קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי
פרק רביעי
דף טו.
תוספות בד"ה השתא יש לומר כו'. ולפירושם ז"ל אינו מדוקדק הא דאמר האי קדושת הגוף והאי קדושת דמים כו', הא עיקר הקושיא מטעם דמסיפא שמעינן לה נמי דקדשי מזבח מצטרפין, ועוד דבנוסחת המשניות איתא קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זע"ז, ע"כ נראה דהכי פריך, אמאי לא תני בקצרה קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זע"ז, והוי שמעינן הכל.
שם רש"י בד"ה למעילה, לחייב משום מעלה בחוץ, ובמתניתין לא תני לה משום דמתני' איירי בכל הזבחים, ובבשר קדשי קדשים אין בו משום מעלה בחוץ, ולקמן יתבאר דמשמע ליה להש"ס דמתני' לא איירי אלא בקדשי קדשים, ולא בעולה, ועיין בצ"ק מה שכ' בזה.
תוספות בד"ה מחוורתא כו'. מדבריהם נראה דלא היה בגירסתם בדברי ר' ינאי בדק הבית ועולה, אלא בדק הבית לחוד, והקשו דרבי ינאי אדרבי ינאי מהא דתמורה, ומסקו דרבי ינאי לא בא להוציא אלא קדשי קדשים כמו חטאת ואשם, אבל עולה ובדק הבית שניהם שוין, וכולן לה' הם, ולפי דבריהם יש להבין מאי פריך על ר' ינאי ממתני', דלמא מתני' איירי בעולה, כמו שפי' התוס' במתני'. ולזה יש לומר מדלא קתני במתני' העלאה בחוץ ש"מ דבחטאת ואשם מיירי אבל הא קשיא מאי פריך מהא דעולא דאמר קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, ש"מ דמחיים אית בהו מעילה מה"ת, ומש"ה מפיק דברי ר' ינאי מפשטיה, ומאי קושיא, דלמא בעולה קאמר עולא, וי"ל דלישנא דקדשים שמתו לא משמע דקאי בעולה לחוד.
ומסקנת התוס' ז"ל בד"ה מהאי קרא כו' הכי הוא, דמריבויא דכל חלב שמעינן דיש מעילה בבשר קדשי קדשים קודם זריקה ובאימורים של קדשים קלים לאחר זריקה, ואף על גב דכל חלב נאמר באימורים מ"מ שמעינן נמי בשר קדשי קדשים לפני זריקה, מדחזינן דקדשי ה' לאו דווקא, וכן איתא להדיא בתמורה דף ל"ב ע"ב, אלא דצריך לדקדק מנ"ל דבשר קדשי קדשים איתרבו למעילה, דלמא לא איתרבו אלא אימורי קדשים קלים דסלקי לגבוה, וצ"ל דבשר קדשי קדשים קודם זריקה נמי לה' הוא, אלא דאחר זריקה כהנים משולחן גבוה קזכו, וכיון דחזינן מכל חלב דלא בעינן דוקא קדשים המיוחדים לה' לגמרי, אלא אפילו בחלק המיוחד מהם לה' שייך בו מעילה, ע"כ בשר קדשי קדשים נמי אף על גב דאחר זריקה אין בו מעילה מ"מ קודם זריקה מועלין בהם, דבאותה שעה קדשי ה' הם, ואיתרבו מלה', ואפילו חרמי כהנים אמרינן התם דאיתרבו מלה'.
ואגב נבאר קצת דין אזהרת מעילה מאין באתה, רש"י ותוס' ז"ל כתבו דילפינן חטא חטא מתרומה, כדאיתא בסנהדרין פרק הנשרפים (פ"ד ע"א). והקשו התוס' ז"ל (זבחים מ"ה ע"א ד"ה דומיא) מנ"ל אזהרה בקדשי בדק הבית דלא ילפינן מתרומה אלא מידי דקדוש קדושת הגוף והרמב"ם ז"ל כתב בריש הל' מעילה (פ"א ה"ג) ובמנין המצות דילפינן מונדריך שנאמר בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, ועיין במשנל"מ בריש הל' מעילה (שם) שהאריך בזה. ובאמת קצת קשה אמאי לא יליף חטא חטא מתרומה, ובסוגיא דמכות (י"ז ע"א) צריך לעיין היטב, כי שם משמע דקרא דונדריך אתי לאוכל אחר זריקה ולעבור עליו בשני לאוין, ע"ש בדברי התוס' ז"ל (שם ע"ב ד"ה איסורא) שהאריכו בזה הרבה ועיין בלח"מ פי"א מה' מעה"ק (ה"ג) ומה שכ' המשנל"מ ז"ל (ה' מעילה שם) דע"כ קרא דונדריך אתי ללאו דמעילה, משום דלאכילה לא צריך קרא, דמכליל תקטיר נפקא, לא משמע כן שם במכות.
שם תוספות בד"ה לא יהא אלא כמקדיש אשפה. והקשו ז"ל הא בעינן העמדה והערכה, ותירצו דאתי כמ"ד קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, וזה דוחק, דמאי פריך לר' ינאי מהא דעולא, דלמא עולא מיירי בבדק הבית וס"ל דבעי העמדה והערכה, ונראה דפריך ממ"נ, אם הוי בכלל העמדה והערכה אין בהם מעילה כלל אפילו מדרבנן, משום דדוקא בקדשי מזבח דקדשי קדושת הגוף הוא דגזרו ביה רבנן מעילה לאחר מיתה, אבל קדשי בדק הבית דעיקר מעילתו הוא מחמת קדושתו לדמיו, וכיון דלאחר מיתה לאו בר דמים הוא אין כאן מעילה כלל אפילו מדרבנן, ואי לא הוי בכלל העמדה והערכה א"כ לא יהא אלא כמקדיש אשפה.
וראיתי בלשון הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ג ה"א) שכ' קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה, ותמה הכ"מ ז"ל למה כתב קדשי מזבח דוקא, וכתב עליו הבה"ז ז"ל דאישתמיטתיה האי סוגיא דבקדשי בדק הבית שמתו אית בהו מעילה מה"ת. ולא הבנתי דבריו ז"ל, דהא הרמב"ם ז"ל פסק (ה' ערכין פ"ה הי"ד) כרבנן דר"ש דקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, ואם מתו יקברו, וא"כ פשיטא דלית בהו מעילה, וכמו שכ' התוס' ז"ל (ד"ה ואפילו) דליכא לישנויי אליביה דמתו אחר העמדה והערכה קודם פדי' וכמו שכ' התוס' ז"ל (שם) דהא הוא ז"ל כתב בה' ערכין דגם הפדי' צריך שתהיה מחיים, וכמו שכ' התוס' ז"ל בפ' ראשית הגז (חולין קל"ה ע"א ד"ה והא) ועיין במשנל"מ ז"ל שם, וע"כ צ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דמש"ה נקט קדשי מזבח משום דבקדשי בדק הבית אפילו מדרבנן לית בהו מעילה אם מתו למ"ד דהיו בכלל העמדה והערכה, להכי נקט קדשי מזבח, דד"ת אין מועלין בהם אבל מדרבנן יש בהם מעילה, ודו"ק.
שם בא"ד, והא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו'. לפי מה שכ' התוס' ז"ל בפסחים (כ"ט ע"א ד"ה אין פודין) דהא דאין פודין קדושת דמים להאכילן לכלבים הוא מדרבנן, וכן מוכח בתמורה, א"כ שפיר פריך הש"ס אמאי לית בהו מעילה ד"ת, ואפשר דלזה נתכוונו בתירוצם ג"כ, וע"ש בתוס' בפסחים פרק כל שעה.
דף טו:
משנה, חמשה דברים בעולה מצטרפין. ופי' רש"י ז"ל לחייב משום מעלה בחוץ, ועיין בתוס' זבחים (ק"ט ד"ה עולה) ובתוי"ט כאן שכ' דלענין העלאה בחוץ לא מצטרפי, וכן בדין, כיון דלא חזי להקטיר בפנים חצי זית מכל א' לאו הקטרה הוא. ועוד כתבו ז"ל, דהא יין שיעורו בג' לוגין וחלב שיעורו בכזית, וכיון דאין שיעורן שוה איך מצטרפי, ופירשו הם ז"ל דלענין פיגול קאמר, ואשמעינן דאפילו בכמה מינים מצטרפי, והיינו לאפוקי מדר' יהושע (שבת , דאיכא למ"ד אליביה דתמחויין מחלקין אפילו לקולא, והא דחלב ויין מצטרפין אף על גב דזה שיעורו בכזית וזה שיעורו ברביעית היינו משום דהכא מיירי בדרך אכילה. ועוד אפשר לומר דשפיר הוי שיעורן שוה, משום דרביעית כשיקרוש יעמוד על כזית, ודו"ק.
שם משנה התרומה ותרומת מעשר כו' מצטרפין לאסור ולהוסיף עליהם את החומש. הנה בבבא מציעא פרק הזהב (נ"ה ע"ב) מוקמינן הא דתנינן נמי התם דמוסיפין חומש על תרומת מעשר של דמאי (כר"י) [כר"מ] דאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, גבי כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר, ומשמע התם מדברי התוס' ז"ל (שם ד"ה וכי עשו) דלא איצטריך לאוקמי אליבא דר"מ אלא הא דמוסיף עליהם חומש, דגזרת הכתוב הוא בוודאי, ובדמאי אין להחמיר כ"כ, אם לא אליבא דר"מ דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, אבל הא דתנינן דלאסור בא' ומאה נמי מצטרפין זה לא צריך לאוקמי כר"מ, אלא רבנן נמי מודו דתרומה דרבנן נמי לא בטיל אלא בא' ומאה, כן היא משמעות הסוגיא התם. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע איפכא, דבפ"י מה' תרומות (ה"ד) פסק דמוסיפין חומש בתרומת מעשר של דמאי, ובפט"ו מה' מאכלות אסורות (הי"ז) לענין תערובות השמיט הא דתרומת מעשר של דמאי, ועיין בתוי"ט ז"ל בפרק הזהב (ב"מ פ"ד מ"ח) שכ' דהרמב"ם ז"ל סמך בזה על הירושלמי (דמאי פ"א ה"ב - ערלה פ"א ה"ב), ושם נאמרה שיטה זו להיפך, דלענין חומש כ"ע מודים דמוסיפין חומש משום גזירה, והא דאוסר עד א' ומאה אתיא כר"מ דמחמיר כו'. וקשה הדבר לומר דסמך על שיטת הירושלמי מה שאמרו בש"ס דילן להיפך, אבל יפלא בעיני על התוי"ט ז"ל, הא מדברי הרמב"ם ז"ל בסוף הל' תרומות משמע להדיא דלענין לאסור בא' ומאה שוה דין תרומת מעשר של דמאי לתרומת מעשר של וודאי, ואין חילוק ביניהם אלא לענין מלקות, דאין לוקין על אכילת דמאי, אבל לכל דבריהם זה וזה שוין, שוב ראיתי בשער המלך פט"ז מה' תרומות שהרגיש בזה על התוי"ט ז"ל.
