אור ברסלב
קרן אורה על נדרים פרק אחד עשר › דף פז.

קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק אחד עשר · דף פז.

דף פו:

והא גבי קרעים דכתיב על כו' ותניא אמרו לו כו' ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה. ומשני כאן בסתם כאן במפרש. ופרש"י ז"ל סתם היינו שקרע לשם מי שהוא. וכן פי' התוס' ז"ל. אבל הרא"ש והר"ן ז"ל פירשו דלא אמרו לו מת אביו אלא סבור שהוא אביו. ולדבריהם ז"ל החילוק הוא היכא דאמר בפירוש שקורע לשם אביו ואחר כך נמצא בנו לא יצא ידי קריעה. אבל אם לא פירש כן אלא סבור שזה אביו יצא. ולדברי הרא"ש ז"ל דבעינן גילוי דעת אחר כך יש לחלק בהכי, דהיכא דלא פירש גבי הפרה דלבתו הפר, אף על גב דמחשבתו היה לבתו, כיון דגילה דעתו דרוצה בהפרת אשתו עלתה לו הפרה הראשונה. אבל מדברי הר"ן ז"ל נראה דבסתם הוי הפרה והקמה ואינו יכול לחזור בו. וקשה אמאי, כיון דסבור היה שבתו נדרה הפרה בטעות הוא.

ומייתי הש"ס ברייתא דמחלק בהכי, אם אמרו לו מת אביו כו' כו' לא יצא ידי קריעה, אמרו לו מת לו מת וסבור שהוא אביו כו' יצא ידי קריעה, אלמא דיש לחלק בין סתם למפרש. ולנוסחא זו על כרחך צריך לפרש סתם כפי' הרא"ש והר"ן ז"ל, דהא תני הכא וסבור שהוא אביו. אבל לפרש"י ותוס' ז"ל נראה דלא הוי גרסי יצא ידי קריעה בסיפא. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דאית ספרים דלא גרסי הך סיפא. ורב אשי משני כאן בתוך כדי דיבור כו', וכתב הר"ן ז"ל לשיטתו דרב אשי לא אתי לאיפלוגי אדינא דסתם דקתני בברייתא בהדיא. אלא אתי לחלק בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור אפילו במפרש, ולהך גירסא דלא גרסינן סיפא דברייתא יצא כו' איכא למימר דרב אשי לאיפלוגי אתי, ולא סבירא ליה לחלק בין סתם למפרש, אלא בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור. אלא דלפי פרש"י ותוס' ז"ל דסתם היינו לשם מי שהוא לא מסתבר למימר דרב אשי פליג בהא. דהא בנדרים כה"ג פשיטא דהוי הפרה, וכדקיי"ל לעיל (ע"ב ע"ב) דיכול להפר לה אפילו נדרים שתדור. אלמא דאין צריך שידע הנדר בפרט.

והרי"ף ז"ל סוף פרק ואלו מגלחין (מו"ק ט"ז ע"א בדפי הרי"ף) לא כתב אלא שינויא דרב אשי לחלק בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור. וגרס בסיפא דברייתא נמי לא יצא ידי קריעה. ולא כתב לחלק בין סתם למפרש. וי"ל דמכללא שמעינן לה, דדוקא היכא דסבור שהוא אביו לא יצא כו' אבל בסתם יצא. והנימוקי יוסף כתב התם דבסתם יצא משום דיש ברירה. ואין לזה שייכות עם ברירה דעלמא, כיון דכבר מת אחד מהם. אלא בלאו הכי גם אי בעינן לשם המת מכל מקום לשם מי שהוא חשיב כלשמה, כמו בלשמו דקרבנות.

והרא"ש ז"ל שם בפ' א"מ (שם פ"ג סימן ס"ט) כתב כגירסא זו דגרס בסיפא יצא ידי קריעה. ואפילו הכי כתב דרב אשי (מה שכתב) [משני] קריעה אקריעה. והוא דלא כמו שכתב בפי' כאן, דלהך גירסא רב אשי לא אתי לשנוי קריעה אקריעה. ובקיצור פסקי הרא"ש שם לא כתב אלא לחלק בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור, והיינו משום דסבירא ליה כגירסא אחריתי דגרסינן בסיפא לא יצא כו'. או דלא גרס לה כלל, ובסתם לשם מי שהוא שמעינן ממילא. וכן הוא דעתו כאן בקיצור דסתם היינו לשם מי שהוא.

