת הבעל נמי לא מהני, דהא לא מצי מיפר לחודיה, וצ"ע.
עוד יש לדקדק בסוגיא דשמעתין, הא דמיבעי לן בנזיר (כ"א ע"ב) בעל אי מיעקר עקר או מיגז גייז, על כרחך צריך לומר דלא מיבעי לן אלא בנדרי עינוי נפש. אבל בדברים שבינו לבינה פשיטא דלאו מיעקר עקר, כיון דהנדר לא בטל לגמרי, וכי משכח רווחא לאחר שנשאת לאחרים הנדר חל, אם כן היכי מצינן למימר דמיעקר עקר. וכן לר"א (לעיל ע"ה ע"א) דאמר דיכול להפר נדרים עד שלא תדור ולא חלין כלל, ויליף בק"ו מהפרה שלאחר הנדר. ולפי הנ"ל עדיפא הפרה שקודם הנדר מהפרה שלאחר הנדר גבי דברים שבינו לבינה, דהפרה שקודם הנדר כיון דלא חל הנדר כלל אם כן אפילו נשאת אחר כך לאחרים גם כן אין כאן נדר, כיון שבטל מתחלתו, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. וי"ל דגם בכה"ג לא בטל הנדר לגמרי, ולכי משכח רווחא אחר נשואיה לאחרים חוזר הנדר וחל, אלא דאם כן אמאי לא יוכל אחרינא לאתפוסי בה, כיון דעיקר הנדר חל, אלא דהוא מיפר לה כל זמן היותה תחתיו. ודברים אלו יתבארו עוד בהלכות לקמן בס"ד.
למה לה הפרה, לא תרחץ ולא ליתסר. והקשו ז"ל דמהכא משמע דאינו יכול להפר עד שלא חל הנדר, וכר' נתן לקמן בפרקין (צ' ע"א) ולקמן (פ' ע"א) אמרינן דמשום הכי מיפר לה דהיכי תיעבד, משמע דיכול להפר עד שלא חל, וכרבנן. והרא"ש ז"ל בפירושו כתב דבאמת תליא בפלוגתא, ולר"נ אינו מיפר עד שיחול הנדר. וכתב הר"ן ז"ל דעד כאן לא קאמרי רבנן לקמן דמיפר עד שלא חל הנדר היינו היכא דבתנאי נמי איכא עינוי נפש או דברים שבינו לבינה. אבל אם אין בתנאי אחד משני אלו אינו מיפר, דלא תקיים התנאי ולא תיאסר. וכן כתב הרשב"א ז"ל (ד"ה ור' יוסי סבר) בשם הר"מ ב"ר שניאור ז"ל, אלא דהקשה על זה מהא דאמרינן לקמן (פ"ה ע"ב) לריב"ן דלכי מגרשה קאמרי, ואפילו הכי יכול להפר. והר"ן ז"ל הקשה גם כן מהריני נזירה לכשאתגרש (להלן פ"ט ע"א), דאמר ר"ע יפר, והתם אכתי לית בה עינוי נפש. ותירץ הר"ן ז"ל דהתם נמי כיון דלאו בדידה קאי להנצל בנדרה משום הכי יכול להפר, אבל הכא דבדידה תליא מילתא אי רחיצה לא הוי עינוי נפש לא הוי מצי מיפר. ולכאורה מסתבר איפכא, דהיכא דתלי בדידיה לא מצי מיפר, כיון דבידו שלא תבוא לידי הנדר. והיכא דתלי בדידה מצי מיפר, דשמא לא תזדהר בתנאי ותבוא לידי הנדר. ולקמן בפלוגתא דרבנן ור"נ יתבאר באורך.
דאמרה הנאת רחיצה עלי אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ. פרש"י ז"ל דמתניתין חדא קתני, ולא ידענא מי הכריחו לזה. ומדברי הר"ן ז"ל לא משמע הכי, אלא מתניתין תרתי קתני, נדרים ושבועות, וכן משמע בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל, וכתב התם דלמסקנא נמי לא פליג ר' יוסי אלא אניוול דחד יומא, אבל רחיצה לעולם משמע. דר"י נמי מודה דהוי ענוי נפש. וכהא דגרסינן בגמרין במסקנא נמי אם ארחץ היום. ולפי זה ר"י לא פליג אלא ארישא דאם ארחץ. אבל בשבועה שלא ארחץ ר"י נמי מודה דיפר משום עינוי נפש. אבל הר"ן ז"ל כתב דלא איצטריך לאוקמי במסקנא באם ארחץ היום, ובכל רחיצה פליגי רבנן ור"י, ולר"י רחיצה נמי לאו עינוי נפש היא כלל. וכמו שהאריך לעיל להביא ראיה דר"י אכולה רחיצה פליג.
ופסק הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"ב ה"ה) בכיחול וקישוט דלא הוי אלא דברים שבינו לבינה וכר"י. ואפילו נדרה שעה אחת הוי בכלל דברים שבינו לבינה, וזה דלא כמו שכתב בפירוש המשנה דר"י לא פליג אלא בניוול דחד יומא, אלא אפילו בקישוט עולם פליג. (ומ"ט) [ומ"מ] גם ליום ושעה אחת מודה דהוי דברים שבינו לבינה. אבל רחיצה חשיב בכלל נדרי עינוי נפש. וכבר תמהו ע"ז הב"י סי' רל"ד והלחם משנה ז"ל שם בפי"ב (הלכה א') מ"ש גבי רחיצה לא פסק כר"י, ע"ש מה שכתב בזה. ויש לומר דסמך אהא דקיי"ל ביום הכפורים דרחיצה הוי עינוי, ואסור מהתורה לדעת הרמב"ם ז"ל. והא דפרכינן הכא איפכא לרבנן מדלא ענוש כרת ש"מ דלאו עינוי הוא, על כרחך צריך לומר דסוגיא דשמעתין סבירא ליה דאיסור רחיצה ושאר עינויין אין אסורין אלא מדרבנן, אבל מהתורה לא הוי בכלל עינוי. אבל למאי דמשמע ביומא (ע"ד ע"א) דמהתורה אסירי, ומכרת הוא דאימעוטי מקרא, שמע מינה דמיקרי עינוי נפש. אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות שביתת עשור (פ"א ה"ה) משמע דלאו מטעם עינוי הוא דאסירי כל הני, אלא מריבוי דשבתון שבות, ועיין במפרשי דבריו שם, ובדברי הר"ן ז"ל, ועל כרחך צריך לומר כן מהא דמיבעי לן לקמן (פ"א ע"ב) אליבא דרבנן אי תשמיש המטה הוי עינוי נפש לרבנן או דברים שבינו לבינה, ש"מ דהא דאסירי ביום הכפורים לאו מטעם עינוי הוא. ושם יש לדקדק איפכא, אמאי לא פשיט התם מהא דלא ענוש כרת על תשמיש המטה ביום הכפורים ש"מ דלאו עינוי הוא, וכדפריך הש"ס הכא גבי רחיצה. וליכא לשנויי הך שינויא דשני הש"ס ברחיצה דאתא לידי עינוי נפש.
ובאמת אין הדבר מוכרח כל כך דסבירא ליה להרמב"ם דרחיצה הוי עינוי נפש, דמה שכתב שם (ה' נדרים פי"ב ה"ד - ה"ה) אחד עינוי גדול כו' כגון שנדרה שלא תרחץ היום, אין מזה ראיה, דהא כתב שם נמי שלא תכחול היום, ועיין לחם משנה שם. אבל ממה שכתב שם (ה"א) איזהו דברים שבינו לבינה שלא תכחל ולא תתקשט ולא כתב שלא תרחץ משמע קצת דסבירא ליה דרחיצה בכלל עינוי נפש היא.
ורמי דר"י אדר"י. וכתב הר"ן דלרבנן לא תיקשי, דסבירא ליה דכביסה לא הוי צערא כל כך אי נמי דאפילו הוי עינוי נפש מכל מקום חיי אחרים קודמין. ולתירוץ קמא לרבנן רחיצתן קודם לחיי אחרים. ואם כן אמאי לא תני לה בברייתא דלרבנן רחיצתן קודם לחיי אחרים כמו כביסה לר"י. ועוד דאם כן אמאי קאמר איסי לקמן (פ"א ע"א) טעמא דאבוך לא ידענא, הא לרבנן נמי דרשינן לכל חייתם לרחיצה דקודמת. וכי תימא דלרבנן מסברא פשיטא להו דרחיצתן קודמת. אם כן לר"י נמי למה ליה קרא להכי, ואמאי לא פשיטא ליה מסברא דערבוביתא דמאני קשה. על כן נראה עיקר כתירוץ השני, דנהי דכביסה הוי עינוי גדול מרחיצה מכל מקום חיי אחרים קודמים. ור"י מדרשא דלכל חייתם הוא דיליף דכביסתם קודמת, ורבנן לא דרשי לה. ולפי זה גם לרבנן כביסה בכלל עינוי נפש היא, ואם נדרה שלא תכבס מיפר משום עינוי נפש. ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל להאי דינא דמעין של בני העיר כו'. וי"ל דפשיטא לן מהא דקיי"ל באיזהו נשך (ב"מ ס"ב ע"א) כר"ע דדריש וחי אחיך עמך דחייך קודמין. אלא דגם להא דר"ע לא מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל והרי"ף ז"ל כתבה שם באיזהו נשך (שם ל"ד ע"א בדפי הרי"ף).
ולענין הלכה עיין בש"ע (יו"ד) סי' רל"ד סעיף נ"ט שכתב ב' דעות, אי הלכה כרבנן דכולהו הוי עינוי נפש, או כר"י דרחיצה וקישוט לא הוי עינוי נפש. ועיין בביאורי הגר"א ז"ל שם (אות קט"ז). ובסעיף ס"ב כתב סתם דנדרה שלא לשמוע כלי שיר הוי נדרי עינוי נפש משמע דלכ"ע הוי עינוי נפש. ובמ"ק שם (ט' ע"ב) משמע דשמיעת קול שיר הוי ככיחול. ולדברי הרמב"ם ז"ל דכיחול לאו עינוי נפש הוא פשיטא דגם זה לאו עינוי נפש הוא. ועיין בדברי הגר"א ז"ל שם (אות קכ"ב).
דף פא.
גמ' מפני מה אין מצוין ת"ח לצאת כו'. כל הני טעמי הוא מפני סרך גסות הרוח, אשר זה הוא הגורם הראשון שלא להתקיים בו אור התורה, כי היא נמשלה למים לבקש מקום הנמוך. ורב אשי אמר דקרו לאינשי חמרי, יכוין שמעמיסין עול צרכיהם על חבריהם כמו על החמור, ולא כן היא דרך השלימים, כמו שמצינו בחסידים הראשונים שלא רצו להעמיס אפילו עול כל שהוא על חביריהם, והוא מצד ענותם הגדולה. ורב יהודה אמר שלא ברכו בתורה תחלה היינו לא הלכו בה. וזה גם כן ענין גסות הרוח וגבה לב. כי מי שהוא חכם בעיניו לא יכיר במעלת התורה, כי בלתי אורה יחשכו העינים ללכת ימין ושמאל, והוא על חכמתו ודעתו יסמך. על כן לא יברך עליה, כי חכמתו היא שובבתו, ועל דעתו כי יוכל להלוך לבטח על פי חכמתו, וזה שנאמר ולא הלכו בה. וכבר נאמר (משלי כ"ו, י"ב) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. כי גם הכסיל בחושך הולך. אבל הוא כמו הסומא אשר יודע חסרונו ויהלוך אחרי הרואה אשר יוליכנו בדרך הישרה. אבל החכם בעיניו לא ישמע לקול מורה, מפני שלא יכיר בחסרון ראותו. וכל זה אינו אלא מפני רמות רוח. כי באמת חכמת מה להם. ואנו אין לנו אלא חכמת התורה המאירת עינים, וצריכין אנו לברך עליה יותר מעל אור היום. ולאורה נלך לבטח דרכנו.
רב הונא אמר אינו מופר אפילו משום דברים שבינו לבינה. עיין בדברי הרא"ש והר"ן ז"ל שכתבו דמטעם זה פסק הרמב"ם ז"ל כר' יוסי משום דפליגי אליביה. ודחו דאליבא דר"י פליגי, אבל לא סבירא להו הכי להלכה. וקצת יש להוכיח דלהלכה פליגי, דאי לאו הכי מאי טעמא דרב הונא דאמר דלר"י אפילו דברים שבינו לבינה לא הוי. ומי הכריחו לזה, כיון דעל כרחך ר"י גופא קאמר לדבריהם דרבנן דהוי דברים שבינו לבינה קאמר אין אלו נדרי עינוי נפש ומהיכי תיתי נימא דר"י לא סבירא ליה הכי, אלא משמע דרב הונא מסתברא ליה הכי לדינא, ומשום הכי מוקי לדר"י כוותיה וק"ל.