ע"כ נראה דלענין לאסור באחד ומאה פסק דדמאי כוודאי, וכסתמא דמתני' דהכא, והא דפסק נמי דמוסיף חומש, אף על גב דלפי סוגיא דפרק הזהב משמע דלרבנן אין מוסיפין חומש על תרומת מעשר של דמאי, נראה דגם זה ניחא, דהא קאמרינן התם דשמואל לא שפיר קמשני ליה דיש לחלק בין מיתת ב"ד למיתה בידי שמים, וא"כ לפ"ז ע"כ טעמא דמתני' משום שלא יזלזלו בה וכשיטת הירושלמי, וא"כ בש"ס דילן נמי קאמר האי שינוייא דהירושלמי, ומש"ה לא רצה לדחות סתמא דמתני' מהלכתא, ואף על גב דרבא משמע התם דס"ל כשמואל ושפיר קמשני, מ"מ כיון דאביי ס"ל כשינויא דהירושלמי פסק הוא ז"ל הכי, וכסתמא דמתני'. ויש להביא קצת ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל, דאי נימא דמתניתין אתי כר"מ א"כ מאי קמ"ל דכל הני מצטרפי משום דשם אחד להם, הא לר"מ כל איסורין מצטרפי אהדדי כדאמר ר' יהוד' בשמו בע"א (ס"ו ע"א), ודו"ק היטב, ועיין בבכורות ר"פ עד כמה (כ"ז ע"א) לענין תרומת ח"ל לבטלה ברוב, וברש"י ותוס' ז"ל שם, ובמנחות פרק התכלת (ל"א ע"א) גבי עובדא דר"ש שזורי.
דף טז.
גמרא פליגי רב ולוי ורב אסי בפירושא דמתני' דכל הנבילות מצטרפין, רב אמר דוקא לענין טומאה מצטרפין, אבל לענין אכילה לא מצטרפי טהורה וטמאה, ולוי אמר דלענין אכילה נמי מצטרפי, ואליבא דרב אסי איכא תרי לישנא, איכא דאמרי כרב ס"ל, דלענין טומאה מצטרפין, אבל לענין אכילה טהורין לעצמן וטמאין לעצמן, ואיכא דאמרי דלענין טומאה נמי טהורין לעצמן וטמאין לעצמן. ומפשטיה דהש"ס משמע דרב ולוי פליגי באיסור חל על איסור. רב סבר דאין איסור חל על איסור, וא"כ בטמאה לענין אכילה ליכא לאו דנבילה, ומש"ה לא מצטרפי דב' איסורין הם. ולוי ס"ל איסור חל על איסור ובשניהם איכא לאו דנבילה, ומש"ה מצטרפי דשם א' הם, והתוס' ז"ל (ט"ו ד"ה אמר) לא ניחא להו בזה לומר דפליגי בפלוגתא דתנאי, ע"כ פירשו ז"ל דלוי נמי ס"ל בעלמא אין איסור חל על איסור, והכא גבי נבילה שאני כיון דגלי קרא דנבילה חייל אחלב, אלמא דבאיסור נבילה איסור חל על איסור, ומש"ה אטמאה נמי חייל, וצ"ל לדבריהם ז"ל דלוי ס"ל דבעלמא אין איסור חל על איסור אפילו בכולל, דאי ס"ל דבכולל חייל א"כ היכי יליף מדחייל איסור נבלה אחלב ה"נ דחייל אטמאה, דלמא שאני חלב דהוי איסור כולל, והיינו דלא תיקשי לשיטתם אליבא דלוי מהא דאמר רב יהוד' בזבחים (ס"ט דעוף טמא אינו מטמא בבית הבליעה משום דאיסורו משום בל תאכל טמא ולא משום בל תאכל נבילה, אלמא דנבילה לא חל אטמאה אף על גב דעל חלב חל, היינו משום דר' יהוד' ס"ל דכולל שאני, אבל לוי ס"ל דאין חילוק, והיכא דלא חל לא חל אפילו בכולל, ומ"מ בלא"ה אין קושיתם מוכרחת, דמצינו בכמה מקומות דפליגי אמוראי בדין איסור חל על איסור.
והנה יש לשאול אמאי לא יחול כאן איסור נבילה אטמאה למ"ד חצי שיעור מותר מה"ת, וא"כ בחצי זית ליכא איסור טמאה, ואמאי לא יצטרף עם חצי זית נבילה, ויחול על שניהם איסור נבילה, ומי מעכב, וכן יש לדקדק על הא דפליגי בפרק כל הבשר (חולין קי"ג ע"ב) במבשל חלב בחלב, ואמרי' התם דלכ"ע לא לקי אאכילה דאין איסור חל על איסור, הא בבשר בחלב חייבין על חצי זית מזה וחצי זית מזה, ולמה לא יחול עליהם איסור בשר בחלב, כיון דאיסור חלב אין כאן, וצ"ל כיון דאין איסור חל על איסור א"כ שמעינן דקרא דלא תבשל גדי לא מיירי בחלב, וממילא ליכא איסור בבשר וחלב אפילו אחצי זית חלב, כיון דקרא לא אסרו, וכן הכא בלאו דנבילה, כיון דפשטיה דקרא דלא תאכל כל נבילה לא מיירי בטמאה, א"כ ממילא שמעינן דבטמאה אין כאן איסור נבילה כלל, ואתי שפיר דאפילו בחצי שיעור ליכא איסור נבילה, ודבר נכון הוא ובו יש לדון בכמה מקומות, ואתי שפיר באלו הדברים ג"כ הא דאמרי' בחולין פרק גיד הנשה (ק"ב ע"א עיין שם) דאיסור אבר מן החי לא חייל אאיסור טמאה, אף על גב דאיסור אבר שיעורו גם בפחות מכזית בשר, אם יש כזית בין הכל בשר גידין ועצמות. ולמה שכ' ניחא, דמ"מ פשטיה דקרא לא מיירי בטמאה, וכן מורין דברי הרמב"ם ז"ל ברפ"ב מה' מאכלות אסורות דמשמע שם דמקרא פשיטא ליה דאין איסור נבילה נוהג בטמאה, ועיין בתוס' חולין דף ק"ב (ע"ב) בד"ה שאין בו כזית מה שכ' שם, ולענ"ד נראה כמה שכ' ודו"ק.
שם גמרא איכא דאמרי פליגא אדרב, ואפילו לענין טומאה. והקשו התוס' ז"ל (ט"ו ע"ב ד"ה אמר) מ"ט דרב אסי הא טומאתן ושיעורן שוה, ותירצו כיון דלענין אכילה חלוקין הם לענין טומאה נמי אין מצטרפין. ועדיין לא הבנתי טעמו של דבר, כיון דשוין הן לענין טומאה מאי איכפת לן דאין שוין לענין אכילה, ונראה דלענין טומאה נמי לא מצטרפים אלא טמאים או טהורין דמקרא אחד שמעינן להו, אבל טמאין וטהורים כיון דמתרי קראי ילפינן טומאתן לא מצטרפי, ויכול לדקדק עוד, לדברי התוס' ז"ל דר' יהושע לא מיירי אלא מהני דשוין באכילה, א"כ למה ליה למימר דהא דשרץ ונבלה לא מצטרפי היינו משום דאין טומאתן ושיעורן שוה, בלא"ה תיפוק ליה דלא שוו לענין אכילה, וכן קשה למה שכ' דכל דנפקא מתרי קראי לא מצטרפי, א"כ שרץ ונבילה אפילו היו שוין בטומאתן ושיעורן מ"מ לא מצטרפי, וצ"ל דר' יהושע לאו טעמא קאמר, אלא סימנא בעלמא.
ומכאן יש להקשות על שיטת רש"י ז"ל בפרק העור והרוטב (חולין קכ"ד ע"ב ד"ה במרודד) דשני חצאי זיתים לא מצטרפי לענין טומאה אלא במרודד, היינו ע"י חוט של בשר המצרפן, א"כ הא דתנינן הכא כל הנבילות מצטרפות ומוקים לה לענין טומאה, ואמאי מצטרפי, הא א"א לחברן כ"א ע"י חיבורי אדם, וחיבורי אדם לאו חיבור הוא לא למגע ולא למשא. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' אה"ט דמרודד לאו ע"י חוט בשר אלא בידי אדם אתי שפיר, ועיין בכ"מ שם, ואין זה אלא הערה בעלמא, וצ"ע יותר בזה.
תוספות בד"ה מיתיבי מיתת פרה וחיי גמל כו'. והקשו היאך אפשר לאוקמא ברייתא לענין טומאה, הא ליכא טומאה בחיי גמל, ומאי צירוף שייך בזה, ותירצו דשייך טומאה באבר מן החי, והקשו עוד דא"כ חיי שניהם אמאי מצטרפי, הא אפילו אבר א' שחלקו אין מצטרף והצ"ק ז"ל דקדק ע"ז דלמא ס"ל להאי סוגיא כר' אלעזר בחולין (ק"ג ע"ב) דאבר שחילקו עובר עליו ולדידי פשיטא לי דאפילו לר"א שני חצאין משני גופין וודאי לא מצטרפי. אלא דלא הבנתי דבריהם ז"ל במאי דמדמי איסור לטומאה, דנראה דדווקא לענין איסור הוא דפליגי ר"י ור"ל באבר שחלקו מבחוץ, משום דחידוש הוא דחייב אבשר גידים ועצמות, אבל לענין טומאה לאו חידוש הוא כלל, ומנ"ל דפליגי בזה, אם לא שנאמר דאבר מן החי דבהמה שוה לענין טומאה לאבר מן המת, וכמו דבאבר מן המת אם נחלק לשנים טהור ה"נ באבר מן הבהמה, ולכמה דברים מדמינן אבר מן הנבילה לאבר מן המת לענין חסר עצמו, כדאיתא בדברי הרמב"ם ז"ל בה' אה"ט, עכ"פ אין לזה שייכות לפלוגתא דר"י ור"ל, ועוד יש לדקדק אי נימא דלענין טומאה מיירי א"כ מאי קאמר הא מני ר' יהוד' היא דאמר אבר מן החי נוהג בטמאה, הא כ"ע מודים דאבר מטמא אפילו בטמאה, אלא דהא לא תיקשי, דלרבנן לטומאה נמי לא מצטרפי, כיון דלא שוו לענין אכילה. ומ"מ נראה דלענין אכילה מיירי ברייתא זו, ולרב נמי פריך, והא דקאמר חיי שניהם מצטרפין ע"כ מיירי בבשר מן החי וכר' יהוד'.
אלא דיש להבין לדברי ר' יוחנן דאמר בפרק גיד הנשה (חולין ק"ב) דבשר מן החי ילפינן מקרא דובשר בשדה טריפה, א"כ מנ"ל דר' יהודה ס"ל דבשר מן החי נוהג בטמאה, כיון דטריפה לא נהיג בטמאה, ואבר מן החי הוא דילפינן מקרא דלא תאכל הנפש, וי"ל דהא מסקינן התם דטעמיה דר' יהוד' לאו מקרא הוא אלא מסברא, דאבר מן החי איסור חמור הוא דנוהג בבני נח, ומש"ה חייל נמי אטמאה, וה"ה בשר מן החי דנוהג בבני נח דחייל אטמאה, וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בה' מלכים (פ"ט הי"א) ועיין בכ"מ ז"ל (שם) מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל שפסק דבשר מן החי אסור לבני נח, ולר' יוחנן דיליף מטריפה אמאי אסור לבני נח, ועיין בלח"מ ז"ל מה שכ' שם ומכאן נמי דברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים. וע"כ צ"ל כמו שכ' הלח"מ ז"ל (שם) דבקרא דאך בשר בנפשו משמע שפיר בשר מן החי, אלא דלפ"ז לא מצינו אזהרה לבני נח באבר מן החי, כיון דקרא דאך בשר בנפשו בבשר מיירי, מנ"ל דהוזהרו על אבר של גידים ועצמות, אף על גב דליכא נ"מ, כיון דבעו"ג לא נאמר שיעורין, ואמשהו חייב, א"כ ממילא אסור הוא באבר ג"כ, דהא עכ"פ איכא משהו בשר, מ"מ הא אמרינן בכל דוכתי דבני נח מוזהרין על אבר מן החי, ומהיכא ילפינן לה, וכן מוכח מדברי ר' יהוד' (חולין ק"א ע"ב) דבני נח הוזהרו על אבר מן החי בפ"ע, דמש"ה קאמר דנוהג בטמאה, הואיל ואיסור חמור הוא דנוהג בבני נח, ואי נימא דליכא איסורא בבני נח אלא משום בשר מן החי א"כ מנ"ל דאיסור אבר חייל אטמאה, הא לא מצינו איסורו בבני נח, וע"כ צ"ל דתרווייהו אבר ובשר שמעינן לה מקרא דואך בשר בנפשו, וכן למאן דיליף מאכול תאכל, ואף על גב דלא איצטריך אזהרה בפ"ע לאבר מן החי לבני נח, דהא כבר הוזהרו עליו, וכן הקשה השאג"א ז"ל, י"ל דנפקא מינה אם אכל הבשר בשוגג, דלא היה נהרג עליו בשוגג, וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל שם כי חזר ואכל הגידין והעצמות היה נהרג עליו משום איסור אבר מן החי, ודו"ק היטב.
