קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק אחד עשר · דף פה:
ר"ן בד"ה ריב"ן כו' ות"ק פליג עליו. או מטעם דסבירא ליה דלא מהני הפרה לכי מגרש לה. או דסבירא ליה דהנדר גופא כיון דלא חייל השתא לא חייל גם כן אחר גירושין. ולטעמא קמא (ז"ל) [י"ל] דדוקא בכה"ג דהשתא לא איצטריך הפרה כלל, והפרה לא חיילא אלא לאחר גירושין. בהא הוא דסבירא ליה לת"ק דלא מהני הפרה לאחר גירושין, אבל אי חיילא הפרה מהשתא ודאי דחיילא גם אחר גירושין, וכמו דאמרינן בריש פרקין (ע"ט דמייתי הש"ס ראיה מריב"נ דאפילו בדברים שבינו לבינה מיפר גם לאחר גירושין, משמע דליכא מאן דפליג עליה בהא, והפרה דלאחר גירושין לחוד הוא דלא הוי הפרה לת"ק. ובכתובות פרק אף על פי (כ"ג בדפי הרי"ף) הקשה הר"ן ז"ל אריב"ן מאי טעמא הוא מיפר דברים שבינו לבינה לאחר גירושין. ותי' כיון דמדינא השתא נמי חייל, אלא דאלמוה לשיעבודא דבעל כדמסקינן בגמ'. אפקועי זכות הפרתו לא אלמוהו. ומהשתא הוא דחייל לענין זה. ואין תירוץ זה מובן, דהא בעינן לאוקמי בגמ' (להלן פ"ה דאמרה לכי מגרשה. לפי זה תיקשי מאי טעמא דריב"נ. וכן הקשה הרשב"א ז"ל לעיל דף פ' (ד"ה היכי), וכתב עוד לתרץ שם, דכי היכא דסבירא ליה לר"ע בהריני נזירה לכשאתגרש דיכול להפר, דאזלינן בתר חלות הנדר, הוא הדין דסבירא ליה לריב"נ כה"ג בדברים שבינו לבינה. ואין הדבר דומה, כיון דעיקר הפרתו הוא משום דהוי (דנדרים) [דברים] שבינו לבינה. כי נדרה אחר גירושין לאו דברים שבינו לבינה הם.
ועוד דלפי משמעות לשון הרמב"ם ז"ל דבדברים שבינו לבינה אפילו כי מיפר לה כשהיא תחתיו כשנתגרשה אסורה. וכשחזרה ונישאת לו מותרת, וכמו שכתבתי לעיל בזה. אם כן היכן מצינו הפרה כזו לאחר חלות הנדר. ועוד דעל כרחך לא דמיין להדדי לגמרי נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה. דבעינוי נפש אפילו אם נדרה לזמן שאינה יכולה לשוב אליו עוד, כגון הריני נזירה לאחר שאנשא לאחר אפילו הכי יכול להפר. ואזלינן בתר חלות הנדר. ובדברים שבינו לבינה כה"ג ודאי לא מצי מיפר, דהא אפי' אם הוה מיפר לה בעודה תחתיו בטלה הפרתו לאחר שתנשא לאחר, כל שכן אם אין הפרתו מועלת אלא לזמן הזה. ואם כן מנ"ל למילף מעינוי נפש גם לאחר גירושין. וצריך לומר דאחר גירושין דמי דברים שביל"ב לעינוי נפש, כיון דמהני הפרתו לאחר גירושין. ות"ק סבירא ליה דעל כרחך לא מהני הפרה לאחר גירושין אלא היכא דחלה הפרתו מיד ומתחלת כשהיא תחתיו. אבל לאחר גירושין לחוד לא מהני הפרה. ובירושלמי ריש פרקין (פי"א ה"א) איתא לחד מאן דאמר דר' יוסי סבירא ליה דדברים שבינו לבינה גם כן מיפר אפי' לאחרים. וקאמר התם דר"י וריב"נ אמרו דבר אחד דמהני הפרה אם נדרה לכשתצא מרשותו ע"ש. והכא במתניתין משמע דמפרש טעמיה דריב"נ מפני שהיא אסורה לו לאחר גירושין מקניטתו והוא מגרשה, והוי דברים שבינו לבנה.