דף פא:
שלא אציע כו' אין צריך להפר. ר"ג אומר יפר, שנאמר לא יחל דברו כו'. ואמרינן בגמרא מאן תנא כו' דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר כדי לבטלן ר"ג היא. וקצת קשה דבהא שלא אציע כו' פסקינן הלכתא כת"ק דר"ג דאין צריך להפר. ובדברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אמרינן בכמה דוכתי דאסור לנהוג בהן היתר, והיינו כר"ג. וצ"ע בדברי הפוסקים בזה ועיין בש"ע (יו"ד) סי' רי"ד.
בעי מיניה רבא מר"נ תשמיש המטה לרבנן מאי. ופשיט ליה ממתניתין דנטולה אני מן היהודים כו'. ודחי דמתניתין ר"י היא. לרבנן תיבעי לך. ופסק הר"ן ז"ל דבעיא דלא איפשיטא ולחומרא. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דמהא דשמואל לקמן (פ"ב) משמע דהוי עינוי נפש. ומה שכתב הר"ן ז"ל בשם איכא מאן דאמר. וביבמות פרק בית שמאי בסופו (קי"ב ע"א) משמע דשמואל סבירא ליה כמתניתין ותהי נטולה מן היהודים, גבי הא דפליגי התם אי יבם הרי הוא כבעל ע"ש. ועיין בב"י (יו"ד) סימן רל"ד ובדברי הלחם משנה ז"ל (ה' נדרים פי"ב ה"ג). וכבר דקדקתי לעיל אמאי לא פשיט הש"ס מהא דלא הוי עינוי ביוה"כ, וכמו שכתב הרא"ש בפי' ז"ל (ד"ה תשמיש), ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל (פי"א אות א').
דף פב.
אמר שמואל כו' אבל הנאת פלוני עלי מיפר. ופריך ממתניתין דאינו יכול להפר. ומסיק דמתניתין ר"י היא, ואינו מיפר משום עינוי נפש אבל מיפר משום דברים שבינו לבינה. ולחד פירושא שמואל סבירא ליה כרבנן, ומיפר משום עינוי נפש. ואית דמפרשי דשמואל נמי משום דברים שבינו לבינה קאמר וכר"י. וכבר כתבתי דהרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"ב ה"ז) פסק כר"י דפירות מדינה זו עלי הוי דברים שבינו לבינה, והנאת פלוני עלי לא כתב כלל, ועיין לחם משנה ז"ל. ומדבריו ז"ל בפירוש המשנה נראה דמוקי להא דשמואל כרבנן, ומשום דברים שבינו לבינה. וכתב שם דקישוט ופרנסה ותשמיש הוי דברים שבינו לבינה, דכי אסרה הנאת אחרים עליה או פירות מדינה יש לו טורח להביא ממקום אחר. ור"י ורבנן פליגי בין בנדרי עינוי נפש בין בדברים שבינו לבינה. וסבירא ליה לר"י דכל שיש איזה תחבולה כמו להביא ממדינה אחרת לא הוי דברים שבינו לבינה. ולרבנן הוי דברים שבינו לבינה. והא דתנן במתניתין אינו יכול להפר. וכן לקמן (פ"ג במתניתין בקונם שאני נהנה לבריות היינו כר"י, ואינו יכול להפר כלל. אבל הלכה כרבנן וכשמואל אליבייהו דאפילו הנאת פלוני עלי הוי דברים שבינו לבינה, משום דמרבה לו טורח.
ודבריו ז"ל צריך עיון, דמשמע התם דקישוט נמי לא הוי אלא דברים שבינו לבינה, והיינו כר"י, ואפילו הכי פסק בשאר מילי כרבנן. וצריך לומר דלאו הא בהא תליא, דבקישוט פסק כר"י משום דפליגי אליביה רב הונא ורב אדא בר אהבה, אבל לענין שאר מילי קיי"ל כרבנן וכשמואל. ולפי זה נראה דבחבורו גם כן אזיל בשיטה זו. ודלא כהלחם משנה ז"ל דכוליה כר"י סבירא ליה, אלא דכתב בזה (שם) דבר חדש, דבפירות מדינה עלי דיפר לא מהני הפרתו אלא למה שמביא לה הוא בעצמו. אבל אם הביא לה אחר באיסורן קיימי. ומפרש הכי הא דבינה לבין אחרים לא מהני הפרה בדברים שבינו לבינה. ולא מצאתי כן בדברי שאר הראשונים ז"ל. שוב ראיתי בדברי הרע"ב ז"ל שכתב גם כן כלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה והתוי"ט ז"ל עמד על דבריו שם כנ"ל, ע"ש.
דף פב:
נדרה מב' ככרות, באחת מתענה ובאחת אין מתענה. מתוך שהוא מיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה. וכתב הרא"ש והר"ן ז"ל דזה דוקא בנדרי עינוי נפש. אבל בדברים שבינו לבינה אינו מיפר אלא בינו לבינה. אבל לאחרים באיסורא קיימא. וכדמוכח לקמן (צ' במתניתין דנטולה אני מן היהודים דיפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים. והרא"ש ז"ל כתב דגזירת הכתוב הוא מקרא דבין איש לאשתו דוקא. והר"ן ז"ל אסברא לה מסברא, דדברים שבינו לבינה בקפידא דבעל תליא מלתא, ומאי דקפיד קפיד כו'. ובאמת נראה לי דבלאו הכי בדברים שבינו לבינה ליכא למימר האי מתוך, כיון דלאו היתר גמור הוא, ונדרא כדקאי קאי, ואינו מיפר לה אלא כל זמן שהיא תחתיו וכדאיתא בר"פ (ע"ט , אם כן פשיטא דאינו מיפר לדבר של אחרים, אלא דהא קשיא לי, דמשמע דאינו יכול להפר למתענה לחוד, וכמו שכתב הר"ן ז"ל דיפרנו כולו משמע. ואמאי, הא נדרי עינוי נפש לא גרע מדבר שבינו לבינה. דעינוי נפש גם כן בכלל דבר שבינו לבינה, וכדאמרינן בעלמא דמה שיכול להפר לה הוא כדי שלא תתגנה על בעלה, אם כן אמאי אינו מיפר למתענה לחוד, ומשום דבר שבינו לבינה, ובשלמא היכא דשניהם הוי עינוי נפש שפיר ילפינן מיפרנו דאינו מיפר אלא כולו. אבל היכא דבאחד אינו מתענה מאי טעמא לא יפר המתענה לחוד, ומשום דבר שבינו לבינה. וי"ל דזה גם כן בכלל יפרנו כולו, ואין יכול להפר נדרי עינוי נפש משום דבר שבינו לבינה.
ומה שכתב הר"ן ז"ל דיפרנו כולו לא נאמר בדברים שבלב אינו מוכרח, לפי מה שכתב דדוקא לענין היכא דאחד הוי דבר שבינו לבינה ואחד בינה לבין אחרים הוא דפשיטא דאינו יכול להפר בשביל אחרים, וכדין דבר שבינו לבינה, אבל היכא דנדר מב' דברים בדבר שבינו לבינה, כמו תאנים ותמרים של מדינה זו עלי לדברי ר"י דהוי דברים שבינו לבינה י"ל דצריך להפר שניהם. וכדתנן סתמא לקמן (פ"ז ע"א) קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת. ותאנים אלו נראה דלא עדיף מפירות מדינה זו עלי, דלא הוי אלא דברים שבלב לסתמא דמתניתין דאזלי אליבא דר"י, ואפילו הכי צריך שיפר כולו, אם לא שנאמר דמיירי בגוונא דאיכא עינוי נפש, כגון דלית לה אלא תאנים אלו. וכן הא דנדרה מככר נמי מיירי בכה"ג, דאי לאו הכי לא עדיף מפירות מדינה זו דלא הוי אלא דברים שבינו לבינה לר"י.
דף פג.
דלמא מן יין דאית לה צערא הפר לה, מן חרצן וזג לא הפר לה דלית לה צערא. הרא"ש ז"ל הביא דברי התוספתא (פ"ז ה"ג) דאפילו נדרה ממאכל רע מיפר לה ובכלל עינוי נפש הוא. ואם כן קשה הא דאמרינן מחרצן וזג לא הפר לה, ואמאי מידי דהוי אמאכל רע וקונם פלפלין שאני טועם דהוי עינוי נפש, כדאיתא בתוספתא. ודוחק לחלק בין מין אחד שלם לחרצן וזג. וראיתי שם בתוספתא (פ"ב) [פ"ז שם] דתני להא דפירות מדינה זו עלי. ומחלק התם אם יש לו חלק בה יפר, ואם לאו יביא לה ממדינה אחרת. דאם יש לו חלק הוי דברים שבינו לבינה, וכן פירות חנוני עלי (שם ה"ד) אם אין חנות אחרת יפר, ואם יש חנות אחרת לא יפר. ר' יוסי אומר אפילו יש מאה חנויות ופרנסתו ממנו הרי זה יפר, מפני שבינו לבינה. והוא דלא כסוגיא דשמעתין דר"י מחמיר בהפרה. ומאי דאמרי רבנן יפר ר"י אומר דלא יפר. ובתוספתא תני איפכא, דלת"ק לא יפר אפילו אם אין פרנסתו אלא ממנו. ור' יוסי הוא דאמר יפר. ועוד דבשמעתין משמע דאם אין פרנסתו אלא ממנו מיפר משום נדרי עינוי נפש. ובתוספתא תני מפני שבינו לבינה, ועיין מה שכתבתי לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל.
אמר רב יוסף אין נזירות לחצאין אמר ליה אביי הא קרבן לחצי נזירות איכא. ופרש"י ז"ל לחצי נזירות היינו שקיבל עליו חצי נזירות, ליין לחוד או לשאר איסור נזיר לחוד. ואין זה נראה, דאם כן לא דמי להא דבעי למידק מהאשה שנדרה בנזיר והפרישה כו' דיש קרבן לחצי נזירות, ולא דמי לחצי נזירות דהכא דהוי בימים לחצי נזירות בשעת קבלה, ופשיטא דבכה"ג הוי נזיר גמור לרבנן (נזיר י"א ע"א), ולר"ש לא הוי נזיר כלל. והרא"ש ז"ל פירש קרבן לחצי נזירות היינו אם הפר לה לסוף ט"ו יום שתביא קרבן טהרה על נזירות שעבר, או אם נטמאת קודם הפרה שתביא קרבן טומאה, משמע דלמאי דמסיק אביי דאין קרבן לחצי נזירות קרבן טומאה נמי לא מייתי אם נטמאת קודם הפרה. ובנזיר דף י"ט (ע"א) אמרינן להדיא דמייתי קרבן טומאה אם נטמא קודם הפרה למ"ד מיגז גייז. וברייתא דילן מוקי לה התם דסבירא ליה הבעל מיעקר עקר, דאין כאן נזירות כלל.
ובאמת לא על הרא"ש והר"ן ז"ל קשיא לי, אלא אסוגיא דשמעתין גופא קשיא לי, דמוכח בשמעתין דגם לענין קרבן טומאה אמרינן דאין קרבן לחצי נזירות. ועל כרחך סוגיא דשמעתין סבירא ליה דברייתא מצי סבר דבעל מיגז גייז, דאי לאו הכי ליכא חצי נזירות כלל. והוא דלא כדמסקינן בנזיר שם דלמ"ד מיגז גייז מביא קרבן טומאה בשלימות. וכן מוכח מהא דפריך הש"ס מברייתא זו למ"ד מיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה דלמא מיין אישתרי מטומאה לא אישתרי. ואי נימא דברייתא סבירא ליה דמיעקר עקר אם כן בלאו הכי הותר בכל, משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דהא דלא אמרינן הכא נדר שהותר מקצתו הותר כולו הוא משום דמכאן ולהבא הותר. אבל אי מיעקר עקר למפרע הוא דבטל הנדר והותר מקצתו הותר כולו. אלא על כרחך צריך לומר דשמעתין סבירא ליה דברייתא אתיא נמי כמ"ד מיגז גייז, ושפיר פריך לר' אמי, אלא דבהא י"ל דאפילו אי מיעקר עקר לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו. וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל דדוקא בהתרה על ידי פתח הוא דאמרינן הותר מקצתו הותר כולו. אבל מטעם אחר נראה דלמ"ד מיעקר עקר ליכא למיפרך מהך ברייתא לר' אמי, דכיון דמיעקר עקר תחלת הנדר אם כן פשיטא דלא הוי נזיר כלל אפילו לטומאה, דאין נזירות לחצאין בתחלת קבלת הנזירות. ועל כרחך לא מדמי הש"ס דינא דברייתא בנזירות להא דר' אמי אלא למ"ד מיגז גייז, דעיקר הנזירות חייל שפיר, ומכאן ולהבא הוא דמיפר, בזה יש לומר דליין הוא דמיפר, אבל טומאה האיסור במקומו עומד. אבל אם עקר תחלת הנדר באיסור יין גם לענין טומאה הנדר בטל. ולכ"ע אמרינן בזה אין נזירות לחצאין, ודו"ק.