שם גמרא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין כו'. לכאורה משמע הא מיתת פרה וחיי פרה מצטרפין, אמאי, הא שני לאוין הם משום בשר מן החי ומשום נבילה, ומכאן ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל שכ' (ה' מאכא"ס פ"ד הי"ז) דנבילה וטרפה מצטרפין זה עם זה, וה"נ לר' יוחנן (חולין ק"ב ע"ב) בשר מן החי אסור הוא מלאו דובשר בשדה טרפה, ומש"ה מצטרף עם נבילה, אלא דלפ"ז קשה אמאי לא יצטרף מיתת פרה וחיי גמל, הא בשר מן החי דגמל ג"כ אסור הוא משום בשר מן החי, וצ"ל דחיי גמל ע"כ לאו משום טריפה חייב עליה, דהא ליכא לאו דטריפה בטמאה כדאמרי' בזבחים פרק חטאת העוף (ס"ט ע"ב), יצא עוף טמא שאין במינו טריפה, אלא משום אך בשר בנפשו, וכמו שכ' לענין בני נח (סנהדרין נ"ט ע"א), ומש"ה אין מצטרפין נבילה דטהורה עם בשר מן החי דטמאה. ובזה אתי שפיר מ"ש בתוספתא במכילתין (פ"א הט"ו) חצי זית פרה בחייה וחצי זית במיתתה מצטרפין, חצי זית גמל בחייה וחצי זית במיתתה אין מצטרפין. וע"כ הא דאין מצטרפין היינו לחיובי משום בשר מן החי או משום נבילה, דמשום איסור טמאה פשיטא דמצטרפין, ומאי טעמא לא מצטרפי לאיסור נבילה כמו בפרה, אלא ש"מ דאיסור בשר מן החי דטמאה הוא משום אך בשר בנפשו, ולא מבשר בשדה טריפה, ומש"ה לא מצטרפי, אלא דלפ"ז תיקשי אמאי מצטרפי פרה וגמל בחייהם, כיון דשני לאוין הם, בשר בשדה טרפה ואך בשר בנפשו. וע"כ נראה דמיתת פרה וחיי גמל לאו דוקא, דה"ה מיתת פרה וחיי פרה לא מצטרפי, דנבילה וטרפה לא מצטרפי אהדדי. ובתוספתא יש איזה ט"ס כאשר יש להגיה שם הרבה בדיני הצירוף, במה שאמרו שם (פ"א הט"ו) דתודה ולחמה מצטרפין להעלאת חוץ, והוא דבר תימה ע"ש, ובפרה וגמל איסור אחד הוא בבשר מן החי מבשר בשדה טרפה, אבל מה אעשה שהרמב"ם ז"ל לא כתב כן, ודעתו דטרפה ונבלה מצטרפין, וכן נבלה ובשר מן חי, ומפרשי דבריו ז"ל לא ביארו המקור לדין זה, ונראה ברור דמן התוספתא שהבאתי הוציא כן, אבל עדיין צ"ע בזה וכמה שכ'. ובמה דפסק הרמב"ם ז"ל (ה' מאכא"ס שם עיין שם) [דלא] כלוי אין להאריך, כי ברורין דבריו ז"ל לפי מה שפסק בכל הש"ס דאין איסור חל על איסור, וכר' יהוד' (זבחים ס"ט ע"ב) גבי נבילת עוף טמא וק"ל.
ופירש רש"י ז"ל כאן אינו מדוקדק, ועיין בברה"ז ובצ"ק שכ' לישב דבריו בדוחק, ודברי הצ"ק ז"ל אינן מובנים לי כלל ע"ש.
דף טז:
גמרא אמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית כו'. אבאר בקצת שיטת התוס' ז"ל בזה ואח"כ אכתוב שיטת הרמב"ם ז"ל. שיטת התוס' ז"ל (ד"ה כאן) הוא דהא דמחלק הש"ס בשרצים בין חייהם למיתתן, דבחייהן בכזית ובמיתתן היא בכעדשה, היינו משום דבחייהם לית בהו טומאה, כמבואר בדבריהם ז"ל, ומשמע עוד מדבריהם ז"ל דאפילו אבר מן החי בשרצים לא מטמי, והא דתנינן האיברים אין להם שיעור מיירי במיתתן, וכן משמע מדבריהם בד"ה וקלסיה ר"י, במה שכ' דלא מצי לשנויי דר' יוחנן איירי בחייהם ע"ש, ובמיתתן כעדשה כטומאתן, ואבר מן השרץ דטומאתו אין לו שיעור, אפילו פחות מכעדשה, אכילתו ג"כ כשיעור טומאתו אפילו פחות מעדשה, ובלבד שיהיה אבר שלם, והיינו טעמא דבשרצים איתקש אכילה לטומאה לכל מילי בין לשיעור כעדשה בין לאבר כל שהוא, ופריך הש"ס ליקש נמי בהמה לשרצים, כי היכי דבשרצים אכילתן שוה לטומאתן ה"נ בנבילה לשוי אכילה לטומאה, ועל אבר שלם ילקה אפילו פחות מכזית, כמו לענין טומאה. ומשני דלא הוקשו אלא לבל תשקצו ולא לשיעורים, כן הוא שיטת התוס' ז"ל, וקשיא טובא לשיטתם ז"ל, דהא בפרק העור והרוטב (חולין קכ"א אמרי' להדיא דבשרצים נמי אבר מן החי שלהם מטמא, והשתא טעמא מאי אמר רב דבחייהם דוקא בכזית, הא באבר אחד נקיש אכילה לטומאה וילקה אפילו בכ"ש.
והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מאכלות אסורות (ה"ח) כתב בזה דלא איתקיש אכילה לטומאה בשרצים אלא לכעדשה, אבל לא לענין אבר, דאע"ג דמטמא בכ"ש אם הוא אבר שלם מ"מ לענין אכילה לא לקי עלה אלא בכעדשה. ולדבריו ז"ל אתי שפיר הא דאמר רב דבחייהן אינו לוקה אלא בכזית, דאע"ג דמצינו טומאה בפחות מכזית גם בחייהן כגון באבר שלם, מ"מ לענין שיעורא דאבר לא איתקיש אכילה לטומאה, דדוקא לענין טומאה אחשביה רחמנא לאבר כ"ש, אבל לא לענין אכילה. ולפי שיטתו אין מצטרף גידין ועצמות בשרצים לשום שיעור, לא בכזית בשאר שרצים ולא כעדשה במובדלים, כיון דלחשיבותיה דאבר לא איתקיש אכילה לטומאה, וא"כ הא דמשמע מלשונו ז"ל שם דאם יש באבר כעדשה חייב צ"ל דלאו דוקא, דאם אין באבר אלא כעדשה בהדי גידין ועצמות אינו לוקה, אלא בשר הוא דקאמר דבעינן כעדשה, וקיצר מעט במובן.
אבל הא קשיא לשיטת הרמב"ם ז"ל, מאי דפריך הש"ס אי הכי בהמה נמי כו'. ומאי קושיא, הא שוה בהמה לשרצים, כשיעור טומאתה כך שיעור אכילתה, בבהמה בכזית ובשרצים בכעדשה, ולענין אבר בשניהם לא ישוו האכילה לטומאה, וכבר עמדו ע"ז הה"מ והלח"מ ז"ל (שם) וכתבו לישב בדוחק. ופירש"י לחלק בין בהמה טהורה לטמאה ג"כ אינו מובן. ואפשר לפרש קצת דהכי פריך, כיון דלפי מאי דמסיק קרא לא איירי אלא במובדלים, היינו בח' שרצים המובדלין משאר שרצים, דבשאר שרצים שיעורן בכזית ובח' שרצים שיעורן בכעדשה, א"כ נימא נמי דיש חילוק בין טמאה לטהורה. ובטמאה נחמיר בשיעורה בין לאכילה בין לטומאה, דאשר הבדלתי עלייהו נמי קאי. ותי' דלא איתקיש אלא לבל תשקצו. ולכולהו פירושי יש לדקדק מאי פריך ליקש בהמה לשרצים, דהא אפסקיה קרא וכתב עוף בין בהמה לשרצים, ועוף ליכא לאקושי לכל הני מילי, דאבר דידהו לא מטמא, ולפי מש"כ לפרש שייך הך פירכא נמי גבי עוף לחלק בין טהור לטמא, דעוף טמא נמי קרוי מובדל, ונחמיר בשיעורו, ולא ליבעי כזית באכילתו, דע"כ האי לטמא דכתיב בקרא איסורא נמי משמע, אלא מדשני קרא בלישנא ילפינן נמי טומאה. וע' רש"י ז"ל ביבמות פ' חרש (קי"ד ע"ב ד"ה במשהו) ובזבחים פ' השוחט והמעלה (ק"ו ע"ב ד"ה שכן) שנראה מדבריו דבכל השרצים שיעורן בכעדשה, והוא דלא כמבואר בסוגין, וכבר הקשו התוס' ז"ל (שם ד"ה מה לשרצים) ע"ד.
דף יז.
משנה, כלל אמר ר' יהושע כל ששיעורו וטומאתו שוה מצטרפין, טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו אין מצטרפין כו'. איתא ביומא פ' יוה"כ (פ"א על הא דתנן האוכל והשותה ביוה"כ אין מצטרפין, מאן תנא, אמר רב חסדא במחלוקת שנויה, ור' יהושע הוא, דאמר כל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין. ר"נ אמר אפילו תימא רבנן, ע"כ לא קאמרי רבנן אלא בטומאה, דשם טומאה אחת היא, אבל גבי יוה"כ בעינן דמיתבא דעתיה, ובהכי לא מיתבא דעתיה. ויש לדקדק היכי מצינו דפליגי רבנן אר' יהושע דמתניתין, דכאן במכילתין לא מצינו שום מחלוקת. ועוד, טומאתו ולא שיעורו מאי ניהו, אי כמו שפירשו התוס' ז"ל (ד"ה כל) בשר מן המת ואבר מן המת הא בזה וודאי לא פליגי רבנן, כיון דליכא אבר של חצי זית בשר וודאי לא יצטרף אליו, ועוד לפירושם למה ליה האי טעמא דאין שיעורן שוה, הא בלא"ה לא מצטרפי אבר ובשר, דלא עדיף מאבר שנחלק לשנים דאין מטמא, כדתנן באהלות (פ"ב מ"ז עיין שם) וכן לענין כל הטומאות וודאי אין מצטרפין איברין ובשרם מטעם זה, ואי כמו שפירש רש"י ז"ל דטומאתן ולא שיעורן היינו נבילה ושרץ, ובהא פליגי רבנן וס"ל דמצטרפין, גם ע"ז קשה לי, חדא דמאי קאמר התם שם טומאה אחת היא, הלא שני שמות הם נבילה לחוד ושרץ לחוד. ועוד דא"כ יקשה מדברי רבנן על א"ד לרב אסי לעיל (ט"ז דאפילו טמאה וטהורה לא מצטרפי לטומאה משום דלאוין חלוקין הם, והכא קאמרי רבנן דאפילו נבילה ושרץ מצטרפין, וע"כ לא פליג ר' יהושע אלא משום דאין שיעורן שוה, אבל אי לאוין חלוקים לא איכפת לן לכ"ע. ע"כ נראה (בדעת) [כדעת] הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' טומאת אוכלין דנבילה ושרץ לא מיקרי טומאתן שוה, משום דזה מטמא במגע לבד וזה מטמא גם במשא, או משום דשני שמות הם ובכלל לא שיעורו ולא טומאתו הם, וטומאתו ולא שיעורו הוא בשר נרקב מן המת, דשניהם טומאת מת הם, ובזה אפ"ל דרבנן פליגי וס"ל דמצטרפי, משום דגבי רקב מצטרפין אפילו מב' מתים, אבל אכתי לא ידענא היכן מצינו דפליגי רבנן בזה, וצ"ע.
