קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שלישי
דף י:
משנה, שעברה שנתה ונמצאת בעל מום, אם משכיפרו בעלים תמות. הנה רש"י ז"ל כאן ובתמורה (כ"א ע"ב ד"ה תמות) פירש דמתני' אתיא כרבנן דרבי, דס"ל נמצאת תמימה קודם כפרה תרעה ואפ"ה כאן כיון דנמצאת בע"מ או שעברה שנתה תמות, והתוס' ז"ל כאן ובתמורה (שם ד"ה ולד) הקשו ע"ז דאדרבא ריבוי הריעותות גורמות רעיה ולא מיתה, ובתמורה הקשו עוד הא לר"א דאמר (שם כ"ג ע"א) דאפילו רבנן מודו היכא דנתכפר בשאינה אבודה דאבודה תמות, א"כ הכא לכ"ע תמות אפילו אם נמצאת תמימה, כיון דנתכפר בשאינה אבודה, והתוי"ט ז"ל (תמורה פ"ד מ"א) הקשה על דברי התוס' דמאי אריא לר' אבא, הא לרב הונא נמי דאמר אם משך אחת מהן מדעתו והקריבה השניה תמות לכ"ע ג"כ תיקשי, דהא מתני' ע"כ מיירי במשך, דאם נמלך היו אומרין לו התכפר באבודה ושאינה עבודה תרעה, דעשו תקנה בקדשים, ואני מסתפק בזה, לא מיבעי בעברה שנתה דודאי לא היו אומרין לו להמתין עד שתומם ויביא בדמי' אחרת להתכפר בה, אלא אפילו בנמצאת בע"מ ג"כ אפשר לא עשו תקנה בזה כיון דאינה ראויי' לכפרה, ודוקא היכא דשתיהם תמימות וראויות לכפר' בזה עשו תקנה, ומש"ה הקשו התוס' מר' אבא דאמר דמודו רבנן בנתכפר בשאינה אבודה כי הכא דהאבוד' תמות, וגם רב הונא מודה ליה בהא, ע"כ פירשו התוס' ז"ל כאן ובתמורה דלרבותא נקט עברה שנתה או נמצאת בע"מ בהדי אבודה, דאע"ג דיש בה הרבה ריעותות אפ"ה מתה אם נמצאת לאחר כפרה, וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"י) [בפ"ד] (ה"ח) מה' פסולי המוקדשין שכתב נמצאת לאחר כפרה אפילו עברה שנתה תמות, אלמא דדעתו כדעת התוס' ז"ל דרבותא הוא בריבוי ריעותות, ואפ"ה אזלא למיתה, וכן כתב הלח"מ ז"ל שם.
אלא דקשה לי על דבריו ז"ל, דהא בכה"ג דנתכפר בשאינה אבודה האבודה תמות לכ"ע, וגם רב הונא מודה בזה לר' אבא, אלא דהוא מחמיר עוד דמושך מאיליו איזו מהן ונתכפר בה השני' תמות, וא"כ מאי אירי' נמצאת לאחר כפרה, אפילו נמצאת קודם כפרה תמות. ועוד קשיא לי מה שכ' (שם) כל חטאת שנמצאת קודם כפרה אינה מתה אלא יפלו דמיה לנדבה, והיכי דמי אי בנמלך, הא אמרי' ליה לך התכפר באבודה, ואי במשך מדעתו בכל גוונא תמות, וצ"ע, וכבר הארכתי בזה בתמורה שם בתכלית הביאור. והא דאמרי' במנחות פרק התודה (פ' ע"ב) הפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ונאבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאו כולן, ונתכפר בראשונה, השני' תמות ושלישית תרעה, הא דשניה תמות אין צריך לאוקמא כרבי דוקא, אלא אפילו כרבנן אתיא, וכרב הונא דאמר אם משך מאיליו השני' תמות איזה שתהיה, או אפשר כיון דגם השני' נאבדה א"כ הרי הם כשניהם אבודים, ולכ"ע תמות השני', אלא דאכתי צ"ל דכרב הונא אתיא מהא דאמרי' התם נתכפר בשניה שתיהם ימותו הראשונ' והשלישית, ואמאי השלישית תמות, הא לאו אבודה היא, אלא ע"כ צ"ל דמיירי במשך וכרב הונא, וגם בזה נתבאר יותר בתמורה שם.
תוספות בד"ה ולד חטאת כו', וא"ת א"כ היכי משכחת לה חמש חטאות מתות, ולר"ש ניחא, ע"ש בדבריהם, ועפ"ז אפשר לומר דהא דפשיטא לן אליבא דר"ש דחטאת שכיפרו בעלי' תמות אפילו בהפריש לאחריות, ולא מצינו זאת מפורש לר"ש דאמר הכי. ועיין בתוס' פרק מי שהיה טמא (פסחים צ"ז ע"ב ד"ה אלא) ולפי דבריהם ז"ל ניחא, דע"כ ר"ש דקאמר בתמורה (ט"ז ע"א) דחמש חטאות הלכתא גמירי לה, וחשיב שם עברה שנתה וכיפרו בעלי' בתרתי, א"כ ע"כ צ"ל דכיפרו בעלי' אפילו בלא אבודה תמות, דאי באבודה דוקא א"כ היינו עברה שנתה לר"ל, אלא דאכתי קשה עברה שנתה אמאי חשיב לה באפי נפשה כיון דבעינן עמה כיפרו בעלי' באחרת, וי"ל דהכי גמירי הלכתא דריעותא דעברה שנתה אינו מגרע כח המיתה, אבל דוחק הוא, דא"כ אמאי לא חשיב נמי נמצאת בע"מ, ועוד בכל הסוגיא בתמורה דף ט"ז (ע"ב) דפליגי ר"ל ור' נתן אי ארבע גמירי למיתה או חדא לחוד ופריך התם למ"ד חדא גמירי לה וליחזי בהי גמירי, והשתא אי נימא דר"ש מודה לר"ל בעברה שנתה א"כ פשיטא דבהני דליתניהו בציבור גמירי לה, דאי בעברה שנתה וכיפרו בעלי' כיון דחדא גמירי למיתה ממילא אידך נמי למיתה אזלא, כגון אם עברה שנתה גמירי למיתה, והיינו ע"י אבודה ונתכפרו באחרת, א"כ ש"מ דכיפרו בעלי' לחוד נמי תמות, אלא העיקר נראה דלר"ש עברה שנתה לחוד תמות, ור"ל לא אמר אלא אליבא דרבנן, וכ"כ התוס' בשם (הרמב"ם) [הרשב"ם] ז"ל סוף פרק מי שהיה טמא (פסחים שם), והשתא צ"ל דלרבנן לית להו מנינא דחטאות המתות. והא דאמרי' וארבע גמירי לה או חדא גמירי לה זה קאי אליבא דר"ש, אבל לרבנן ג' גמירי לה לרעיה ואחת למיתה, ואפשר דכל הנך ג' דרעיה כולן נאמרו בהנך דליתניהו בציבור, ולהכי לא ילפי מזה דאין חטאת ציבור מתה משום דאין דנין אפשר משאי אפשר, אלא דלפ"ז תיקשי לדידן דס"ל כרבנן דר"ש דלית להו מנינא דה' חטאות א"כ אמאי פסק כר"ש בהא דאין חטאת ציבור מתה, הא לדידן תיקשי וכי דנין אפשר משאי אפשר, וכבר הארכתי בזה בתמורה שם, וגם במס' נזיר בחידושינו שם.
דף יא.
משנה, המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין, מפני שראויין להביא כולן שלמים, ופירש"י ז"ל דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים, ומ"מ אפילו נהנה בכולן ג"כ אין מועלין בהן, כיון דלא נתברר איזהו מהן שלמים ואיזהו מהן חטאת ועולה. והתוס' (ד"ה המפריש) כתבו לפרש כפשוטו, דאם ירצה יביא בכולן שלמים, ודבריהם מבוארים בנזיר, דמיירי הכא דאמר סתמא אלו לנזירותי, והברירה בידו להביא בכולן שלמים, ולדבריהם ז"ל משמע דאם אמר אלו לקרבנות נזירות דצריך להביא מהן גם חטאת ועולה אם נהנה מכולן שפיר מועלין בהם, וכן כתב התוי"ט במתני', אלא דמה שכ' כן בדעת רש"י ז"ל, מלשון רש"י ז"ל לא משמע כן, וכמש"כ. ומהא דאמרי' בברייתא בנזיר (כ"ו אלו לחטאתי והשאר לנזירותי מועלין בכולן מוכח כשיטת התוס' ז"ל, ולא כשיטת רש"י ז"ל, דהא התם ג"כ לא נתברר איזהו עולה ואיזהו שלמים, ועיין שם בתוס' בנזיר בחי' שם, ומדברי התוס' נראה דאם אמר סתם אלו לנזירותי יכול להביא לכתחלה כולן שלמים, וא"כ יפה הקשה המשנל"מ בהלכות איסורי מזבח (פ"ג ה"ח) מאי פריך ר"ל וליתני נמי כו' הואיל ויכול להביא תורים שלא הגיע זמנן, הא איכא איסורא להקדיש מחוסר זמן, ואולי יש לחלק בין בהמה לעוף לענין איסור להקדיש, והתוס' בד"ה מפני שהם כו' כתבו דבני יונה שעבר זמנן כדי נסבא, משום דלהא ודאי לא חיישינן שיביא דבר שאינו ראוי, כיון דלא יצא ידי נדרו בזה, אבל לתורים שלא הגיע זמנן שפיר חיישינן, כיון דכשרים לכשיגדלו, מדבריהם ז"ל נמי נראה דיכול להקדיש תורין שלא הגיע זמנן, ואין כאן איסור דמחוסר זמן וק"ל.
תוספות בד"ה אמרה תורה כו'. וא"כ לית לן למימר דלא מועלין כצ"ל.
תוספות בד"ה אין לך דבר שנעשית מצותו, וא"ת כו'. ולא הבנתי קושיתם ז"ל, דע"כ סמיך אהא דתרומת הדשן ועגלה ערופה הוי ב' כתובים ואין מלמדין, ומיעוטא הוי, דחוץ משני אלו אין מועלין לאחר שנעשית מצותן, ושפיר מקשינן לפני כפרה כלאחר כפרה, דגם קודם שנעשית מצותו אין מועלין בו, והיינו דחידש המתרץ, וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, דע"כ המקשן נמי ידע זאת מסברא דלאחר מצותו אין מועלין מדיליף ר' יוחנן לפני כפרה מלאחר כפרה, אלא דפריך אימא דהקישא איפכא לגלויי דגם לאחר כפרה מועלין, כיון דבתרווייהו מסברא קים לן דלפני כפרה יש בו מעילה ולאחר כפרה אין בו מעילה, ומהקישא ילפינן דלפני כפרה ולאחר כפרה שוין הם, ומנ"ל דלקולא, דלמא לחומרא, וע"ז משני וכי יש לך דבר כו', דהא אימעיט בעלמא משני כתובים דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, ומש"ה ליכא לאוקמי הקישא לחומרא, וע"כ לקולא מקשינן, וק"ל.