דף פג:
דלמא מיין כו'. מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה. וכ' הרא"ש והר"ן ז"ל הא דלא משני אין נזירות לחצאין, משום דטומאה אינה תלויה בנזירות, דאשכחן נזירות בלא טומאה, כמו נזירות שמשון דהוי אסור ביין ומטמא למתים. ואין זה מוכח דנזירות סתם ודאי לא הוי אלא בכולהו, וכדתנן בנזיר (י"א , ונזירות שמשון גזירת הכתוב הוא. ועוד דהא ילפינן לעיל (ג' בהיקשא דהבעל מיפר נזירות אשתו, משמע דלגמרי מצי מיפר אפילו מטומאה. ועיין מה שכתבתי לעיל בריש מכילתין. ועוד דאי אסירי בטומאה. אם כן אימתי מישתרי, דהא קרבן לא מצי לאתויי על איסור טומאה לחוד, ובלא קרבן לא מצינו לנזיר דמישתרי.
על כן נראה כמו שכתב הר"ן ז"ל, דלקושטא דמלתא אמר הכי דמטומאה נמי אית לה צערא, וכמו שכתב הר"ן ז"ל דמיפר לה משום עינוי נפש. ועל כרחך צריך לומר כן, דלר' יוסי נראה דבטומאה לא הוי עינוי נפש, דלא עדיף מקישוט ורחיצה. ואם כן לר' יוסי אטו מיתסרי בטומאה גם אחר הפרה. אלא על כרחך עיקר טעמא משום דאין נזירות לחצאין. וכן צריך לומר לדברי הטור ז"ל (ביו"ד) בסי' רל"ה שכתב דהליכה לבית אבל ולבית המשתה אפילו דברים שבינו לבינה לא הויין. ואם כן תיקשי אמאי מהני הפרתו גם לטומאה. אלא ודאי עיקר טעמא לאו משום הכי הוא, אלא משום דאין נזירות לחצאין. ועיין בד' הגר"א ז"ל בסי' רל"ד (אות קכ"ב) ורל"ה (אות ט"ו).
קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר. עיין בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל, דמשמע מדבריו דאינו יכול להפר כלל אפילו משום דברים שבינו לבינה, ור"י היא. אבל לרבנן מיפר משום דברים שבינו לבינה. וכבר כתבתי לעיל בד' הרמב"ם ז"ל לעיל ובשיטתו לפי דבריו בפי' המשנה. והרע"ב ז"ל כתב לחלק דבקונם מכל הבריות מיפר לרבנן משום עינוי נפש. ובהנאת פלוני עלי כתב דלרבנן נמי אינו מיפר אלא משום דברים שבינו לבינה, וגם זה הוא דלא כדמשמע לעיל (ע"א) במימרא דשמואל הנאת פלוני עלי יכול להפר, דמשמע דלרבנן מיפר משום עינוי נפש. ועיין בלחם משנה ז"ל (ה' נדרים) פי"ב (הלכה ז') מש"כ שם. ויפלא בעיני שלא הביא דברי הרע"ב ז"ל המבוארים כדבריו שם.
ובגמ' פריך סיפא ארישא, דמרישא משמע דבעל לאו בכלל איסור בריות. ומשום הכי אינו יכול להפר, דמיתזני מדיליה, וסיפא קתני ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה. אבל לא משל בעל, משום דבכלל בריות הוא. ומשני עולא דלעולם לאו בכלל בריות הוא. וחדא ועוד קאמר, דאינו יכול להפר משום דבעל לאו בכלל בריות, ויכולה ליהנות משל בעל. ועוד דיכולה ליהנות בלקט כו'. ומשמע לכאורה דבחד מהני תרי טעמי סגי, ואפילו אסרה עצמה בפירוש גם משל בעל מכל מקום אינו יכול להפר, משום דיכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה. אבל הר"ן ז"ל כתב אליבא דעולא דלא סגי בהאי טעמא שיכולה ליהנות בלקט לחוד היכא דמיתסרא בבעל. והוכרח לזה מהא (לעיל ע"ט ע"ב) דבחנוני אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו לכ"ע מיפר, ובעל ובריות לא גרע מחנוני, להכי פי' דלעולא לא מהני טעמא דשיכולה ליהנות בלקט אלא היכא דלא מיתסרא בבעל, ועני הוא. ולפי זה ליכא נפקא מינה כלל מאידך טעמי אלא לענין אם הבעל עני הוא ואינו יכול לזונה. ולא הבנתי דמה בין היכא דאין הבעל יכול לזונה מחמת עניות או דאין יכול לזונה מחמת נדרה. ויש לחלק.
ורבא אמר דבעל בכלל בריות. ואפילו הכי אין יכול להפר מהאי טעמא דיכולה ליהנות בלקט לחוד. וכ' דחנוני דלעיל מיירי בימות הגשמים דליכא לקט. ובאמת קשיא לי טובא, כיון דאסרה הנאה סתם מכל הבריות. אם כן מאי מהני הנאתה מלקט, הא איכא כמה מינים דליתנהו בלקט, וכי נדרה אפילו באחת מכל המינים הרי זה עינוי נפש. וכל שכן הכא דאסרה עליה כל הנאות. וצריך לומר דדוקא היכא דאסרה עליה א' מכל המינים הוא דמיקרי עינוי נפש. אבל היכא דנדרה מהנאת הבריות לא מיקרי עינוי נפש כיון דיכולה ליהנות בלקט כו'. אף על גב דממילא נאסרה בשאר מינים שאינן בלקט מכל מקום עיקר נדרה לא הוי בעינוי נפש אלא הנאת הבריות.
ואין לדקדק היכי יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה לרבא, הא מציאת האשה לבעלה. ואם כן מה שלקטה שייך לבעלה, והרי היא נהנה משלו. וי"ל דבכה"ג לא תקינו רבנן, כיון דאין לה ממי ליהנות. ועוד דהבעל עשיר הוא ואין לו זכיה בלקט שכחה ופיאה, ובלאו הכי נחלקו הראשונים ז"ל היכא דאין הבעל נותן לה מזונות אי מציאתה שלו.
ולשיטת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות. דלמתניתין דאתיא כר"י אינו יכול להפר כלל אפילו משום דברים שבינו לבינה ודאי תיקשי לרבא דבעל בכלל בריות, הא על כל פנים דברים שבינו לבינה הוי, ואפילו נדרה הנאה מבעלה לחוד נראה דהוי נדר שבינו לבינה, ועוד דבכלל הנאה לבריות הוא גם כן הנאת תשמיש. ופשיטא דהוי דבר שבינו לבינה. וכבר כתבתי לעיל דשיטתו בזה צ"ע.
ורב נחמן משני נמי דבעל לאו בכלל בריות הוא, והכי קתני, נתגרשה יכולה ליהנות בלקט כו'. וכתב הר"ן ז"ל בשם התוספות והרשב"א ז"ל דקמ"ל דאחר גירושין גם הבעל בכלל איסור בריות הוא. ולא ניחא ליה לרב נחמן לפרש כעולא דחדא ועוד קאמר. ומשום הכי מפרש דאנתגרשה קאי. אבל בעודה תחת בעלה לא מהני האי טעמא כלל. והרא"ש ז"ל כתב, ואף על גב דהשתא לא הוי עינוי נפש, הואיל ויבוא לידי עינוי נפש לכשתתגרש מצי מיפר עכ"ל. ולכאורה אין הבנה לדבריו ז"ל. ונראה בכוונתו ז"ל, דר"נ דמוקי לסיפא בנתגרשה גם כן אתי לאשמעינן טעמא לרישא דאינו יכול להפר, דנהי דבעל לאו בכלל בריות הוא ומיתזני מיניה. מכל מקום כיון דלאחר גירושין תהיה אסורה בכל שפיר הוי עינוי נפש, ואמאי לא יפר, להכי קתני דלאחר גירושין יכולה ליהנות בלקט שכחה ופיאה. ובאמת מסתברין דבריו ז"ל, מידי דהוה אאשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש, דאמר ר"ע (להלן פ"ט ע"א) דיכול להפר. אבל מדברי הר"ן ז"ל לא משמע כן, שכתב דלרב נחמן אינו יכול להפר מפני שיכולה ליהנות בלקט כו'. ואם כן תיקשי אמאי אינו יכול להפר מטעם עינוי נפש לאחר גירושין. אלא דיש לחלק, דדוקא היכא דנדרה מככר או שאר עינוי נפש לאחר גירושין סבירא ליה לר"ע דיכול להפר. אבל הכא דנדרה הנאה מבריות, והנדר חל השתא, אלא דאין בו עינוי נפש משום דמיתזני מבעל, אף על גב דלאחר שתתגרש תהיה אסורה מכל הבריות מכל מקום לא מיקרי עינוי נפש. ויש להסתפק אם נשאת אחר כך אי אסורה ליהנות מבעל השני, או שמא כל שהוא בעל לאו בכלל בריות הוא.
והר"ן ז"ל האריך כאן. והביא דברי הירושלמי (פ"ג ה"ו) בנודר מיורדי הים לאחר שלשים אי אזלינן בתר אמירה או בתר חלות הנדר, ותלי לה בפלוגתא דר"ע ור"י לקמן. והוכיח מכאן דלא כשיטת הירושלמי, דהא הכא אזלינן בתר חלות הנדר ואין הדבר מוכרח, דהכא שאני דהנדר חל השתא, וממילא אסורה בכל הבריות אפילו שנולדו אחר כך. והוא הדין בבעל אחר שנתגרשה ממנו, דגם הוא בכלל בריות, והוי כנולד אחר כך. ועיין לעיל דף ל' מה שכתבתי בזה.
דף פד.
ואי אמרת כו'. נדרי עינוי נפש הם ויפר לה לעולם. עיין רש"י ז"ל שפירש דתשמיש הוי עינוי נפש לכשתתגרש. והוא כמ"ש לעיל בדברי הרא"ש ז"ל. אבל אין פירוש זה מובן, וכמו שכ' הוא ז"ל בעצמו, והרא"ש והר"ן ז"ל פי' דאי בעל לאו בכלל בריות ע"כ נטולה אני מן היהודים לאו מתשמיש קאמר, אלא מהנאת פירות הן. ואם כן עינוי נפש הם כיון דאסרן עליה אפילו על ידי בעלה. דאי מיירי כמתניתין דשאני נהנה לבריות, אפילו בינו לבינה לא הוי, ואמאי יפר חלקו. ולא הבנתי, דהא מסקינן לעיל (פ"ב דלר"י נמי הוי דברים שבינו לבינה אפילו בקונם שאני נהנה לבריות. ועיין שם בדברי הרא"ש ז"ל. ועוד אי מיירי באיסור הנאה אמאי יוציא ויתן כתובה למשנה ראשונה. ונראה עיקר כנוסחא אחריתא אמאי צריך להפר, וכן כתב הרא"ש ז"ל.
אמר רב יוסף הא ר"א כו'. מאי לאו למ"ד ספיקו טובל אית ליה טובת הנאה כו'. וכתבו המפרשים דלאו דוקא ספיקו אלא הוא הדין ודאי אינו טובל והכי איתא להדיא במכות (ט"ז ע"ב) דרב יוסף מוקי להא דרב התם דטבל של מעשר עני בלאו כתנאי דהכא. ולר"א אינו טובל כלל, ואביי פריך התם (י"ז ע"א) א"ה אדמיפלגי בספק ליפלגו בודאי. והא דתליא טובת הנאה בהא דטובל אי לא כתב הר"ן ז"ל מקרא דאשר ירימו. והרשב"א ז"ל (ד"ה קסבר) כתב עוד דאי לא טביל הוי כשאר מתנות עניים דלית בהו טובת הנאה, אף על גב דהכא כתיב נתינה גם כן, מכל מקום הא כתיב נמי והנחתו. ובמש"כ הר"ן ז"ל בטעמא דמעשר עני לא טביל. עיין מה שכתבתי בזה ביבמות באורך.