והנה לרב נחמן דאמר (יומא פ"א ע"א) דביה"כ אפילו רבנן מודו דלא מצטרפי משום דלא מיתבא דעתיה, משמע דבשאר איסורין דלאו משום מיתבא דעתיה הם מצטרפין לרבנן דר' יהושע אפילו אין שיעורן שוה, ולפ"ז המעלה בחוץ חצי זית בשר עולה ולוג וחצי יין נסכים מצטרפין וחייב ודלא כמה דפשיטא להו להתוס' ז"ל בזבחים דף ק"ט (ע"א ד"ה עולה) דלא מצטרפי, וראה זה חידוש הוא, ובס' שמות בארץ שחיבר הגאון מהר"מ בן חבי"ב ז"ל בתוס' יוה"כ שלו ראיתי שכתב לחקור לרבנן דס"ל דמצטרפי אי מצטרפי לקל שבשניהם או לחמור שבשניהם, וכן לענין יוה"כ אי בעינן מלא לוגמיו או ככותבת, וכתב שם כיון דלא קאי הכי לא נחית בזה לעומק הדברים, ולפי מש"כ נ"מ טובא לשאר איסורין אליבא דרבנן. ולפי מה שכתבתי דמחלקותן הוא בבשר המת עם הרקב נראה דהא פשיטא דרקב אינו מצטרף לכזית בשר, וע"כ צ"ל דפליגי לענין צירוף הבשר עם הרקב, וזה לכאורה מסתבר דבשר משלים המלא תרווד דלא גרע בשר מרקב, אבל העיקר נראה דצירוף דאמרינן הכא הוא להצטרף שני חצאי שיעורין מתרווייהו, כגון חצי זית בשר וחצי תרווד רקב המונחים בבית אם מצטרפין לטמא באהל, ולרבנן מצטרפי חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה לטמא באהל, וכן באיסורין אם אכל חצי זית מבשר עולה וחצי רביעית מנסכים מצטרפין למילקי עליה משום לאו דכליל תהיה.
שם משנה דם השרץ ובשרו מצטרפין זע"ז.
גמרא אמר רב חנן כו', הנה בהלכה זו רבו השיטות, כאשר אבאר בעזר השם. שיטת רש"י בזה הוא דר' זעירא בא לפרש דמתניתין דווקא בדם של אותו שרץ הוא דמצטרף, אבל לא בדם של שרץ אחר, ופריך עליה מהטמאים דאפילו מב' שמות מצטרפין, ומשני כאן בכולו כאן במקצתו, אם הדם בא מכולו מצטרף אפילו עם שרץ אחר, וכשבא ממקצת השרץ דווקא עם בשרו הוא מצטרף אבל לא עם שרץ אחר, ושיטה זו קשה מאוד להבין טעמה, דמאין לנו לחלק לענין צירוף בין בשרו לבשר שרץ אחר, כיון דשיעורן שוה, וכל הדברים ששוין בשיעורן אמאי לא יצטרפו, וה"נ שיעורן שוה בכעדשה. ועוד מאי נ"מ אם הדם בא מכל השרץ או ממקצתו, והיותר תמוה הוא מש"כ דרביעית דם הבא ממקצת המת אינו מטמא, והוא חידוש אשר לא נמצא בשום מקום, וכבר הערתי בזה בחידושי למס' נזיר.
והתוספות ז"ל (ד"ה אמר) בפי' הראשון הוא קרוב לשיטת רש"י ז"ל, אלא דגרסי והוא דעודן בו, פי' דאינו מטמא אלא בעוד הדם עם בשר השרץ, ויתר הדברים הולכים בדין אחד עם פירש"י ז"ל, וכבר הקשו בעצמם על פי' זה, ע"כ פירשו בדרך אחרת, ונראה להם עיקר דר' זעירא אמר דווקא דם השרץ ובשרו מצטרף כגירסת רש"י ז"ל, ופריך מהטמאים דאפילו שני שמות מצטרפין, ומשני כאן בכולו כאן במקצתו, פי' אם נגע בכולו, היינו בשני החצאין, אפילו מב' שמות מצטרפין, אבל אם לא נגע אלא במקצתו אינו מטמא אלא דם ובשרו, דכמחוברים דמי, וכן פי' הר"ש ז"ל בפ"ג דאהלות, ומסיק שם דהא דמצטרפין בשרץ לענין מגע גזירת הכתוב דיש נוגע וחוזר ונוגע מריבוי דהטמאים, וגבי נבילה צ"ל דלענין משא קאמר דמצטרפין, אבל לענין מגע אין נוגע וחוזר ונוגע, ולפי שיטה זו שמענו בשרץ דברים שאינן בשאר טומאות, והם ג'. הא', דמצטרפין שרץ ושרץ לענין מגע, ואין בזה משום נוגע וחוזר ונוגע, וילפינן לה מריבוי דהטמאים. הב', דדמו מטמא כבשרו אף על פי דבנבילה אינו כן, ודבר זה ילפינן מקרא דוזה לכם הטמא, כדברי ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי. הג', דדם השרץ ובשרו מצטרפין זה עם זה, ואפילו נגע במקצתו טמא כאלו נגע בכולו, משום דכמחוברים דמי.
ויש לדקדק מנ"ל האי דינא דדם השרץ ובשר כמחוברים דמי, ואפילו נגע במקצתו כאלו נגע בכולו, אי מריבויא דוזה לכם הטמא הא איצטריך לגופא דדם שרצים מטמא, ואם נאמר כדבעי התוס' ז"ל למימר בריש סנהדרין (ד' ע"א ד"ה מניין) דדם בכלל בשר הוא, ולא איצטריך לגופיה דמטמא כבשר, וא"כ ע"כ אתי לצירוף, ואם נגע בכולו הא כבר שמעינן לה מריבויא דהטמאים דאפילו משני שמות מצטרפין, אלא ע"כ אתי לאשמעינן דדם ובשרו אפילו נגע במקצת הוי כאלו נגע בכולו. אלא דלפ"ז תראה דקושית התוס' ז"ל בסנהדרין (שם) שהקשו דמנ"ל דדם מטמא בכעדשה, ולא בעינן כדי שיקרוש ויעמוד על עדשה, תיקשי ממ"נ, בין למ"ד דם הוי בכלל בשר ובין למ"ד דם לא הוי בכלל בשר, דלתרווייהו איצטריך קרא דוזה לכם הטמא לדרשא אחריתי, דלמ"ד דם לא הוי בכלל בשר איצטריך לגופיה דדם מטמא כבשרו, ולמ"ד נמי דדם כבשר הוא אכתי איצטריך דדם ובשרו מצטרפין, ואפילו נגע במקצתו כאלו נגע בכולו. ואפ"ל דמהא דמצטרפי דם ובשר שמעינן נמי דלא בעינן יותר מכעדשה, דאל"ה אמאי מצטרפי, הא אין שיעורן שוה. ומסקנת דברי התוס' ז"ל בסנהדרין שם דדם לא הוי בכלל בשר, וא"כ צריך קרא לגופיה דדם שרץ מטמא, ואכתי מנ"ל דמצטרפי אפילו נגע במקצתו, ודוחק לומר דמסברא פשיטא לן הכי. וצ"ל דאיכא תרי יתורי, וי"ו דוזה וה"א דהטמא ותרוויהו שמעינן מינה. והנה לכל הני פירושי לא איירינן אלא בענין צירוף הטומאה, אבל לענין אכילה פשיטא דבכל גוונא מצטרפי בין משם אחד בין מב' שמות, כיון דשוו בשיעוריהן [למה] לא יצטרפו.
ואחר כל הנ"ל קשיא לי טובא סוגיא דריש כריתות (ד' ע"ב) דילפינן התם מקרא דכל חלב ודם דדם שרצים ובשרם מצטרפין לאכילה, ופריך מהכא נפקא, מוזה לכם הטמא, ומשני סד"א ה"מ לענין טומאה אבל לענין אכילה לא, קמ"ל, ולמה לן קרא להכי שיצטרפו דם ובשר, פשיטא דמצטרפין כיון דשוו בשיעורין. הן אמת שראיתי בדברי התוס' ז"ל בסנהדרין (שם) ובמנחות (ק"ד ע"א ד"ה הואיל) דהני תרי מילי דאיתמר בש"ס דילפינן לה מוזה לכם הטמא שהדם מטמא כבשר וגם מצטרפי אהדדי כולי חד מילתא הוא, ותחילה ילפינן עיקר מילתא דדם מטמא כבשרו בכעדשה ומזה ממילא שמעינן דמצטרפין זע"ז, כיון דשוו בשיעורין. ולפ"ז צ"ל הא דאמרינן סד"א ה"מ לענין טומאה אבל לענין אכילה לא, היינו דלא הוה ידעינן דלענין אכילה שיעורן שוה דליצטרפו, וקשיא טובא ע"ז, חדא דהלשון לא משמע כן, ועוד כיון דשיעור אכילה בכעדשה מטומאה ילפינן, א"כ כיון דגלי לן קרא דדם מטמא בכעדשה ממילא שמעינן דלוקה על אכילתו בכעדשה וגם מצטרפין. ועוד, דאמרינן התם (כריתות ד' ע"ב) הילכך דם נחש ובשרו מצטרפין, ופריך פשיטא, ומשני דה"א ה"מ שרצים דמצטרפי לענין טומאה מצטרפי נמי לענין אכילה, אבל נחש אימא לא, ולדברי התוס' ז"ל אכתי תיקשי פשיטא כיון דשיעורן שוה, כדאמרינן בפ' דם שחיטה (שם כ"א ע"ב) דדם שרצים לוקה עליהם בכזית אם התרו בהן משום שרץ, ואין לומר דקמ"ל דלא בעינן רביעית בדם שרצים, ולא יצטרף לבשרו, דאין שיעורן שוה, קמ"ל דסגי בכזית, דאכתי תיקשי באמת מנ"ל דלא בעינן רביעית בשאר שרצים, ואפשר לומר דהכי קאמרינן, כיון דחזינן דבשרצים הטמאין דמן שוה לבשרן בשיעור, ולא בעינן כדי שיקרוש, ה"נ בנחש דמו שוה לבשרו ובכזית. אבל הדברים דחוקים מאוד, וגם מאי דפשיטא להו דכזית ורביעית חשיבי אין שיעורן שוה לדידי מיבעי לי, דכיון דטעמו של רביעית הוא כדי שיקרוש ויעמוד על כזית א"כ כולי' חד שיעורא הוא, והא דלא תני במתניתין דם נבילה ובשרה מצטרפין אין כאן קושיא, דמתניתין ר' יהושע היא, ור"י ס"ל (מנחות ק"ג ע"ב) דם נבילות טהור. ועוד דאיירינן הכא בין לאכילה בין לטומאה, ובנבילה לאכילה אין מצטרפין דם ובשר, וכ"ז כתבנו לשיטת התוס' בסנהדרין. אבל למאי דמסקי התם דדם לאו בכלל בשר הוא צריך לפרש ג"כ סוגיא דכריתות ג"כ בזה הדרך, דהקישא דכל חלב וכל דם אתי לאשמועינן דדם הוי כבשר גם לענין אכילה.
