קרן אורה על נדרים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק אחד עשר · דף פד:
אלמא טובת הנאה אינה ממון כו'. ובעי רב אושעיא לאוקמא בפלוגתא דרבי וריבר"י בגונב טבלו. ודחי הש"ס דמצינן למימר דתרווייהו סבירא ליה דהוי ממון, וכן איפכא. ומסיק רבא דמתניתין סברי דהוי ממון. אבל בכהנים סתם שויא כעפרא בעלמא ובטלה טובת הנאתו, כיון דהוא אינו יכול ליתן לשום כהן. והרשב"א ז"ל הקשה אכתי אמאי יטלו בעל כרחו, הא יכול לקבל טובל הנאה מאחרים והם יתנו לכל מי שירצו. וי"ל דעיקר טובת הנאה הוא מדכתיב בהו נתינה, דזכתה לו תורה בנתינה למי שירצה, אבל הכא דאסר הנאת כל הכהנים ממנו ואין הנתינה בידו משום הכי אין לו עוד טובת הנאה בזה. ויתבאר עוד מזה לקמן.
ויש לדקדק בהא דדייק הש"ס מסיפא דלהני לא משום דטובת הנאה ממון, הא אפילו אינה ממון, כיון דהנתינה ברשותו, כיון דנותן להם ולא לאחרים אמאי לא יחשב זה להנאה. וצריך לומר דהוי כנותן להם משלהם, והוא לא אסר עליהם אלא הנאה משלו. ולפי זה סלקא מסקנא דשמעתין דטובת הנאה ממון. ומשום הכי יטלו אחרים. וכן משמע מרישא דמתניתין דלא תנן מעשר עני משום דאית ליה טובת הנאה, ודוקא היכא דאסר הנאת כל הכהנים בטלה טובת הנאתו ושויא כעפרא בעלמא. ואם כן בגונב טבלו של חבירו קיי"ל כרבי דמשלם לו דמי טבלו. וכן פסקו הרא"ש (קידושין פ"ב סוס"י ל"א) והר"ן ז"ל (שם כ"ג ע"א בדפי הרי"ף) בסוף פרק האיש מקדש כשמעתא דהכא דטובת הנאה ממון, אף על גב דבקדושין סלקא שמעתא דאינה ממון מכל מקום רבא מסיק הכא דהוי ממון. וקיי"ל כרבא. ואין זו ראיה כל כך, דרבא לפרושי מתניתין אתי. מכל מקום סתמא דמתניתין גופא משמע דטובת הנאה ממון, מדיטלו אחרים ולא הם.
אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ה מהלכות אישות (הלכה ו') דטובת הנאה אינה ממון, וכעולא שם בקדושין (נ"ח ע"א). וכבר הקשו עליו מפרשי דבריו ז"ל, דאם כן אמאי פסק הכא (ה' נדרים פ"ז הי"א) כמתניתין דיטלו אחרים. וכתב הכסף משנה בשם הר"מ המעילי ז"ל דנדרים שאני, דוויתור אסור במודר הנאה, ואפילו למ"ד אינה ממון חשיב הנאה. ועוד דאיסור הנאה אפילו לתתו בהנאה אסור, כמו יין נסך דאסור לתתו לעובד כוכבים. והכי נמי גבי מודר, כיון דאסור לאיתהנויי מיניה אסור לתת התרומות אף על פי שאינן שלו עיין שם. ומה שכתב דומיא דיין נסך אינו מובן, דהתם אסור ליהנות ביין נסך, וכשנותנו לעובד כוכבים הרי הוא נהנה ממנו, דהעובד כוכבים מחזיק לו טובה. אבל הכא הכהן אסור ליהנות משל ישראל. וכיון דטובת הנאה אינה ממון ואין זה שלו אמאי לא יהיה רשאי ליתן לו. ועוד דמתניתין יטלו אחרים קתני, משמע דהם אסורים ליטול אפילו מעצמן. ועיין לעיל דף (ל"ח) [מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע] שכתב הר"ן ז"ל גבי אב שאסר נכסיו על בנו דתנן התם (ב"ק ק"ט ע"א) דנותנו לבניו או לאחיו היינו דוקא שאין נותן להם בידים. אבל ליתן להם בידים אסור, דמיתהני מטובת הנאה דידהו, דומיא דתורם משלו על של חבירו (לעיל ל"ו ע"ב), דאי הוה טובת הנאה לבעל הכרי היה אסור לתרום לו דמיתהני בעל הכרי בטובת הנאה. ולכאורה אין הנידון דומה לראיה דהתם בתורם משלו הוי הנאה גמורה דמהני לבעל הכרי, כיון דיש לו בהן טובת הנאה, והרי זה כנותן לו מתנה. אבל הכא הוא אסור בהנאת נכסי אביו, אבל בניו ואחיו מותרין בהנאתן.