ועוד זאת יש שינוי בשמעתין הכא לסוגיא דמכות שם. דהכא אמרינן (להלן ע"ב) דמשום הכי לר"א לא נחשדו כיון דאילו בעי מפקיר נכסיה ושקיל ליה, והתם אמרינן כיון דממונא הוא מפריש ליה. וליתא התם הא דאי בעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה. ועיין רש"י ז"ל בב"מ דף ט' ע"ב שכתב דהא דאמרינן התם גבי מי שליקט את הפיאה מגו דזכי לנפשיה מטעם דאי בעי מפקיר נכסיה, היינו דוקא באדם דעלמא. אבל בעל השדה אסור אפילו אי מפקיר לנכסיה, דאפילו העני מוזהר על שלו. והרי הכא אמרינן להדיא כיון דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה. ועיין תוס' יום טוב פ"ה דפיאה משנה ה' שהאריך בזה. וכתב שם דהירושלמי וש"ס דילן פליגי בזה אליבא דר"א. ואם כן יש לומר דבהא תליא חילוף הסוגיות דהכא ודמכות שם. אך יפלא מדוע לא הביא התוספות יום טוב סוגיא דשמעתין. ומה שכתב שם מהא דהמפקיר כרמו, כבר כתבתי לעיל סוף פרק אין בין המודר מה שנ"ל בזה עיין שם.
דף פד:
אלמא טובת הנאה אינה ממון כו'. ובעי רב אושעיא לאוקמא בפלוגתא דרבי וריבר"י בגונב טבלו. ודחי הש"ס דמצינן למימר דתרווייהו סבירא ליה דהוי ממון, וכן איפכא. ומסיק רבא דמתניתין סברי דהוי ממון. אבל בכהנים סתם שויא כעפרא בעלמא ובטלה טובת הנאתו, כיון דהוא אינו יכול ליתן לשום כהן. והרשב"א ז"ל הקשה אכתי אמאי יטלו בעל כרחו, הא יכול לקבל טובל הנאה מאחרים והם יתנו לכל מי שירצו. וי"ל דעיקר טובת הנאה הוא מדכתיב בהו נתינה, דזכתה לו תורה בנתינה למי שירצה, אבל הכא דאסר הנאת כל הכהנים ממנו ואין הנתינה בידו משום הכי אין לו עוד טובת הנאה בזה. ויתבאר עוד מזה לקמן.
ויש לדקדק בהא דדייק הש"ס מסיפא דלהני לא משום דטובת הנאה ממון, הא אפילו אינה ממון, כיון דהנתינה ברשותו, כיון דנותן להם ולא לאחרים אמאי לא יחשב זה להנאה. וצריך לומר דהוי כנותן להם משלהם, והוא לא אסר עליהם אלא הנאה משלו. ולפי זה סלקא מסקנא דשמעתין דטובת הנאה ממון. ומשום הכי יטלו אחרים. וכן משמע מרישא דמתניתין דלא תנן מעשר עני משום דאית ליה טובת הנאה, ודוקא היכא דאסר הנאת כל הכהנים בטלה טובת הנאתו ושויא כעפרא בעלמא. ואם כן בגונב טבלו של חבירו קיי"ל כרבי דמשלם לו דמי טבלו. וכן פסקו הרא"ש (קידושין פ"ב סוס"י ל"א) והר"ן ז"ל (שם כ"ג ע"א בדפי הרי"ף) בסוף פרק האיש מקדש כשמעתא דהכא דטובת הנאה ממון, אף על גב דבקדושין סלקא שמעתא דאינה ממון מכל מקום רבא מסיק הכא דהוי ממון. וקיי"ל כרבא. ואין זו ראיה כל כך, דרבא לפרושי מתניתין אתי. מכל מקום סתמא דמתניתין גופא משמע דטובת הנאה ממון, מדיטלו אחרים ולא הם.
אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ה מהלכות אישות (הלכה ו') דטובת הנאה אינה ממון, וכעולא שם בקדושין (נ"ח ע"א). וכבר הקשו עליו מפרשי דבריו ז"ל, דאם כן אמאי פסק הכא (ה' נדרים פ"ז הי"א) כמתניתין דיטלו אחרים. וכתב הכסף משנה בשם הר"מ המעילי ז"ל דנדרים שאני, דוויתור אסור במודר הנאה, ואפילו למ"ד אינה ממון חשיב הנאה. ועוד דאיסור הנאה אפילו לתתו בהנאה אסור, כמו יין נסך דאסור לתתו לעובד כוכבים. והכי נמי גבי מודר, כיון דאסור לאיתהנויי מיניה אסור לתת התרומות אף על פי שאינן שלו עיין שם. ומה שכתב דומיא דיין נסך אינו מובן, דהתם אסור ליהנות ביין נסך, וכשנותנו לעובד כוכבים הרי הוא נהנה ממנו, דהעובד כוכבים מחזיק לו טובה. אבל הכא הכהן אסור ליהנות משל ישראל. וכיון דטובת הנאה אינה ממון ואין זה שלו אמאי לא יהיה רשאי ליתן לו. ועוד דמתניתין יטלו אחרים קתני, משמע דהם אסורים ליטול אפילו מעצמן. ועיין לעיל דף (ל"ח) [מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע] שכתב הר"ן ז"ל גבי אב שאסר נכסיו על בנו דתנן התם (ב"ק ק"ט ע"א) דנותנו לבניו או לאחיו היינו דוקא שאין נותן להם בידים. אבל ליתן להם בידים אסור, דמיתהני מטובת הנאה דידהו, דומיא דתורם משלו על של חבירו (לעיל ל"ו ע"ב), דאי הוה טובת הנאה לבעל הכרי היה אסור לתרום לו דמיתהני בעל הכרי בטובת הנאה. ולכאורה אין הנידון דומה לראיה דהתם בתורם משלו הוי הנאה גמורה דמהני לבעל הכרי, כיון דיש לו בהן טובת הנאה, והרי זה כנותן לו מתנה. אבל הכא הוא אסור בהנאת נכסי אביו, אבל בניו ואחיו מותרין בהנאתן.
מכל מקום דינו של הר"ן ז"ל אמת, והוי דומיא דכל איסורי הנאה דאסור ליתנן במתנה, כמו ביין נסך דאסור ליתן לעובד כוכבים, דזה חשיב הנאה מה שחבירו מחזיק לו טובה. ומטעם זה לא הבנתי דברי הב"י ביו"ד סי' רט"ז שכתב להתיר אפילו ליתן בידים. אבל הכא נראה דלכ"ע מותר ליתן בידים, דהוי כשל אחרים אפילו אם הם מחזיקים לו טובה, הא הוא שרי ליהנות מהם, אבל הוא אינו מהנה אותן. ועיין בתוס' י"ט פרק (יו"ד) [פ"ט מ"י] דב"ק שכתב דהנתינה בידים הכא תליא בפלוגתא דהר"ן והב"י ז"ל גבי נותנו לבניו כו'. ולענ"ד אין זו דומה לזו. ומהא דאמרינן לעיל (ל"ו ע"ב) בתורם משלו על של חבירו הא מיתהני בטובת הנאה לכאורה מוכח דסבירא ליה דטובת הנאה ממון, דאי אינה ממון אינו מהנהו. וצריך לומר דהתם אפילו אינה ממון כיון דיכול לקבל פרוטה מישראל הרי הוא מהנהו. אבל הכא כיון דאינה ממון אין תרומה ומעשר בכלל נכסיו שאסרן על הכהנים.
ומ"ש עוד משום דוויתור אסור במודר הנאה גם כן קשה, דאמאי לא מוקי ר' אושעיא לרומיא דרישא אסיפא הא כר"א (לעיל ל"ב ע"ב) הא כרבנן, ועוד למה ליה לרבא לעיל לאוקמי לברייתא דתני במעשר עני במעשר המתחלק בגורן, לוקמה דטובת הנאה אינה ממון, וכרבנן דלא אסרי וויתור.
אלא דמהתם תיקשי נמי איפכא, לשיטת הרא"ש ז"ל דבנדרים גם כן אינו אסור אלא אי טובת הנאה ממון, אם כן אמאי לא מוקים רבא לברייתא דתני מעשר עני כמ"ד אינה ממון, אלא שמע מינה דבכל הני דאית ליה בהן טובת הנאה אסור המודר ליהנות מהם. ומשמעתא דקדושין נמי מוכח דאין להוכיח ממתניתין דטובת הנאה ממון, מדלא פריך ממתניתין עליה דעולא, דאמר התם (נ"ח ע"א) דאינה ממון, וכן מאי מיבעי להו התם בזה, כיון דאיכא למיפשט ממתניתין דילן. ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה דממתניתין לא מוכח כלל, אלא אפילו אינה ממון יטלו אחרים ולא הם. והא דתלי לה הש"ס בפלוגתא דטובת הנאה היינו למאי דסלקא דעתך דקשיא רישא אסיפא, ועל כרחך צריך לומר דתנאי היא דפליגי בטובת הנאה. אבל למסקנא דמחלק רבא בין רישא וסיפא. ורישא דאסר לכל כהנים שויא כעפרא בעלמא, תו לא נחתינן כלל לפלוגתא דטובת הנאה אי הוי ממון. דאפילו לאו ממון הוא חשיבא הנאה, כיון דיכול לקבל פרוטה, ועיין בש"ך ח"מ סי' ש"ן (סק"א) שהאריך גם כן קצת בזה. ומסיק נמי להלכה דטובת הנאה ממון לא הוי. וע"ש שהביא בשם המרדכי דרבא גופיה סבירא ליה דאינה ממון. והיינו כמ"ש, דהכי משמע משינויא דרבא לעיל דברייתא מיירי דוקא במעשר עני שבגורן ולא מוקי לה בכל מעשר וכדברי האומר דאינה ממון. וכולה שמעתא דפסחים פ' אלו עוברין (מ"ו ע"ב) במתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה אזלי דטובת הנאה אינה ממון, מדמוקי התם פלוגתא דר"א ור"י בהואיל. וכפירוש הרי"ף ז"ל (שם ט"ו ע"א בדפי הרי"ף) הואיל ואי בעי מיתשיל עליה. אבל בלי זה לא עבר בבל יראה, משום דטובת הנאה אינה ממון. ומסקנא דשמעתא התם דבהואיל פליגי, ומוקי לפלוגתא דרבה ורב חסדא בהואיל בפלוגתא דר"י ור"א.
ולדידי קשיא דברי הרא"ש ז"ל אהדדי, דבקדושין (פ"ב סוס"י ל"א) פסק דטובת הנאה ממון, ואם כן על כרחך צריך לומר דרבי בגונב טבלו של חבירו הכי סבירא ליה, דאי לאו הכי איהו דלא כמאן. ואם כן היכי מוכיח הוא ז"ל בפסחים (פ"ג סימן ו') דהלכה כרב חסדא דאמרינן הואיל מהא דרבי קאמר התם דהלכה כר"א. ור"א אית ליה הואיל. ולפי הנ"ל מנ"ל דרבי מטעם הואיל פסק כר"א, דלמא מטעם טובת הנאה דסבירא ליה דהוי ממון. והיה נראה לומר לשיטת הרא"ש ז"ל דדוקא לענין חמץ הוא דאמרינן התם דלכ"ע אינה ממון, היינו דאין לו קנין בגוף החלה והתרומה ולא עבר בבל יראה, דשל אחרים הוא. אבל לענין קדושין ונדרים וגניבה שפיר הוי ממון. אבל לפי האמת זה אינו, דהא חזינן דלענין חמץ חשיב כשלו מטעם מיגו דאי בעי מיתשיל עליה. אף על גב דבעלמא לא מהני הך הואיל לאחשוביה כדידיה, אם כן כל שכן טובת הנאה דמהני בעלמא פשיטא דמהני לענין חמץ. ואף על גב די"ל דהואיל לא שייך בעלמא לא לענין קידושין ולא לאיסור הנאה, דהא אי מיתשיל עליה צריך להפריש אחרים תחתיהם. ודוקא לענין חמץ הוא דשייך למימר הואיל למיחשביה כאילו הוא ברשותיה. ועיין תוס' שם בפסחים מה שהקשו ממצה של מעשר שני נמי נימא הואיל, ואי בעי מיתשיל עליה. ולפי הנ"ל ניחא קצת. מכל מקום לענין טובת הנאה לא מסתבר לחלק. ואי לענין קדושין חשיב ממון שלו הכי נמי לענין חמץ. ועיין ש"ך ז"ל שם (חו"מ סימן ש"נ סק"א) כתב דהרא"ש ז"ל בשם ר"ח הוא דפסק הכי, וליה לא סבירא ליה, וכמו שהביא שם דברי הפוסקים.