והרמב"ם ז"ל בהל' אבל (פ"א ה"ח) לא כתב אלא לחלק בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור. והוא ז"ל גורס כגירסת הרי"ף ז"ל בסיפא נמי לא יצא. וי"ל דמפרשי והתניא בלשון קושיא ואיפריך מהא האי חילוקא דסתם, ומסקנא כשינויא דרב אשי. וכן הוא משמעות דברי הרי"ף ז"ל. ובהלכות נדרים (פי"ב הכ"א) כתב סתמא דלא הוי הפרה, ולא כתב לחלק בין תוך כדי דיבור לאחר כדי דיבור, עיין שם מה שכתבו מפרשי דבריו ז"ל בזה. ולענ"ד נראה דלשיטתו דהש"ס פריך ברייתות דקריעה אהדדי, ורב אשי הוא דמשני עלה כאן תוך כדי דיבור היינו דוקא בקריעה, דתוך כדי דיבור הוי כשעת מעשה, אבל לענין הפרה לאו הפרה הוא אפילו אם נודע לו תוך כדי דיבור. ויכול לחזור ולקיים, כיון דיצא מפיו אדעתא דבתו נדרה, ובאמת נדרה אשתו. ומאי דפשיטא ליה להלחם משנה ז"ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי. אדרבה פשיטא (ליה) [לי] לאידך גיסא. דהכא גם כדי דיבור לאו הפרה הוא, כיון דכבר יצא מפיו ע"ד אשה זו וע"ד נדר זה. והוא בטעות. וזה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל לענ"ד.

והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד עבודת כוכבים כו'. וכתב הר"ן ז"ל טעם לדבר, דשאר מילי דלא חמירי כולי האי דעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דיבור. אבל הני דחמירי עושה בהסכמה גמורה. ולכאורה במגדף ועובד עבודת כוכבים אפילו היה דעתו שיוכל לחזור בו לא מהני, דלא גרע מעובד מאהבה ומיראה דפליגי בזה אביי ורבא (סנהדרין ס"א ע"ב). ובב"ב פרק יש נוחלין (קכ"ט ע"ב) איתא חוץ מעובד עבודת כוכבים ומקדש. ופירש הרשב"ם ז"ל התם חוץ מעובד עבודת כוכבים היינו אם הקדיש לעבודת כוכבים אינו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור. והיינו משום דלא ניחא ליה להרשב"ם לפרש דקאי אעבודת כוכבים, דלא שייך בזה חזרה תוך כדי דיבור, כיון דכבר עבד איסורא. ולא אשכחן חזרת תוך כדי דיבור אלא לבטל הדבר מכאן ולהבא, כמו בהקדש ושבועה ומקח וממכר, דע"י חזרתו הדבר בטל. אבל הכא דאיסורא עבד. מאי דעבד עבד. ולשמעתין צריך לומר דסלקא דעתך דהוי כמו טעות, ואין אמירתו כלום. וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהלכות שבועות (פ"ב הי"ז) דחזרת תוך כדי דיבור הוי כמו טעות. קמ"ל דלא אמרינן הכי בכל הני דחשיב. וכבר דקדקתי לעיל לדברי הרמב"ם ז"ל דחזרת תוך כדי דיבור הוי כטעות, אם כן אמאי מהני חזרת תוך כדי דיבור בתמורה דאיתא בטעות. ועוד דתמורה וקדושין מתחלפין בדינן. דבתמורה לא מהני טעות, ותוך כדי דיבור יכול לחזור בו. ובקידושין הוי איפכא, דליתא בטעות, וחזרת תוך כדי דיבור לא מהני.

ולכאורה היה נראה דמשום הכי לא מהני חזרת תוך כדי דיבור בכל הני משום דאשכחן בהו התראה למיתה ולמלקות בקידושי איסור. ואי נימא דיכול לחזור בו תוך כדי דיבור אם כן הוי התראת ספק, כיון דיכול לומר חוזרני בו תוך כדי דיבור. אלא דז"א, דהא אשכחן נמי מלקות בהקדש של איסור, כמו מקדיש בע"מ למזבח דמהני ביה חזרה תוך כדי דיבור כמו בהקדש דעלמא, ואפילו הכי לקי. וכבר דברנו בזה במקום אחר אמאי לא הוי התראת ספק בכגון אלו מפני שיכול לשאול עליהם. והדברים ארוכים בזה, וכבר נאמרו בדברי הראשונים ז"ל. וצריך עיון במקלל אביו או חבירו אי מהני בהו חזרה תוך כדי דיבור או לא. ועיקרא דמלתא נקט. ואפשר ילפינן כל הני ממברך את ה', ולפי מה שכתב הר"ן ז"ל בהני דוקא משום דחמירי אם כן במקלל חבירו אפשר מהני חזרה תוך כדי דיבור, דלא חמיר כולי האי, וצ"ע.