ורש"י פ' דם שחיטה (כריתות כ"א ע"ב ד"ה התרו) על הא דאמרינן התם דבשרצים לוקה עליהם בכזית פי' דמוזה לכם הטמא נפקא, ואין זה מדוקדק, דוזה לכם הטמא לענין טומאה מיירי, וגם מה שכתב דכזית נפקא לן מוזה לכם הטמא ג"כ אינו מדוקדק, דשמונה שרצים שיעורן בכעדשה, וגם בדברי התוס' ז"ל שם בריש כריתות (ד' ע"ב ד"ה ה"מ) ראיתי דברי תימה, שכתבו שם דה"א לאכילה לא משום דשיעור אכילה בכזית, והוא תמוה, דמאי ענין כזית אצל שמונה שרצים, דבשמונה שרצים איירינן התם דאית בהו טומאה, והא דקאמר אבל לאכילה לא היינו כדכתיבנא דלאכילה ה"א דדם לאו כבשר הוא, דליכא למילף אכילה מטומאה, ולא טומאה מאכילה, איצטריך למיכתב בתרוייהו. והיינו נמי דקמשמע לן רבותא דנחש נמי דמו כבשרו לענין אכילה, דסד"א דדוקא בח' שרצים דשייכא בהו ג"כ טומאה הוא דדמן כבשרן, קמ"ל דאין לחלק, ובכל שרצים דמן כבשרם. ואין להקשות למה לי קרא להכי דדם הוי כבשר לענין איסור תיפוק ליה בלא"ה מקרא דהטמאין לאסור צירן ורוטבן, ודם נמי בכלל כדמשמע בריש בכורות (ו' ע"ב) בסוגיא דחלב בהמה טמאה, י"ל דמקרא דהטמאין לא ילפינן מלקות, וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (ה' מאכא"ס פ"ג ה"ו), אף על גב דלא משמע כן בפ' העור והרוטב (חולין ק"כ ע"א), וכבר הערנו בזה בחי' לנדרים (נ"ב ע"ב), וע"פ הנ"ל יש לישב מאי דקשה לר' יהודה שם בכריתות (ד' ע"ב) דאיצטריך ליה הקישא דכל חלב ודם למילתא אחריתי מנ"ל הא דדמו מצטרף לבשר. ולפי הנ"ל ניחא, דר' יהודה לטעמיה (מנחות ק"ד ע"ב) דס"ל דדם נבילות נמי מטמא, וא"כ לא איצטריך קרא לדם שרצים דהוי כבשר, ורבנן לטעמייהו דס"ל בדם נבילה דלא הוי כבשר לענין טומאה, ע"כ איצטריך הקישא למילף מינה דמצטרף, היינו דגם הדם בכלל האיסור הוא. ואתי שפיר בזה קושית הנר תמיד בשם המפרשים דלר"ש דאמר כ"ש למכות למה לי' האי הקישא דכל חלב וכל דם, וע' מה שתי' שם לגירסת הרמב"ם ז"ל (ה' מאכא"ס פ"ב ה"ט) והתוס' לפי' קמא דבעינן דווקא עודן בו, היינו שיהיה הדם מחובר בבשר, ואם כן הוי כמו בתערובות, דלא אמר ר"ש בכ"ש לדעת התוס' בע"א (ס"ז ע"ב ד"ה ואידך), והוא תמוה, דמה ענין זה לתערובות, כיון דאיסור אחד לשניהם וודאי חייב בכ"ש, ולמש"כ ניחא, דעיקר קרא אתי לאורויי דדם הוי בכלל איסור שרצים גם לענין אכילה, ואף על גב דלישנא דהש"ס דחוק הוא קצת גם לפ"ז מ"מ נראה ברור כמש"כ, דלענין צירוף לחוד וודאי לא צריך קרא, דלמה לא יצטרפו כיון דשניהם שיעור אחד להם, והא דילפינן מקרא דהטמאים לענין צירוף ב' שמות, היינו משום דאתי לאשמועינן דיש נוגע וחוזר ונוגע לענין טומאה, או משום דהוי ס"ד כיון דב' שמות הם לא יצטרפו, אבל משם אחד וודאי לא צריך קרא לענין צירוף.
ועדיין צריך לבאר דברי ר"א מה שהקשו התוס' ז"ל בסנהדרין (ד' ע"א ד"ה מניין) דלמה לא בעינן בצלול שיעור שיקרוש, ולפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל (ה' מאכא"ס פ"ו ה"א) דגבי דם שיעור אכילתו בכזית, וכן אמרו ז"ל (כריתות כ"א ע"ב) באכילת דם שרצים דלוקה עליהם בכזית, א"כ שמעינן מינה דלא בעינן בדם שיעור רביעית לענין איסור אכילה, וה"נ בשרצים לא בעינן לענין אכילה וטומאה כדי שיקרוש, אבל בסוף פ' חרש (יבמות קי"ד ע"ב) משמע דשיעור דם ברביעית הוא, וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל גופא בפט"ו מה' מאכא"ס, ועדיין צ"ע בזה, וע' בזה בחי' במס' נזיר, וע' בשו"ת בית אפרים חלק א"ח שאלה י"ד מש"כ בזה, וכמדומה שנעלמה מעין חכמתו ש"ס דפרק חרש, ומש"כ דכזית ורביעית חד שיעורא הוא כוונתי לדבריו בזה, אבל לא הזכיר שם דברי התוס' בסנהדרין (ד' ע"א ד"ה מניין) ובמנחות (ק"ד ע"א ד"ה הואיל) דהוכיחו מן הירושלמי דאין שיעורו שוה מדלא מצטרף דם נבילה ובשרה. עוד נשאר שם בצ"ע על דברי התוס' שהבאתי לעיל (ט"ו ע"ב ד"ה חמשה) (דמצטרף) [דאין מצטרף] חלב ויין להעלאה בחוץ, ואני ישבתי זאת בטוב טעם.
ועתה אשובה לדברי הרמב"ם ז"ל, ושיטתו בזה עוד שיטה אחרת כאשר אני אחזה, וכמו שאבאר בעז"ה. הנה בפ"ד מה' אה"ט (ה"ז) כתב דם השרץ ובשרו מצטרף לכעדשה, והוא שמחובר בבשר, ונראה דהוא ז"ל גריס נמי כגירסת התוס' ז"ל בפי' הראשון, ולא ביאר לענין מאי בעינן דווקא מחובר בבשר. וראיתי בספר מים טהורים שרוצה להעמיס בדברי הרמב"ם ז"ל פי' האחרון של התוס' ז"ל, דלהכי בעינן מחובר בבשר כגון אם נגע במקצתו, אבל אם נגע בכולו לא בעינן מחובר בבשר, ובזה רצה לישב מה דהשמיט הרמב"ם ז"ל החילוק בין מקצתו לכולו, כי סמך בזה על דבריו בה' טומאת מת, ע' בס' הנ"ל באריכות, ותמיהני איך לא השגיח על ד' הרמב"ם ז"ל (בפ"ד) [בפ"ב] (ה"ט) מה' מאכא"ס שכתב לענין אכילה ג"כ אינו מצטרף אלא אם מחובר לבשר ומה שייך לענין אכילה כולו או מקצתו, ע"כ דבריו בדעת הרמב"ם ז"ל הם שלא בעיון במחכ"ת.
והנראה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל דהוא פי' הא דאמרינן בש"ס ועודן בו דלא ככל הפירושים הנ"ל, דלכולהו קשיא טובא וכמש"כ, ועוד דלכל הני פירושי מאי פריך מקרא דהטמאין, דילמא מיירי לענין אכילה, אף על גב די"ל דלאכילה לא צריך קרא מ"מ לא ניחא לי' להרמב"ם ז"ל בהני פירושי, ופי' הוא ז"ל דהא דדם השרץ מצטרף לבשרו לכעדשה היינו דווקא בעודן בו, שהדם מחובר לבשר, ואז הוא מצטרף לכעדשה בין לאכילה בין לטומאה, אבל אם הדם בפני עצמו אינו מטמא כלל, ע"כ באכילה ג"כ אין שיעורו בכעדשה, אלא בכזית, אפילו בח' שרצים ולהכי אין מצטרף עור עם הבשר, וכן משמע להדיא בדברי הה"מ (בפ"ד) [בפ"ב] (שם) מה' מאכלות אסורות שכ' שם על הא דבעי' מחובר בבשר אבל אם פירש שיעורן בכזית, ואין מצטרף קל עם חמור, והן הן הדברים שכתבנו, ונמצא לפי דבריו ז"ל לא ילפינן מוזה לכם הטמא שני דברים דין הטומאה ודין הצירוף, אלא כולי' חד מילתא הוא, דאימתי הוא מטמא ומצטרף כשהוא מחובר עם הבשר, אבל אם פירש אינו מטמא וגם אינו מצטרף. ואין להקשות למ"ד דדם נבילות מטמא אמאי לא יטמא דם שרצים, דאין זה קושיא, דליכא למילף לא נבילה משרצים ולא שרצים מנבילה, דמה לנבילה שכן מטמא במשא, ומה לשרצים שכן מטמא בכעדשה, וע"כ בנבילה נמי לאו מסברא קאמר דדמו נמי מטמא אלא מאיזה יתורא דקרא נפקא לן. ואכתי קשה לשיטתו דדם בפ"ע אינו מטמא ואין שיעורו בכעדשה אלא בכזית, א"כ הא דאמרינן בהעור והרוטב (חולין ק"כ ע"א) דאיצטריך למיכתב הטמאין גבי שרצים לאסור צירן ורוטבן, ולא ילפינן מחלב, משום דאי הוי ילפינן מחלב ה"א דשיעורן בכזית, קמ"ל הטמאין לומר דשיעורן בכעדשה, ואמאי משערינן בכעדשה, הא צירן ורוטבן וודאי אינן מטמאין, וכיון דטומאה לית בהו צריך לשערן בכזית כמו דם.