ובב"מ דף י"א ע"ב נמי משמע דרבא גופיה סבירא ליה דטובת הנאה אינה ממון, גבי מעשה דר"ג וזקנים, דמוכח מינה דלא בעינן עומד בצד שדהו. ובעי לאוקמי התם שהקנה להם מטלטלין אגב קרקע, ואמר רבא התם דטובת הנאה אינה ממון לא לאקנויי בחליפין ולא אגב קרקע. ולשיטת הר"ח ז"ל על כרחך צריך לומר דדוקא לענין לאקנויי בחליפין או אגב קרקע לאו ממון הוא. אבל בעלמא שפיר הוי ממון. ועוד דמסתמא דהש"ס התם משמע דהוי ממון גם לאקנויי אגב קרקע, וכדדחי התם ולא היא, דבחליפין לא שייכא לאקנויי משום דנתינה כתיב בהו. אבל אגב קרקע שפיר מצי לאקנויי. ולדעת הרי"ף ז"ל שהשמיט הא דדעת אחרת מקנה אותה, ועל כרחך מוקי להא דר"ג וזקנים שהקנה להם מטלטלין אגב קרקע. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל שם (ב"מ פ"ב סימן ל') איכא לאקשויי ומה רבא דסבירא ליה בעלמא טובת הנאה ממון קאמר דלא הוי ממון לאקנויי אגב קרקע. כל שכן לדידן דקיימא לן דאינה ממון דלא מצי לאקנויי אגב קרקע. אבל לפי מה (שכתב) [שכתבתי] דרבא נמי סבירא ליה דאינה ממון אתי שפיר, דרבא סבירא ליה כי היכי דלאו ממון הוא בעלמא הכי נמי דלא הוי ממון לאקנויי בדרכי הקנין, וסתמא דהש"ס מסיק ולא היא, דאגב קרקע מצי לאקנויי, כיון דהתורה זכתה לו בנתינתה אף על גב דאין זה ממון מכל מקום יכול להקנותה אגב קרקע, דהוי דרך נתינה.
ומהך שמעתא דב"מ (שם) דמסיק הש"ס דבחליפין לא מצי לאקנויי משום דנתינה כתיב ולא דרך מכר מוכח דלכ"ע אסור לישראל לומר לכהן תן לי סלע ואתן לך תרומותי, דזה הוי דרך מקח, ולא הותר לו אלא לקבל מישראל הרוצה ליתן לו סלע שיתן לבן בתו כהן. ובהך טובת הנאה הוא דפליגי אי הוי ממון או לא. ומאן דאמר דהוי ממון, אף על גב דאין הבעלים רשאים לתבוע טובת הנאתן מהכהן, מכל מקום כיון דזכתה לו תורה בנתינה ויכול לבוא לידי ממון על ידי טובת הנאתו משום הכי חשיב כאלו הוא ממונו.
ולענין אם לקחן הכהן בעל כרחו כתבו התוס' ז"ל בפרק הזרוע (חולין קל"א ע"א ד"ה יש בו) דדברים שיש בהן טובת הנאה הבעלים מוציאין מיד כהן. וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל שם (מ"ה ע"ב בדפי הרי"ף) גבי הא דר"ז (שם קל"ג ע"א) מריש הוי חטפי מתנתא שכ' הר"ן ז"ל היינו למ"ד טובת הנאה ממון, אבל הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' תרומות (הלכה ט"ו) כתב דאם לקח הכהן בעל כרחו זכה, דטובת הנאה אינה ממון. ונהי דאסור ליטול לכתחלה בלא רשות בעלים, אבל בדיעבד זכה. אבל במתנות עניים אפילו לכתחלה מותר ליקח בלי רשות בעלים. וגם הבעלים אינן מחוייבין ליתן לכל מי שתובען. והר"ן ז"ל בריש פרק הזרוע (שם מ"ה ע"א בדפי הרי"ף) הוא כמסתפק בזה למ"ד טובת הנאה אינה ממון אי יכולים הבעלים להוציאן אם לקח הכהן בעל כרחו. אבל למ"ד טובת הנאה ממון פשיטא ליה דיכול להוציא, וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל כנ"ל. ולדידי מספקא לי גם למ"ד טובת הנאה ממון, למאי דכתיבנא דהוא אינו יכול לקבל טובת הנאה קודם הנתינה, אם כן כי היכי דאסור להזכיר טובת הנאה קודם הנתינה אפשר דגם לאחר שכבר זכה הכהן דאין יכול להוציא מידו. וכן משמע מהא דמספקא להו בב"מ דף ו' (ע"א) אי תקפו כהן אי מוציאין מידו, וכמו שהקשו התוס' ז"ל התם (שם ד"ה והא) כן. ומה שכתבו התם דאינו יכול לתובעו אלא דמי טובת הנאה, בזה ודאי נראה דאינו יכול לתבוע קודם נתינה.
ולפי זה הא דאמר רבי בגונב טבלו דמשלם דמי טבלו י"ל דדוקא אם גנב טבלו, דלא הוברר חלק הכהן עדיין. וגם יש לו בתרומה ומעשר גופיה טובת הנאה, משום הכי משלם לו דמי כולו. אבל אם גנב תרומה מיד ישראל אפשר דאין צריך לשלם גם לרבי, דלאו ממון גמור הוא כיון שאין יכול לתבוע. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות גניבה (הלכה ה') משמע דדוקא למ"ד טובת הנאה אינה ממון הוא דפטור אם גנב תרומה. אבל למ"ד טובת הנאה ממון חייב לשלם לישראל. והשתא לפי זה הא דקיי"ל (חולין ק"ל ע"ב) דמזיק מתנות כהונה פטור היינו הבעלים עצמן פטורים לשלם לכהן, דהוי ממון שאין לו תובעים אבל אם הזיק אחר המתנות אפילו ביד ישראל מחוייב לשלם לבעלים כפי טובת הנאה שבהם, כמו בגנב תרומה מיד ישראל דמשלם למ"ד טובת הנאה ממון, וכמו שיתבאר לקמן בס"ד.
ובירושלמי בפרקין (הלכה ג') פליגי ריבר"ח ור"י, ריבר"ח אמר דנותן ישראל מעשרותיו בטובת הנאה. היינו דמותר לומר לכהן הא לך תרומה בטובת הנאה שתתן לי, ויליף מקרא דאיש את קדשיו לו יהיו. ור' יוחנן אמר דאין נותן מעשרותיו בטובת הנאה, ולו יהיה דריש דיכול ליתנם לכל מי שירצה, היינו דהכהן אסור ליטול מעצמו, וכמו שכתבתי לעיל. וקאמר התם מתניתא פליגי על ר"י, אומר הוא לישראל הא לך סלע זה ותן בכור זה לבן בתי כהן. ולמאי דפרישנא דהא דאסר ר"י הוא לומר הא לך המעשר בטובת הנאה. אם כן מאי קושיא, דהכא הבעלים אין אומרים, וישראל אחר הוא דקאמר. ועל כרחך צריך לומר דלר"י אסור גם לקבל שום טובת הנאה בעד נתינתו, ולא הותר אלא היכא דרוצה ליתן לשנים, דמקיים מצות נתינה בלאו הכי, ואם כן ריבר"ח נמי י"ל דלא התיר אלא היכא דישראל אומר לו הא לך סלע כו' אבל הוא אסור לומר.
אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות תרומה הלכה כ' וכ"א נראה דפסק כר"י, ולא אסר אלא לומר הא לך חלק זה בטובת הנאה. והא דתניא דרשאי הישראל לומר הא לך סלע היינו כשרוצה ליתן לשנים. ועיקר הדבר הוא, היכא דהוא רוצה לקיים מצות נתינה מעצמו לכהן שהוא רוצה מותר לקבל מישראל שיתן לזה. אבל הבעלים אסורין לעכב נתינתן בשביל טובת הנאה. וכי פריך לר"י מהא דאומר הוא לישראל הא לך סלע היינו דסלקא דעתך דמיירי דהבעלים אינם רוצים ליתן בלא טובת הנאה. ומשני דמיירי כשרוצה ליתן לשנים, ופריך התם לר"י בר"ח ממתניתין דיטלו על כרחו. ולריב"ח דאמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה אמאי יטלו על כרחו. ומשני באומר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר, כשאינו רוצה ליתן כלל יכולין הכהנים ליקח ממנו בעל כרחו. ואף על גב דהוי ממון שאין לו תובעים, היינו לענין אם הזיק, דכל מי שיתבענו יאמר לאחר אתן, אבל הכהנים עצמן היכא דאינו רוצה ליתן כלל יכולין ליקח את שלהם בע"כ.
ורואה אנכי חילוק בזה בין שינויא דהירושלמי לשינויא דרבא בש"ס דילן, דרבא משני משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים, ואם כן בלוים נהנים לי אסורים במעשר אם כבר הפרישו הבעלים מהם תרומת מעשר, כיון דהמעשר חזי נמי לדידיה, דמעשר ראשון מותר לזרים, ולא שויא כעפרא בעלמא. ונהי דבעלמא היכא דלא אסרן בהנאה יכולין ליטול בע"כ אם אינו רוצה ליתן כלל, דשלהם הוא. אבל הכא כיון דיש לו גם כן זכות חל עלייהו איסור הנאה, ואסורים ליטול מעשר. אבל לשינויא דהירושלמי כל שאינו רוצה ליתן כלל אין לו בהם שום חלק, ויכולין (ליתן) [ליקח] בע"כ אפילו במודר הנאה. וכן נפקא מינה בשאר מתנות כהונה, כמו זרוע ולחיים, דלרבא אסורים ליטול בע"כ, דהא חזיא נמי לדידיה. ולשיטת הירושלמי נוטלין בעל כרחו כל שאומר שאינו רוצה ליתן כלל. וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נדרים (הלכה י"א). מי שאסר הנאתו על הכהנים והלוים, נוטלין מתנותיהם בע"כ. משמע כל המתנות, אפילו אותן הראוים גם לו. אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל אין ראיה, דאיהו לשיטתו דפסק (ה' אישות פ"ו ה"ה) דטובת הנאה אינה ממון. ורבא אליבא דמ"ד טובת הנאה ממון הוא דאמר הכי דדוקא בתרומה דשויא כעפרא בעלמא. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל שם (בה' נדרים). והוא הדין במתנות עניים עם העניים צ"ע, דבמתנות עניים אפילו אמר עניים אלו יכולין ליטול, כדאמרינן (לעיל פ"ג ע"ב) גבי שאני נהנה לבריות, ויכולה ליהנות בלקט כו'. שוב ראיתי בתוי"ט במתניתין שעמד על זה.
העולה משיטת הירושלמי דהא דטובת הנאה אי הוי ממון או לא תליא בהא, דלמ"ד אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה הוי ממון, ולמ"ד אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה לא חשיב ממון. וי"ל דתלמודין גם כן בהא פליגי. ומה שכתב להוכיח מהא דאסור לאקנויי בחליפין דהוא הדין דאסור ליתן בטובת הנאה, יש לחלק, דבטובת הנאה מכל מקום חשיב נתינה. ושמעינן מינה דעל כרחך לא אמרינן דטובת הנאה אינה ממון אלא במתנות כהונה, משום דקיי"ל אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה. אבל דבר שיכול ליתן בטובת הנאה, כמו בעל הבית מלאכתו למי שירצה, ודאי דטובת הנאה כזו הוי ממון. ועל פי זה לא הבנתי דברי רמ"א ז"ל ביו"ד סי' ק"ס שכתב המחבר דאסור להלוות על מנת שיתן לו כל מלאכתו. וכתב הרמ"א ז"ל על זה ולמ"ד טובת הנאה ממון הוי רבית קצוצה. מדבריו משמע דבכה"ג גם כן פליגי, ולפי הנ"ל ליכא פלוגתא בהא. ולכ"ע חשיב ממון, כיון דיכול ליתן מלאכתו בטובת הנאה.
הגונב טבלו פלוגתא דרבי וריבר"י. ובעי הש"ס למימר דפליגי בטובת הנאה, ומסיק (להלן פ"ה ע"א) דטעמא דרבי משום דקנסוהו לגנב כו'. ובקדושין בפרק האיש מקדש (דף נ"ח ע"ב) מוקי לה הש"ס דפליגי בדשמואל, דחטה אחת פוטרת את הכרי, ורבי סבירא ליה כדשמואל. ומשום הכי משלם לו דמי טבלו, דיכול לומר לא הייתי מפריש אלא חטה אחת. וכבר כתבו הראשונים בזה, אפילו אי נימא דמהתורה צריך ליתן כדי נתינה מכל מקום אין זה אלא מצוה, ואם לא רצה לקיים המצוה מפריש חטה אחת ומוציא מידי טבלו, והכל שלו, דאין יכול לקיים עוד אחר שכבר הפריש. וראיתי לאחד ממחברי זמנינו שהקשה בזה אם כן אפילו למאן דלית ליה דשמואל הא יכול לומר לא אקיים מצות הנתינה, וכמו שכתב הר"ן ז"ל ריש פרק הזרוע (חולין מ"ד ע"ב בדפי הרי"ף) דאין זה אלא מצוה. ודברי הבל הוא, דנהי דאין כופין אותו לקיים מצות נתינה. אבל מכל מקום לאו שלו הוא, אלא שאין לו תובעים, ולפי זה לא פליגי אלא בטבול לתרומה, וכמו שפירש רש"י ז"ל בקדושין (נ"ח ע"ב ד"ה ואיבעית אימא) ועיין מהרש"א ז"ל שם שכתב דלהאי אוקימתא אתי שפיר מתניתין דקדושין (נ"ח ע"א) נמי המקדש בתרומה, ואין דבריו ז"ל מובנים.