אמרה קונם תאנים וענבים אלו כו' קיים לתאנים קיים כולו. הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים. ואיכא בזה תרתי נוסחי בגמרא, אי הפרה דתאנים הוי הפרה אלא דלענבים לחוד אינו מופר. או דלתאנים נמי אינו מופר. והרמב"ם ז"ל (ה' נדרים פי"ג ה"י) סבירא ליה דהפרה לתאנים הוי הפרה. והרמב"ן ז"ל כתב דגם לתאנים לא הוי הפרה, דמקצתו אינו יכול להפר. והסכים עמו הר"ן ז"ל. ויש לדקדק לפי זה דמסברא אינו יכול להפר מקצתו ולא הוי הפרה כלל. אם כן מנ"ל למילף מיקימנו יקים ממנו דקיים מקצתו קיים כולו. דלמא קמ"ל קרא דקיים מקצתו הוי קיום, היינו למה שקיים, אבל לא לכולו. וילפינן מיקימנו דיכול לקיים מקצתו. וי"ל דעל כרחך הא דקים לן מסברא דלא הוי הפרה כלל. היינו משום דחדא נדרא הוא, ואין הפרה לחצאין. אם כן הוא הדין דאין קיום לחצאין, וע"כ קרא דיקימנו אתי דהוקם כולו. ועוד דע"כ ממילא הוקם כולו, כיון דאין הפרה לחצאין. אם כן אין יכול להפר החצי השני וממילא הוא קיום.

ובירושלמי (בפרקין ה"ו) מייתי אית תנויא דתני דקיים מקצתו לא הוי קיום. והפר מקצתו הוי הפרה. והשתא אי נימא כגירסת הרמב"ם ז"ל טעמא דהאי תנא משום דבהפרה אמרינן נדר שבטל מקצתו בטל כולו. ואפשר סבירא ליה דבעל מיעקר עקר, והוי דומיא דשאלה. אבל לדברי הרמב"ן ז"ל דמסברא הפרה במקצת לא הוי הפרה כלל. אם כן מאי טעמא דהאי תנא דסבירא ליה דהוי הפרה למקצת ואין קיום למקצת. ומהיכי תיתי למימר דהפרה עדיף מהקמה. וי"ל דהוא גם כן מהאי טעמא, דבהפרה אי נימא דהוי הפרה למקצת ממילא הוי הפרה לכולו, משום דבטל מקצתו בטל כולו, משום הכי סבירא ליה דבאמת הוי הפרה לכולו. אבל בקיום סבירא ליה דקיום למקצת לאו קיום הוא כלל. ובתוספתא (פ"ז ה"ז עיין שם) תניא בהדיא דלר"י לא הוי הפרה כלל וכמו שהביא הר"ן ז"ל. ואפילו הכי כתב הרשב"א ז"ל לקיים הנוסחא אליבא דחכמים מה שהפר הפר. ופליגי רבנן נמי בהא גופא. דלת"ק ליכא אלא או הפרה והקמה לכולו או דלא הוי הפרה כלל. ולחכמים איכא הפרה למקצת, והוא הדין הקמה.

ועיין מה שכתבתי לעיל (פ"ב ע"ב) בהלכה דמיפר למתענה כו'. ובדברי הר"ן שם, שכתב דאין מחלוקת בזה אלא אם השני דברים הם עינוי נפש. אבל אם נדרה מב' דברים ואחד מהם אין בו עינוי נפש פשיטא דיכול להפר למתענה. ועיין בילקוט פ' מטות (יל"ש ח"א תשפ"ה) בקרא דביום שמעו מה שהביא שם בשם הספרי זוטא, ולא זכיתי להבין הדברים שם. גם מה שהביא שם בשם הספרי (מטות פ"ג) לענין חכם גם כן אם התיר לענבים הותר כולו. אסר לענבים ולא לתאנים אסור כולו גם כן לא הבנתי, וכי משום שלא מצא פתח לענבים לא יוכל למצוא פתח לתאנים. והיכי שייך למיתני גבי חכם דאסור כולו. וגוף הספרי איננו תחת ידי לעיין בו. עכ"פ משמע מזה דבכה"ג נמי אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ועיין מה שכתבתי לעיל (כ"ה ע"ב) שם בשמעתא דנדר שהותר מקצתו.

