קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי · דף טו:
משנה, חמשה דברים בעולה מצטרפין. ופי' רש"י ז"ל לחייב משום מעלה בחוץ, ועיין בתוס' זבחים (ק"ט ד"ה עולה) ובתוי"ט כאן שכ' דלענין העלאה בחוץ לא מצטרפי, וכן בדין, כיון דלא חזי להקטיר בפנים חצי זית מכל א' לאו הקטרה הוא. ועוד כתבו ז"ל, דהא יין שיעורו בג' לוגין וחלב שיעורו בכזית, וכיון דאין שיעורן שוה איך מצטרפי, ופירשו הם ז"ל דלענין פיגול קאמר, ואשמעינן דאפילו בכמה מינים מצטרפי, והיינו לאפוקי מדר' יהושע (שבת , דאיכא למ"ד אליביה דתמחויין מחלקין אפילו לקולא, והא דחלב ויין מצטרפין אף על גב דזה שיעורו בכזית וזה שיעורו ברביעית היינו משום דהכא מיירי בדרך אכילה. ועוד אפשר לומר דשפיר הוי שיעורן שוה, משום דרביעית כשיקרוש יעמוד על כזית, ודו"ק.
שם משנה התרומה ותרומת מעשר כו' מצטרפין לאסור ולהוסיף עליהם את החומש. הנה בבבא מציעא פרק הזהב (נ"ה ע"ב) מוקמינן הא דתנינן נמי התם דמוסיפין חומש על תרומת מעשר של דמאי (כר"י) [כר"מ] דאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, גבי כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר, ומשמע התם מדברי התוס' ז"ל (שם ד"ה וכי עשו) דלא איצטריך לאוקמי אליבא דר"מ אלא הא דמוסיף עליהם חומש, דגזרת הכתוב הוא בוודאי, ובדמאי אין להחמיר כ"כ, אם לא אליבא דר"מ דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, אבל הא דתנינן דלאסור בא' ומאה נמי מצטרפין זה לא צריך לאוקמי כר"מ, אלא רבנן נמי מודו דתרומה דרבנן נמי לא בטיל אלא בא' ומאה, כן היא משמעות הסוגיא התם. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע איפכא, דבפ"י מה' תרומות (ה"ד) פסק דמוסיפין חומש בתרומת מעשר של דמאי, ובפט"ו מה' מאכלות אסורות (הי"ז) לענין תערובות השמיט הא דתרומת מעשר של דמאי, ועיין בתוי"ט ז"ל בפרק הזהב (ב"מ פ"ד מ"ח) שכ' דהרמב"ם ז"ל סמך בזה על הירושלמי (דמאי פ"א ה"ב - ערלה פ"א ה"ב), ושם נאמרה שיטה זו להיפך, דלענין חומש כ"ע מודים דמוסיפין חומש משום גזירה, והא דאוסר עד א' ומאה אתיא כר"מ דמחמיר כו'. וקשה הדבר לומר דסמך על שיטת הירושלמי מה שאמרו בש"ס דילן להיפך, אבל יפלא בעיני על התוי"ט ז"ל, הא מדברי הרמב"ם ז"ל בסוף הל' תרומות משמע להדיא דלענין לאסור בא' ומאה שוה דין תרומת מעשר של דמאי לתרומת מעשר של וודאי, ואין חילוק ביניהם אלא לענין מלקות, דאין לוקין על אכילת דמאי, אבל לכל דבריהם זה וזה שוין, שוב ראיתי בשער המלך פט"ז מה' תרומות שהרגיש בזה על התוי"ט ז"ל.
ע"כ נראה דלענין לאסור באחד ומאה פסק דדמאי כוודאי, וכסתמא דמתני' דהכא, והא דפסק נמי דמוסיף חומש, אף על גב דלפי סוגיא דפרק הזהב משמע דלרבנן אין מוסיפין חומש על תרומת מעשר של דמאי, נראה דגם זה ניחא, דהא קאמרינן התם דשמואל לא שפיר קמשני ליה דיש לחלק בין מיתת ב"ד למיתה בידי שמים, וא"כ לפ"ז ע"כ טעמא דמתני' משום שלא יזלזלו בה וכשיטת הירושלמי, וא"כ בש"ס דילן נמי קאמר האי שינוייא דהירושלמי, ומש"ה לא רצה לדחות סתמא דמתני' מהלכתא, ואף על גב דרבא משמע התם דס"ל כשמואל ושפיר קמשני, מ"מ כיון דאביי ס"ל כשינויא דהירושלמי פסק הוא ז"ל הכי, וכסתמא דמתני'. ויש להביא קצת ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל, דאי נימא דמתניתין אתי כר"מ א"כ מאי קמ"ל דכל הני מצטרפי משום דשם אחד להם, הא לר"מ כל איסורין מצטרפי אהדדי כדאמר ר' יהוד' בשמו בע"א (ס"ו ע"א), ודו"ק היטב, ועיין בבכורות ר"פ עד כמה (כ"ז ע"א) לענין תרומת ח"ל לבטלה ברוב, וברש"י ותוס' ז"ל שם, ובמנחות פרק התכלת (ל"א ע"א) גבי עובדא דר"ש שזורי.