ובתר הכי אמר דכ"ע אית ליה דשמואל וטעמא דר"י בר"י משום דקנסוהו לבעל הבית. אי נמי דכ"ע לית ליה דשמואל, וטעמא דרבי משום דקנסוהו לגנב. והקשה מהרש"א ז"ל התם לאוקימתא קמייתא דפליגי בטובת הנאה מאי אריא דפליגי בגונב טבלו, ליפלגו בגונב תרומה מיד ישראל. ולענ"ד אין כאן קושיא, כמו שאבאר. דיש לדקדק במאי קמיירי, אי כשהגניבה בעין, אם כן מאי טעמא דר"י בר"י דאמר אינו משלם אלא דמי חולין, אפילו אי טובת הנאה אינה ממון גניבה היא בידו וחוזרת לבעליה. ודוחק לומר דפליגי לענין תשלומי כפל. אלא נראה דמיירי שכבר אכלן הגנב. והכי איתא בהדיא בתוספתא פ"ג דמעשר שני (ה"ט) דפליגי באוכל טבלו של חבירו. ולפי זה אתי שפיר, דדוקא בגונב טבל פליגי, התם הוא דקאמר רבי דמשלם דמי כולו בין לטעמא דטובת הנאה ממון בין לטעמא דקנסא. לטעמא דטובת הנאה ממון סבירא ליה לרבי דמשלם דמי טבל כולו, אף על גב דאין בו אלא טובת הנאה מכל מקום כיון דלא הופרש עדיין הרי כולו ברשותו, וצריך לשלם דמי כולו. ולא הוי מצי לאפלוגי בגונב תרומה עצמה ואכלה, דבזה לרבי גם כן אינו משלם אלא טובת הנאה שבה. ועיין ר"ן ז"ל שכתב דבאמת אינו משלם אלא לפי טובת הנאה. וכ"כ הרשב"א ז"ל. אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דמשלם דמי כולו. ולטעמא דקנסא אתי שפיר טפי, דפלוגתייהו לא שייכא אלא בגונב טבל, וקנסוהו לגנב לשלם דמי כולו, כיון דצריך לשלם בעד החולין קנסינן ליה ומשלם דמי כולו. אבל בגונב תרומה ואכלה ודאי פטור לכ"ע, וכדקיי"ל המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור.
ועל פי זה יתבארו דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות גניבה (הלכה ד' - ה') שכתב שם הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם דמי טבלו וכן הגונב חלבו כו'. גנב תרומה שהפרישה ישראל אינו משלם כפל דטובת הנאה אינה ממון. ומאי שנא דבגונב טבל כתב ואכלו, ובגונב תרומה לא הזכיר אכילה. ועוד דבגונב טבל לא הזכיר כפל. והכא גבי תרומה כתב דאינו משלם [כפל] ודין הקרן לא הזכיר. ולפי הנ"ל ניחא, דבגונב טבל קמ"ל דצריך לשלם דמי טבלו. והיינו דוקא באכלו, דאם הם בעין לא שייכא תשלומין בזה כלל. וטעמא משום קנסא. דאין לומר דטעמא משום דאפשר כדשמואל, דהא סתמא כתב הגונב טבלו משלם דמי טבלו. משמע דמשלם נמי דמי מעשרות. ועל כרחך משום דקנסוהו לגנב. אבל בתרומה אם אכלה פשיטא דפטור, ולא שייך הכא קנסא, ומידי דהוי אמזיק, ואפילו מקרן פטור, וכי איצטריך לאשמעינן היכא דהתרומה בעין וחוזרת בעינה. והוי סלקא דעתך דאיצטריך לשלם כפל, קמ"ל דפטור מכפל, דטובת הנאה אינה ממון. וי"ל עוד, דהיכא דאכל את התרומה אפילו למ"ד טובת הנאה ממון פטור, כיון דפטור מעיקר הממון משום דאין לו תובעים, או כדילפינן מקרא התם, ה"נ דפטור מטובת הנאה של בעלים, ועיין בפרי חדש ביו"ד (סימן ס"א) ובפלתי שם (סק"ד), ובדברי הירושלמי הכא (פי"א ה"ג) מבואר דבבכור יש בו טובת הנאה גם כן. ועיין בבכורות ריש פרק עד כמה (כ"ו ע"ב) ובערכין דף כ"ח (ע"ב) במשנה (מחרים אדם כו') [חרמי כהננים] ליתן לבן בתו כהן ותמורה ל"ב (ע"א) ברש"י (ד"ה הקדש) ותוס' ז"ל (ד"ה מקדישין). ועיין בטעם המלך בפ"ה מהלכות אישות. ודו"ק.
דף פה.
רבא אמר כו'. עי' ר"ן ז"ל שכתב דשמעינן מהא דרבא דאדם שאסר נכסיו עליו יכולין אחרים ליטול ממנו בעל כרחו, דשויא כעפרא בעלמא. ומיהו היכא דאיתשיל חייב לשלם, דנעקר הנדר מעיקרו. והקשה דאם כן אמאי יטלו כהנים בע"כ, ניחוש דלמא מיתשל, ועבדי כהנים איסורא למפרע. ומסיק דלא חיישינן דלמא מיתשל, כך כתב בשם הרשב"א ז"ל, והוא ז"ל מסיק דאפילו אי מיתשל לא עבדי כהנים איסורא, דקנין ממונם לא בטל על ידי שאלה. וחששא דשאלה ביאר הרשב"א ז"ל בחידושיו דהיינו דילמא מיתשל אקצתן, והשאר נשארו באיסורן, ואם כן הנך שלא הותרו בשאלה עבדי איסורא. ולכאורה הוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ועיין לעיל (כ"ה בחילוק שבין משנה למעמיד. אבל הכא מסתברין דברי הר"ן ז"ל דלא מהני שאלה בזה, כיון דכבר זכו הכהנים בשלהם, וכבר אין לו חלק בהם. דעיקר הזכיה שלו הוא טובת הנאתו, והיינו קודם הנתינה. אבל אחר שבא ליד הכהנים אין לו עוד שום חלק בהם, ואפילו ישאל אחר כך אין זה בכלל הנאה ממנו, כיון דלקחו בהיתר.
אך מ"ש כן גם לענין האוסר נכסיו עליו דלא מהני שאלה אחר זכיה של אחרים, בזה יש לדון. ולא מיבעי למאן דסבירא ליה דמהני שאלה גם בתרומה שבא ליד כהן, אלמא דע"י שאלה פקע קנינו של כהן, והכי נמי על ידי שאלה ממילא פקע קנינו של הזוכה. ונהי דיש לומר דגבי תרומה שאני, כיון דפקע שם תרומה ממילא הדרא לטבלא ובטל קנינו של כהן. מכל מקום אכתי תיקשי מהא דיכול לשאול אחטאות וכל הקרבנות, אף על גב דכבר זכה בהן הקדש, וכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה. ואפילו לאחר ששחטו מהני שאלה, כמו בשחוטי חוץ, וכמו שהארכתי בזה לעיל, אלמא דשאלה מבטל הקנין. וי"ל דהתם לאו בתורת הפקר זכו בה, אלא מדעת הנותן התרומה לכהן והקרבן ליד גזבר, ומשום הכי מהני שאלה להפקיע הקנין. אבל הכא מטעם הפקר הוא דזכי בה. ולא מצינו שאלה בהפקר. וכמו שכתב הר"ן ז"ל. וגם בזה יש לפקפק, כיון שיכול לשאול על נדרו זכות השני ממילא בטל, ואין זה שאלה בהפקר.
ועוד דעיקר חידוש דברים שחידש[ו] הרשב"א והר"ן ז"ל דהאוסר הנאת נכסיו על עצמו יכול אחד לזכות בהן דהוי כהפקר קשיא לי טובא, חדא מדבריו ז"ל לעיל (מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע) גבי אב שאמר לבנו קונם שאתה נהנה מנכסי, כתב הוא ז"ל דהנכסים שלו הם. ומשום הכי נותנן לבניו או לאחיו. אלמא אף על גב דאסורין בהנאה עליו מכל מקום ברשותו הם ושייך לבניו, ומה בין אם הנכסים אסורים עליו מנדר אביו או מנדר עצמו. ועוד דלא עדיף מה שאסר הוא עצמו עליו באיסור הנאה ממה שאסרה התורה עליו באיסור הנאה דרשות בעלים עליהם. כדמוכח בסוכה (ל"ה ע"א), דפליגי התם בטעמא דאתרוג של ערלה פסול. איכא מאן דאמר לפי שאין בו היתר אכילה. ואיכא מאן דאמר לפי שאין בו דין ממון, דלא שויא פרוטה. ומסיק התם דבהיתר אכילה כ"ע מודו דבעינן. כי פליגי בדין ממון. והשתא אי נימא דדבר האסור בהנאה אין רשות בעלים עליו אם כן מאי טעמא דמאן דלא מודי בדין ממון. הא לאו שלכם הוא. דהרי הוא כהפקר. אלא ודאי משמע דרשות בעלים על כל איסורי הנאה. וכן משמע מהא דילפינן מקרא דממשקה ישראל דאין מביאין קרבן מערלה. ואי נימא דאיסורי הנאה הפקר הם. ואין להם רשות בעלים. פשיטא דאין מביא קרבן מהם. דהא בעינן שיביא משלו. ועוד דהיכי חל הקדש עלייהו כלל, כיון דלאו שלו הם. ואטו היכא דאסר אדם על עצמו איזה דבר בקונם פרטי. לא יוכל אחר כך לאוסרו לעשותו הקדש גמור, כיון דלאו ברשותו הוא. וכן משמע מהא דאיתא בעירובין פרק בכל מערבין (ל' ע"א), ככר זו עלי מערבין לו בה. ופרש"י ז"ל שם (ד"ה אוכל) בלשון אחר דאסר עליו בהנאה, ואפילו הכי מערבין לו בה, דמצות לאו להנות ניתנו. ולפי סברא הנ"ל הא בעירוב צריך לזכות, והכא אי אפשר לזכות לו, דאסר עליו בהנאה. והרי הוא הפקר. ועוד דאם כן בחמץ של איסור הנאה לא יעבור בבל יראה, כיון דאיסור הנאה לאו ברשותו הוא. ואם כן למה לי קרא (פסחים ה' ע"ב) דשל גבוה אתה רואה. תיפוק ליה דבכל איסורי הנאה ליכא בל יראה. וי"ל דלא כתבו ז"ל כן אלא דוקא היכא דאסר על עצמו בהנאה, דזה הוי כהפקר. אבל לא באיסורי הנאה של תורה. אבל אין טעם מספיק לחלק ביניהם.
הן אמת דמהא דאמר ר"א (שם ו' ע"ב) ב' דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו. חמץ משש שעות ולמעלה. משמע דאיסור הנאה אין רשות בעליו עליו. ומה שהוכיחו כן מהא דרבא אינו מכרחת. דהכא דלא הוי אלא טובת הנאה שפיר בטלה על ידי איסורו, וכל שכן לפי מה שכתבתי לעיל דרבא גופא למ"ד טובת הנאה אינה ממון קאמר, דודאי אין ראיה. והש"ך ז"ל (חו"מ סימן ש"נ סק"א) הביא דעת רש"ל ז"ל דחולק על זה גם כן. ועיין בזה בנודע ביהודא מהדורא תנינא בחלק יו"ד שאלה קמ"ט מש"כ בזה, וכתב שם דהואיל ואי בעי מיתשיל דהרשב"א ז"ל היינו על התרומה אינו מובן, דמה יועיל אם ישאל על התרומה, הא צריך להפריש אחרים תחתיהם. ובלאו הכי כבר כתבתי דהואיל לא שייכא הכא כלל. ועוד כמה הערות יש לי בדבריו ז"ל, ולא רציתי להאריך. ודוק בכל הנ"ל.