שם גמרא, והרי תרומת הדשן דנעשית מצותו ומועלין בו כו'. כבר כתבתי לעיל בשמעתא דנהנה מאפר תפוח דמדברי הרמב"ם ז"ל משמע דליכא מעילה בפ"ע בתרומת הדשן. ושם כתבתי מה שיש לדקדק בדבריו ז"ל, וראיתי בתוס' ביומא דף נ"ט (ע"ב ד"ה והרי) שכתבו ג"כ דהא דאמרי' הכא דמועלין בתרומת הדשן לאו דוקא הוא, אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא מקרא דושמו, אבל מעילה ליכא, דכבר נעשית מצותו, ולפ"ז הא דפריך הכא והרי תרומת הדשן לאו לאוקמי הא דפרכינן ואימא מה לפני כפרה כו', דהא בתרומת הדשן ג"כ אין מועלין בו, אלא דפריך לענין איסור הנאה, נימא דהקישא אתי לגלויי דלאחר כפרה נמי אסור בהנאה מה"ת כמו תרומת הדשן, ופשט הסוגיא לא משמע כן. ועוד דמנ"ל דבדם ליכא איסורא דאורייתא. דהא אין מועלין קתני, ואדרבא נקיים ההיקש בין לקולא בין לחומרא, [לחומרא] דלאחר כפרה נמי אסור בהנאה מה"ת כמו לפני כפרה, לקולא, דלפני כפרה נמי אין מועלין כמו לאחר כפרה, וכן מצינו בקדשים קלים דתנן גבייהו לא נהנין ולא מועלין, ואיסור הנאה מה"ת הוא, כמש"כ התוס' בתמורה דף ג' (ע"א ד"ה לא נהנין) וכתבו התם דהכי אמרי' במעילה דף ז', ואני לא מצאתי בזה שם שום משמעות לדברים אלו. ועוד קשיא לי לדבריהם מהא דאמרי' בפסחים דף (כ"ז) [כ"ו] (ע"א) ריח לאחר שתעלה תמרתו אין בו מעילה משום דנעשית מצותו. ופריך והרי תרומת הדשן כו', ומאי קושיא לדבריה' ז"ל דלמא בריח נמי איכא איסורא גם לאחר שתעלה תמרתו, וכדדייקינן התם אקול ומראה.
ובאותו ענין ראיתי דבר תימא (בתוי"ט) [בתוס' ישנים] ביומא שם (ס' ע"א ד"ה והרי) שכ' דהא דמועלין בריח קודם שתעלה תמרתו אינה אלא מדרבנן משום דאין בה ממש, ובפסחים שם משמע בהדיא דמועלין בריח וחשיב יש בו ממש, ע"ש. עכ"פ מסוגיא דפסחים משמע דתרומת הדשן יש בו מעילה, ומה שכ' התוס' שם דה"נ בעגלה ערופה ליכא אלא איסור בעלמא, נראה לי לומר דהכי קאמרינן, אין לך דבר שנעשית מצותו וישאר בקדושתו הראשונ' שהיה קודם שנעשית מצותו, וכל א' לפי ענינו, דבר שיש בו מעילה לא יהיה בו מעילה אחרת, ודבר שאין בו אלא איסורא בעלמא אחר שנעשית מצותו פקע איסורו ממנו, ובזה יתישב לי הא דאמרי' (פסחים כ"ו ע"א) דתרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובים הבאים כא', ופריך הניחא למ"ד והניחם שם מלמד שטעון גניזה, אלא למ"ד ראויין הן לכהן הדיוט מאי איכא למימר. ולכאורה מאי קושיא הא גם הוא מודה דיש בהם מעילה ואסור להשתמש בהן חול, רק כהן הדיוט מותר לעבוד בהן, וזה מותר מן הדין, דאין זה מועל בהקדש, ומאן דאסר אינו אלא משום דכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה, הרי דלמ"ד דאינן טעונין גניזה ג"כ אכתי יש בהם מעילה גם לאחר שנעשית מצותן, ולמש"כ א"ש, דלר' דוסא עכ"פ אחר שנעשית מצותו יצאו מקדושתן הראשונ' אשר הוקדשו לכה"ג, ומה שמועלין בהן אחר כן אין זה מחמת קדושה הראשונ', אבל למ"ד שטעונין גניזה שפיר שמעינן דבקדושתי' קאי גם לאחר שנעשית מצותו, והוי ב' כתובים.
והנה בהא דמשמע כאן דאי לאו קרא דוהניחם שם מסברא היה לן למימר דכהן הדיוט מותר להשתמש בהם, י"ל מה שהקשו התוס' ז"ל ביומא (ס' ע"א ד"ה אלא) על הא דפריך הניחא למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר, ואמאי לא משני דהוא ס"ל כמ"ד בגדי כה"ג טעונין גניזה, והוי שלשה כתובים, ועוד דהא ר' יהוד' הוא דקאמר ב' כתובים מלמדים, ואיהו הוא בר פלוגתא דר' דוסא דאמר דכהן הדיוט מותר להשתמש בהן מילבש, ור' יהוד' דריש ילבש לרבות את השחקים, ולפי הנ"ל ניחא, דאע"ג דר' יהוד' לא דריש ילבש כר' דוסא אפ"ה אפשר דס"ל הכי מסברא דאין לך דבר שנעשית מצותו ובקדושתו קאי.
אבל קשה לי מהא דקאמר רבי התם (יומא כ"ג ע"ב) על דברי ר' דוסא שתי תשובות בדבר כו'. ועוד דבר שנשתמש בהן קדושה חמור' ישתמש קדושה קלה, משמע דמסברא פשיטא לי' דכהן הדיוט אסור להשתמש בהן, והכא משמע איפכא משום דהוי דבר שנעשית מצותו, ע"כ צ"ל דלמ"ד שטעונין גניזה א"כ הוי נעשית מצותו, דאין ראויין עוד לשום עבודה, ואפ"ה אסורין בהנאה, ולדידי' הוי שפיר שני כתובים, אבל למ"ד כהן הדיוט מותר להשתמש בהם א"כ עדיין לא נעשית מצותו כלל, וליכא ב' כתובים.
שוב ראיתי ביומא (ס' ע"א ד"ה ראויין) שכ' רש"י ז"ל אהא דפריך אלא למ"ד ראויין הן לכהן הדיוט, ובגדי כהן הדיוט אין בהם מעילה, כדאיתא בקדושין פרק האיש מקדש (נ"ד ע"א) וכן כתב רש"י ז"ל הכא בשמעתין, וקשה לי על פירושו, חדא דהא דאין מועלין בבגדי כהונה לאו משום דאין בהם מעילה, אלא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, אבל לאחר שבלו יש בהן מעילה. ועוד הא ר' יהוד' ס"ל בקדושין דמועלין בבגדי כהונה, וא"כ מאי פריך אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר, הא לר"י יש בהן מעילה גם לאחר שנעשית מצותן, ע"כ נראה כמו שכתבתי.
ובאותו ענין ראיתי לכתוב כאן מה שצריך לי עיון בדברי הרמב"ם ז"ל בהאי דינא, דלפום ריהטא משמע מסוגיא דיומא (כ"ג ע"ב) דלא אסרה תורה לכהן הדיוט להשתמש בבגדי כהן גדול, אלא בבגדי לבן שנשתמש בהן ביוה"כ, דכתיב בהו והניחם שם, אבל ארבע בגדים שנשתמש בהן כה"ג בשאר ימות השנה מותרים הם לכהן הדיוט, וכן משמע מהא דפריך רבי על ר' דוסא דדריש ילבש ללמד שכהן הדיוט מותר להשתמש בבגדי כה"ג ביוה"כ, הא אבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, ואמאי לא דריש קרא דילבש אבגדי כה"ג של כל ימות השנה דשוין הם באבנט, אלא ש"מ דלזה לא צריך קרא, ולכ"ע מותרים הם לכהן הדיוט, ודוקא לשל יוה"כ הוא דצריך קרא, משום דכתיב בהו והניחם שם, וא"כ הא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' כלי המקדש (ה"ה) דבגדי כה"ג טעונין גניזה מנ"ל, כיון דקרא דוהניחם שם לא קאי אלא אבגדי לבן של יוה"כ, ומנ"ל לחלק בין בגדי כה"ג לכהן הדיוט בכל ימות השנה ועיין במשנל"מ פ"ה מה' מעילה (הי"ד) שכ' דדעת הרמב"ם ז"ל דכל בגדי (כהונה) [כהן גדול] דין אחד להם, ולמה שכ' א"א לומר כן, וגם מדבריו ז"ל בפ"ח מה' כלי המקדש (ה"ה) משמע שהוא עצמו חוזר בו, ממה שהקשה על הריטב"א ז"ל דס"ל דבגדי כהונה קדושת דמים יש להן א"כ בגדי כה"ג אמאי יגנזו לאחר שבלו, יפדו אותם, ואי נימא דכל בגדי כה"ג בכלל והניחם שם הם אין כאן קושיא, אלא ודאי קרא דוהניחם שם לא נאמר אלא בבגד לבן של יוה"כ, וכן משמע מפירכא אחריתא דר' בגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה ישתמש בהן קדושה קלה, והיינו דוקא בבגדי לבן שעובד בהן לפני ולפנים, אבל לא של כל ימות השנה, ואפשר לומר דמהאי טעמא כל בגדי כה"ג חשובין נשתמש בהן קדושה חמורה, דיש עבודות שנעשית דוקא בכה"ג ולא בכהן הדיוט, ומש"ה אסור לעשות בבגדי כה"ג איזה מצוה אחרת, וקרא דוהניחם שם איצטריך לבגדי לבן שלא ישתמש בהן ביוה"כ אחר והדברים חתומים עד עמוד הכהן לאורים ותומים, ועדיין צ"ע יותר בזה במקומות הלכה זו.
תוספות בד"ה אין לך דבר שנעשית מצותו כו'. עיין בתוס' בזבחים (מ"ו ע"א ד"ה אין לך) ובפסחים שכתב דדשן המזבח אין מועלין בו עד אחר הרמה, והוא נגד הש"ס דלעיל (ט' ע"א) במכילתין, וכבר כתבו התוס' ביומא (נ"ט ע"ב ד"ה אין לך) דזה אינו.
דף יא:
גמרא, משום דהוי תרומת הדשן ואיברי שעיר המשתלח שני כתובים כו'. הנה דבר זה לא נאמר בשאר מקומות כ"א בשמעתין, ולמה שכ' לעיל דגם לאחר שנעשית מצותו אפשר שיהיה בו איסור בעלמא א"כ אין ראי' מאיברי שעיר המשתלח דלית בהו אלא איסורא בעלמא, וילפינן לה מגזירה, אבל אין בהן מעילה, וכי תימא עגלה ערופה נמי אין בה מעילה אלא איסורא בעלמא, כבר כתבתי דעגלה ערופה שאני, דמתחלה נמי אין בה מעילה.
