קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שני
דף ח.
רש"י בד"ה חטאת העוף כו' אפילו אם נהנה ממנה מחיים, כגון שמכרה, דהוציאה לחולין עכ"ל. ודבריו צ"ע, דהיכן מצינו קדושת הגוף יוצאת לחולין, וכדאמרי' לקמן דיש מועל אחר מועל בבהמה, דקדושת הגוף היא, וה"ה בעופות דקדשי קדושת הגוף, וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ו ה"ה), ע"ש.
תוספות בד"ה ובלינה כו', לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה ע"ש, ולא ידעתי מאי נ"מ בזה שמתחלת הלינה משעת מליקה, אם סוף הזמן הכל אחד הוא.
שם תוספות בד"ה הוזה דמה כו', ופי' למ"ד היתר זריקה שנינו היינו שנראה להזאה, והוא מיד אחר המליקה, וא"כ אמאי לא עריב ותני לה בהדי הנך דרישא, ועוד דלפ"ז לא מצינו מעילה מה"ת בחטאת העוף קודם הזאה, דאם לא נראה להזאה, היינו שנמלקה סמוך לשקיעת החמה, וא"כ בלא"ה אין בה מעילה מן התורה כיון דפסולה הוא, שלא היתה הזאתה כתיקון. וכן יקשה בהא דתנן לעיל (ז' ע"ב) דלפני זריקה מועלין בבשר ובאימורין, וצריך לפרש נמי שלא נראו לזריקה, א"כ אין מעילתן אלא מדרבנן, והדבר תמוה ועוד דתני להו הכא נמי ביחד עם פיגול נותר וטמא, ומה שנראה לי כבר כתבתי בריש מכילתין.
שם גמרא, ליפסול אין לטמא לא, מתני' מני רבנן היא כו', ורבא אמר דבמעלה דרבנן פליגי, ופירש"י ז"ל דרבא אתי למימר דמתני' ככ"ע ואפילו כאבא שאול, ומדאורייתא קאמרה מתני' דאינו אלא פסול בלבד.
הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' אה"ט (ה"ג) פסק כחכמים דטבול יום פוסל קודש ולא מטמא ובסוף נדה (ע"א ע"ב) במשנה דהאשה שהיא טבולת יום, דאמרי ב"ה שהיא כמגע טמא מת לקדשים, אמרינן התם בגמרא דמני אבא שאול הוא, דאמר טבול יום תחלה לקדש, ופסק הרמב"ם ז"ל שם (ה' מטמאי משכב פ"ה ה"ד) כב"ה, ונמצאו דבריו ז"ל סותרין זא"ז, וכבר עמוד ע"ז התוי"ט ז"ל בנדה שם (פ"ו מ"ו) אלא דהוא מקשה לדברי התוס' חולין דף (פ"ו) [פ"ז] (ע"ב ד"ה משקה) שכתבו שם מסברא דנפשייהו דמתני' דנדה אתא כאבא שאול, ונראה מדבריהם דלא הוי גרסי הא מתני' אבא שאול היא בגמ', וכתבו שם עוד לישב הא דאמר ר"ע בפסחים (י"ד ע"א) דמדליקין שמן שנטמא בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת, אף על גב דהוי פסול וטמא, והיינו משום דר"ע ס"ל כרבנן דטבול יום פוסל לבד, וקשה לי לפ"ז למה ליה להש"ס להוכיח שם בפסחים דר"ע לית ליה ק"ו דר' יוסי ברביעי בקודש מדלא אשכחן בשום דוכתא אליבא דר"ע דליתני חמישי בקודש, תיפוק ליה דלר"ע אין כאן ק"ו, דמצינן למימר אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח דפוסל בתרומה ואינו פוסל בקודש, וכדאמרי' בסוטה (כ"ט ע"ב) דר' יוסי ע"כ כאבא שאול ס"ל, וכמש"כ התוס' לקמן ע"ב בד"ה לאבא שאול, ועיין בתוס' פסחים דף י"ד ע"ב בד"ה ואלו הכא פסול וטמא מה שכ' בזה, וכבר תמהו על דבריהם ז"ל המפרשים ע"ש.
והנה מסקנת התוספת ז"ל כאן (ע"ב ד"ה לאבא שאול) דסוגיא דסוטה פליגי אסוגיא דהכא, וסוגיא דסוטה ס"ל דאבא שאול ג"כ מדאורייתא קאמר דהוי ראשון לקודש. ומלשון רש"י ז"ל בסוטה נראה דמפרש דהא דקאמר רבא מעלה בעלמא עשו בקדשים אינו אלא אליבא דאבא שאול, דאמר דהוי תחלה לקודש, וזה אינו אלא מעלה בעלמא. וכן נראה, דאי כמש"כ כאן דסוגיא דסוטה ס"ל דאבא שאול נמי מדאורייתא קאמר קשה מהיכא תיתי לומר כן דתחלה הוי, דבשלמא ר"מ דאמר דשני הוי אפשר לומר דטעמי' משום דיליף מק"ו ממחוסר כיפורים, אבל להיות תחל' אין למצוא לזה טעם מה"ת, אלא ע"כ מעלה בעלמא הוא, והיינו דקאמר רבא הכא, ולפ"ז לא פליגי הסוגיות אהדדי, וגם מימרא דרבא לפי הנ"ל לאו לתרוצי מתני' ככ"ע אתי, אלא מלתא באפי נפשי' קאמר לפרושי טעמא דהני תנאי.
ולענין דברי הרמב"ם ז"ל צ"ל דהוא נמי לא גריס בגמ' בנדה דמתני' שהוא כמגע טמא מת אתיא כאבא שאול, ע"כ לא ניחא לי' לאוקמא לב"ה כאבא שאול, אלא בטבול יום דעלמא כרבנן ס"ל דפוסל ולא מטמא, והתם בטבולת יום ארוך אחמירו רבנן ושוויה ראשון, וכן כתב הפני יהושע בפסחים, וגם עליו ז"ל יש לתמוה מדוע לא הביא נוסחא דילן דמוקי לדברי ב"ה כאבא שאול, ודו"ק.
דף ח:
תוספות בד"ה אמר ר' חנינא ליוצאין, והקשו ה"ד אי דיצא לצד הראש הא מודה ביצא דם, והראש של עוף שיצא הוי כיצא דם, וכן פי' הבה"ז ז"ל, ולדידי צ"ע דכ"ז שמובלע הדם באיברים אין עליו פסול יוצא משום דם, וכדמשמע בזבחים דף כ"ו (ונראה כוונתם דכיון דיצא לצד הראש א"כ הדם חבור בצואר הוא, ולא הוי כדם איברים, ומיפסל ביוצא, ואי דיצא לצד רגליו אכתי פסול הוא להזאה משום שמנונית האבר שמתערב עם הדם, כדאמרי' בזבחים שם, ותירץ ע"ז ג' תירוצים, או דמיירי כגון שנאסף כל הדם בצואר ואח"כ יצא הרגל, דליכא למיחש לשמנונית דמה שעתיד לעלות כבר עלה, ותירוץ זה דחוק הוא, דמי נתן שיעור לזה לומר דיותר אינו עולה, ותי' עוד דמיירי כגון שחתך מה שיצא עם העצם, שאין זה פסול בעופות אלא א"כ מחוסר אבר, ואח"כ מלקה ותי' זה אינו מובן כלל, דלפי נוסחא זו דחתך עם העצם קודם מליקה א"כ מה ענין זה ליוצא, כיון דכבר נחתך קודם מליקה לגמרי והרי הוא אסור משום אבר מן החי, ולא משום יוצא, ואי כגירסת הצ"ק דחותך עד שמגיע לעצם, א"כ לא יתישב מה שכ' דלא פסול בעופות אלא מחוסר אבר, הא עד שמגיע לעצם אפילו בע"מ לא הוי, ובבהמ' נמי כשר כה"ג, כדאיתא בזבחים (כ"ו . ועוד דלשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסולי המוקדשין (הי"ד) אם יצא מקצת קודם שחיטה או מליקה כולו פסול משום דבעינן והביאום כלו, וכדמשמע התם בזבחים מהא דנאדו ממימרא דחתך ואח"כ שחט ומוקי לה בחתך ואח"כ קיבל, וכמש"כ הלח"מ ז"ל שם, וא"כ א"א לאוקמי ביצא מקצתו קודם מליקה, ע"כ לא הבנתי דבריהם ז"ל