דף פה:
ר"ן בד"ה ריב"ן כו' ות"ק פליג עליו. או מטעם דסבירא ליה דלא מהני הפרה לכי מגרש לה. או דסבירא ליה דהנדר גופא כיון דלא חייל השתא לא חייל גם כן אחר גירושין. ולטעמא קמא (ז"ל) [י"ל] דדוקא בכה"ג דהשתא לא איצטריך הפרה כלל, והפרה לא חיילא אלא לאחר גירושין. בהא הוא דסבירא ליה לת"ק דלא מהני הפרה לאחר גירושין, אבל אי חיילא הפרה מהשתא ודאי דחיילא גם אחר גירושין, וכמו דאמרינן בריש פרקין (ע"ט דמייתי הש"ס ראיה מריב"נ דאפילו בדברים שבינו לבינה מיפר גם לאחר גירושין, משמע דליכא מאן דפליג עליה בהא, והפרה דלאחר גירושין לחוד הוא דלא הוי הפרה לת"ק. ובכתובות פרק אף על פי (כ"ג בדפי הרי"ף) הקשה הר"ן ז"ל אריב"ן מאי טעמא הוא מיפר דברים שבינו לבינה לאחר גירושין. ותי' כיון דמדינא השתא נמי חייל, אלא דאלמוה לשיעבודא דבעל כדמסקינן בגמ'. אפקועי זכות הפרתו לא אלמוהו. ומהשתא הוא דחייל לענין זה. ואין תירוץ זה מובן, דהא בעינן לאוקמי בגמ' (להלן פ"ה דאמרה לכי מגרשה. לפי זה תיקשי מאי טעמא דריב"נ. וכן הקשה הרשב"א ז"ל לעיל דף פ' (ד"ה היכי), וכתב עוד לתרץ שם, דכי היכא דסבירא ליה לר"ע בהריני נזירה לכשאתגרש דיכול להפר, דאזלינן בתר חלות הנדר, הוא הדין דסבירא ליה לריב"נ כה"ג בדברים שבינו לבינה. ואין הדבר דומה, כיון דעיקר הפרתו הוא משום דהוי (דנדרים) [דברים] שבינו לבינה. כי נדרה אחר גירושין לאו דברים שבינו לבינה הם.
ועוד דלפי משמעות לשון הרמב"ם ז"ל דבדברים שבינו לבינה אפילו כי מיפר לה כשהיא תחתיו כשנתגרשה אסורה. וכשחזרה ונישאת לו מותרת, וכמו שכתבתי לעיל בזה. אם כן היכן מצינו הפרה כזו לאחר חלות הנדר. ועוד דעל כרחך לא דמיין להדדי לגמרי נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה. דבעינוי נפש אפילו אם נדרה לזמן שאינה יכולה לשוב אליו עוד, כגון הריני נזירה לאחר שאנשא לאחר אפילו הכי יכול להפר. ואזלינן בתר חלות הנדר. ובדברים שבינו לבינה כה"ג ודאי לא מצי מיפר, דהא אפי' אם הוה מיפר לה בעודה תחתיו בטלה הפרתו לאחר שתנשא לאחר, כל שכן אם אין הפרתו מועלת אלא לזמן הזה. ואם כן מנ"ל למילף מעינוי נפש גם לאחר גירושין. וצריך לומר דאחר גירושין דמי דברים שביל"ב לעינוי נפש, כיון דמהני הפרתו לאחר גירושין. ות"ק סבירא ליה דעל כרחך לא מהני הפרה לאחר גירושין אלא היכא דחלה הפרתו מיד ומתחלת כשהיא תחתיו. אבל לאחר גירושין לחוד לא מהני הפרה. ובירושלמי ריש פרקין (פי"א ה"א) איתא לחד מאן דאמר דר' יוסי סבירא ליה דדברים שבינו לבינה גם כן מיפר אפי' לאחרים. וקאמר התם דר"י וריב"נ אמרו דבר אחד דמהני הפרה אם נדרה לכשתצא מרשותו ע"ש. והכא במתניתין משמע דמפרש טעמיה דריב"נ מפני שהיא אסורה לו לאחר גירושין מקניטתו והוא מגרשה, והוי דברים שבינו לבנה.
והשער המלך בהל' נדרים הקשה, דאמאי לא קאמר לעיל דאיכא בין נדרי עינוי נפש לדברים שביל"ב דאינו יכול להפר לאחר גירושין. ואין כאן קושיא כל כך, דהא בהא תליא, דכיון דאינו מיפר לעולם בדברים שביל"ב משום הכי אינו יכול להפר לאחר גירושין. ועיין משל"מ ז"ל (בפי"ב) [ה' נדרים פי"ג הי"ח] שכתב בפשיטות דברי הר"ן ז"ל דגם בדברים שביל"ב יכול להפר אפילו אם נדרה לאחר שנתגרשה. ולפי מה שכתבנו אין הדין ברור. ועיין מש"כ לעיל בדברי הרא"ש ז"ל גבי קונם שאני נהנה לבריות, דמשמעות דבריו ז"ל דאם היה לה עינוי נפש אחר גירושין היה יכול להפר. ואני כתבתי שם לחלק. ועיין ט"ז ז"ל (ביו"ד) בסי' רל"ד (ס"ק נ"ו) שכתב בפשיטות דיכול להפר, וכדברי הרא"ש ז"ל. ואין דבריו ז"ל מובנים, דהא במתניתין (פ"ג ע"ב) תנן דאינו יכול להפר מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה, וכמו שפירשתי לעיל דברי הרא"ש ז"ל.
גמ' אמר ליה אביי בשלמא כו'. אלא יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו, שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. והיה נראה דאביי פריך הכי אפילו למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, מכל מקום לאסור על חבירו אינו יכול, דהוי כמו פירות חבירו על חבירו. ואם כן הא דפריך הש"ס לקמן וכי אמרה הכי קדשי. ואפילו אמרה לכי מגרשה, ממאי דמהני. אפילו למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פריך, דעל חבירו אינו יכול לאסור, דהוי כפירות חבירו על חבירו. אבל הר"ן ז"ל לא פירש כן, אלא הא דפריך וכי אמרה הכי מי מהני, היינו למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אבל למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ודאי מהני. וכן משמע מהא דמדמי לה הש"ס לשדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדיש דלא קדשי. והיינו דוקא למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אבל למ"ד אדם מקדיש ודאי קדשי, דאליביה הוי דבר שלא בא לעולם כדבר שבא לעולם. ומסקינן (להלן פ"ו ע"ב) דקונמות שאני דמפקיעין מידי שעבוד, ומהשתא לא חיילי, דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל. אבל לאחר שנתגרשה חייל שפיר, דלא אלמוהו אלא היכא דקיימא קמיה, וכמו שכתב הר"ן ז"ל. אבל למאי דסלקא דעתך מעיקרא דמדינא לא חייל השתא לא חייל נמי לאחר שנתגרשה. והכי מסקינן בכתובות (נ"ט ע"ב). אבל בשמעתין אמרינן דועוד שמא יגרשנה קאמר. ופי' [הר"ן] ז"ל דדא ודא אחת היא. אבל בלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה נראה דמפרש כפשטיה, דלריב"נ חייל מהשתא, ובזה אין הלכה כריב"נ.
ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים) בפ' י"ב (הלכה י') שכתב על דינא דמתניתין, ואף על גב דהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד הכא אלמוה לשעבוד הבעל ועשו חיזוק מפני שהוא מדבריהם. משמע מדבריו ז"ל דדוקא בשל דבריהם עשו חיזוק. אבל בשעבוד של תורה מפקיע מידי שעבוד. והיינו דמפקיע מידי שעבוד החוב שהוא של תורה. ואם כן תיקשי לדבריו ז"ל היכי דאמרה הנאת תשמיש עליך אמאי אינו מפקיע מידי שעבוד. והר"ן ז"ל כתב לעיל דף ט"ו (ע"ב ד"ה והא מן התורה) דבהא נמי טעמא משום דאלמוה לשעבוד הבעל או האשה. ולדברי הרמב"ם ז"ל הא התם שעבוד של תורה הוא, ובשל תורה לא עשו חיזוק. ונראה דהוא ז"ל כתב לדין הנאת תשמישי עליך שם בהלכות הקודמות (שם ה"ט) וכתב הטעם משום דהוי כאוסר פירות חבירו על חבירו. משמע דסבירא ליה דלא שייכא בזה הפקעת שעבוד, אלא כעין קנין הגוף יש לזה על זה. ולפי זה היכא דאמרה הנאת תשמישי עליך לא חייל הנדר כלל אפילו אחר גירושין, כיון דלא שייך בזה הפקעת שעבוד. וזה דלא כדברי הפרישה (ביו"ד) סוף סי' רל"ד שהביא הש"ך ז"ל (שם ס"ק פ"ג) והסכים על ידו. דבהנאת תשמישי גם כן יפר שמא יגרשנה. ולפמ"ש מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דלא כדברי הפרישה. וסייעתא להט"ז ז"ל שם (ס"ק ס"ג) שכתב גם כן דלא שייך בהא הפקעת שעבוד. אלא דהדבר פלאי שלא הביא דברי הר"ן ז"ל לעיל שכתב להדיא בהנאת תשמישי ג"כ הפקעת שעבוד, אלמא דאלמוהו לשיעבוד.
אך מש"כ הט"ז ז"ל עוד שם לענין שלא אציע לך מטתך כו'. דגם בזה לא שייך הפקעת השעבוד כיון דהיא עצמה מחויבת בזה צ"ע, דהא הר"ן ז"ל הקשה בשמעתין דהא בידה לומר איני ניזונת כו'. ומוקי לה הר"ן ז"ל דאסרה עליה כל הנאות מכל המלאכות שהאשה עושה לבעלה, ואפילו הכי אמרינן עליה דקונמות מפקיע מידי שעבוד. אלא דדברי הר"ן ז"ל צריך עיון מה שכתב דמתניתין לא במעשה ידיה לחוד מיירי, אלא בכל המלאכות. דאם כן מאי פריך הש"ס בכתובות ריש פרק המדיר (ע' ע"ב) במתניתין דאין צריך להפר לרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר, כיון דמיירי בכל המלאכות. משום הכי לא חייל נדרא. אלא נראה דמתניתין מיירי שפיר במעשה ידיה, ולא תיקשי הא בידה לומר איני ניזונת כו'. דלא חשיב בידה אלא אם התנאי הוא בידה, כמו לכשאפדנה, דבידו לפדותה, וכן לכי מגרשה בעינן שיהיה בידה להתגרש. אבל כל שאין בידה להתגרש אפילו אם בידה מצד אחר שיחול נדרה חשיב כדבר שלא בא לעולם, ועיין פני יהושע ז"ל פרק אף על פי מה שכתב בזה.
ומה שכתב הר"ן ז"ל דמלישנא דמתניתין ותהא אסורה לחזור לו משמע דמיירי הכא באוסרת כל הנאה שלה. דאי במעשה ידיה לחוד הא אפשר ליה ליזהר. גם בזה יש לדקדק, הא אפילו במעשה ידיה לחוד גם כן צריך להפר ויכול להפר, דהא הוי דברים שבינו לבינה. ולמה ליה לריב"ן למימר משום דאסורה לחזור לו. ועוד תיקשי לת"ק נמי אמאי לא יפר לפי הטעם שכתב הר"ן ז"ל דסבירא ליה לת"ק כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל. ובמעשה ידיה דחשוב בידה לדברי הר"ן ז"ל אם כן לת"ק נמי אמאי לא חייל. וי"ל דמשום הכי כתב להני תרי טעמי, דלמאי דבעינן לאוקמי דאמרה לכי מגרשה ליכא למימר לת"ק דטעמיה משום דלא חייל. דהא במעשה ידיה שפיר חייל, כיון דבידה שיחול נדרה. ועל כרחך צריך לומר דטעמיה משום דהפרה לא מהני לאחר גירושין. אבל למאי דמסקינן דקונמות שאני, ואפילו לא אמרה לכי מגרשה צריך להפר, משום דנדרה חייל מהשתא. צריך לומר דסבירא ליה לת"ק דלא חייל מהשתא, ולקמיה נמי לא חייל, דאי הוי מודה לריב"נ דחייל נדרא מהשתא. הפרה נמי הוי מהניא ביה, כיון דחייל נדרא מהשתא ודו"ק.
דף פו:
שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו. ומפקיע מידי שעבוד. ומשמע דלמסקנא נמי איצטריך לאוקמי באומרת יקדשו ידי לעושיהן, דאי לאו הכי הוי מעשה ידיה דבר שלא בא לעולם. והרמב"ם ז"ל כתב (ה' נדרים פי"ב ה"י) דהוא הדין אם נדרה שלא יהנה במעשי ידיה. וכבר הקשו עליו ז"ל, וכתב הכסף משנה ז"ל דסבירא ליה דקדושת הגוף חייל גם אדבר שלא בא לעולם וקונם הוי קדושת הגוף. ולפי זה ה"ה דמצינן לאוקמי דאמרה לכי מגרשה. אלא דקושטא קאמר דקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד ומהשתא חייל. ואתי שפיר בזה מאי דיש לדקדק, לפי מה שכתב הרא"ש ז"ל דרבא לטעמיה דסבירא ליה מכאן ולהבא הוא גובה. משמע דלאביי דאמר (פסחים ל' למפרע הוא גובה אפילו קדושת הגוף אינו מפקיע מידי שעבוד, וכן כתבו התוס' ז"ל בגיטין דף מ' (ד"ה הקדיש) להדיא, ואם כן לאביי תיקשי מתניתין היכי חייל נדרא לאחר גירושין, הא משעבדא לבעל. ולפי הנ"ל ניחא, דקדושת הגוף חייל אדבר שלא בא לעולם. ומוקי לה דאמרה לכי מגרשה, אבל כבר כתב הלחם משנה בפי"ב מהלכות נדרים (ה"י) דאין שורש לסברא זו לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין דבר שלא בא לעולם. ועיין מה שכתבתי בזה לעיל (כ"ח בפלוגתא דר"י ובר פדא בנטיעות. והגר"א בסי' רל"ד (אות קכ"ט) הסכים על ידי הכסף משנה ז"ל (ה' נדרים שם) בסברא זו בדעת הרמב"ם ז"ל. אלא דמה שהקשה שם לדעת הרמב"ם ז"ל ביקדשו ידי לעושיהם, בלא קונם תיקשי קושית הגמרא הא משעבדי ידיה לבעל. לא זכיתי להבין קושיתו. דאטו יקדשו ידי לאו קונם הוי, וכל איסור הנאה עליו או על חבירו הכל יקרא בשם קונם.