וראיתי בתוספת ישינים ביומא (ס' ע"ב ד"ה ועולה) שכ' דהא דאמרי' הכא עגלה ערופה ותרומת הדשן הוי ב' כתובים, היינו למ"ד עגלה ערופה מחיים נאסרה, אבל למ"ד לאחר עריפה לא שייך לומר דלאחר מצותה אסורה, כיון דעיקר איסורא הוא לאחר עריפתה, ולפ"ז יש להקשות לרבא דס"ל איברי שעיר המשתלח מותרין, ועגלה ערופה ס"ל דנאסרת לאחר עריפה, וא"כ מנ"ל למ"ד ב' כתובים מלמדין דבדם אין בו מעילה, כיון דתו ליכא תרי מיעוטי, וי"ל דהא (דאמרי') [אמרינן] בקדושין (נ"ז ע"א עיין שם) דתנאי פליגי בזה, וס"ל למ"ד ב' כתובים מלמדין כמ"ד מחיים נאסרה, או יאמר דלר' יהוד' הוי פטר חמור ג' כתובים, דהוא אסור לאחר עריפה, אלא דלפ"ז אמאי איצטריך הש"ס למימר בבכורות (י' ע"ב) אליבא דר' יהוד' דאיצטריך גז"ש דעריפה עריפה אף על גב דאסור מחיים משום דהוי אמינא דעריפה במקום פדיה קיימא, ואמאי לא קאמר משום דנעשית מצותו, וצ"ל דפטר חמור לא שייך בכלל זה דנעשית מצותו, משום דכלל זה אינו אלא בקדשים, ועגלה ערופה כפרה כתיב בה כקדשים, וכן כתבו בתוס' ישינים (יומא ס' ע"א ד"ה משום) אהא דלא חשיב ציפרי מצורע השחוטה דאסורה לעולם, ועיין בזה בתוס' סוף תמורה מה שכ' לענין הא דנשרפין אפרן מותר, ומה שכ' שם בחידושי ודו"ק.
ודרך אגב יש לדקדק בסוגיא דבכורות היכי ילפינן מגזרה שוה דעריפה דפטר חמור אסור לאחר עריפה, הא כתיב הכא הערופה לזו ולא לאחרת, ועוד אמאי לא קאמר התם דר' יהוד' מחיים נמי יליף לאסור פטר חמור מעגלה ערופה, לפי מה שכתבו דר"י ס"ל דעגלה ערופה מחיים נאסרה, ודברים אלו אין ענינם כאן ואין להאריך.
שם גמרא, לימא מתני' דלא כר"א ב"ר צדוק, ומשני אפילו תימא ר"א, דאי קלט. ופירש"י ז"ל דקלט מן האויר, וכתבו התוס' (ד"ה מה) דבכה"ג אין מצותה בשריפה, ולא ידענא טעמא מאי, ומה שכ' רש"י ז"ל דקרקע השית מקדש לי' ג"כ לא הבנתי, דמנ"ל הא, כיון דמקרא דבקודש ילפינן דמצותו בשריפה א"כ בכל גוונא מצותו בשריפה, ונראה דעיקר בזה גירסת הש"ס בסוכה (מ"ט ע"ב) לימא דלא כר"א דאמר דשריפתו בקדושה, אלמא דבקדושתו קאי וימעלו בו, ומשני אין לך דבר שנעשית מצותו כו', דמידי מעילה כבר יצתה וכן הביא רש"י ז"ל גירסא זו, אלא דמשמע מלשונו קצת דהשריפה אינו מחוייב, אלא אם רצה לשורפו, ולא משמע כן, אלא מצוה לשרפו מה"ת ואפ"ה אין מועלין בו, כמו בשר שנטמא לעיל, דאע"ג דטעון שריפה אין מועלין בו. וסייעתא מכאן למה שכ' לעיל דגם לאחר שנעשית מצותו איסורא איכא, ואין זה נגד הכלל כל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו, ולפ"ז לא מוכח נמי מקרא דושמו דמועלין בדשן, דדלמא לא אשמעינן קרא אלא דאסור הוא, אבל לא למעילה, כמו הכא בנסכים, ואיכא דאמרי לימא מתני' ר"א דס"ל דשיתין לא היו חלולין עד התהום, ומשני אפילו תימא רבנן, דאי קלט, כן הוא הגירסא שם בסוכה וכן נכון.
שם משנה, דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין, ובגמרא בשלמא כו'. פירש"י ז"ל הוא צ"ע מאוד, ומה שפי' לענין מקדיש דישון בתחלה היינו שמונח אצל החיצון אין דברים אלו מובנים, דאטו משום תערובות ימעלו בכולו.
וראיתי בתוס' יומא שם (נ"ט ע"ב תוד"ה והרי) שהאריכו בזה בשם ריצב"א ז"ל בפירושא דהאי שמעתא, ותוכן דבריו ז"ל כן הוא, דהא דתנינן לא נהנין הוא מה"ת, כדאיתא בירושלמי (יומא פ"ב ה"ב), ובתרומת הדשן ג"כ ליכא אלא איסורא בעלמא, והכי פריך, בשלמא מזבח החיצון נאמר בו ושמו, אלא דישון מזבח הפנימי והמנורה מנ"ל, ומשני מאל מקום הדשן, ואיתקיש דישון מזבח הפנימי והמנורה לתרומת הדשן דאית בהו איסור מה"ת. והרבה יש לדקדק בזה הפירוש, חדא, כיון דהמקשה לא ידע עדיין מקרא דאל מקום הדשן א"כ מנ"ל דלא נהנין מה"ת קאמר, דלמא מדרבנן קאמר, דהא בירושלמי נמי לא איפשיטא דאסור בהנאה מה"ת אלא מקרא דאל מקום הדשן. והיותר תימה, כיון דלדברי הריצב"א ז"ל כל הדשנים שוין לאיסורא, וא"כ הא דאמרי' בפסחים (כ"ו ע"א) ובכריתות (ו' ע"א) דריח לאחר שתעלה תמרתו אין בו מעילה, היינו דאין בו מעילה לשלם קרן וחומש, אבל אסור הוא בהנאה מה"ת, וכן כתבו התוס' שם, ומאי פריך התם הרי תרומת הדשן דנעשית מצותו ומועלין בו, הא בדישון המנורה נמי איכא איסורא, אלא ודאי נראה דהא דילפינן בירושלמי מאל מקום הדשן לאסור בהנאה לאו מדאיתקיש לתרומת הדשן, אלא מדקבע לו התורה מקום ממילא שמעינן דמן הנקברים הם ואסורין בהנאה, ובפירושו של סוגיא דשמעתין נראה עיקר כפי' האחרון של התוס' ז"ל דעל קביעות מקום קבעי הש"ס.
שם (גמרא) [משנה], המקדיש דישון בתחלה מועלין בו. ופי' התוס' ז"ל (ד"ה המקדיש) דמיירי בדשן אחר שנתרמה, וע"כ היינו בדשן שנשאר אחר התרומה, דבדשן התרומה עצמה הא בלא"ה מועלין בה, וכן כתבו התוס' ביומא, אבל גם זה לא הבנתי, דלמי יש כח להקדיש זה הדשן, כיון דאין לאדם זכות בו. ומה שפי' הרע"ב ז"ל דמיירי באומר דמי דשן זה עלי, ולהכי מעל משום דחסרי' וא"א לשער דמיו, כמה הי' שוה, מעילה כזו לא שמעתי מעולם, כיון דהדשן עצמו אינו קדוש, וכן תנינא בהדיא בברייתא בערכין (כ' ע"ב) דמי שור זה עלי אין מועלין בו, כיון דאין עליו לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים, ואמאי לא נימא דימעול, כיון דאפחתי' מכספי' ע"י מעילתו, ולא יהי' נישום כ"כ כמו מעיקרא, אלא ודאי אין בזה משום מעילה, כיון דאין בעצמו שום קדושה, וע"כ צריכין אנו לקבל פי' התוס' ביומא דבאפר כירתו קאמר, וכן כתב התוי"ט ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל, או אפשר לפרש המקדיש דישון בתחלה היינו שהקדיש בתחלת הקדשו של הקרבן גם הדשן, ושוב אינו יוצא מידי הקדש גם לאחר שנעשה מצותו ומועלין בו, השי"ת יודיע לנו תעלומות חכמה.
דף יב.
גמרא, הואיל ואין לעוף פדיון כו'. יש להבין בזה, וכי הא דמועלין במחוסר זמן הוא משום דיש לו פדיון, ואמאי לא ימעלו משום שקדוש קדושת הגוף וחזי לאחר זמן, והוי קדשי ה', וכן עושה תמורה משום האי טעמא, וגם בתורין שלא הגיע זמנן אמאי אין מועלין, דע"כ חייל עלייהו קדושת הגוף, מדקאמר דאליבא דר"ש בל"ת הם אם שחטן בחוץ. ועוד דאם אינה חלה עליהם אלא קדושת דמים היה להם פדיון, כמו שכ' התוס' בפרק המנחות והנסכים (מנחות ק' ד"ה העופות) דאם לא הוקדשו מתחלה אלא קדושת דמים יש להם פדיון, אלא ודאי קדושת הגוף נחית עליהם כיון דחזי לכשיגדלו, ואמאי אין מועלין בהן.
והרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ב הט"ז) כתב דדמי לחטאות המתות, ולא הבנתי, דהדברים ק"ו, מה כל אלו הרועות דלא חזיין לגופייהו לקרבן אלא עד שיסתאבו ויפדו ואפ"ה מועלין בהם, כ"ש תורים שלא הגיע זמנן, דהם עצמן ראוין לאחר זמן ועומדים להקרבה דמועלין בהן. וע"כ צריך לומר דלרבנן בעינן דוקא או שיהי' עליהם קדושת הגוף או קדושת דמים מיד, והיינו טעמא דבכל הני דרועות או מחוסר זמן דבהמה דחזי השתא לקדושת דמים עכ"פ אם יפול בו מום מש"ה מועלין בהם, אבל תורין שלא הגיע זמנן נהי דקדשי מ"מ כיון דע"י מום אין נפדין ולקדושת הגוף ג"כ לא חזי השתא מש"ה אין מועלין בהן, ואפשר לומר דבזה פליגי ר"ש ורבנן, דלר"ש הא דמועלין בתרווייהו בתורים שלא הגיע זמנן ובמחוסר זמן היינו משום דחזו לאחר זמן, וכמו שאמר לענין שחוטי חוץ, כל הראוי לבא לאחר זמן כו'. ורבנן לית להו האי סברא דראויין לאחר זמן, והא דמועלין במחוסר זמן הוא משום דחזי לאלתר לקדושת דמים לפדות ע"י מום, ויש לישב בזה מה שדקדקו התוס' ז"ל (ד"ה בשלמא) דאמאי לא קאמר נמי לר"ש טעמא משום דדמי למחוסר זמן, דהיינו הך, ועי' בתמורה דף י"ט ע"ב גבי פלוגתא דר"ש ורבנן במפריש נקבה לאשם ובמה שכתבתי שם, ודו"ק.
שם גמרא, אמר עולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת, אמר לי' רב חסדא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה, א"ל מודינא לך כו'. פירש"י ז"ל בזה הוא בדרך א' עם פירוש הראשון של התוס' ז"ל (ד"ה וכי) דרב חסדא פריך עלי' וכי קדושה שבהם להיכן הלכה, ועולא השיב לו ממתני' דבני יונה שעבר זמנן דתנן לא נהנין ולא מועלין, ונימא נמי קדושה שבהן להיכן הלכה, וכתבו התוס' ז"ל דמיירי אף בשהקדישה קודם שעבר זמנן. ולענד"נ דלא מיירי אלא בשהקדישה קודם שעבר זמנן. דאי הקדישה לאחר שעבר זמנן לא הוי חייל עלייהו אלא קדושת דמים לר"ש, ויש להם פדיון לשיטת התוס', ואמאי קאמר ר"ש דאין מועלין, אלא ע"כ מיירי בהקדישן קודם שעבר זמנן, ואמאי לא נימא קדושה שבהן להיכן הלכה, א"ל מודינא לך כו'. ופי' התוס' ז"ל דרב חסדא הוא דהדר בי' ואמר דמודינא דאין בו (מעלה) [מעילה] אלא מדרבנן, כדמוכח מבני יונה שעבר זמנן, ומה שאין מעילה אפילו מדרבנן בבני יונה שעבר זמנן הוא משום דדמין לחטאות המתות, וכדאמרי' בריש מכילתין, ואמר רב חסדא דקשיא לי', מי איכא מידי דמעיקרא לית בי' מעילה ולסוף אית בי' מעילה, ואתורים שלא הגיע זמנן קשיא לי', דמשמע דלאחר זמן יש בהן מעילה, ואמאי, כיון דמעיקרא לית בהו מעילה לבסוף נמי לא ימעלו בהם, וכבר כתבתי הקושיא מהתוס' ז"ל על פירוש זה, דמה ענין קושיא זו להא דעולא. ועוד דאין כאן קושיא, דלמה לא ימעלו בהן לאחר שהגיע זמנן, כיון דחל עלייהו קדושת הגוף וראויין להקרבה, ומה שאין בהן מעילה מעיקרא הוא מפני שאין ראויין אז לקרבן וגם אין עומדין לפדיון.
ופי' התוס' ז"ל פי' אחר דרב חסדא מפרש קושיתו, דפריך עלי' דעולא דאמר דמעילה דרבנן איכא אפילו בקדשים קלים שמתו וכי קדושה שבהן להיכן הלכה, וכיון דבקדושה הראשונ' לא היה בהן מעילה א"כ לאחר שמתו ג"כ לא יהיה בהן מעילה, ופי' זה ג"כ קשה מאוד, דמנ"ל לרב חסדא דעולא קאמר אפילו קדשים קלים, דהא לא אמר עולא אלא דיצאו מידי מעילה, אלמא דמיירי בקדשי קדשים שהיה בהן מעילה מחיים, ועוד דמהיכא תיתי למיגזר בקדשים קלים מעילה לאחר מיתה, כיון דאפילו מחיים אין בהם מעילה, דטעמא דמועלין לאחר מיתה מדרבנן הוא משום גזירה דמחיים לא בדילי מיני'. ולשון הגמרא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ג"כ דחוק הוא מאוד לפי' זה, דמשמע דלחומרא קאמר, וכדאשכחן לרב חסדא נמי בשבועות דף י"א (ע"א) דפריך לעולא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ולחומרא ע"ש, ואפשר לישב דרב חסדא בתחל' פריך עליה דעולא מתרווייהו וכי קדוש' שבהן להיכן הלכה, ומ"ש לאחר מיתה אין בהם מעילה בקדשי קדשים, וכן מה שמשמע מדבריך דבקדשים קלים ג"כ יש מעילה מדרבנן ג"כ קשיא לי למה אתה מחלק בין לאחר מיתה למחיים, ובין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים צריכין להיות שוין מחיים ולאחר מיתה. והשיב רבה ממתני' דבני יונה שעבר זמנן, וחזר בו רב חסדא מקושיתו אקדשי קדשים, אבל חזר ופי' לו קושיתו בקדשים קלים מי איכא מידי דמעיקרא לית בו מעילה ולבסוף יש בו מעילה, ומ"מ לא נתישבה דעתי בפי' הלכה זו וסתומה ועלומה היא ממני בעוונותי, השי"ת יאיר עיני.
ועיין בתוספתא פ"ק (ה"ג) דקתני התם חטאת שמתה מעצמה ועולה שמתה מעצמה אין מועלין בה. וצ"ל דמדאורייתא קאמר דאין מועלין בו. ובאותו ענין ראיתי במשנל"מ ז"ל בפ"ג (ה"ד) מהל' מעילה שהביא דברי הירושלמי פרק חלק (סנהדרין פי"א ה"ח) דפליגי ר"י ור"ל לענין קדשי עיר הנידחת אי מועלין בהם, ר' יוחנן אמר מועלין בו ור"ל אמר אין מועלין בו, ובירושלמי הגירסא איפכא, ר"י אמר אין מועלין בו כו'. ונראה דבכוונה כתב המשנל"מ איפכא, דהכי משמע התם מהא דפריך ליה ר"י לר"ל א"כ ליתני שש חטאות המתות, ואי ר' יוחנן קאמר דמועלין היכי מצי למיתני בהדי חטאות המתות דאין מועלין, וכן כתב הפני משה שם, ומ"מ נראה לי דר' יוחנן לא קאמר אלא דמועלין בהן מדרבנן, אבל מדאורייתא אין בהם מעילה, דלאו קדשי ה' נינהו, כיון דלא חזו להקרבה לא הן ולא דמיהן. ומה שאמרו שם בירושלמי בטעמא דר"ל דמ"ד מועלין בו כו' צ"ע. דזבח גופא לכאורה אין בו מעילה, כיון דזבח רשעים תועבה, ולאו קדשי ה' הם, ולא הבנתי זאת, אלא להערה בעלמא. וצריך לעיין יותר בזה, ובסוף סנהדרין (קי"א ע"ב) דאמרי' שללה ולא שלל שמים. ואי כל שפסול להקרבה הוא ודמיו אין בו מעילה א"כ לאו שלל שמים הוא, ואין כאן מקומו, ועיין בפי' הרע"ב ז"ל מה שכ' לחלק בין מחוסר זמן לתורין שלא הגיע זמנן, ולא הבנתי דבריו ז"ל, ומה שכתבתי נראה נכון.
דף יב:
משנה, חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין. התוס' ז"ל (ד"ה חלב) האריכו בזה ולקמן (י"ג במשנה דולד מעושרת. והעולה מדבריהם ז"ל דבביצי תורים ליכא איסורא דאורייתא, ובחלב איכא איסורא דאורייתא, או מהא דילפינן לקמן אמו אמו מבכור, או ממה שנאמר בפסולי המוקדשין בשר ולא חלב, וכמו שהאריכו בזה לקמן. ולענ"ד לא הוו צריכין לכל זה, כי בלא"ה ודאי איכא איסורא דאורייתא בחלב ובביצים, מהא דאמרי' בפרק העור והרוטב (חולין ק"כ דהקדש משקין היוצאין מהן כמותן, וחלב הוי כמו ציר ורוטב, וציר של קדשי מזבח וודאי אסור בהנאה, וכמה שכ' התוס' ז"ל שם בהעור והרוטב (שם ד"ה היכא) משום דילפינן חטא חטא מתרומה, ואין לומר דשאני חלב דחידוש הוא, דהא כבר גלי רחמנא דחלב טמאה אסור, וה"ה ביצים של הקדש אסורים מטעם זה. וכתבו התוס' ז"ל לקמן טעמא דמועלין בחלב חמורה בקדושת בדק הבית הוא משום דהקדיש גם החלב. ולפ"ז לא יקדש אלא החלב שהי' בשעה שהקדיש אבל לא החלב שבא לאחר מכאן, ולפי מה שכ' ניחא, דבקדשים היוצא מהן כמותן בין בקדושת מזבח בין בקדושת בדק הבית. ע"כ בקדושת בדק הבית מועלין בחלב ובביצים משום דגם הם חזיין לבדק הבית, אבל בקדושת מזבח אף דהם כמותן ואסורין בהנאה מ"מ אין בהם מעילה, כיון דמתקיימא בלא חלב לאו גופא דזיבחא הוא, ולא מקרו קדשי ה' לענין מעילה, אבל המקיז דם אף על גב דהדם נמי לא חזי לשום דבר מ"מ כיון דגופא דזיבחא הוא מועלין בו, כיון דעיקר הזבח בר מעילה הוא, וכי היכי דמועלין בשופר של עולה אף שנתלש מחיים, וכמו שפי' רש"י ז"ל בר"ה (כ"ח ד"ה של עולה). וכתבו התוס' בסוף ד"ה חלב המקודשין, וראי' מדאמר בר"ה כו', אלמא דבשופר של שלמים איכא איסורא, ומ"מ ליכא מעילה, דלאו קדשי ה' הם. וראייתם בזה לא הבנתי, דלמה הביאו ראי' מזה, אי לומר דמצינו איסור ואין בו מעילה, פשיטא דבשלמים ליכא מעילה, ואי כוונתם להביא ראי' דאיכא איסורא בשופר של שלמים, הא אפילו מעילה יש בו בשופר של עולה, והיינו משום דגופא דזיבחא הוא, ולא בעינן דוקא שיהא החיות תלוי בו, וכבר דברנו מזה בתמורה דף ל"ב ע"ש.