מכל מקום דינו של הר"ן ז"ל אמת, והוי דומיא דכל איסורי הנאה דאסור ליתנן במתנה, כמו ביין נסך דאסור ליתן לעובד כוכבים, דזה חשיב הנאה מה שחבירו מחזיק לו טובה. ומטעם זה לא הבנתי דברי הב"י ביו"ד סי' רט"ז שכתב להתיר אפילו ליתן בידים. אבל הכא נראה דלכ"ע מותר ליתן בידים, דהוי כשל אחרים אפילו אם הם מחזיקים לו טובה, הא הוא שרי ליהנות מהם, אבל הוא אינו מהנה אותן. ועיין בתוס' י"ט פרק (יו"ד) [פ"ט מ"י] דב"ק שכתב דהנתינה בידים הכא תליא בפלוגתא דהר"ן והב"י ז"ל גבי נותנו לבניו כו'. ולענ"ד אין זו דומה לזו. ומהא דאמרינן לעיל (ל"ו ע"ב) בתורם משלו על של חבירו הא מיתהני בטובת הנאה לכאורה מוכח דסבירא ליה דטובת הנאה ממון, דאי אינה ממון אינו מהנהו. וצריך לומר דהתם אפילו אינה ממון כיון דיכול לקבל פרוטה מישראל הרי הוא מהנהו. אבל הכא כיון דאינה ממון אין תרומה ומעשר בכלל נכסיו שאסרן על הכהנים.
ומ"ש עוד משום דוויתור אסור במודר הנאה גם כן קשה, דאמאי לא מוקי ר' אושעיא לרומיא דרישא אסיפא הא כר"א (לעיל ל"ב ע"ב) הא כרבנן, ועוד למה ליה לרבא לעיל לאוקמי לברייתא דתני במעשר עני במעשר המתחלק בגורן, לוקמה דטובת הנאה אינה ממון, וכרבנן דלא אסרי וויתור.
אלא דמהתם תיקשי נמי איפכא, לשיטת הרא"ש ז"ל דבנדרים גם כן אינו אסור אלא אי טובת הנאה ממון, אם כן אמאי לא מוקים רבא לברייתא דתני מעשר עני כמ"ד אינה ממון, אלא שמע מינה דבכל הני דאית ליה בהן טובת הנאה אסור המודר ליהנות מהם. ומשמעתא דקדושין נמי מוכח דאין להוכיח ממתניתין דטובת הנאה ממון, מדלא פריך ממתניתין עליה דעולא, דאמר התם (נ"ח ע"א) דאינה ממון, וכן מאי מיבעי להו התם בזה, כיון דאיכא למיפשט ממתניתין דילן. ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה דממתניתין לא מוכח כלל, אלא אפילו אינה ממון יטלו אחרים ולא הם. והא דתלי לה הש"ס בפלוגתא דטובת הנאה היינו למאי דסלקא דעתך דקשיא רישא אסיפא, ועל כרחך צריך לומר דתנאי היא דפליגי בטובת הנאה. אבל למסקנא דמחלק רבא בין רישא וסיפא. ורישא דאסר לכל כהנים שויא כעפרא בעלמא, תו לא נחתינן כלל לפלוגתא דטובת הנאה אי הוי ממון. דאפילו לאו ממון הוא חשיבא הנאה, כיון דיכול לקבל פרוטה, ועיין בש"ך ח"מ סי' ש"ן (סק"א) שהאריך גם כן קצת בזה. ומסיק נמי להלכה דטובת הנאה ממון לא הוי. וע"ש שהביא בשם המרדכי דרבא גופיה סבירא ליה דאינה ממון. והיינו כמ"ש, דהכי משמע משינויא דרבא לעיל דברייתא מיירי דוקא במעשר עני שבגורן ולא מוקי לה בכל מעשר וכדברי האומר דאינה ממון. וכולה שמעתא דפסחים פ' אלו עוברין (מ"ו ע"ב) במתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה אזלי דטובת הנאה אינה ממון, מדמוקי התם פלוגתא דר"א ור"י בהואיל. וכפירוש הרי"ף ז"ל (שם ט"ו ע"א בדפי הרי"ף) הואיל ואי בעי מיתשיל עליה. אבל בלי זה לא עבר בבל יראה, משום דטובת הנאה אינה ממון. ומסקנא דשמעתא התם דבהואיל פליגי, ומוקי לפלוגתא דרבה ורב חסדא בהואיל בפלוגתא דר"י ור"א.
