קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק אחד עשר · דף פו:
שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו. ומפקיע מידי שעבוד. ומשמע דלמסקנא נמי איצטריך לאוקמי באומרת יקדשו ידי לעושיהן, דאי לאו הכי הוי מעשה ידיה דבר שלא בא לעולם. והרמב"ם ז"ל כתב (ה' נדרים פי"ב ה"י) דהוא הדין אם נדרה שלא יהנה במעשי ידיה. וכבר הקשו עליו ז"ל, וכתב הכסף משנה ז"ל דסבירא ליה דקדושת הגוף חייל גם אדבר שלא בא לעולם וקונם הוי קדושת הגוף. ולפי זה ה"ה דמצינן לאוקמי דאמרה לכי מגרשה. אלא דקושטא קאמר דקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד ומהשתא חייל. ואתי שפיר בזה מאי דיש לדקדק, לפי מה שכתב הרא"ש ז"ל דרבא לטעמיה דסבירא ליה מכאן ולהבא הוא גובה. משמע דלאביי דאמר (פסחים ל' למפרע הוא גובה אפילו קדושת הגוף אינו מפקיע מידי שעבוד, וכן כתבו התוס' ז"ל בגיטין דף מ' (ד"ה הקדיש) להדיא, ואם כן לאביי תיקשי מתניתין היכי חייל נדרא לאחר גירושין, הא משעבדא לבעל. ולפי הנ"ל ניחא, דקדושת הגוף חייל אדבר שלא בא לעולם. ומוקי לה דאמרה לכי מגרשה, אבל כבר כתב הלחם משנה בפי"ב מהלכות נדרים (ה"י) דאין שורש לסברא זו לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין דבר שלא בא לעולם. ועיין מה שכתבתי בזה לעיל (כ"ח בפלוגתא דר"י ובר פדא בנטיעות. והגר"א בסי' רל"ד (אות קכ"ט) הסכים על ידי הכסף משנה ז"ל (ה' נדרים שם) בסברא זו בדעת הרמב"ם ז"ל. אלא דמה שהקשה שם לדעת הרמב"ם ז"ל ביקדשו ידי לעושיהם, בלא קונם תיקשי קושית הגמרא הא משעבדי ידיה לבעל. לא זכיתי להבין קושיתו. דאטו יקדשו ידי לאו קונם הוי, וכל איסור הנאה עליו או על חבירו הכל יקרא בשם קונם.
ומכל מקום אפילו אם לא נחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין דבר שלא בא לעולם לא תיקשי לאביי מדברי ריב"נ דמתניתין, דמוקי לה באמרה לכי מגרשה, וסבירא ליה דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כר"מ. אלא דאכתי דחוק הוא לאוקמי באומרת לכי מגרשה, דאם כן מאי טעמא דר"ע דאמר יפר שמא תעדיף, כיון דלא אסרה עליו אלא לאחר גירושין. ועיין בתוס' כתובות פרק אף על פי (נ"ט ע"א ד"ה לכשאקחנה) דמשמע מדבריהם דלא מיירי דאמרה בפירוש לכי מגרשה, וכמו שכתב מהרש"א ז"ל שם. ומה שכתב להכריח כן דאם כן מאי טעמא דת"ק אינו מוכרח, וכמו שכתב הר"ן ז"ל דהפרה לא מהני לאחר גירושין. אבל מדברי ר"ע מוכח שפיר דאסרה עליה מיד. אבל הר"ן ז"ל פירש דאמרה הכי בפירוש. ועוד נראה לומר דכה"ג דהכא דמשעבדא ליה למעשה ידיה אפילו לאביי לא שייך למימר למפרע הוא גובה. ודוקא דומיא דחמץ דהוא עצמו משועבד לבעל חוב בזה סבירא ליה לאביי דמיד הוא ברשות המלוה. אבל הכא הידים עצמן אין לבעל עליהם אלא שעבוד למעשה ידיה. אבל לא קנין הגוף בהם. ויכולה להקדיש אותם בקונם. ובעיקר דברי התוס' והרא"ש ז"ל דשייך דין זה בפלוגתא דאביי ורבא. כבר הארכתי בזה בחידושי במקום אחר.
נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו כו'. ואמרינן בגמ' דמיניא אותה ילפינן דאותה דוקא. וכתב הר"ן ז"ל דהוא הדין בהקם, וכדתניא בהדיא בתוספתא (פ"ז ה"ו). והוכיח מזה דהוא הדין לענין הקמת ב' נשיו כאחת. ולדידי קשה בעיקרא דהאי דינא, למה לי קרא להכי פשיטא דהפרה בטעות לא הוי הפרה, אלא דיש לומר דהפרה כיון דלא מהני בה שאלה הוה אמינא דבטעות נמי הוי הפרה, להכי איצטריך קרא דאותה. אבל הקמה דאיתא בשאלה פשיטא נמי דליתא בטעות, ולא איצטריך קרא להכי. ואם כן לא שמעינן מינה להקמת ב' נשיו כאחת. אבל לפי האמת גם בהפרה ליכא למילף משאלה להפרה בטעות. ואכתי למה לי קרא להכי. ונראה דודאי אם אחר שנודע שאשתו נדרה אינו רוצה בהפרת אשתו פשיטא דיכול לחזור בו. ואין צריך קרא לזה. והא דילפינן מקרא היינו היכא שגילה דעתו שרוצה גם בהפרת אשתו, דהוה אמינא דעלתה לו הפרה ראשונה, ואין צריך לחזור ולהפר בפירוש, להכי ילפינן מקרא דאותה דבעינן הפרה לשמה. ואם כן בהקמה כה"ג דמגלה דעתו שרוצה לקיים לאשתו הוי שפיר (הוי) קיום, דהא בקיום בלב גם כן סגי. והתוספתא מיירי דאינו רוצה בהקמת אשתו, וכדתני התם דיכול לחזור ולהפר. וכן כתב הרא"ש ז"ל דבעינן גילוי דעת דרוצה בהפרת אשתו. ועי' ש"ך (יו"ד) סי' רל"ד (סקמ"ח) שהקשה בשם הפרישה, דהא צריך לפרט הנדר. ופשיטא דלא הוי הפרה. ולפי הנ"ל אין כאן קושיא, דעל ידי גילוי דעתו הוה אמינא דעלתה הפרתו גם לאשתו. אבל בלאו הכי דברי הש"ך ז"ל מוכרחים דבהפרה אין צריך לפרט מהא דיכול להפר בלא שמיעה ודו"ק.