והשער המלך בהל' נדרים הקשה, דאמאי לא קאמר לעיל דאיכא בין נדרי עינוי נפש לדברים שביל"ב דאינו יכול להפר לאחר גירושין. ואין כאן קושיא כל כך, דהא בהא תליא, דכיון דאינו מיפר לעולם בדברים שביל"ב משום הכי אינו יכול להפר לאחר גירושין. ועיין משל"מ ז"ל (בפי"ב) [ה' נדרים פי"ג הי"ח] שכתב בפשיטות דברי הר"ן ז"ל דגם בדברים שביל"ב יכול להפר אפילו אם נדרה לאחר שנתגרשה. ולפי מה שכתבנו אין הדין ברור. ועיין מש"כ לעיל בדברי הרא"ש ז"ל גבי קונם שאני נהנה לבריות, דמשמעות דבריו ז"ל דאם היה לה עינוי נפש אחר גירושין היה יכול להפר. ואני כתבתי שם לחלק. ועיין ט"ז ז"ל (ביו"ד) בסי' רל"ד (ס"ק נ"ו) שכתב בפשיטות דיכול להפר, וכדברי הרא"ש ז"ל. ואין דבריו ז"ל מובנים, דהא במתניתין (פ"ג ע"ב) תנן דאינו יכול להפר מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה, וכמו שפירשתי לעיל דברי הרא"ש ז"ל.
גמ' אמר ליה אביי בשלמא כו'. אלא יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו, שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. והיה נראה דאביי פריך הכי אפילו למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, מכל מקום לאסור על חבירו אינו יכול, דהוי כמו פירות חבירו על חבירו. ואם כן הא דפריך הש"ס לקמן וכי אמרה הכי קדשי. ואפילו אמרה לכי מגרשה, ממאי דמהני. אפילו למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פריך, דעל חבירו אינו יכול לאסור, דהוי כפירות חבירו על חבירו. אבל הר"ן ז"ל לא פירש כן, אלא הא דפריך וכי אמרה הכי מי מהני, היינו למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אבל למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ודאי מהני. וכן משמע מהא דמדמי לה הש"ס לשדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדיש דלא קדשי. והיינו דוקא למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. אבל למ"ד אדם מקדיש ודאי קדשי, דאליביה הוי דבר שלא בא לעולם כדבר שבא לעולם. ומסקינן (להלן פ"ו ע"ב) דקונמות שאני דמפקיעין מידי שעבוד, ומהשתא לא חיילי, דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל. אבל לאחר שנתגרשה חייל שפיר, דלא אלמוהו אלא היכא דקיימא קמיה, וכמו שכתב הר"ן ז"ל. אבל למאי דסלקא דעתך מעיקרא דמדינא לא חייל השתא לא חייל נמי לאחר שנתגרשה. והכי מסקינן בכתובות (נ"ט ע"ב). אבל בשמעתין אמרינן דועוד שמא יגרשנה קאמר. ופי' [הר"ן] ז"ל דדא ודא אחת היא. אבל בלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה נראה דמפרש כפשטיה, דלריב"נ חייל מהשתא, ובזה אין הלכה כריב"נ.
ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' נדרים) בפ' י"ב (הלכה י') שכתב על דינא דמתניתין, ואף על גב דהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד הכא אלמוה לשעבוד הבעל ועשו חיזוק מפני שהוא מדבריהם. משמע מדבריו ז"ל דדוקא בשל דבריהם עשו חיזוק. אבל בשעבוד של תורה מפקיע מידי שעבוד. והיינו דמפקיע מידי שעבוד החוב שהוא של תורה. ואם כן תיקשי לדבריו ז"ל היכי דאמרה הנאת תשמיש עליך אמאי אינו מפקיע מידי שעבוד. והר"ן ז"ל כתב לעיל דף ט"ו (ע"ב ד"ה והא מן התורה) דבהא נמי טעמא משום דאלמוה לשעבוד הבעל או האשה. ולדברי הרמב"ם ז"ל הא התם שעבוד של תורה הוא, ובשל תורה לא עשו חיזוק. ונראה דהוא ז"ל כתב לדין הנאת תשמישי עליך שם בהלכות הקודמות (שם ה"ט) וכתב הטעם משום דהוי כאוסר פירות חבירו על חבירו. משמע דסבירא ליה דלא שייכא בזה הפקעת שעבוד, אלא כעין קנין הגוף יש לזה על זה. ולפי זה היכא דאמרה הנאת תשמישי עליך לא חייל הנדר כלל אפילו אחר גירושין, כיון דלא שייך בזה הפקעת שעבוד. וזה דלא כדברי הפרישה (ביו"ד) סוף סי' רל"ד שהביא הש"ך ז"ל (שם ס"ק פ"ג) והסכים על ידו. דבהנאת תשמישי גם כן יפר שמא יגרשנה. ולפמ"ש מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דלא כדברי הפרישה. וסייעתא להט"ז ז"ל שם (ס"ק ס"ג) שכתב גם כן דלא שייך בהא הפקעת שעבוד. אלא דהדבר פלאי שלא הביא דברי הר"ן ז"ל לעיל שכתב להדיא בהנאת תשמישי ג"כ הפקעת שעבוד, אלמא דאלמוהו לשיעבוד.
אך מש"כ הט"ז ז"ל עוד שם לענין שלא אציע לך מטתך כו'. דגם בזה לא שייך הפקעת השעבוד כיון דהיא עצמה מחויבת בזה צ"ע, דהא הר"ן ז"ל הקשה בשמעתין דהא בידה לומר איני ניזונת כו'. ומוקי לה הר"ן ז"ל דאסרה עליה כל הנאות מכל המלאכות שהאשה עושה לבעלה, ואפילו הכי אמרינן עליה דקונמות מפקיע מידי שעבוד. אלא דדברי הר"ן ז"ל צריך עיון מה שכתב דמתניתין לא במעשה ידיה לחוד מיירי, אלא בכל המלאכות. דאם כן מאי פריך הש"ס בכתובות ריש פרק המדיר (ע' ע"ב) במתניתין דאין צריך להפר לרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר, כיון דמיירי בכל המלאכות. משום הכי לא חייל נדרא. אלא נראה דמתניתין מיירי שפיר במעשה ידיה, ולא תיקשי הא בידה לומר איני ניזונת כו'. דלא חשיב בידה אלא אם התנאי הוא בידה, כמו לכשאפדנה, דבידו לפדותה, וכן לכי מגרשה בעינן שיהיה בידה להתגרש. אבל כל שאין בידה להתגרש אפילו אם בידה מצד אחר שיחול נדרה חשיב כדבר שלא בא לעולם, ועיין פני יהושע ז"ל פרק אף על פי מה שכתב בזה.
ומה שכתב הר"ן ז"ל דמלישנא דמתניתין ותהא אסורה לחזור לו משמע דמיירי הכא באוסרת כל הנאה שלה. דאי במעשה ידיה לחוד הא אפשר ליה ליזהר. גם בזה יש לדקדק, הא אפילו במעשה ידיה לחוד גם כן צריך להפר ויכול להפר, דהא הוי דברים שבינו לבינה. ולמה ליה לריב"ן למימר משום דאסורה לחזור לו. ועוד תיקשי לת"ק נמי אמאי לא יפר לפי הטעם שכתב הר"ן ז"ל דסבירא ליה לת"ק כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל. ובמעשה ידיה דחשוב בידה לדברי הר"ן ז"ל אם כן לת"ק נמי אמאי לא חייל. וי"ל דמשום הכי כתב להני תרי טעמי, דלמאי דבעינן לאוקמי דאמרה לכי מגרשה ליכא למימר לת"ק דטעמיה משום דלא חייל. דהא במעשה ידיה שפיר חייל, כיון דבידה שיחול נדרה. ועל כרחך צריך לומר דטעמיה משום דהפרה לא מהני לאחר גירושין. אבל למאי דמסקינן דקונמות שאני, ואפילו לא אמרה לכי מגרשה צריך להפר, משום דנדרה חייל מהשתא. צריך לומר דסבירא ליה לת"ק דלא חייל מהשתא, ולקמיה נמי לא חייל, דאי הוי מודה לריב"נ דחייל נדרא מהשתא. הפרה נמי הוי מהניא ביה, כיון דחייל נדרא מהשתא ודו"ק.