ולדידי קשיא דברי הרא"ש ז"ל אהדדי, דבקדושין (פ"ב סוס"י ל"א) פסק דטובת הנאה ממון, ואם כן על כרחך צריך לומר דרבי בגונב טבלו של חבירו הכי סבירא ליה, דאי לאו הכי איהו דלא כמאן. ואם כן היכי מוכיח הוא ז"ל בפסחים (פ"ג סימן ו') דהלכה כרב חסדא דאמרינן הואיל מהא דרבי קאמר התם דהלכה כר"א. ור"א אית ליה הואיל. ולפי הנ"ל מנ"ל דרבי מטעם הואיל פסק כר"א, דלמא מטעם טובת הנאה דסבירא ליה דהוי ממון. והיה נראה לומר לשיטת הרא"ש ז"ל דדוקא לענין חמץ הוא דאמרינן התם דלכ"ע אינה ממון, היינו דאין לו קנין בגוף החלה והתרומה ולא עבר בבל יראה, דשל אחרים הוא. אבל לענין קדושין ונדרים וגניבה שפיר הוי ממון. אבל לפי האמת זה אינו, דהא חזינן דלענין חמץ חשיב כשלו מטעם מיגו דאי בעי מיתשיל עליה. אף על גב דבעלמא לא מהני הך הואיל לאחשוביה כדידיה, אם כן כל שכן טובת הנאה דמהני בעלמא פשיטא דמהני לענין חמץ. ואף על גב די"ל דהואיל לא שייך בעלמא לא לענין קידושין ולא לאיסור הנאה, דהא אי מיתשיל עליה צריך להפריש אחרים תחתיהם. ודוקא לענין חמץ הוא דשייך למימר הואיל למיחשביה כאילו הוא ברשותיה. ועיין תוס' שם בפסחים מה שהקשו ממצה של מעשר שני נמי נימא הואיל, ואי בעי מיתשיל עליה. ולפי הנ"ל ניחא קצת. מכל מקום לענין טובת הנאה לא מסתבר לחלק. ואי לענין קדושין חשיב ממון שלו הכי נמי לענין חמץ. ועיין ש"ך ז"ל שם (חו"מ סימן ש"נ סק"א) כתב דהרא"ש ז"ל בשם ר"ח הוא דפסק הכי, וליה לא סבירא ליה, וכמו שהביא שם דברי הפוסקים.
ובב"מ דף י"א ע"ב נמי משמע דרבא גופיה סבירא ליה דטובת הנאה אינה ממון, גבי מעשה דר"ג וזקנים, דמוכח מינה דלא בעינן עומד בצד שדהו. ובעי לאוקמי התם שהקנה להם מטלטלין אגב קרקע, ואמר רבא התם דטובת הנאה אינה ממון לא לאקנויי בחליפין ולא אגב קרקע. ולשיטת הר"ח ז"ל על כרחך צריך לומר דדוקא לענין לאקנויי בחליפין או אגב קרקע לאו ממון הוא. אבל בעלמא שפיר הוי ממון. ועוד דמסתמא דהש"ס התם משמע דהוי ממון גם לאקנויי אגב קרקע, וכדדחי התם ולא היא, דבחליפין לא שייכא לאקנויי משום דנתינה כתיב בהו. אבל אגב קרקע שפיר מצי לאקנויי. ולדעת הרי"ף ז"ל שהשמיט הא דדעת אחרת מקנה אותה, ועל כרחך מוקי להא דר"ג וזקנים שהקנה להם מטלטלין אגב קרקע. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל שם (ב"מ פ"ב סימן ל') איכא לאקשויי ומה רבא דסבירא ליה בעלמא טובת הנאה ממון קאמר דלא הוי ממון לאקנויי אגב קרקע. כל שכן לדידן דקיימא לן דאינה ממון דלא מצי לאקנויי אגב קרקע. אבל לפי מה (שכתב) [שכתבתי] דרבא נמי סבירא ליה דאינה ממון אתי שפיר, דרבא סבירא ליה כי היכי דלאו ממון הוא בעלמא הכי נמי דלא הוי ממון לאקנויי בדרכי הקנין, וסתמא דהש"ס מסיק ולא היא, דאגב קרקע מצי לאקנויי, כיון דהתורה זכתה לו בנתינתה אף על גב דאין זה ממון מכל מקום יכול להקנותה אגב קרקע, דהוי דרך נתינה.