והנה מסוגיא דר"ה (שם) משמע דבשלמים איכא איסורא דאורייתא ליהנות בהם, מדלא יצא בתקיעת בשופר של שלמים. אבל לפי מה שכ' הרמב"ם ז"ל (ה' שופר פ"א ה"ג) דבקול אין בו מעילה מה"ת, ואפ"ה לא יצא בו אי לאו דמצות לאו ליהנות ניתנו, וכמו שכ' הלח"מ ז"ל שם בה' שופר, א"כ אפשר לומר דליכא בשלמים אלא איסור דרבנן ואפ"ה לא יצא בו. אבל קשה הא דאמר רב יהוד' שם דבשל עולה יצא משום דנפיק לחולין ע"י מעילה, ואם ליכא אלא איסור דרבנן בהנאת הקול אמאי נפיק לחולין. ועיין מה שכ' הלח"מ ז"ל בזה, ודוחק, ומה שכ' בדברי הרמב"ם ז"ל דלהכי איצטריך לטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ג"ז אינו מוכרח. ע"כ נראה דוודאי לרב יהוד' דאמר מצות ליהנות ניתנו איכא בתקיעת שופר של עולה מעילה מה"ת, דכיון דיוצא בו ידי חובתו הנאה גמורה היא, ומש"ה בשופר של עולה יצא, דיצא לחולין ע"י מעילה, ובשופר של שלמים לא יצא, ורבא אמר דבשל שלמים נמי יצא, דאין זה הנאה, ואליבי' באמת אינו יוצא לחולין גם תקע בשופר של עולה, אלא דאכתי איכא הנאה שנהנה מן הקול, ע"ז כתב הרמב"ם ז"ל דקול אין בו משום מעילה, וכ"ת למה ליה האי טעמא דקול אין בו משום מעיל' לענין שופר של עולה, הא אפילו יש בו מעיל' יצא משום דנפיק לחולין, יש לומר דמשום מזיד כתב כן דלא נפיק לחולין ע"י מזיד, ועוד דאפילו נפיק לחולין כי תקע באיסורא קתקע כדאמרי' התם בר"ה, ועכ"פ משמע דבשלמים איכא איסור הנאה מה"ת, וכן משמע בפסחים פרק כל שעה (כ"ז ע"ב) דמוקי לה בעצי שלמים וכן מוכח לקמן דגמר אמו אמו מבכור, ואפילו החלב אסור בקדשים קלים. אבל צ"ע מהיכא ילפינן להאי איסורא, דמקרא דאוכל לפני זריקה לא שמעינן אלא אכילה, ומלקות נמי איכא, אבל הנאה לא שמענו. והתוס' בריש תמורה כ' דבקדשי עו"ג נמי איכא איסורא דאורייתא, כמו בקדשים קלים. והרמב"ם ז"ל כתב בהדיא (ה' מעילה פ"ה הט"ו) בקדשי עו"ג דלא נהנין מדברי סופרים, ואולי מהא דילפינן לקמן אמו אמו שמעינן דקדשים קלים אסורין בהנאה, ועדיין צ"ע.
ובאותו ענין יש לי להעיר בדברי הר"ן ז"ל (ר"ה ז' ע"ב בדפי הרי"ף) שכתב לענין מודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו שופר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו היינו דוקא אם תוקע לו מעצמו, אבל אם אמר תקע לי אסור, דשליחותי' קעביד כדאמרי' בנדרים (ל"ה ע"ב) אי כהני שלוחי דידן אסור להקריב קרבנותיו במודר הנאה, וכן לענין תרומה אמרי' התם אי לדעתו דבעה"ב שליחותי' קעביד, וכן פסק הרמ"א ז"ל (באו"ח) בסי' תקפ"ט (סע"ז). והקשה בשעה"מ בה' שופר מהא דפליגי הפוסקים לענין הא דמלמדו מדרש אם אמר לו למדני, דהרא"ש ז"ל כתב דאפ"ה מותר, ולא שייך בזה שליחותי' קעביד, כיון דאין צריך הכא דעת ושליחות. והרמב"ן ז"ל כתב דה"נ אמרי' שליחותי' קעביד, וכן מבואר בי"ד השני דיעות (סימן רכ"א סע"ב). והכא גבי תקיעת שופר ג"כ בהאי פלוגתא תליא, ואמאי כתב הרמ"א ז"ל בפשיטות כהר"ן ז"ל דע"י שליחות אסור לתקוע לו. ולי נראה דבתקיעת שופר ג"כ בעינן דעת ושליחות, דהא אינו מוציא עד שיכוין שומע ומשמיע, והוי דומיא דקרבן למ"ד שלוחי דידן, ובמצות וודאי שלוחו הוא.
ועוד היה נראה לי דע"כ לא אמרי' דשליחותי' קעביד היינו היכא דהשליח עושה מעשה המוטלת עליו לעשות, כמו הקרבת הקרבן, או תקיעת שופר, דהמשלח הוא המחוייב בדבר, וכשהשליח עושה בשליחותי' הכי הוא מהנהו, וע"כ אסור לעשות שליח לתרום או להקריב קרבנותיו, אף על פי דבגוף המעשה אינו מהנהו דמצוה קעביד מ"מ בשליחותי' אסור, אבל לענין ללמדו מדרש אין עושה לו מעשה שמוטלת עליו, ואין השליחות מועיל כלום, אבל הרמ"א ז"ל כתב בי"ד סי' רכ"א (שם) דה"ה לכל דבר מצוה.
והקשה עוד בשע"המ לרב יהוד' דס"ל דמצות ליהנות ניתנו א"כ אמאי מלמדו מדרש. ותי' משום דדעת הנודר לא היה לאסור דברים כאלו, ולפ"ז אפילו לעשותו שליח מותר, וא"כ הא דבעי למיפשט אי כהני שלוחי דידן אי שלוחי דרחמנא מהא דמקריב עליו קיני זבין דלמא שאני התם דלא נדר אדעתא דהכי, ועוד דא"כ אפילו מקרא ילמדנו כיון דלא נדר אדעתא דהכי, ודברים אלו אין ענינם לכאן ע"כ קצרתי.
שם תוספות בד"ה כל הראוי למזבח כו'. שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים וכן כתב (הרשב"א) [הרשב"ם] ז"ל בב"ב (ע"ט ע"א ד"ה מים). ומשמע מדבריהם דאם היו רוחצים במים אלו היו חשובים ראוים למזבח. ולא הבנתי, דהיכן מצינו שיהיו המים מוקדשים לקדושת מזבח שיהיה שייך בהם מעילה, ולא מצינו הקדש בזה, וק"ל.
דף יג.
משנה, אבל הקדיש בור ונתמלא מים מועלין בהן ולא במה שבתוכן. וכתבו התוס' ז"ל דחצר הקדש אינו קונה, משום דאין יד להקדש. והקשה התוי"ט ז"ל דהא חצר לא גרע משליחות, ושליחות מצינו בהקדש, כדאמרי' בקדושין (כ"ג ובנדרים (ל"ה הני כהני שלוחי דרחמנא. ותמה עליו בצ"ק הא כתבו התוס' דמיבעי לן אי שלוחי דרחמנא לחוד הם או גם שלוחי דידן. ולא הבנתי תמיהתו, דא"כ ליפשוט בעיין ממתניתין. ועוד דהתוי"ט ז"ל כתב זאת לסמך בעלמא דאיכא שליחות בהקדש ובלא"ה נראה דיכול אדם לזכות מן ההפקר בשביל הקדש, וזכיה מטעם שליחות הוא, וכן כתב הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ד (ד"ה אמר) אלא דצ"ע מנא ילפינן דין שליחות בהקדש, ומהא דאדם זוכה מן ההפקר להקדש אין ראיה כ"כ, די"ל דההקדש הוא מצד זכותו, וכן מהני כהני אין ראיה, דוודאי היכא דעבדיה רחמנא שלוחא פשיטא דיש לו שליחות, אבל לזכות להקדש מאיליו מדין שליחות מנ"ל, דלמא לא ניחא לי' לרחמנא בשליחותו, ודווקא באדם הוא דאמרי' דכל שזכות הוא לו מסתמא ניחא ליה, אבל לא בשליחותיה דרחמנא, וצ"ע. ויש להסתפק בבור ונתמלא מים אי איסורא נמי ליכא במים הללו, או איסורא עכ"פ איכא, דומיא דשדה ונתמלאה עשבים, דלת"ק נמי איכא איסורא, כדאמרי' בפסחים פרק מקום שנהגו (נ"ו , ולקמן יתבאר אי"ה.
שם רבי יוסי אומר מועלין בגידולין. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ה ה"ו), ועיין בכ"מ ובבה"ז מה שכ' בטעמו, ובתוי"ט העיר ע"ז מהא דאמרי' בפסחים שם גבי אנשי יריחו דהיו מתירין גמזיות של הקדש משום דס"ל אין מועלין בגידולין, ורבנן ס"ל נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא, משמע דכ"ע ס"ל דאין מעילה בגידולין. ולדידי לא תיקשי, דהתם ר"י קאמר להך מלתא דמיחו ולא מיחו תנן, ור"י ס"ל דאין מעילה בגידולין, כדאיתא בב"ב פרק המוכר את (הבית) [הספינה] (ע"ט ע"א) ומש"ה קאמר הש"ס דאפילו למ"ד אין מועלין בגידולין איסורא מיהא איכא. ועוד נראה דלא מצי הש"ס למימר דרבנן ס"ל דמועלין בגידולין, דאטו משום דאנשי יריחו נהגו כר' יהוד' ע"ז יאמר כי עשו שלא ברצון חכמים, או שימחו בידם חכמים, להכי איצטריך למימר דלכ"ע איסורא מיהא איכא ושלא כדין עשו אנשי יריחו, אבל להלכה שפיר קיי"ל דמועלין בגידולין.
ונראה דהאי איסורא אינו אלא מד"ס, דאם היה בהם איסור תורה אמאי אין מועלין בהם, כיון דהקדש הוא מה"ת, וכן משמע מהא דאנשי יריחו, דלדידהו ס"ל דאפילו איסורא ליכא בגידולין, ואי איסורא דאורייתא איכא לרבנן בזה איך היו טועין אנשי יריחו להתיר לכתחלה, ומוכח מזה דגידולין אלו לא דמי לחלב וביצים דלכ"ע אית בהו איסורא דאורייתא, כמה שכ' לעיל, וזה דלא כמה שכ' התוי"ט ז"ל דהא דתנינן לעיל (י"ב ע"ב) הקדיש חמורה מועלין בה ובחלבה, דאתי דווקא כמ"ד מועלין בגידולין, ולמה שכ' זה אינו, אלא הכי הוא עיקרן של דברים דבקדשי מזבח יש דברים שאסורין מה"ת, אבל אין בהן מעילה מפני דלאו קדשי ה' הם, כמו חלב וביצים דלאו גופה ממש הם, ובקדשי בדק הבית כל מידי דאית בי' איסורא דאורייתא יש בה מעילה ג"כ, ומש"ה בחלב חמורה מועלין לכ"ע, ומה שכ' עוד סיוע לדברי הרמב"ם ז"ל ממשנה נדרים דגידולי קונם ג"כ לא הבנתי, וכבר הארכתי בדינים אלו שם בחי' לנדרים.
שם תוספות בד"ה ואחרים מתנדבים כן, שהיו מתנין שלא יקדש החלב. ולא ידעתי מה מועיל תנאי בזה, הא הוי מתנה ע"מ שכ' בתורה, והעיקר כפי' השני של התוס' ז"ל, וכן פי' הרמב"ם ז"ל.