ולכאורה הא דלוקין על דם שרצים בפ"ע מריבויא דהטמאין נפקא, דלא גרע מצירן, דאלת"ה מנ"ל דלוקין על דם בפ"ע, דילמא לא איתרבי אלא כשהוא מחובר בבשר, אלא דז"א, דהא על צירן אין לוקין לדעתו ז"ל, ועל הדם לוקין, כדאיתא בש"ס (כריתות כ"א ע"ב), וע"כ צ"ל דאיסורא דדם בפ"ע נמי שמעינן מהא דמצטרף כשהוא מחובר בבשר, דאי בפני עצמו לא היה בו איסור כלל לא הוי חזי לאיצטרופי ג"כ, אף על גב דלענין טומא' בפ"ע אינו מטמא ובצירוף מטמא, מ"מ אי לא הוי אסור באכילה בפ"ע לא היה מצטרף, מ"מ צ"ע סוגיא דהעור והרוטב לשיטתו, והא דאמרינן בכריתות (ד' ע"ב) הילכך דם נחש ובשרו מצטרף, היינו כמש"כ, דכיון דתנינן דבשרצים מצטרף ש"מ דדמו כבשרו לענין איסור שרצים, ושפיר מצטרף דם נחש ובשרו. ועדיין צריך להבין לשיטתו הא דמשנינן בש"ס כאן בכולו כאן במקצתו, ונראה לומר בזה, דמה שכתב הוא ז"ל והוא שמחובר לבשר אין כוונתו שיהא הדם מובלע בבשר השרץ, דא"כ קשה קושית התוס' פשיטא, אלא הכוונה שיהיה הדם מחובר בבשר, ולא יהיה זה בפ"ע וזה בפ"ע, וא"כ אפשר אפילו דם מעכבר יצטרף עם בשר החולד בהתחברם יחד, וז"ש כאן בכולו כאן במקצתו, פירוש אם הוא כולו ביחד מצטרף אפילו משני שמות, ואם זה בפ"ע וזה בפ"ע אין מצטרפין, וע"ז קאמר ומנא תימרא, דתניא איהל על מקצתו טהור איהל על כולו טמא, מאי מקצתו, אילימא מקצת הדם הא אמר רבי חנינא רביעית דם שהגיס בה היינו שחלקה טהורה, ואפילו האהיל על כול' טהור, אלא ש"מ דאיהל על מקצתו נמי הכי פירושא, אם אינה מחוברת כולה ביחד אלא מקצת מקצת אף דהאהיל על כולה טהור, איהל על כולה היינו שמחוברת כולה ביחד טמא אלמא דמצינו דיש חילוק בין מחוברת לאינה מחוברת, וה"נ לענין דם השרץ ובשרו, וע"כ צ"ל כן לדעת הראב"ד ז"ל בפ"ד מה' טומאת מת (הי"ג) שכתב להדיא דאפילו האהיל על כולו בקטפרס טהור הואיל והוא מפוזר, והכא איתמר בהדיא דאיהל על כולו טמא, אלא ע"כ צריך לחלק בין מחובר כולו ביחד או שהוא מפוזר, ועדיין צ"ע, כי לא מצאתי בד' הרמב"ם ז"ל האי חילוקא לענין רביעית דם, השי"ת יאיר עיני באור תורתו.
דף יז:
משנה הפיגול והנותר אין מצטרפין.
שם גמרא לא שנו אלא לטומאת הידים, ופירש"י ז"ל משום דתקנתא דרבנן היא, משמע מדבריו דאי הוי דאורייתא הוי מצטרפי, ולפי עניות דעתי אין צריך לזה, כי בלאו הכי לא מצטרפי לענין טומאה, כיון דשני שמות, ודווקא לענין אכילה הוא דמצטרפי הואיל ונאמרו בלאו אחד לא יאכל כי קודש הוא ואפילו נבילה מטהורה וטמאה נחלקו לעיל אי מצטרף לענין טומאה וק"ל, וע' בתוי"ט ז"ל.
שם גמרא, אבל לענין אכילה מצטרפין, משום דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו, ופי' רש"י ז"ל אי רובא נותר חייב משום נותר, ואי רובא פיגול חייב משום פיגול, ואי מחצה על מחצה מחייב משום תרווייהו, משמע מדבריו דהחיוב הוא אחר הצירוף משום נותר או פיגול, ונ"מ לענין כרת וחטאת, וגם צריך להתרות בו משום פיגול ונותר. ואני לא אבין, דלענ"ד הדבר פשוט דלא מחייב משום פיגול או נותר כיון דליכא שיעורא בכל חד, אלא הא דמצטרף למלקות הוא משום לאו דלא יאכל כי קודש הוא דהוא לאו בפ"ע על כל פסולי המוקדשין, וכל הפסולין מצטרפין לענין זה משום דלאו אחד לכולן, אבל לענין כרת וחטאת וודאי לא מצטרפי, אבל מלשון הרמב"ם ז"ל משמע דמצטרפין לגמרי לענין חטאת נמי. והוא בפי"ח מה' פסולי המוקדשין (הי"א) וכן מסתבר כיון דעיקר אזהרה דפיגול ונותר נפקא מהאי קרא דלא יאכל כי היכי דבכל חד לחוד איכא כרת ה"נ דמצטרפין לכל בין למלקות בין לכרת וחטאת.
ויש לדקדק לפי מה שכתבו התוס' בפסחים דף כ"ד (ע"א) דאמרינן התם דלאו דלא יאכל כי קודש הוא הוי לאו שבכללות. והקשו התוס' התם (ד"ה הא) א"כ אמאי חשיב פיגול ונותר באלו הן הלוקין, ותירצו כיון דקרא דלא יאכל כי קודש הוא כתיב בנותר לא הוי לאו שבכללות (וענין) [לענין] נותר, ופיגול ילפינן עון עון מנותר, וזה אינו אלא באכל כל אחד בפ"ע, אבל בצירוף שניהם אמאי לא הוי לאו שבכללות, ולמה הוא לוקה. וצ"ל כיון דבכל חד לחודא לקי משום האי לאו ה"נ דלוקה על הצירוף, ולפ"ז דווקא פיגול ונותר הוא דמצטרפי לענין אכילה, כיון דהאי לאו עלייהו קאי, אבל פיגול ויוצא אין מצטרפין, אף על גב דגם עלייהו נאמר קרא דבכל שבקודש פסול מ"מ כיון דמלקות דיוצא לחודי' לאו מהאי קרא הוא, וכמש"כ התוס' ז"ל במכות דף י"ח (ע"א ד"ה ולילקי) ע"כ אין מצטרפין ג"כ עם הנותר למלקות, וע' (בפ"ח) [בפי"ח] (ה"י) מה' פסולי המוקדשין שנאמר שם קרא דלא יאכל כי קודש הם, וצ"ל לא יאכל כי קודש הוא. וע' במשנל"מ שם (ה"ז ד"ה ויש להסתפק) שנסתפק באוכל מן העור או מן המרק דאין בהו משום פיגול אם לוקה עלייהו משום לאו דכל שבקודש פסול. ולפי הנ"ל אין כאן ספק, דלאו דלא יאכל הוי לאו שבכללות, ומש"כ משום לאו דלא תאכל כל תועבה ג"כ אינו מובן, דמה ענין לא תאכל כ"ת לפסולי המוקדשין, ואמטיל מום בקדשים הוא דביארה הרמב"ם ז"ל בה' בכורות.
ויש להבין למאי מצרכה האי יתורא דכי קודש הוא, אי ליוצא בהדיא כתיב, ואי לנשפך דמו, הלא זה בכלל אוכל קדשים לפני זריקה, ואי לפיגול בלאו האי יתורא דכי קודש הוא הוי ילפינן עון עון מנותר. ואפשר לומר דלא איצטריך אלא ליתן לאו כולל לכל פסולי המוקדשין, ונ"מ לענין צירוף.
דף יח.
משנה, הערלה והכלאים מצטרפין זה עם זה כו', ופי' רש"י ז"ל כמו פיגול ונותר דאמרינן לעיל דמצטרפין לאכילה, כבר כתב בזה התוי"ט ז"ל דמתניתין דהכא ע"כ כר"י משום ר"מ אתיא, דאמר כל האיסורין מצטרפין מקרא דלא תאכל כל תועבה, כדאיתא בע"א דף (כ"ו) [ס"ו] (ואי קשיא הא הוי לאו שבכללות הא כבר כתבו התוס' ז"ל התם (ד"ה כל) דהא דאין לוקין על לאו שבכללות היינו היכא דלא נאמר בכל חד לאו לחודיה, כמו נא וצלי אש של פסח, דתרווייהו נפקא לן מכי אם צלי אש, אבל הכא דבכל האיסורין נאמר בהן לאו מיוחד בפ"ע, ומלא תאכל כל תועבה נפקא לן דכולהו מצטרפי זה לא הוי לאו שבכללות, ועפ"ז יש ליישב קושיית התוס' במכות דף י"ח (ד"ה כל) שהקשו על הא דפריך התם ולילקי נמי משום הא דר"א כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו והא הוי לאו שבכללות, כדאמרינן בפסחים, ולפי הנ"ל ניחא, דע"כ לא אמרינן בפסחים דהוי לאו שבכללות היינו למאי דס"ד דעיקר אזהרת יוצא ג"כ מהאי קרא נפקא שפיר הוי לאו שבכללות, כיון דנכלל בו הרבה איסורין, אבל לפי המסקנא דביוצא נמי כתיב לאו מיוחד לא הוי לאו שבכללות, ולוקין על פסולי קדשים משום האי לאו דלא יאכל בין ע"י צירוף בין כל אחד בפ"ע, והוי ממש דומיא דלא תאכל כל תועבה לר"מ. הן אמת דמאי דפשיטא להו להתוס' ז"ל דלר"מ לוקין בצירוף האיסורין משום לאו דלא תאכל כל תועבה לא מצינו זאת מפורש, ואי משום דאמר ר"מ מנין לכל איסורין שמצטרפין, ולענין מאי בעינן לצירוף אם לא לענין מלקות, אין זה מוכרח, ולא מיבעי' לר"ל דאמר (יומא ע"ג חצי שיעור מותר מה"ת י"ל דר"מ לאסור מה"ת קאמר דמצטרפי, ולאו למלקות, אלא אפילו לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מה"ת מ"מ אפשר לומר דר"מ לענין לאסור התערובות קאמר דמצטרפי, וע"ז מייתי הש"ס דברי ר' מאיר בע"א אלא דבירושלמי (ערלה פ"ב ה"א) הביא הר"ש ז"ל (שם פ"ב מ"א) אמרו בפירוש דלר"מ לוקין אצירוף שני איסורין, וכן מוכח ממתניתין למאי דמסקינן דר"ש אין צריך לצירוף קאמר, וע"כ מתניתין מיירי לענין מלקות, ולא לענין תערובות, וש"מ דמצטרפין גם למלקות וכר"מ, וכדאיתא נמי בירושלמי עלה דהך מתניתין ששנויה נמי בערלה (פ"ג) [פ"ב] (מ"א).
ויש לי לדון לר"מ לענין חטאת מאי, אי מצטרפי איסורין חלוקין או לא, ומה שהביאני לידי זה הספק הוא לפי מש"כ לעיל דפיגול ונותר מצטרפי אהדדי גם לענין חטאת מקרא דלא יאכל כי קודש הם, וה"נ כן לר"מ בכל האיסורין, אבל באמת זה אינו, מהא דפרכינן בכריתות (י"ב ע"ב) משני מינין אין מצטרפין פשיטא, ש"מ דליכא למ"ד דלענין חטאת יצטרפו איסורין חלוקין. ומשם מוכח נמי דפיגול ונותר נמי אין מצטרפין לענין חטאת, דהא חשיב התם ברישא בחומר בשני מינים פיגול ונותר, וא"כ עלה קאמר בסיפא חומר במין אחד אוכל חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרף, ובשני מינים אין מצטרפין, ש"מ דפיגול ונותר נמי לא מצטרפי לענין חטאת.