ומהך שמעתא דב"מ (שם) דמסיק הש"ס דבחליפין לא מצי לאקנויי משום דנתינה כתיב ולא דרך מכר מוכח דלכ"ע אסור לישראל לומר לכהן תן לי סלע ואתן לך תרומותי, דזה הוי דרך מקח, ולא הותר לו אלא לקבל מישראל הרוצה ליתן לו סלע שיתן לבן בתו כהן. ובהך טובת הנאה הוא דפליגי אי הוי ממון או לא. ומאן דאמר דהוי ממון, אף על גב דאין הבעלים רשאים לתבוע טובת הנאתן מהכהן, מכל מקום כיון דזכתה לו תורה בנתינה ויכול לבוא לידי ממון על ידי טובת הנאתו משום הכי חשיב כאלו הוא ממונו.
ולענין אם לקחן הכהן בעל כרחו כתבו התוס' ז"ל בפרק הזרוע (חולין קל"א ע"א ד"ה יש בו) דדברים שיש בהן טובת הנאה הבעלים מוציאין מיד כהן. וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל שם (מ"ה ע"ב בדפי הרי"ף) גבי הא דר"ז (שם קל"ג ע"א) מריש הוי חטפי מתנתא שכ' הר"ן ז"ל היינו למ"ד טובת הנאה ממון, אבל הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' תרומות (הלכה ט"ו) כתב דאם לקח הכהן בעל כרחו זכה, דטובת הנאה אינה ממון. ונהי דאסור ליטול לכתחלה בלא רשות בעלים, אבל בדיעבד זכה. אבל במתנות עניים אפילו לכתחלה מותר ליקח בלי רשות בעלים. וגם הבעלים אינן מחוייבין ליתן לכל מי שתובען. והר"ן ז"ל בריש פרק הזרוע (שם מ"ה ע"א בדפי הרי"ף) הוא כמסתפק בזה למ"ד טובת הנאה אינה ממון אי יכולים הבעלים להוציאן אם לקח הכהן בעל כרחו. אבל למ"ד טובת הנאה ממון פשיטא ליה דיכול להוציא, וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל כנ"ל. ולדידי מספקא לי גם למ"ד טובת הנאה ממון, למאי דכתיבנא דהוא אינו יכול לקבל טובת הנאה קודם הנתינה, אם כן כי היכי דאסור להזכיר טובת הנאה קודם הנתינה אפשר דגם לאחר שכבר זכה הכהן דאין יכול להוציא מידו. וכן משמע מהא דמספקא להו בב"מ דף ו' (ע"א) אי תקפו כהן אי מוציאין מידו, וכמו שהקשו התוס' ז"ל התם (שם ד"ה והא) כן. ומה שכתבו התם דאינו יכול לתובעו אלא דמי טובת הנאה, בזה ודאי נראה דאינו יכול לתבוע קודם נתינה.
ולפי זה הא דאמר רבי בגונב טבלו דמשלם דמי טבלו י"ל דדוקא אם גנב טבלו, דלא הוברר חלק הכהן עדיין. וגם יש לו בתרומה ומעשר גופיה טובת הנאה, משום הכי משלם לו דמי כולו. אבל אם גנב תרומה מיד ישראל אפשר דאין צריך לשלם גם לרבי, דלאו ממון גמור הוא כיון שאין יכול לתבוע. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות גניבה (הלכה ה') משמע דדוקא למ"ד טובת הנאה אינה ממון הוא דפטור אם גנב תרומה. אבל למ"ד טובת הנאה ממון חייב לשלם לישראל. והשתא לפי זה הא דקיי"ל (חולין ק"ל ע"ב) דמזיק מתנות כהונה פטור היינו הבעלים עצמן פטורים לשלם לכהן, דהוי ממון שאין לו תובעים אבל אם הזיק אחר המתנות אפילו ביד ישראל מחוייב לשלם לבעלים כפי טובת הנאה שבהם, כמו בגנב תרומה מיד ישראל דמשלם למ"ד טובת הנאה ממון, וכמו שיתבאר לקמן בס"ד.