תוספות בד"ה אתיא כו' אמו אמו מבכור. והקשו התוס' ז"ל למה לי גז"ש דהחלב אסור, תיפוק לי' מהא דדרשינן (בכורות ו' ע"ב) גבי פסולי המוקדשין בשר ולא חלב, ורצו לתרץ דאיצטריך לאסור החלב בהנאה, דמבשר ולא חלב לא שמעינן אלא איסור אכילה, וכתבו לדחות האי תירוצא מחולין פרק השוחט, ולא ידעתי למה לא הביאו מבכורות דף ו' ע"ב דאיתמר שם בהדיא דחלב פסולי המוקדשין אסור אפילו בהנאה. וי"ל דע"כ לא אמרי' התם דחלב אסור בהנאה אלא למאי דבעי למימר דחלב דעלמא אסור באכיל', וא"כ ע"כ בשר ולא חלב אתי לאיסור הנאה, אבל למסקנא אין בה אלא איסור אכילה, אלא דאכתי הוי מצי הש"ס למידק מדאיצטריך גז"ש לאסור החלב בהנאה ש"מ דחלב דעלמא מותר גם באכילה, דאי אסור באכילה א"כ למה לי גז"ש, הא בלא"ה ידעינן דחלב פסולי המוקדשין אסור אפילו בהנאה כיון דחלב דעלמא ג"כ אסור באכילה, ולקמן יתבאר עוד בזה.
שם בא"ד לכן נראה למורי שיחיה כו' תדע מדאיצטריך למיכתב לא תגוז כו'. והקשה המשנל"מ ז"ל (ה' מעילה פ"א ה"ז) הא דאיצטריך לא תגוז למילקי עלה, דהא דתנינן (בכורות ט"ו ע"ב) הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים היינו משום דאהדרי' קרא לאיסורא קמא (חולין צ"ח ע"ב תוד"ה לחומרא), וקושיא גדולה היא. ונראה דע"כ איצטריך לומר כסברת התוס' ז"ל דמקרא דבשר ולא חלב לא הוי שמעינן שום איסורא אי לאו דילפינן אמו אמו, וכן תזבח ולא גיזה ג"כ לא הוי דרשינן אי לאו דכתב רחמנא לא תגוז, דאי נימא דמתזבח ולא גיזה נפקא לן איסור גיזה ממשמעותא, ומבשר שמעינן לאיסור החלב, והוי כמו שנאמר בפירוש ולא חלב, או לאסור הגיזה בפסולי המוקדשין, א"כ מנ"ל למימר דאהדרי' לאיסורא קמא, דלמא אין כאן אלא איסור שנאמר בהו, אלא ע"כ צ"ל דממשמעותא דתזבח או ואכלת בשר לא הוי שמעינן איסור בגיזה וחלב, אלא כיון דנאסר החלב והגיזה קודם פדיון, וכשהותר בקרא דתזבח ואכלת בשר לא הותר אלא זביחה ולא גיזה, ובשר ולא חלב, וגיזה וחלב באיסורא קמא קאי כיון דלא הותרו, ולא איצטריך לן למימר הכא אהדרי' לאיסורא קמא אלא עדיף יותר דלא הותר כלל, וכדקאי קאי ומש"ה סופג את הארבעים.
ובזה יש לישב מה שהקשו התוס' ז"ל בבכורות (ט"ו ע"א ד"ה אהני) ובע"ג (ס"ז ע"א ד"ה א"ר יוחנן) אהנך דס"ל דאין לוקין אטעם כעיקר משום דאין בו אלא עשה דתעבירו באש, ואמאי לא נימא דאהדרי' לאיסורא קמא, ולפי מה שכ' ניחא, דהכא דווקא אמרי' הכי דלא הותר אלא זביחה ואכילת בשר, אבל גיזה כדקאי קאי, אבל התם דהאיסור נאמר בפירוש, דתעבירו באש משמע הגעלה או ליבון, אין לנו אלא עשה דתעבירו באש, ומנ"ל לאהדורי' לאיסורא קמא, וכן מה שהקשו התוס' ז"ל בביצה דף י"ב (ע"א ד"ה השוחט) אמאי אין לוקין על נדרים ונדבות בי"ט לב"ה דילפינן לה מלכם ולא לגבוה, ולא אמרי' אהדרי' לאיסורא קמא, ולפי הנ"ל ג"כ מיושב, דהתם לכם מיותר לאסור לגבוה אין לנו אלא האי איסורא לבד, וצ"ע בזה בדברי התוס' בכמה דוכתי.
שם בא"ד הקשו והא אין דנין אפשר משאי אפשר. ותירצו כיון דהך גז"ש דאמו אמו לא נמסרה אלא לענין הנקה ע"כ ילפינן מהדדי, ולא משמע כן בכמה דוכתי, ואפילו בהיקש אין דנין אפשר משאי אפשר, ועיין בתוס' במנחות דף פ"ב ע"ב. עכ"פ לא ניחא להו להתוס' בשיטה זו דמיירי בוולד חולין, על כן פירשו בענין אחר, דמתני' בוולדות קדשים מיירי, ואפ"ה אסורין לינק מאמן קדשים, וע"ז בעי מנא הני מילי, הא כתיב והיה ז' ימים תחת אמו, משמע דמותר לינק מאמו. ומשני דילפינן מבכור דתחת אמו לאו דוקא, כי היכי דבבכור לאו דוקא, דהא הקדש פטור מן הבכורה, עיין בדבריהם ז"ל. ומדבריהם נראה דעיקר הקושיא מנא הני מילי הוא מדכתיב תחת אמו, אבל אי לא הוי כתיב תחת אמו מסברא הוי ידעינן דהוולד אסור לינק, ולא ידענא אמאי, כיון דהוולד נמי קדוש למה יאסר לינק מן הקדשים, וי"ל כיון דהחלב מכח קדושת מזבח קאתי אסור להאכילו אפילו לבהמת הקדש, וא"כ אם הקדיש חלב מתחלה על מנת כן להניק לוולדי קדשים מותר להניקן, כיון דלזה הקדיש החלב. ובזה מיושב השגת הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל שכ' (ה' מעילה פ"ג הי"ב) ואחרים מתנדבים כן, שאומרים חלב בהמה זו החולין יהיה הקדש לוולדות קדשים שינקוהו. ותמה הראב"ד ז"ל אם אמר יהיה הקדש מה מועיל, ולפי הנ"ל ניחא, דשפיר יכול להקדיש כגון זה לצורך וולדי קדשים, ועיין בכ"מ ז"ל דאסמכיה לפלוגתא דר"י ור"מ אם בגמר דבריו אדם נתפס, ואין צורך, ולשון מתנדבים משמע לי' להרמב"ם ז"ל דמתנדבין להקדיש החלב לצורך הוולדות, דאל"ה לא שייך לשון נדבה. ובאמת מבואר בתוספתא כפירושם האחרון, דאפילו וולדי הקדש לא יינק מן ההקדש, והכי תניא התם (מעילה פ"א הי"א) לענין פרה שדשה בכרשיני הקדש, דאפילו הקדיש הפרה והכרשינין והעמיר אין אומרין תאכל פרה את הכרשינין, אלא אחרים מתנדבין לה, והיינו דכל שהקדיש סתם הרי הוא קדוש לבדק הבית, ואסור להאכיל אפילו לבהמת הקדש, אם לא שהקדיש מתחלה לכך, כמו שכ' הרמב"ם ז"ל, ובפי' המשנה כתב הרמב"ם ז"ל דאיסור הנקה הוא משום דדמיא לגיזה ועבודה. ובזה נמי יתישב השגת הראב"ד ז"ל, דהיכא דלא הקדיש אלא החלב לא שייך חשש עבודה, אבל מלשונו ז"ל בחיבורו משמע דמחמת איסור הנאת החלב הוא דאסורין לינק ע"ש. ולפי סוגיא דשמעתין נראה דולד פסולי המוקדשין נמי יאסרו לינק מאמותיהם, כיון דחלבן אסור בהנאה, ולא מצאתי דבר זה מבואר, וגם עיקר דין חלב פסולין המוקדשין לא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל, ועוד דאכתי לא נתברר לי מנ"ל דחלב פסולי המוקדשין אסורין בהנאה, דהא ואכלת בשר ולא חלב כתיב, דאי משום דאיסור חלב כדקאי קאי א"כ גיזת פסולי המוקדשין נמי יאסר הגיזה עצמה כמו בקדשים, וצ"ע יותר בזה.
שם גמרא דישו שלך כו'. עיין בתוס' ב"מ דף פ"ז ע"ב בד"ה רעך ולא של הקדש. ולא הבנתי היאך שמעינן מדישו שלך ולא של הקדש, דהא דישו אשור קאי, ושל הקדש ג"כ דישו הוא. ולשון הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ח ה"ב) צריך לחסום הפרה שדשה בהקדש שנאמר לא תחסום שור בדישו, דישו הראוי לו, משמע דהא דאסור לאכול בהקדש הוא משום דכתיב דישו, היינו שמיוחד לו ומותר תמיד באכילתו, אבל של הקדש אינו ראוי לו, ולפיכך גם בשעת דישה אסור לאכול. וקצת צ"ע למה לי קרא לזה מהיכא תיתי נימא דמותרת לאכול של הקדש, דגבי פועל כתבו התוס' דס"ד כיון שהותר גזל לאכול של חבירו הוה אמינא דשל הקדש נמי מותר, אבל גבי פרה למה לי קרא, וי"ל דה"א דמשום צער בעלי חיים הותרה ג"כ בשל הקדש וק"ל.
דף יג:
משנה שרשי אילן של הדיוט כו'. מהך סתמא נמי סייעתא להרמב"ם ז"ל שפסק דמועלין בגידולין, לפי מאי דאוקים רבינא התם (ב"ב כ"ו להא מתני', ולחד תירוצא התם מוקים לה כמ"ד אין מועלין בגידולין משום סיפא דשרשי הקדש שבאין בשל הדיוט, והקשו התוס' ז"ל התם (שם ד"ה אלא) אמאי לא אשמועינן תרווייהו בשל הקדש ולדידי קשיא למה לי כלל הך בבא לאשמועינן דאין מעילה בגידולין, הא כבר תנינן לעיל במתני' דאין מועלין בגידולין, ולפי הך נוסחא דגרסינן לעיל ברישא דברי ר' יהוד' אפשר לומר דבעי תנא דמתני' הכא למיסתם כמ"ד אין מועלין בגידולין, וק"ל.
שם משנה מעין היוצא מתוך שדה הקדש לא נהנין ולא מועלין כו'. ופירש"י ז"ל דהמעין יוצא מתוך שדה של חולין ונכנסת בתוך של הקדש, וכן פי' הרע"ב ז"ל בשם רבותיו בפי' המשנה, ונראה מדבריהם ז"ל דאם היה יוצא מתוך שדה הקדש היו מועלין בו, והיינו משום דניחא להו לפרש דמיירי מתני' אפילו אם היה המעין בשעה שהקדיש השדה, ולהכי אם היה יוצא משדה הקדש היו מועלין בו, אבל אם יוצא משדה הדיוט אף דעובר בשדה הקדש אין מועלין בהן, דהמים שהיו בתוכה בשעת הקדש אזלי והני אחריני נינהו, אלא דלפ"ז אף אם יוצא משדה הקדש אין מועלין בהן, דהני שהיו בשעת הקדש אזלי להו והני אחריני, והוי כבור ואח"כ נתמלאו דאין מועלין בו לכ"ע, וי"ל דמעין שאני, כיון שנובע הוא תמיד חל הקדישו אפילו לאלו שבאו לאחר הקדישו, כמו גידולי הקדש, דמשמע בתוספתא דטעמא דר' יוסי מפני שדרכן להתמלאות ודעתי' עלייהו להקדישן, כדאית' בתוספתא דמכילתין פ"ק (ה"י) אלא דלפי מה דמשמע מסוגיא דהמוכר את הספינה (ב"ב ע"ט ע"א) א"א לומר כן, דטעמא דר' יוסי בשדה ואילן מש"ה הוא, דהא הוי דבר שלא בא לעולם, ואינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם כשלא יבא לרשותו לעולם, וכמסקנת דברי הר"י ז"ל שם בתוס' באריכות (שם ע"ב ד"ה אימור) וכאוקימתא דהתם, דדוקא בבא דרך חצירו לבורו, וכן משמע לשון המשנה, דטעמיה דר"י הוא משום דהוי גידולי הקדש, ע"כ נראה יותר דמיירי שהמעין יוצא מתחלתו משדה הקדש, ומעילה וודאי אין בו אפילו אם היה נובע כבר בשעה שהקדיש השדה, וכמה שכ' לעיל דהני אזלי והני אחריני נינהו, אלא דמ"מ לא נהנין בו אפילו היכא דיצא אחר הקדשו, כיון שעיקר מקורו הוא משדה הקדש, ועיין בתוס' חדשים במשניות, אבל בבור ונתמלא מים נראה דאפילו איסור אין בו. וכן שובך ונתמלא יונים, כיון דמעלמא באו אלו המים והיונים, ואף על גב דתנן ואין מועלין במה שבתוכן, דמשמע אבל איסורא איכא, אין הכרח מזה, דאיידי דקתני מועלין בו קתני אין מועלין במה שבתוכו, וה"ה דאיסורא נמי ליכא. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל משמע קצת דבבור ונתמלא מים נמי איסורא איכא, שכתב בפ"ה (ה' מעילה פ"ה ה"ו) אבל המקדיש בור ריקן ואח"כ נתמלא מים אין מועלין בו, וכן הזבל והפרש שבחצר הקדש לא נהנין ולא מועלין, ומה יעשו בהן, ימכרו ויפלו דמיהם ללישכה, משמע דאכולהו קאי, גם אבור ונתמלא מים ושובך ונתמלא יונים, אלא דלפ"ז הא דאמרי' לעיל (י"ב ע"ב) הזבל והפרש שבחצר הקדש לא נהנין ולא מועלין אין צריך לפרש דבזבל ופרש של קרבנות איירי, אלא אפילו זבל ופרש דעלמא כיון שהוא בחצר של הקדש, ולעיל לא משמע כן, מדפריך מינה על דם דמועלין בו, וי"ל דבכל זבל מיירי, בין בזבל דעלמא בין בזבל דקרבנות, ועדיין צ"ע.
שם משנה, נתנן בצלוחית מועלין בהן. ופליגי ר"י ור"ל בגמ', ר' יוחנן אמר מועלין בכולו, אפילו יותר מג' לוגין, משום דס"ל אין שיעור למים, ור"ל אומר מועלין בג' לוגין, דיש שיעור למים. והנה יש לפרש פלוגתייהו בתרי אנפי, אליבא דמ"ד יש שיעור למים, או דס"ל דאף שיש בצלוחית יותר מג' לוגין מ"מ מועלין בג' לוגין מתוכן, כי הג' לוגין הראשונים ראויין הם לקדשי ה', אבל אין מועלין במותר, אלא דא"א לומר כן, דכיון דמעל בראשונים אם כן מה שנשאר ראוי הוא לניסוך, דבמה שמעל בראשונים לא נפסלו השנים, וצ"ל דמיירי היכא דמעל בכולן בב"א, ואמר ר"ל דאין משלם קרן וחומש אלא מג' לוגין ולא יותר. ומדברי התוס' ז"ל (ד"ה אבל) משמע איפכא דבמים הראשונים אין בהם מעילה, אלא בג' לוגין אחרונים (נשתיירו) [שנשתיירו]. ודברי היש מפרשים שהביאו התוס' ז"ל לא הבנתי, דמה ענין שיעור ג' לוגין לענין מעילה, דשוה פרוטה יש בו מעילה, ואפילו כ"ש, או אפשר לומר דלר"ל היכא דאיכא יותר מג' לוגין אין בו מעילה כלל אפילו בכולן, כי אין הכלי מקדש דבר שאינו ראוי, כמו יותר מכשיעור, אלא דלישנא דהש"ס לא משמע כן.
ובזבחים פרק השוחט והמעלה (ק"ו ע"ב) תנינן בברייתא המנסך ג' לוגין מים בחוץ חייב. ר"א אומר אם מלאן לשם חג חייב, ואמרי' התם דביש שיעור למים פליגי, ופירש"י ז"ל דת"ק ס"ל דאפילו ביותר מג' לוגין חייב, ור"א ס"ל דוקא אם מלאן לשם חג היינו שיעור ג' לוגין דוקא, אבל יותר מג' לוגין פטור, משום דלא קדשינהו כליו, משמע דביותר מג' לוגין אפילו ג' לוגין אינן קדושים. והתוס' ז"ל (שם ד"ה ביש) פי' שם בע"א, דת"ק דוקא ג' לוגין קאמר, ור"א ס"ל דאין שיעור למים, ומש"ה אם מילאן לשם חג אפילו פחות מג' לוגין חייב, משמע מדבריהם ז"ל דמ"ד אין שיעור למים אין להם שיעור לא למעלה ולא למטה, וא"כ תיקשי על הרמב"ם ז"ל דהכא (ה' מעילה פ"ב ה"ט) פסק כר' יוחנן דמועלין בכולן ואין שיעור למים ובה' מעשה הקרבנות (פי"ט ה"ג) פסק דהמנסך פחות מג' לוגין בחוץ פטור, ולדברי התוס' ז"ל הם תרי פיסקי דסתרי אהדדי, וע"כ צ"ל לדעתו ז"ל דאין שיעור למעלה, אבל יש שיעור למטה, אבל לא ידענא טעמא מאי, דממ"נ אי איתקיש לניסוך היין יהיה לו שיעור בין למעלה בין למטה, ואי לא איתקיש ליין מנ"ל דיש שיעור למטה, ועיין שם בזבחים.
שם משנה, ערבה לא נהנין ולא מועלין, נוהגין היו הזקנים שנהנין ממנה בלולביהם. ופירש"י ז"ל דלאחר זקיפה לכ"ע נהנין ממנה, ואני מסתפק בזה, דהיכי מהני נעשית מצותו, גבי קדושה גמורה. דאחר שנעשית מצותו יצא מקדושתו. אבל איסור הנאה דערבה נראה דאינה אלא מדרבנן ומנא לן דלאחר שנזקפה יצתה מכלל האיסור, ועוד דקודם זקיפה בלא"ה אסור בהנאה כמו אתרוג ולולב שמוקצין למצותן, אבל משום דדמין לקדשים אסורין אפילו לאחר זקיפה, כמו כל קדשים דלא נהנין בהם אפילו לאחר שנעשית מצותן, וי"ל דמהא דר"א בר צדוק שאמר דנוהגין היו הזקנים ליהנות בהן בלולביהן, ומשמע דאפילו ביום ראשון דבעינן שלכם היו נוהגין כן, מזה מוכח דלאחר זקיפה מותרין בהנאה, ושפיר מיקרי לכם, אבל אין זה מוכרח. ובטעמיה דר"א בר צדוק פי' התוס' (ד"ה ערבה) משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, קשה לי, דהתינח לרבא (ר"ה כ"ח ע"א), אלא לר' יהודה דס"ל מצות ליהנות ניתנו מ"ט דר"א, ועוד דרבא נמי מודה גבי שופר של עולה דאסור לתקוע בו לכתחלה, ומ"ט עשו הזקנים כן לכתחלה, ולפי מה שכ' לעיל דאיסור הנאה זה אינו אלא מדרבנן אתי שפיר, דס"ל לר' אליעזר בר צדוק דגבי מצוה לא גזרו, ואתי שפיר בזה מה שתמה התוי"ט ז"ל על הרמב"ם ז"ל למה לא פסק כר"א, הא קי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו, ולפי הנ"ל אתי שפיר, דת"ק ס"ל דמ"מ גם למצות לולב אסור לכתחלה כמו בשופר, ומה שמצינו למשנה ג' פ"ד דנדרים, מודר הנאה שאני, כדאיתא בר"ה שם המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו שופר ושופר של הקדש לא יתקע בו, וכש"כ דאתי שפיר לשיטת הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ה ה"ו) שפי' לערבה דמתני' דלא מיירי בערבה של מזבח, דמשמע ליה דבזו הערבה אין כאן קדושה כלל, אלא מיירי בערבה הגדלה בשדה הקדש, דאע"ג דבשאר גידולי הקדש מועלין בהן בערבה לא נהנין ולא מועלין, אבל עכ"פ אית בה איסור הנאה מה"ת, ואסור להניחה בלולב, וכבר השיג הראב"ד ז"ל על זה, דאמאי אין כאן מעילה, ומה שתי' הצ"ק ז"ל דמיירי במחובר, ואין מעילה במחובר, הוא תמוה, דמאי אריא ערבה, כל גידולי הקדש אין מועלין בהן במחובר. ועוד לפ"ז מ"ט דר"א בר צדוק דאמר דהזקנים היו נהנין ממנו בלולביהם, הא איכא מעילה בתלוש.
אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפי' המשנה דדוקא ערבה הגדילה בשדה הקדש אין מועלין בה, משום דלא חזיא כלל, ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר, ומש"ה אין מועלין בה לכ"ע, וזה הוא דעתו בחיבורו, אבל פי' חדש הוא, ועוד דמעדותו של ר"א בר צדוק משמע דקאי אערבה שבחג, דבזמן לולב הוא, ואולי יש לומר דמתני' מיירי בערבה של מקדש, אלא דמשמע ליה להרמב"ם מסידוריה דתנא דמתני' דתני להאי בבא הכא בין הני דינא דמיירי בגידולי הקדש ש"מ דאיסור הנאה דערבה הוא ג"כ משום גידולי הקדש, והיינו דהיו נוטלין אותו ממקום מוצא סמוך לירושלים (סוכה מ"ה ע"א), ואולי שדה הקדש היתה, כי היתה נקראת שדה קלניא ופטורה ממס, אבל מחמת עצמה אין בה איסור, כי מצוה מחויבת היא כמו ערבה שבלולב, לא מיבעי למאן דיליף לה מקרא (שם ל"ד ע"א), וערבי נחל אחד ללולב ואחד לערבה, וודאי אינה אלא מצוה בעלמא כמו ערבה שבלולב, אלא אפילו למ"ד הלכה היא ג"כ אין בה שייכות קדושה, אלא מצוה לכל ישראל היא, ומפני שזוקפין אותה אצל המזבח משום זה (אין) [יש] בה דין הקדש, וכן המים שבכד של זהב דלא נהנין ולא מועלין הוא ג"כ מהאי טעמא דהביאו אותן במקום הקודש, והוי דומיא דמעין היוצא משדה הקדש, ולהכי נקט תנא דמתני' דין מים וערבה בין דיני גידולי ההקדש, כ"ז נראה לי לדעת הרמב"ם ז"ל.
דף יד.
משנה הקן שבראש האילן כו'. ביאור סוגיא זו עיין בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"י) [פ"ז] מה' עו"ג (הי"ג) בלח"מ ובמשנל"מ ז"ל שהאריכו בזה, ובביאור דברי הרמב"ם ז"ל, שחילק בין הקדש לאשירה, דבהקדש אסור גם כן דאייתי מעלמא, ובאשירה מותר הקן דאייתי מעלמא, ופירש"י ז"ל ב(מ"ב ד"ה לא נהנין) הטעם משום דעו"ג בדילי מיניה. ול"נ דמידי דהוי אבור ונתמלא מים, אשפה ונתמלא זבל דלא נהנין בהקדש, ובע"א כה"ג שרי. ועוד דלפי מאי שכתב הבה"ז ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל (ב"ב ע"ט ד"ה והא) דיש יד להקדש, אלא דאין מועלין בהן, א"כ הכא בהקדש וודאי איכא איסור בקן דאייתי מעלמא, אבל מהא דפריך הש"ס אי הכי אמאי לא נהנין משמע דזה לא דמי לבור ונתמלא מים, משום דזה דרך להתקיים המים בבור, ודמי קצת לגידולי הקדש, וכן היונים בשובך, אבל הקן בראש האילן לא דמי כלל לגידולין, ואי משום יד, וכמה שכ' בשם הרמב"ן ז"ל ג"כ לא שייך הכא, דבעינן חצר המשתמרת, ואילן לאו משתמר הוא, ואין בו דין יד. אכתי צריך לדקדק מהא דפסק הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ה ה"ז) דאפרוחים שאינן צריכין לאמן בהקדש נמי מותר, ומשמע אפילו בקן דאייתי מגופא ומ"ש בשובך ונתמלא יונים דלא מחלקינן, וכל היונים אסורים בין גדולים בין קטנים, ולדברי הרמב"ם ז"ל י"ל דהכא לא שייך יד כיון דאינו משתמר, וכמה שכ' לעיל, אלא דעיקר סברת הרמב"ן ז"ל קשה לי, דכבר כתבתי לעיל דכל דבר של בדק הבית כשחל עליו קדושה מה"ת יש בו מעילה ג"כ, כמו חלב חמורה, דכיון דקדוש הוא צריך שילכו דמיו לבדק הבית וממילא אית ביה מעילה, וא"כ אמאי אין מועלין ביוני שובך, ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עו"ג שכתב טעם איסור הביצים ואפרוחים שצריכין לאמן מפני שהאשירה נעשה בסיס להם, והראב"ד ז"ל כתב משום דהוי גידולי אשירה, ויפה כתב הכ"מ ז"ל דא"כ אפילו אינן צריכין לאמן נמי ליתסרו, אלא וודאי אין כאן אלא איסור דרבנן מטעם שנעשה בסיס, והיינו דמצינו איסור שחוזר להתירו, ואף על גב שהיו האפרוחים אסורין בשעה שהיו צריכין לאמן כשנתגדלו ואין צריכים לאמן מותרים.
והנה הכא מצינו דהקדש חמור מאיסור אשירה, דבהקדש הקן עצמו אסור, ובאשירה מותר, וגבי גידולין גמורים אשירה חמורה, דבאשירה אסורה אפילו גידולין הבאין לאחר מכאן, וגבי הקדש פליגי תנאי בזה, וכבר כתבתי דלמ"ד אין מעילה בגידולין איסור תורה נמי אין בהן, וצריך לעיין בזה בע"א בסוגיא דאשירה שם, וכאן קצרתי ודו"ק. וי"ל עוד דבקדושת בדק הבית לא שייך לאסור הגידולין, מחמת דאין קדושתן קדושת הגוף אלא קדושת דמים. ומה שפי' התוס' כאן (ד"ה שבאשרה) דלשינויא דר' אבוה הקן אסור אפילו באייתי מעלמא עיין במשנל"מ (ה' עבו"כ שם) מה שדקדק ע"ז, ועיין בתוס' בע"א (מ"ב ע"ב ד"ה ורבי אבהו) שפי' דלר"א הקן מותר ע"ש.
רש"י בד"ה לעולם אימא לך כו', ולא קשיא לר' יוחנן כו'. עיין במשנל"מ ז"ל (שם ד"ה ודע דרש"י ז"ל במעילה) מה שהגיה בדבריו ז"ל.
שם תוספות בד"ה בונין בחול ואח"כ מקדישין. ופי' התוס' ז"ל (ד"ה קונין) הטעם משום דא"א לחלל המעות על המלאכה, ומחלקין בין נדבת ציבור לנדבת יחיד, דבנדבת ציבור שייך לב ב"ד מתנה עליהם, ולענין דבר שקדוש קדושת הגוף מצינו איפכא, דבמותר הקטורת של ציבור מחללין אותה דוקא על מעות האומנין, ולא בשכר האומנים. ויחיד שהתנדב דבר הראוי למזבח כגון קטורת אית ליה לר"ע דמתחלל על המלאכה, וכמו שכתבו התוס' בשבועות דף (י"ב) [י'] (ע"ב ד"ה מפרישין). ובלא"ה נראה לכאורה דהא דפליגי אי הקדש מתחלל על המלאכה היינו דוקא בקדושת הגוף, או קדושת דמים שלא ניתן להוצאה, כמו טלית של הקדש כדאיתא בתוספתא דמכילתין (פ"א הי"א) ובדברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' מעילה (ה"ג) אבל מעות למה לא יתן אותן בשכר המלאכה כיון שע"מ כן הקדישן. ועוד יש לדקדק בדבריהם ז"ל אמאי לא הקשו מכל הני דנותנין שכרן מתרומת הלשכה, כמו בית אבטינוס, וע"כ צ"ל דצורך קרבן כקרבן דמי, וכמו שכ' הר"ב ז"ל בשקלים (פ"ד מ"ב), א"כ הכא נמי אמאי לא יתנו מעות שהתנדב לבדק הבית לצורך בנין הבית, וצ"ל דעכ"פ הכי שפיר טפי, כיון דאפשר לעשות תקנה.
דף יד:
שם מותר הקטורת מה היו עושין בה כו'. עיין בכריתות דף ו' (ע"א) שפירש"י ז"ל (ד"ה מפרישין) דבאומני בנין איירי, ותמה שם הבאר שבע ז"ל דלא איירי אלא באומני בית אבטינס ולא הבנתי, דהא משמע הכא להדיא דבאומני בנין איירי. וכן כתבו התוס' בשבועות דף (כ') [י'] (ע"ב ד"ה מפרישין) אלא דיש לדקדק מנ"ל לסוגיא דילן דמיירי באומני בנין ותיקשי ליחליה אבנין, דלמא איירי באומני בית אבטינס, וי"ל משום דתנינן התם בשקלים (פ"ד ה"ב) המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לקרבנות ציבור ינתנו לאומנין בשכרן דברי ר"ע, ואומנין דהתם ע"כ אומני בנין קאמר, דאומני בית אבטינס נותן להם שכרן מתרומת הלישכה ולא (מנסכים) [מנכסים] אלו שהן לבדק הבית, כמו שפי' הר"ב ז"ל. ומטעם זה יש לדקדק על דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שכ' דהך מתני' דמותר הקטורת אתיא כבן עזאי, ולא כר"ע, ואי מיירי באומני בנין אין ראיה, כמו שכתבו התוס' ז"ל בשבועות שם, אלא דהרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם בשקלים מפרש גם להנך אומנין דהמקדיש נכסיו באומני קטורת. ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל, דלמה יתנו שכרן מהני נכסים דקדושת בדק הבית עליהם. הן אמת דבירושלמי משמע דבאומני קטורת איירי, דאיתא התם דמהני מעות שחזרו לקדושתן מקיצין בהם את המזבח, ואי מיירי בשכר אומני בנין יותירו לבדק הבית, אלא דצ"ע התם בחילופי גירסאות, ועיין בירושלמי ובק"ע מה שכ' בזה.
פירש"י ז"ל בסוגין אינו מיושב קצת, וכן בדברי התוס' ז"ל אין הדברים מסודרים, ועיין בשבועות שם ברש"י ותוס' ז"ל הדברים מבוארים יותר.
רש"י שם בד"ה רב פפא כו'. דאי אפשר דלא ליתבו בטולא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ח ה"ד), ולכאורה מש"ה לא הוי גזרינן, דאין בזה אלא איסור דרבנן כדאיתא בפסחים (כ"ו ע"א) גבי צילו של היכל.
שם גמרא, כי תנן מתני' בעצים דיומיה. וללישנא קמא דטעמא משום שכר האומנין לא תיקשי ממתני', משום דללישנא קמא אין איסור בדבר אם קנו אבנים ועצים בדמי הקדש, אלא דלכתחלה לא היו עושין כן, ועיין במשנל"מ סוף ה' שקלים מה שכתב שם.
ובהא דאין מועלין בשיפה ונביה פירש"י ז"ל משום דהגזברין לא הקדישו אלא העצים ולא שיפוי ונביה, ומש"ה פירש לעיל במקדיש החורש דמועלין בכולו היינו אפילו בשיפה ונביה, אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו (ה' מעילה פ"ה ה"ט) נ"ל דהא דאין מועלין בשיפה ונביה הוא משום דאין ראויין לשום מלאכה והוי כמו ערבה דלעיל, והא דמקדיש את החורש מועלין בכולו, פי' (שם ה"ח) דקאי אדסמיך ליה, דאם הקדיש האילן בקן שבראשו לא נהנין ולא מועלין, אבל אם הקדיש החורש כולו מועלין גם בקן שבראש האילנות או מה שביניהם, אלא דלמאי דמוקי לה הש"ס בקן דאייתי מגופא דאילנא ובגידולין הבאין לאחר מכאן ק"ק אמאי מועלין במקדיש החורש בקן דאייתי מגידולין הבאין לאחר מכאן, ודו"ק.
הדרן עלך פרק ולד חטאת