והנה לפי מה שכתב הר"ן ז"ל דבנדר לא שייך כלל הותר מקצתו, אלא או דהותר כולו או לא הותר כלל. אם כן לעיל דף כ"ז (ע"א ד"ה וכתב עוד) שכתב דלענין הפרת בעל לא אמרינן נדר שהותר מקצתו כו', משום דבעל מיגז גייז, ולמה ליה האי טעמא, הא לא הותר מקצתו גם כן לשיטתו. וי"ל דנפקא מינה לדברים שבינו לבינה לשיטת הר"ן ז"ל לעיל דמקצתו הופר. ולמש"כ לעיל להוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל דלא סבירא ליה לחלק בין נדרי עינוי נפש לדברים שבינו לבינה. ועל כרחך צריך לומר כן לשיטתו דאב מיפר כל הנדרים. ואפילו הכי ודאי פליגי תנאי גם באב. מכל מקום אכתי נפקא מינה לענין ב' ככרות באחד מתענה כו', דבזה לכ"ע הותר מקצתו. ולזה איצטריך טעמא דמיגז גייז. ועל פי זה אתי שפיר מה שהקשה הש"ך ז"ל (ביו"ד) בסי' רכ"ט (סק"י) שכתב המחבר (שם סע"ב) דהפרת הבעל לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ואמאי לא כתב עליו הרמ"א ז"ל דמקצתו נמי לא הותר. וכמו שכתב בסימן רל"ד (סעל"ו). ולפי הנ"ל דגם לשיטה זו איצטריך לאשמעינן דאם הותר מקצתו הותר כולו, וכנ"ל.

ויש לדקדק עוד לשיטה זו דהפרה במקצת לאו הפרה היא כלל. אם כן בנדר שתלה בדעת חבירו, דקי"ל (יו"ד סימן רכ"ח סעל"ז) דיכול חבירו להתיר לו. אם התיר לו מקצת מי הוי התרה או לא, דומיא דהפרה. דהא אשה גם כן על דעת בעלה נודרת. ולענין התרת חרם מבואר בש"ע (שם סימן רכ"ט סע"ב) דיכולין להתיר לאחד לבד אפילו אם הטילו החרם על כמה ב"א כאחד. ואין לדמות זאת להפרת הבעל. דהתם התרת קללה הוא, ובדעת ב"ד הדבר תלוי, ולמי שירצו יתירו. אבל נודר על דעת חבירו אפשר דאינו יכול להתיר לו מקצת אלא כולו, כמו בהפרת בעל. והר"ן ז"ל כתב לעיל דמקרא דיפירנו ילפינן דמשמע דוקא כולו. ואם כן י"ל דדוקא בהפרה גזירת הכתוב הוא. אבל בעלמא מהני התרה למקצת. אלא דאם כן הדק"ל אם כן מנ"ל מיקימנו דכולו קיים, דלמא אינו קיים אלא המקצת שקיים. וי"ל דממילא קיים כולו, וכמו שכתבתי לעיל. ועיין בזה בש"ע סי' רכ"ח סעיף ל"ט ובדברי הש"ך שם (ס"ק ק"א) ודו"ק. וצריך לעיין לעיל פרק נערה (ס"ט ע"ב - ע' ע"א) בהני בעיא דקיים ליכי היום מופר ליכי למחר אמאי לא שייכא בפלוגתא דתנא דמתניתין. וכן בקיום לפי שעה דהתם.

שם ר"ן בד"ה אמרה קונם תאנה כו'. לאו למימרא שיהא צריך הפרה לכל אחד. דהא תניא בתוספתא (פ"ו ה"א) היו עליה חמשה נדרים הפרה אחת לכולם. ולכאורה אין ראיה מהתוספתא, דהא בתוספתא תני נמי היו לו חמשה נשים הפרה אחת לכולם. ובהא לא קיי"ל כהתוספתא, וכמו שכתב הר"ן ז"ל לעיל (ע"ג ע"א) גבי בעיא מהו שיפר לב' נשיו כאחת. ואם כן י"ל דהוא הדין דאינו מיפר לכמה נדרים, דהא לעיל (פ"ו ע"ב) במתניתין דנדרה אשתו כו' מדמינן ב' נדרים לב' נשים. והתם נמי מקרא דאותה ילפינן. וכי היכי דלענין ב' נשים אותה דוקא הכי נמי לענין ב' נדרים. ואם כן הוא הדין להפרת כמה נדרים, כי היכי דאינו מיפר לכמה נשים כאחת הכי נמי אינו מיפר לכמה נדרים כאחת. אבל באמת מוכח כדעת הר"ן ז"ל, מהא דתנן לעיל פרק נערה (ע"ב ע"ב) דרך ת"ח כו' כל נדרים שנדרת הרי הם מופרים. אלמא דמהני הפרה אחת לכמה נדרים, ועל כרחך צריך לומר דדוקא לענין כוונה לשם הנדר הוא דמדמינן לה אהדדי. אבל לא לענין הפרה כאחת לכמה נדרים, דאע"ג דאינו מיפר לב' נשיו כאחת אבל מיפר כמה נדרים כאחת. ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל ובחיבורו (ה' נדרים פי"ב הכ"א) שכתב לעיל דכוונה להנדר ילפינן מושמע את נדרה. ובכלל נדרה אפילו כמה נדרים ודו"ק.

תוכן העניינים

קרן אורה על נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה