קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק אחד עשר · דף פה.
רבא אמר כו'. עי' ר"ן ז"ל שכתב דשמעינן מהא דרבא דאדם שאסר נכסיו עליו יכולין אחרים ליטול ממנו בעל כרחו, דשויא כעפרא בעלמא. ומיהו היכא דאיתשיל חייב לשלם, דנעקר הנדר מעיקרו. והקשה דאם כן אמאי יטלו כהנים בע"כ, ניחוש דלמא מיתשל, ועבדי כהנים איסורא למפרע. ומסיק דלא חיישינן דלמא מיתשל, כך כתב בשם הרשב"א ז"ל, והוא ז"ל מסיק דאפילו אי מיתשל לא עבדי כהנים איסורא, דקנין ממונם לא בטל על ידי שאלה. וחששא דשאלה ביאר הרשב"א ז"ל בחידושיו דהיינו דילמא מיתשל אקצתן, והשאר נשארו באיסורן, ואם כן הנך שלא הותרו בשאלה עבדי איסורא. ולכאורה הוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ועיין לעיל (כ"ה בחילוק שבין משנה למעמיד. אבל הכא מסתברין דברי הר"ן ז"ל דלא מהני שאלה בזה, כיון דכבר זכו הכהנים בשלהם, וכבר אין לו חלק בהם. דעיקר הזכיה שלו הוא טובת הנאתו, והיינו קודם הנתינה. אבל אחר שבא ליד הכהנים אין לו עוד שום חלק בהם, ואפילו ישאל אחר כך אין זה בכלל הנאה ממנו, כיון דלקחו בהיתר.
אך מ"ש כן גם לענין האוסר נכסיו עליו דלא מהני שאלה אחר זכיה של אחרים, בזה יש לדון. ולא מיבעי למאן דסבירא ליה דמהני שאלה גם בתרומה שבא ליד כהן, אלמא דע"י שאלה פקע קנינו של כהן, והכי נמי על ידי שאלה ממילא פקע קנינו של הזוכה. ונהי דיש לומר דגבי תרומה שאני, כיון דפקע שם תרומה ממילא הדרא לטבלא ובטל קנינו של כהן. מכל מקום אכתי תיקשי מהא דיכול לשאול אחטאות וכל הקרבנות, אף על גב דכבר זכה בהן הקדש, וכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה. ואפילו לאחר ששחטו מהני שאלה, כמו בשחוטי חוץ, וכמו שהארכתי בזה לעיל, אלמא דשאלה מבטל הקנין. וי"ל דהתם לאו בתורת הפקר זכו בה, אלא מדעת הנותן התרומה לכהן והקרבן ליד גזבר, ומשום הכי מהני שאלה להפקיע הקנין. אבל הכא מטעם הפקר הוא דזכי בה. ולא מצינו שאלה בהפקר. וכמו שכתב הר"ן ז"ל. וגם בזה יש לפקפק, כיון שיכול לשאול על נדרו זכות השני ממילא בטל, ואין זה שאלה בהפקר.
ועוד דעיקר חידוש דברים שחידש[ו] הרשב"א והר"ן ז"ל דהאוסר הנאת נכסיו על עצמו יכול אחד לזכות בהן דהוי כהפקר קשיא לי טובא, חדא מדבריו ז"ל לעיל (מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע) גבי אב שאמר לבנו קונם שאתה נהנה מנכסי, כתב הוא ז"ל דהנכסים שלו הם. ומשום הכי נותנן לבניו או לאחיו. אלמא אף על גב דאסורין בהנאה עליו מכל מקום ברשותו הם ושייך לבניו, ומה בין אם הנכסים אסורים עליו מנדר אביו או מנדר עצמו. ועוד דלא עדיף מה שאסר הוא עצמו עליו באיסור הנאה ממה שאסרה התורה עליו באיסור הנאה דרשות בעלים עליהם. כדמוכח בסוכה (ל"ה ע"א), דפליגי התם בטעמא דאתרוג של ערלה פסול. איכא מאן דאמר לפי שאין בו היתר אכילה. ואיכא מאן דאמר לפי שאין בו דין ממון, דלא שויא פרוטה. ומסיק התם דבהיתר אכילה כ"ע מודו דבעינן. כי פליגי בדין ממון. והשתא אי נימא דדבר האסור בהנאה אין רשות בעלים עליו אם כן מאי טעמא דמאן דלא מודי בדין ממון. הא לאו שלכם הוא. דהרי הוא כהפקר. אלא ודאי משמע דרשות בעלים על כל איסורי הנאה. וכן משמע מהא דילפינן מקרא דממשקה ישראל דאין מביאין קרבן מערלה. ואי נימא דאיסורי הנאה הפקר הם. ואין להם רשות בעלים. פשיטא דאין מביא קרבן מהם. דהא בעינן שיביא משלו. ועוד דהיכי חל הקדש עלייהו כלל, כיון דלאו שלו הם. ואטו היכא דאסר אדם על עצמו איזה דבר בקונם פרטי. לא יוכל אחר כך לאוסרו לעשותו הקדש גמור, כיון דלאו ברשותו הוא. וכן משמע מהא דאיתא בעירובין פרק בכל מערבין (ל' ע"א), ככר זו עלי מערבין לו בה. ופרש"י ז"ל שם (ד"ה אוכל) בלשון אחר דאסר עליו בהנאה, ואפילו הכי מערבין לו בה, דמצות לאו להנות ניתנו. ולפי סברא הנ"ל הא בעירוב צריך לזכות, והכא אי אפשר לזכות לו, דאסר עליו בהנאה. והרי הוא הפקר. ועוד דאם כן בחמץ של איסור הנאה לא יעבור בבל יראה, כיון דאיסור הנאה לאו ברשותו הוא. ואם כן למה לי קרא (פסחים ה' ע"ב) דשל גבוה אתה רואה. תיפוק ליה דבכל איסורי הנאה ליכא בל יראה. וי"ל דלא כתבו ז"ל כן אלא דוקא היכא דאסר על עצמו בהנאה, דזה הוי כהפקר. אבל לא באיסורי הנאה של תורה. אבל אין טעם מספיק לחלק ביניהם.
הן אמת דמהא דאמר ר"א (שם ו' ע"ב) ב' דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו. חמץ משש שעות ולמעלה. משמע דאיסור הנאה אין רשות בעליו עליו. ומה שהוכיחו כן מהא דרבא אינו מכרחת. דהכא דלא הוי אלא טובת הנאה שפיר בטלה על ידי איסורו, וכל שכן לפי מה שכתבתי לעיל דרבא גופא למ"ד טובת הנאה אינה ממון קאמר, דודאי אין ראיה. והש"ך ז"ל (חו"מ סימן ש"נ סק"א) הביא דעת רש"ל ז"ל דחולק על זה גם כן. ועיין בזה בנודע ביהודא מהדורא תנינא בחלק יו"ד שאלה קמ"ט מש"כ בזה, וכתב שם דהואיל ואי בעי מיתשיל דהרשב"א ז"ל היינו על התרומה אינו מובן, דמה יועיל אם ישאל על התרומה, הא צריך להפריש אחרים תחתיהם. ובלאו הכי כבר כתבתי דהואיל לא שייכא הכא כלל. ועוד כמה הערות יש לי בדבריו ז"ל, ולא רציתי להאריך. ודוק בכל הנ"ל.