ומכל מקום אפילו אם לא נחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין דבר שלא בא לעולם לא תיקשי לאביי מדברי ריב"נ דמתניתין, דמוקי לה באמרה לכי מגרשה, וסבירא ליה דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כר"מ. אלא דאכתי דחוק הוא לאוקמי באומרת לכי מגרשה, דאם כן מאי טעמא דר"ע דאמר יפר שמא תעדיף, כיון דלא אסרה עליו אלא לאחר גירושין. ועיין בתוס' כתובות פרק אף על פי (נ"ט ע"א ד"ה לכשאקחנה) דמשמע מדבריהם דלא מיירי דאמרה בפירוש לכי מגרשה, וכמו שכתב מהרש"א ז"ל שם. ומה שכתב להכריח כן דאם כן מאי טעמא דת"ק אינו מוכרח, וכמו שכתב הר"ן ז"ל דהפרה לא מהני לאחר גירושין. אבל מדברי ר"ע מוכח שפיר דאסרה עליה מיד. אבל הר"ן ז"ל פירש דאמרה הכי בפירוש. ועוד נראה לומר דכה"ג דהכא דמשעבדא ליה למעשה ידיה אפילו לאביי לא שייך למימר למפרע הוא גובה. ודוקא דומיא דחמץ דהוא עצמו משועבד לבעל חוב בזה סבירא ליה לאביי דמיד הוא ברשות המלוה. אבל הכא הידים עצמן אין לבעל עליהם אלא שעבוד למעשה ידיה. אבל לא קנין הגוף בהם. ויכולה להקדיש אותם בקונם. ובעיקר דברי התוס' והרא"ש ז"ל דשייך דין זה בפלוגתא דאביי ורבא. כבר הארכתי בזה בחידושי במקום אחר.
נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו כו'. ואמרינן בגמ' דמיניא אותה ילפינן דאותה דוקא. וכתב הר"ן ז"ל דהוא הדין בהקם, וכדתניא בהדיא בתוספתא (פ"ז ה"ו). והוכיח מזה דהוא הדין לענין הקמת ב' נשיו כאחת. ולדידי קשה בעיקרא דהאי דינא, למה לי קרא להכי פשיטא דהפרה בטעות לא הוי הפרה, אלא דיש לומר דהפרה כיון דלא מהני בה שאלה הוה אמינא דבטעות נמי הוי הפרה, להכי איצטריך קרא דאותה. אבל הקמה דאיתא בשאלה פשיטא נמי דליתא בטעות, ולא איצטריך קרא להכי. ואם כן לא שמעינן מינה להקמת ב' נשיו כאחת. אבל לפי האמת גם בהפרה ליכא למילף משאלה להפרה בטעות. ואכתי למה לי קרא להכי. ונראה דודאי אם אחר שנודע שאשתו נדרה אינו רוצה בהפרת אשתו פשיטא דיכול לחזור בו. ואין צריך קרא לזה. והא דילפינן מקרא היינו היכא שגילה דעתו שרוצה גם בהפרת אשתו, דהוה אמינא דעלתה לו הפרה ראשונה, ואין צריך לחזור ולהפר בפירוש, להכי ילפינן מקרא דאותה דבעינן הפרה לשמה. ואם כן בהקמה כה"ג דמגלה דעתו שרוצה לקיים לאשתו הוי שפיר (הוי) קיום, דהא בקיום בלב גם כן סגי. והתוספתא מיירי דאינו רוצה בהקמת אשתו, וכדתני התם דיכול לחזור ולהפר. וכן כתב הרא"ש ז"ל דבעינן גילוי דעת דרוצה בהפרת אשתו. ועי' ש"ך (יו"ד) סי' רל"ד (סקמ"ח) שהקשה בשם הפרישה, דהא צריך לפרט הנדר. ופשיטא דלא הוי הפרה. ולפי הנ"ל אין כאן קושיא, דעל ידי גילוי דעתו הוה אמינא דעלתה הפרתו גם לאשתו. אבל בלאו הכי דברי הש"ך ז"ל מוכרחים דבהפרה אין צריך לפרט מהא דיכול להפר בלא שמיעה ודו"ק.
דף פז.
והא גבי קרעים דכתיב על כו' ותניא אמרו לו כו' ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה. ומשני כאן בסתם כאן במפרש. ופרש"י ז"ל סתם היינו שקרע לשם מי שהוא. וכן פי' התוס' ז"ל. אבל הרא"ש והר"ן ז"ל פירשו דלא אמרו לו מת אביו אלא סבור שהוא אביו. ולדבריהם ז"ל החילוק הוא היכא דאמר בפירוש שקורע לשם אביו ואחר כך נמצא בנו לא יצא ידי קריעה. אבל אם לא פירש כן אלא סבור שזה אביו יצא. ולדברי הרא"ש ז"ל דבעינן גילוי דעת אחר כך יש לחלק בהכי, דהיכא דלא פירש גבי הפרה דלבתו הפר, אף על גב דמחשבתו היה לבתו, כיון דגילה דעתו דרוצה בהפרת אשתו עלתה לו הפרה הראשונה. אבל מדברי הר"ן ז"ל נראה דבסתם הוי הפרה והקמה ואינו יכול לחזור בו. וקשה אמאי, כיון דסבור היה שבתו נדרה הפרה בטעות הוא.
ומייתי הש"ס ברייתא דמחלק בהכי, אם אמרו לו מת אביו כו' כו' לא יצא ידי קריעה, אמרו לו מת לו מת וסבור שהוא אביו כו' יצא ידי קריעה, אלמא דיש לחלק בין סתם למפרש. ולנוסחא זו על כרחך צריך לפרש סתם כפי' הרא"ש והר"ן ז"ל, דהא תני הכא וסבור שהוא אביו. אבל לפרש"י ותוס' ז"ל נראה דלא הוי גרסי יצא ידי קריעה בסיפא. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דאית ספרים דלא גרסי הך סיפא. ורב אשי משני כאן בתוך כדי דיבור כו', וכתב הר"ן ז"ל לשיטתו דרב אשי לא אתי לאיפלוגי אדינא דסתם דקתני בברייתא בהדיא. אלא אתי לחלק בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור אפילו במפרש, ולהך גירסא דלא גרסינן סיפא דברייתא יצא כו' איכא למימר דרב אשי לאיפלוגי אתי, ולא סבירא ליה לחלק בין סתם למפרש, אלא בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור. אלא דלפי פרש"י ותוס' ז"ל דסתם היינו לשם מי שהוא לא מסתבר למימר דרב אשי פליג בהא. דהא בנדרים כה"ג פשיטא דהוי הפרה, וכדקיי"ל לעיל (ע"ב ע"ב) דיכול להפר לה אפילו נדרים שתדור. אלמא דאין צריך שידע הנדר בפרט.
והרי"ף ז"ל סוף פרק ואלו מגלחין (מו"ק ט"ז ע"א בדפי הרי"ף) לא כתב אלא שינויא דרב אשי לחלק בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור. וגרס בסיפא דברייתא נמי לא יצא ידי קריעה. ולא כתב לחלק בין סתם למפרש. וי"ל דמכללא שמעינן לה, דדוקא היכא דסבור שהוא אביו לא יצא כו' אבל בסתם יצא. והנימוקי יוסף כתב התם דבסתם יצא משום דיש ברירה. ואין לזה שייכות עם ברירה דעלמא, כיון דכבר מת אחד מהם. אלא בלאו הכי גם אי בעינן לשם המת מכל מקום לשם מי שהוא חשיב כלשמה, כמו בלשמו דקרבנות.
והרא"ש ז"ל שם בפ' א"מ (שם פ"ג סימן ס"ט) כתב כגירסא זו דגרס בסיפא יצא ידי קריעה. ואפילו הכי כתב דרב אשי (מה שכתב) [משני] קריעה אקריעה. והוא דלא כמו שכתב בפי' כאן, דלהך גירסא רב אשי לא אתי לשנוי קריעה אקריעה. ובקיצור פסקי הרא"ש שם לא כתב אלא לחלק בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור, והיינו משום דסבירא ליה כגירסא אחריתי דגרסינן בסיפא לא יצא כו'. או דלא גרס לה כלל, ובסתם לשם מי שהוא שמעינן ממילא. וכן הוא דעתו כאן בקיצור דסתם היינו לשם מי שהוא.
והרמב"ם ז"ל בהל' אבל (פ"א ה"ח) לא כתב אלא לחלק בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור. והוא ז"ל גורס כגירסת הרי"ף ז"ל בסיפא נמי לא יצא. וי"ל דמפרשי והתניא בלשון קושיא ואיפריך מהא האי חילוקא דסתם, ומסקנא כשינויא דרב אשי. וכן הוא משמעות דברי הרי"ף ז"ל. ובהלכות נדרים (פי"ב הכ"א) כתב סתמא דלא הוי הפרה, ולא כתב לחלק בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור, עיין שם מה שכתבו מפרשי דבריו ז"ל בזה. ולענ"ד נראה דלשיטתו דהש"ס פריך ברייתות דקריעה אהדדי, ורב אשי הוא דמשני עלה כאן תוך כדי דיבור היינו דוקא בקריעה, דתוך כדי דיבור הוי כשעת מעשה, אבל לענין הפרה לאו הפרה הוא אפילו אם נודע לו תוך כדי דיבור. ויכול לחזור ולקיים, כיון דיצא מפיו אדעתא דבתו נדרה, ובאמת נדרה אשתו. ומאי דפשיטא ליה להלחם משנה ז"ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי. אדרבה פשיטא (ליה) [לי] לאידך גיסא. דהכא גם כדי דיבור לאו הפרה הוא, כיון דכבר יצא מפיו ע"ד אשה זו וע"ד נדר זה. והוא בטעות. וזה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל לענ"ד.
והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד עבודת כוכבים כו'. וכתב הר"ן ז"ל טעם לדבר, דשאר מילי דלא חמירי כולי האי דעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דיבור. אבל הני דחמירי עושה בהסכמה גמורה. ולכאורה במגדף ועובד עבודת כוכבים אפילו היה דעתו שיוכל לחזור בו לא מהני, דלא גרע מעובד מאהבה ומיראה דפליגי בזה אביי ורבא (סנהדרין ס"א ע"ב). ובב"ב פרק יש נוחלין (קכ"ט ע"ב) איתא חוץ מעובד עבודת כוכבים ומקדש. ופירש הרשב"ם ז"ל התם חוץ מעובד עבודת כוכבים היינו אם הקדיש לעבודת כוכבים אינו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור. והיינו משום דלא ניחא ליה להרשב"ם לפרש דקאי אעבודת כוכבים, דלא שייך בזה חזרה תוך כדי דיבור, כיון דכבר עבד איסורא. ולא אשכחן חזרת תוך כדי דיבור אלא לבטל הדבר מכאן ולהבא, כמו בהקדש ושבועה ומקח וממכר, דע"י חזרתו הדבר בטל. אבל הכא דאיסורא עבד. מאי דעבד עבד. ולשמעתין צריך לומר דסלקא דעתך דהוי כמו טעות, ואין אמירתו כלום. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהלכות שבועות (פ"ב הי"ז) דחזרת תוך כדי דיבור הוי כמו טעות. קמ"ל דלא אמרינן הכי בכל הני דחשיב. וכבר דקדקתי לעיל לדברי הרמב"ם ז"ל דחזרת תוך כדי דיבור הוי כטעות, אם כן אמאי מהני חזרת תוך כדי דיבור בתמורה דאיתא בטעות. ועוד דתמורה וקדושין מתחלפין בדינן. דבתמורה לא מהני טעות, ותוך כדי דיבור יכול לחזור בו. ובקידושין הוי איפכא, דליתא בטעות, וחזרת תוך כדי דיבור לא מהני.