ומה אעשה אם מלשון הרמב"ם ז"ל לא משמע כן בפ"ו מה' שגגות הלכה ז', שהשמיט התם הא דפיגול ונותר, ולא כתב אלא חלב ודם, וסיים כשם שאין מצטרפין לענין מלקות כך אין מצטרפין לענין חטאת, משמע דפיגול ונותר דמצטרפי לענין מלקות מצטרפי נמי לענין חטאת. ודבר תימה הוא לומר דמשני מינים פטור דתנן התם ברישא עכ"פ לענין שאר איסורין פשיטא דלא מצטרפי לענין חטאת וכנ"ל. וע' מש"כ לעיל בסוגיא דדם השרץ לישב הא דלא דריש ר' יהודה הקישא דכל חלב וכל דם ללמד לדם השרץ ובשרו ע"ש. ולפי מה דקאמר ר"י דכל האיסורין מצטרפין א"ש בלא"ה, דלר' יהודה דם בהמה ובשרה נמי מצטרף, אלא דלפ"ז קשה מנ"ל דדם השרץ בכלל שרץ הוא לענין אכילה, וע' ברש"י בכריתות שם (ד' ע"ב ד"ה אף דם) שפי' הא דאמרינן התם דדמו חלוק מבשרו בבהמה היינו שדמו בכרת ובשרה בלאו, וא"כ אפשר לומר דר"מ נמי מודה בכה"ג דאין מצטרפין, אבל לא משמע כן, כיון דיליף מקרא דלא תאכל כל תועב'. וגם לא ידעתי למה פירש רש"י ז"ל הכי, ולא פי' כפשוטו דדמו חלוק מבשרו משום דלאוין חלוקין הם, זה משום דם וזה משום נבילה או טמאה, וצ"ע.
ואחר כל הנ"ל ע"כ צריך לומר דמתניתין אתיא כר"מ דכל האיסורין מצטרפין, וכמו שכתב התוי"ט ז"ל, וכתבו עוד דמשנה זו פליגא על סוגיא דלעיל (ט"ז ע"א) דאמרינן דנבילת טהורה עם נבילת טמאה אין מצטרפין משום דאין איסור חל על איסור, ולר"מ וודאי פשיטא דכל האיסורין מצטרפין, ומש"כ הבה"ז ז"ל דהני דלעיל מודו דלענין לאו דלא תאכל כל תועבה מצטרפין, ולענין לאו דנבילה לא מצטרפי, לא משמע כן לעיל גבי הא דאמרי' התם ל"ש אלא לענין טומאה אבל לאכילה לא מצטרפי, ולר"מ לאכיל' נמי מצטרפי כדתנן הכא, ואפשר לומר דלישנא דמתניתין התם כל הנבילות מצטרפין משמע דלחיובי משום נבילה קאמר, דאל"ה מאי אריא נבילות, הא כל האיסורין מצטרפין, ואכתי יש לדקדק לפי מאי דמוקי התם ברייתא דמיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין כר' יהודה, א"כ מ"ט לא מצטרפי מיתת פרה וחיי גמל, הא אליבא דר"י כל האיסורין מצטרפין. וי"ל דתנא דברייתא ס"ל כוותיה דר"י בחדא ופליג עליה בחדא לענין צירוף איסורין חלוקין וס"ל דאין מצטרפין, א"נ ר' יהודה משום ר' מאיר קאמר וליה לא סבירא ליה.
ויש להסתפק למ"ד איסור חל על איסור, וטהורה עם טמאה חייב משום נבילה, אי חייב נמי משום דלא תאכל כל תועבה לר"מ, דבאיסור נבילה לחוד או טמאה לחוד נראה דאינו לוקה משום לא תאכל כל תועבה, דאטו לר"מ בכל האיסורין סופג שמונים, משום לאו המפורש בו ומשום לא תאכל כל תועבה, אלא וודאי לענין זה חשיב לאו שבכללות, או דלא אתי לא תאכל כל תועב' אלא להזהיר על צירוף ב' איסורין, אבל בטהורה וטמאה דאיכא גם צירוף ב' איסורין אפשר דלוקה גם משום לא תאכל כל תועבה, וע' מש"כ לעיל בישוב ד' התוס' מכות, וכ"ז צ"ע. ובצ"ק השיג על הבה"ז ז"ל במש"כ דלרב דאמר טהורה וטמאה אין מצטרפין מ"מ לוקה משום לא תאכל כל תועבה, וכ' הצ"ק ז"ל דאישתמיטתי' דברי התוס' במס' ע"ג (ס"ו ע"א ד"ה כל) דדווקא היכא שהלאו מפורש בפ"ע, אבל הכא בשניהם לאו אחד הוא, לא תאכל כל נבילה. ודבריו תמוהים, דהכא נמי איכא בכל אחד לאו מיוחד, בטהורה איכא לאו דנבילה ובטמאה איכא לאו דטמאה, ולמה לא ילקה באוכל משניהם משום לא תאכל כל תועבה, וגם מש"כ בדברי רש"י ז"ל דברים נפלאים הם ואין להם פירוש.
וכל זה כתבתי למאי דמשמע מפשטיה דהש"ס דמתניתין לענין צירוף מלקות איירי, וכמו שהגיהו בדברי ר"ש תני אין צריך לצרף, אבל באמת קשיא טובא לומר דסתמא דמתניתין דלא כהילכתא, דוודאי לית הילכתא כר"מ בהא, וכדמוכח במס' ע"ג שם ובכמה דוכתי דאיסורין אין מצטרפין, עד שאני תמה בזה על הבה"ז ז"ל שנסתפק בזה לענין דינא, ולדידי אין בזה שום ספק, ור"מ יחידאה הוא. והתוס' ז"ל (ד"ה תני) הקשו ממס' ע"ג דף ס"ח (ע"ב) דמפרש התם דברי ר"ש כפשטן דאין מצטרפין קאמר, וכתבו לתרץ הכא ובמס' ע"ג (שם ד"ה רבי שמעון) דהך דהתם ברייתא היא, ומיירי בתערובות, ולא ידענא אמאי לא ניחא להו לפרש דהתם במס' עו"ג אמתניתין דערלה קאי, דהוא נמי מיירי בתערובות, כדתנן התם (ערלה פ"ב מ"א) הערלה וכלאים עולין באחד (ומאה) [ומאתים] ומצטרפין זה עם זה דהיא רישא דהך דתבלין שנים ושלשה שמות, ולשון התוס' במס' עו"ג שם צ"ע יותר ע"ש.
וראיתי להרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שפי' למתניתין דהכא גם כן לענין תערובות ומצטרפין שניהם לאסור, ונראה מדבריו ז"ל שדעתו ז"ל דסוגיא דהכא פליגי עם סוגיא דמס' עו"ג, ואין צריך להגיה מתניתין בדברי ר"ש, ומוקמינן רישא דמצטרפין כהלכתא לענין לאסור התערובות, ור"ש פליג ואמר דאין מצטרפין, וכשיטתיה בפ' ב' דערלה, אלא דאכתי קשיא סתמא אסתמא, דהכא סתם לן תנא דאפילו שני שמות של איסור מצטרף לאסור התערובות, ולעיל (ט"ו ע"ב) תנינן התרומה והתרומת מעשר וביכורים מצטרפין זה עם זה לאסור ולחייב עליהם את החומש. ומפרש הש"ס משום דכולהו איקרי תרומה, משמע דאי לאו דשם אחד הם לא הוו מצטרפי, ובירושלמי דערלה (פ"ב ה"א) מוקמינן להך מתניתין כר"ש הביאו הר"ש ז"ל (שם פ"ב מ"א) אבל מסתמא דסוגין לא משמע הכי, ואפשר לומר דמשום לחייב עליהם את החומש בעינן דווקא שם אחד, או יאמר דגם לענין תערובות נ"מ מהא דשם אחד לכולן לאסור התערובות אפילו בזה אחר זה, לאפוקי בשני שמות דאין מצטרף אלא בבת אחת, אבל לא בזה אחר זה, כדתנן התם (שם פ"ב מ"ג) הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה, וכן הדין נותן לחלק בשני איסורין דכשהן בעין לא מצטרפי ואין לוקין, כיון שלא אכל כשיעור מכל אחד, אבל אם נתערבו בהיתר ונותנין טעם אמאי לא יאסר התערובות, כגון אם נתערב חצי רביעית יין של ערלה וחצי רביעית יין של כלאים בתבשיל של היתר ונותנין טעם בו אמאי לא נימא בזה טעם כעיקר לענין לאסור הכל.
אבל אחר העיון בסוגיא דמס' עו"ג (ס"ו ע"א) לא משמע כן, גבי הא דפריך התם על רבא דאמר בתר שמא אזלינן ממתניתין דתבלין ג' שמות מצטרפין, ומפרשי התוס' שם (ד"ה תבלין) דשמות היינו איסורין, ולרבא דאזיל בתר שמא האי שמא לחוד והאי שמא לחוד אמאי מצטרפי, ומשני הא מני ר"מ היא דאמר כל האיסורין מצטרפין. משמע דלרבנן דפליגי אר"מ בצירוף שני איסורין לענין מלקות ה"ה נמי דלדידהו לא מצטרפי שני איסורין לאסור התערובות, והא בהא תליא, ותו אמרינן התם, בשלמא לאביי ניחא דאזיל בתר טעמא, משמע דלאביי אתיא מתניתא ככ"ע, ואפילו כרבנן דר"מ דס"ל דלענין מלקות לא מצטרפי מ"מ לאסור התערובות שפיר מצטרפי, ולא דמי צירוף תערובות לצירוף מלקות, דלענין תערובות אזלינן בתר טעמא, וכיון דטעם אחד להם מצטרפי, אלא לרבא דאזיל בתר שמא והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד לא היה להם להצטרף אף על פי שטעמן שוה, אלמא דשני איסורין וטעמן שוה אי מצטרפי לאסור תערובות פלוגתא דאביי ורבא הוא. ולרבא דלא אזיל בתר טעמא לא מצטרפי. אלא דיש לדקדק מנ"ל הא דרבא לא אזיל בתר טעמא בכה"ג, דילמא דווקא בחמר' חדתא בעינבי אמר רבא דהוי מין בשאינו מינו ובנותן טעם ולא במשהו, אבל היכא דאיכא טעמא אימא דרבא נמי מודה דטעמא לא בטיל, וכן הוא להדיא דעת הש"ך ז"ל בריש הלכות תערובות (יו"ד סימן צ"ח סק"ו), וא"כ גם לרבא אזלינן הכא בתר טעמא, ושפיר מצטרפי. וצ"ל דהכי פריך הש"ס התם, כיון דלרבא חילוק השם מילתא היא הכא בב' איסורין לא היה להם להצטרף, לא מיבעי' למאן דאמר (פסחים מ"ד ע"א) דטעם כעיקר הוא בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס, א"כ בשני איסורין ליכא טעם כעיקר דאורייתא אלא היכא דאיכא ב' זיתים בכדי אכילת פרס, וזה מילתא דלא שכיחא הוא, והוה לן להקל בזה ולמימר דלא מצטרפי כיון דב' שמות הן. אבל לאביי דאמר דחילוק השם לאו מילתא הוא שפיר מצטרפי לאסור התערובות כיון דטעם אחד להם, אבל לרבא אפילו אי נימא דטעמו ולא ממשו ג"כ דאורייתא הוא מ"מ הכא בב' איסורין דב' שמות הן לא יצטרפו.