ובירושלמי בפרקין (הלכה ג') פליגי ריבר"ח ור"י, ריבר"ח אמר דנותן ישראל מעשרותיו בטובת הנאה. היינו דמותר לומר לכהן הא לך תרומה בטובת הנאה שתתן לי, ויליף מקרא דאיש את קדשיו לו יהיו. ור' יוחנן אמר דאין נותן מעשרותיו בטובת הנאה, ולו יהיה דריש דיכול ליתנם לכל מי שירצה, היינו דהכהן אסור ליטול מעצמו, וכמו שכתבתי לעיל. וקאמר התם מתניתא פליגי על ר"י, אומר הוא לישראל הא לך סלע זה ותן בכור זה לבן בתי כהן. ולמאי דפרישנא דהא דאסר ר"י הוא לומר הא לך המעשר בטובת הנאה. אם כן מאי קושיא, דהכא הבעלים אין אומרים, וישראל אחר הוא דקאמר. ועל כרחך צריך לומר דלר"י אסור גם לקבל שום טובת הנאה בעד נתינתו, ולא הותר אלא היכא דרוצה ליתן לשנים, דמקיים מצות נתינה בלאו הכי, ואם כן ריבר"ח נמי י"ל דלא התיר אלא היכא דישראל אומר לו הא לך סלע כו' אבל הוא אסור לומר.
אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות תרומה הלכה כ' וכ"א נראה דפסק כר"י, ולא אסר אלא לומר הא לך חלק זה בטובת הנאה. והא דתניא דרשאי הישראל לומר הא לך סלע היינו כשרוצה ליתן לשנים. ועיקר הדבר הוא, היכא דהוא רוצה לקיים מצות נתינה מעצמו לכהן שהוא רוצה מותר לקבל מישראל שיתן לזה. אבל הבעלים אסורין לעכב נתינתן בשביל טובת הנאה. וכי פריך לר"י מהא דאומר הוא לישראל הא לך סלע היינו דסלקא דעתך דמיירי דהבעלים אינם רוצים ליתן בלא טובת הנאה. ומשני דמיירי כשרוצה ליתן לשנים, ופריך התם לר"י בר"ח ממתניתין דיטלו על כרחו. ולריב"ח דאמר אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה אמאי יטלו על כרחו. ומשני באומר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר, כשאינו רוצה ליתן כלל יכולין הכהנים ליקח ממנו בעל כרחו. ואף על גב דהוי ממון שאין לו תובעים, היינו לענין אם הזיק, דכל מי שיתבענו יאמר לאחר אתן, אבל הכהנים עצמן היכא דאינו רוצה ליתן כלל יכולין ליקח את שלהם בע"כ.
ורואה אנכי חילוק בזה בין שינויא דהירושלמי לשינויא דרבא בש"ס דילן, דרבא משני משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים, ואם כן בלוים נהנים לי אסורים במעשר אם כבר הפרישו הבעלים מהם תרומת מעשר, כיון דהמעשר חזי נמי לדידיה, דמעשר ראשון מותר לזרים, ולא שויא כעפרא בעלמא. ונהי דבעלמא היכא דלא אסרן בהנאה יכולין ליטול בע"כ אם אינו רוצה ליתן כלל, דשלהם הוא. אבל הכא כיון דיש לו גם כן זכות חל עלייהו איסור הנאה, ואסורים ליטול מעשר. אבל לשינויא דהירושלמי כל שאינו רוצה ליתן כלל אין לו בהם שום חלק, ויכולין (ליתן) [ליקח] בע"כ אפילו במודר הנאה. וכן נפקא מינה בשאר מתנות כהונה, כמו זרוע ולחיים, דלרבא אסורים ליטול בע"כ, דהא חזיא נמי לדידיה. ולשיטת הירושלמי נוטלין בעל כרחו כל שאומר שאינו רוצה ליתן כלל. וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נדרים (הלכה י"א). מי שאסר הנאתו על הכהנים והלוים, נוטלין מתנותיהם בע"כ. משמע כל המתנות, אפילו אותן הראוים גם לו. אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל אין ראיה, דאיהו לשיטתו דפסק (ה' אישות פ"ו ה"ה) דטובת הנאה אינה ממון. ורבא אליבא דמ"ד טובת הנאה ממון הוא דאמר הכי דדוקא בתרומה דשויא כעפרא בעלמא. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל שם (בה' נדרים). והוא הדין במתנות עניים עם העניים צ"ע, דבמתנות עניים אפילו אמר עניים אלו יכולין ליטול, כדאמרינן (לעיל פ"ג ע"ב) גבי שאני נהנה לבריות, ויכולה ליהנות בלקט כו'. שוב ראיתי בתוי"ט במתניתין שעמד על זה.