ואכתי קשה אמאי לא פריך מרישא דמתני' דערלה (פ"ב מ"א) דתנן התם הערלה וכלאים מצטרפין לעלות באחד ומאתים, ומהתם תיקשי אפילו לאביי, כיון דהתם ליכא טעמא, ואי מוקי לה כר"מ וכשיטת הירושלמי א"כ מאי פריך אביי מהא דתבלין כו', על כן נראה דבדברים ששוין בטעמן לגמרי לכ"ע מצטרפין בין ב' איסורין בין שאר שני שמות, והעיקר בזה כשיטת רש"י ז"ל דג' שמות היינו ג' מינים, ובזה נמי מצטרפו, ואביי הוכיח מזה דאזלינן בתר טעמא, ומשום הכי מצטרפי הכא אף על גב דאין שוין בטעמן לגמרי כיון דשוין במיתוק הקדירה, אלא לרבא דאזיל בתר שמא א"כ הכא דטעמן נמי אינן שוין לגמרי לא היה להם להצטרף כלל, וע"ז משני רבא דאתיא כר"מ דאמר כל האיסורין מצטרפי, וכיון דמצטרפי לענין מלקות מצטרפי נמי לאסור התערובות כל שיש להם קצת שיווי בטעם, ור"ש לחוד הוא דפליג וס"ל דאפילו שוין בטעמן לגמרי לא מצטרפי. ובזה מיושבין היטיב דברי הרמב"ם ז"ל שהצריך בפ' ט"ז מה' מאכלות אסורו' (הי"ד) שיהיו שוין בטעמן לגמרי, כמבואר בדבריו ז"ל שם, ולא פסק כחזקיה דאמר במיני מתיקה שנו, והיינו משום דחזקיה אזיל אליבא דר"מ, ע"כ אפילו אינן שוין לגמרי בטעם מצטרפים, אבל לדידן דלא קי"ל כר"מ, וב' איסורין אין מצטרפין לענין מלקות, שפיר בעינן דווקא שיהיה שוין לגמרי בטעם, וכ"ע מודים דמצטרפין, וזה נראה ברור בס"ד, וע' בלח"מ שם שהאריך לישב שם ד' הרמב"ם ז"ל בדרך רחוק ע"ש.
וראיתי להתוס' ז"ל בשבת פ' ר"ע (פ"ט ע"ב ד"ה אסורין) שכ' דרך אחרת בזה, ותוכן דבריהם כן הוא דצירוף תערובות ומלקות שוין הן לגמרי. וכתבו התם דלאביי ניחא, דכיון דאזיל בתר טעמא רבנן נמי מודו דמצטרפי שני איסורין שוין בטעמן, בין לענין לאסור התערובות בין לענין מלקות, ואתי שפיר הא דתבלין ג' שמות מצטרפין, אלא לרבא דאזיל בתר שמא א"כ אפילו שוין בטעמן לא מצטרפי בין למלקות בין לאסור התערובות, וא"כ קשיא אמאי מצטרפי תבלין ג' וב' שמו'. וצריך לדקדק בדבריהם ז"ל, ממ"נ, אי סבירא לי' לאביי דרבנן נמי דרשי לא תאכל כל תועבה לצירוף איסורין א"כ לרבא נמי לא תיקשי, כיון דהתורה עשתה כל האיסורין אחד למלקות, אלא ע"כ רבנן פליגי עליה דר"מ ולא דרשו לא תאכל כל תועבה לצירוף איסורין, א"כ מנ"ל לאביי דמצטרפי גם אם טעמן שוה. וצ"ל דמסברא פשיטא ליה לאביי דאזיל בתר טעמא, וכל שטעמן שוה אפילו ב' איסורין מצטרפין גם למלקות, אבל לרבא דאזיל בתר שמא הדין נותן שלא יצטרפו, כיון דב' איסורין הם.
והקשו התוס' ז"ל התם מהא דאמר ר"ל בזבחים (ע"ח ע"א) הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה מבטלין זה את זה, ואמאי, הא מצטרפין למלקו'. ולא ידענא מאי קשיא להו, דילמא ר"ל ס"ל כרבא דאזיל בתר שמא, ולדידיה אין איסורין מצטרפין לרבנן, וכן איירי התם רבא אליבא דר"ל, והם ז"ל תירצו דאף דמצטרפין למלקות כשהן בעין מ"מ אם בללן מבטלין זה את זה, וכן כתבו התוס' ז"ל סברא זו בזבחים שם, וגם על זה יש להשיב, דא"כ הדרא קושין לדוכתין אמאי מצטרפין שני איסורין לאסור התערובות, כיון דאפילו אם לא נתערבו בהיתר כשהם מעורבים מבטלין זה את זה, כש"כ כשהן מעורבין בהיתר, ועוד לפי מה (שכתב) [שכתבתי] דלאביי מסברא פשיטא ליה דאיסורין ששוין בטעמן מצטרפי א"כ אפילו בללן זה בזה נמי, ועוד, דכל אכילת ב' איסורין בצירוף נבללין המה בשעת אכילה בתוך פיו, ועוד, כיון דהכתוב עשאן כולן (באיסור) [כאיסור] אחד מקרא דלא יאכל כי קודש הוא א"כ אמאי יבטלו זה את זה. ובזבחים (שם ד"ה הפיגול) הקשו מקרא דלא יאכל כי קודש הוא, ותירץ שם עוד תירוץ אחד, דמשום לא יאכל ליכא מלקות משום דלאו שבכללות הוא, והא דאמרי' לעיל דלענין אכילה מצטרף פיגול ונותר היינו לאסור התערובות, וכבר כתבנו לעיל בזה דוודאי איכא מלקות בקרא דלא יאכל קודש כמו לר"מ בכל האיסורין, ואין זה לאו שבכללות, כמו שכתבו התוס' במס' עו"ג (ס"ו ע"א ד"ה כל).
ונראה עיקר בזה כמו שכתבו התם (זבחים ע"ח ע"א ד"ה הפיגול) לתרץ דמשום פיגול ונותר אינו לוקה, אלא משום לא יאכל כי קודש הוא, או משום לא תאכל כל תועבה לפי קושיתם בשבת, וכמש"כ לעיל, וכתבו עוד שם (שבת פ"ט ע"ב ד"ה אסורין) דהא דאמרינן לעיל (י"ז ע"ב) דפיגול ונותר מצטרפין משום לא יאכל כי קודש הוא לר"ש איצטריך, דס"ל דשאר איסורין לא מצטרפי, ובפיגול ונותר מודה דמצטרפין, וגם זה לא ידענא למה הוצרכו לכך, ואמאי לא נימא דאליבא דרבא איצטריך, דלדידיה נמי שאר איסורין לא מצטרפי, והכי הילכתא, ולדבריהם דלר"ש קאמר ע"כ צריך לפרש דלענין לאסור התערובות קאמר, דלמלקות אין צריך צירוף לר"ש דאמר כ"ש למכות, וכן כ' המהרש"א ז"ל.
ולפ"ז קשה מהא דאמרי' בנזיר (ד' ע"א) דלר"ש לא איצטריך מכל אשר יעשה מגפן היין ללמד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה, משום דס"ל כ"ש למכות, ולפי הנ"ל אכתי איצטריך ללמד דמצטרפין לאסור תערובתן. וצ"ל כיון דאיסורי נזיר אין טעמן שוה אין מצטרפין לאסור התערובות. וכל זה כתבתי לשיטת התוס' ז"ל בשבת, אבל מה אעשה שלא זכיתי להבין דבריהם ז"ל, דאיך אפשר לומר דלאביי איסורין השוין בטעמן לכ"ע מצטרפין זה עם זה, א"כ ברייתא (לעיל ט"ז ע"א) דמיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין אתיא דלא כמאן, דלר"ש אין צריך צירוף, ולרבנן כיון דשוין בטעמן מצטרפי. ע"כ נראה לענ"ד כמש"כ, והיא שיטת הרמב"ם, וזה נראה ברור לשיטת הש"ס דילן, רק עדיין צ"ע ממתניתין (לעיל ט"ו ע"ב) דהתרומה ותרומת מעשר כו', דמשמע דדווקא משום דשם אחד מצטרפין, וצ"ע יותר בזה בדברי הפוסקים, וע' בפר"ח בריש ה' תערובות שהאריך ג"כ בדינים אלו.
עוד הלכה אחת ראיתי לבאר בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות מאכלו' אסורות (ה"ו) שדעתו שם דכל מיני טבל מצטרפין לכזית אף על פי דאין טעמן שוה, והשיג עליו הראב"ד ז"ל מהא דתבלין דבעי' דווקא מיני מתיקה, ולענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל ברורין, דדווקא בתערובות בעינן שיהיה טעמן שוה, אבל האוכל איסור בעין וודאי מצטרף כל שהוא משום דלאו אחד ללקות עליהם בכזית אפילו אין טעמן שוה, וכן מוכח מהא דאמרינן ביומא פ' יוה"כ (פ"א ע"א) דאוכל ושותה אין מצטרפין משום דאין שיעורן שוה, אבל אם היה שיעורן שוה מצטרף, וכן תנינן בהדיא במכילתין (י"ז ע"ב) וביומא שם (ע"ג ע"ב) כל האוכלין מצטרפין לככותבת, ודוחק לומר דדווקא לענין יוה"כ מצטרפין, דמשום יתובי דעתא הוא, וכן דם השרץ ובשרו מצטרף, ודו"ק היטיב בכל הנ"ל.
שם משנה, הבגד והשק כו', אמר ר"ש מה טעם הואיל והן ראוין לטמא מושב, עיין בסוף פרק כלל גדול (שבת ע"ו ע"א) דפריך התם על ר"י בר"ח מהך משנה, דדוקא משום דראויין לטמא מושב, הא לא"ה לא מצטרפי כיון דלא שוו בשיעוריהן, וככללו של ר"י, ולפי מה שכ' לעיל דרבנן פליגי על ר' יהושע בהך דאין שיעורן שוה, וכדאיתא ביומא (פ"א ע"א) א"כ מאי פריך לר"י בר"ח, דלמא כרבנן ס"ל, וי"ל כיון דלית הלכתא כוותייהו לא בעי לאוקמי לר"י בר"ח דלא כהלכתא. והתוי"ט ז"ל הקשה דמאי מועיל הא דשוה לענין מושב, הא לעיל בכללא דר' יהושע אף על גב דשוין בטומאתן כיון דאין שוין בשיעוריהן לא מצטרפי, אלמא דלא מהני השיווי בחד מלתא להצטרף. ובאמת בלא"ה יש לדקדק למה לא יצטרף בגד עם השק, וכי בשביל שהבגד חשוב הוא מן השק דאפילו בשלשה על שלשה מטמא לא יצטרף לשק הגרוע ממנו, בשלמא בכללא דר' יהושע באין שיעורן שוה כמו בשר המת ורקב, כיון דהאי שיעורא לחוד והאי שיעורא לחוד לא מצטרפי, אבל הכא משום חשיבותא הוא, ודבר החשוב מפני מה לא ישלים שיעור הגרוע. וכן יש לדקדק גבי הך דפרק כלל גדול בתבן ועצה, דתבן חזי גם לפרה, ועצה לא חזי אלא לגמל, ואמאי לא יצטרף תבן לעצה למלא פי גמל, כיון דחזי לגמל, אלא דהחמירו בשיעורו כיון דחזי גם לפרה. ועיין בתוס' שם, וצ"ל דבגד ועור אין חיבורן חיבור טוב, דאין דרך תשמישו של זה כשל זה, הלכך אי לאו דשוין לדבר אחד לא הוי מצטרפי, וכן צ"ל בתבן ועצה, דתבן אינו עומד לגמל, ועיין ברש"י (ד"ה הואיל) ותוס' ז"ל (ד"ה כדתנן) שם מה שפי' בהא דאמרי' התם (סוכה י"ז ע"ב) הואיל וראוי לעשות טלאי ע"ג חמור, ועיין פירוש רש"י (ד"ה פי טלה) שם (שבת ע"ו ע"א) גבי עמיר ועשבים ודו"ק.
הדרן עלך פרק קדשי מזבח