העולה משיטת הירושלמי דהא דטובת הנאה אי הוי ממון או לא תליא בהא, דלמ"ד אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה הוי ממון, ולמ"ד אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה לא חשיב ממון. וי"ל דתלמודין גם כן בהא פליגי. ומה שכתב להוכיח מהא דאסור לאקנויי בחליפין דהוא הדין דאסור ליתן בטובת הנאה, יש לחלק, דבטובת הנאה מכל מקום חשיב נתינה. ושמעינן מינה דעל כרחך לא אמרינן דטובת הנאה אינה ממון אלא במתנות כהונה, משום דקיי"ל אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנאה. אבל דבר שיכול ליתן בטובת הנאה, כמו בעל הבית מלאכתו למי שירצה, ודאי דטובת הנאה כזו הוי ממון. ועל פי זה לא הבנתי דברי רמ"א ז"ל ביו"ד סי' ק"ס שכתב המחבר דאסור להלוות על מנת שיתן לו כל מלאכתו. וכתב הרמ"א ז"ל על זה ולמ"ד טובת הנאה ממון הוי רבית קצוצה. מדבריו משמע דבכה"ג גם כן פליגי, ולפי הנ"ל ליכא פלוגתא בהא. ולכ"ע חשיב ממון, כיון דיכול ליתן מלאכתו בטובת הנאה.
הגונב טבלו פלוגתא דרבי וריבר"י. ובעי הש"ס למימר דפליגי בטובת הנאה, ומסיק (להלן פ"ה ע"א) דטעמא דרבי משום דקנסוהו לגנב כו'. ובקדושין בפרק האיש מקדש (דף נ"ח ע"ב) מוקי לה הש"ס דפליגי בדשמואל, דחטה אחת פוטרת את הכרי, ורבי סבירא ליה כדשמואל. ומשום הכי משלם לו דמי טבלו, דיכול לומר לא הייתי מפריש אלא חטה אחת. וכבר כתבו הראשונים בזה, אפילו אי נימא דמהתורה צריך ליתן כדי נתינה מכל מקום אין זה אלא מצוה, ואם לא רצה לקיים המצוה מפריש חטה אחת ומוציא מידי טבלו, והכל שלו, דאין יכול לקיים עוד אחר שכבר הפריש. וראיתי לאחד ממחברי זמנינו שהקשה בזה אם כן אפילו למאן דלית ליה דשמואל הא יכול לומר לא אקיים מצות הנתינה, וכמו שכתב הר"ן ז"ל ריש פרק הזרוע (חולין מ"ד ע"ב בדפי הרי"ף) דאין זה אלא מצוה. ודברי הבל הוא, דנהי דאין כופין אותו לקיים מצות נתינה. אבל מכל מקום לאו שלו הוא, אלא שאין לו תובעים, ולפי זה לא פליגי אלא בטבול לתרומה, וכמו שפירש רש"י ז"ל בקדושין (נ"ח ע"ב ד"ה ואיבעית אימא) ועיין מהרש"א ז"ל שם שכתב דלהאי אוקימתא אתי שפיר מתניתין דקדושין (נ"ח ע"א) נמי המקדש בתרומה, ואין דבריו ז"ל מובנים.
ובתר הכי אמר דכ"ע אית ליה דשמואל וטעמא דר"י בר"י משום דקנסוהו לבעל הבית. אי נמי דכ"ע לית ליה דשמואל, וטעמא דרבי משום דקנסוהו לגנב. והקשה מהרש"א ז"ל התם לאוקימתא קמייתא דפליגי בטובת הנאה מאי אריא דפליגי בגונב טבלו, ליפלגו בגונב תרומה מיד ישראל. ולענ"ד אין כאן קושיא, כמו שאבאר. דיש לדקדק במאי קמיירי, אי כשהגניבה בעין, אם כן מאי טעמא דר"י בר"י דאמר אינו משלם אלא דמי חולין, אפילו אי טובת הנאה אינה ממון גניבה היא בידו וחוזרת לבעליה. ודוחק לומר דפליגי לענין תשלומי כפל. אלא נראה דמיירי שכבר אכלן הגנב. והכי איתא בהדיא בתוספתא פ"ג דמעשר שני (ה"ט) דפליגי באוכל טבלו של חבירו. ולפי זה אתי שפיר, דדוקא בגונב טבל פליגי, התם הוא דקאמר רבי דמשלם דמי כולו בין לטעמא דטובת הנאה ממון בין לטעמא דקנסא. לטעמא דטובת הנאה ממון סבירא ליה לרבי דמשלם דמי טבל כולו, אף על גב דאין בו אלא טובת הנאה מכל מקום כיון דלא הופרש עדיין הרי כולו ברשותו, וצריך לשלם דמי כולו. ולא הוי מצי לאפלוגי בגונב תרומה עצמה ואכלה, דבזה לרבי גם כן אינו משלם אלא טובת הנאה שבה. ועיין ר"ן ז"ל שכתב דבאמת אינו משלם אלא לפי טובת הנאה. וכ"כ הרשב"א ז"ל. אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דמשלם דמי כולו. ולטעמא דקנסא אתי שפיר טפי, דפלוגתייהו לא שייכא אלא בגונב טבל, וקנסוהו לגנב לשלם דמי כולו, כיון דצריך לשלם בעד החולין קנסינן ליה ומשלם דמי כולו. אבל בגונב תרומה ואכלה ודאי פטור לכ"ע, וכדקיי"ל המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור.
ועל פי זה יתבארו דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות גניבה (הלכה ד' - ה') שכתב שם הגונב טבלו של חבירו ואכלו משלם דמי טבלו וכן הגונב חלבו כו'. גנב תרומה שהפרישה ישראל אינו משלם כפל דטובת הנאה אינה ממון. ומאי שנא דבגונב טבל כתב ואכלו, ובגונב תרומה לא הזכיר אכילה. ועוד דבגונב טבל לא הזכיר כפל. והכא גבי תרומה כתב דאינו משלם [כפל] ודין הקרן לא הזכיר. ולפי הנ"ל ניחא, דבגונב טבל קמ"ל דצריך לשלם דמי טבלו. והיינו דוקא באכלו, דאם הם בעין לא שייכא תשלומין בזה כלל. וטעמא משום קנסא. דאין לומר דטעמא משום דאפשר כדשמואל, דהא סתמא כתב הגונב טבלו משלם דמי טבלו. משמע דמשלם נמי דמי מעשרות. ועל כרחך משום דקנסוהו לגנב. אבל בתרומה אם אכלה פשיטא דפטור, ולא שייך הכא קנסא, ומידי דהוי אמזיק, ואפילו מקרן פטור, וכי איצטריך לאשמעינן היכא דהתרומה בעין וחוזרת בעינה. והוי סלקא דעתך דאיצטריך לשלם כפל, קמ"ל דפטור מכפל, דטובת הנאה אינה ממון. וי"ל עוד, דהיכא דאכל את התרומה אפילו למ"ד טובת הנאה ממון פטור, כיון דפטור מעיקר הממון משום דאין לו תובעים, או כדילפינן מקרא התם, ה"נ דפטור מטובת הנאה של בעלים, ועיין בפרי חדש ביו"ד (סימן ס"א) ובפלתי שם (סק"ד), ובדברי הירושלמי הכא (פי"א ה"ג) מבואר דבבכור יש בו טובת הנאה גם כן. ועיין בבכורות ריש פרק עד כמה (כ"ו ע"ב) ובערכין דף כ"ח (ע"ב) במשנה (מחרים אדם כו') [חרמי כהננים] ליתן לבן בתו כהן ותמורה ל"ב (ע"א) ברש"י (ד"ה הקדש) ותוס' ז"ל (ד"ה מקדישין). ועיין בטעם המלך בפ"ה מהלכות אישות. ודו"ק.