בזה. וע"כ ליכא לאוקמי אלא ביצא אחר מליקה, וכגון שחתך מקצתו תיכף אחר מליקה ויצא לחוץ, ואי מוקים בחתך עד שמגיע לעצם א"ש בפשיטות, ואפילו אם חתך מקצת אבר עם העצם לאחר מליקה ג"כ מספקא לי אם אימעיט מקרא דהפר שהי' כבר, ובעינן שיהי' בשלימות בשעת קבלה כמו בשעת שחיט' או מליקה, או דלמא בעוף דמום אינו פוסל בו, כשר הוא גם אם חתך קודם מליקה, לא פסיל נמי קודם קבלה עוד דבעוף תיכף אחר מליקה הרי הוא כאלו כבר קיבל דמו, דאינו מחוסר אלא הזאה, וכדמיבעי לן בזבחים (שם) לענין נשפך מן הצואר אי חשיב כנשפך מן הכלי, ואחר קבלה ודאי לא איכפת לן אם חתך, אלא דמלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א הנ"ל הלכה כ"ט משמע דאפילו חסר כל שהוא קודם קבלה אפילו דבר שאינו נעשה בו בע"מ מ"מ הקבלה פסול', דבעינן הפר שהי' תחלה, ואין זה מוכרח, מ"מ דברי התוס' ז"ל לא זכיתי להבין בתירוצם זה.
וכתבו עוד לתרץ בשם רבינו רחבי' דהא דאמרי' התם קיבל ואח"כ חתך פסול היינו דפסול לכתחל' להזות משום תערובות השמנונית הפסול', אבל אם זרק הורצה, וכמו בנתערב בדם הפסולים, דתנן התם בפרק כל התערובות (זבחים ע"ח ע"א) אם זרק הורצה, והכא מיירי דעבר והזה, ותירוץ זה מלתא דמסתבר הוא, אלא דצ"ע כיון דהשמנונית עם הדם הוי מין בשאינו מינו א"כ ממ"נ, אם יש בשמנונית בנ"ט לא בטיל מה"ת ופסול הוא אפילו בדיעבד, ואם אין בו בנ"ט ליבטיל אפילו לכתחל', ועיין בתוס' שם בזבחים שכתבו הטעם דגוזרין גזירה במקדש, וצ"ע בזה ואין כאן מקומו.
שם גמרא ליוצאין ואליבא דר"ע. קצת קשה למה ליה לאשמעינן תרתי בפסול יוצא דאסור באכילה, דהא כבר אשמעינן בפ"ק (ז' ע"ב), וי"ל דקמ"ל בקדשי קדשים ובקדשים קלים, וכ"ש לרב פפא דאמר דבקדשים קלים פליגי דוקא באיתניהו אבראי, ובבשר כ"ע מודים דבאיתניהו אבראי פליגי, והכא אשמעינן בקדשי קדשים דאפילו איתניהו גוואי אסורין באכיל', ועיין בתוס' זבחים דף כ"ו (ע"א) בד"ה דלמא כו' שכתבו לפרש הא דאמר רב פפא דבעיילינהו גוואי כ"ע לא פליגי היינו דר"א נמי מודה דזריקה מועלת ליוצא כי האי שנכנס לפני זריקה, ולפ"ז הי' נראה דבקדשי קדשים נמי לא פליגי בעיילינהו לגוואי לפני זריק', וא"כ לא איצטריך למימר ליוצאין ואליבא דר"ע, דכר"א נמי מצי אתיא, והיכא דעיילינהו לגוואי, וכבר כתבתי לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל דלרב פפא בעיילינהו לגוואי לא נפסלו אימורי קדשים קלים כלל והורצו להקרבה, ודו"ק.
שם גמרא, דתני רב הוזה דמה אבל מיצוי לא מעכב. ולפ"ז הוי מצי לשנויי לעיל הא דפריך הא איסורא איכא היינו קודם מיצוי, דנהי דאינו מעכב מ"מ לכתחלה אסור באכילה קודם מיצוי, ודוחק לומר דאפילו לכתחלה לא מעכב, ואפשר דמיצוי חטאת העוף הוי כמו שפיכת שירים של בהמה דאינו מעכב כלל, והרמב"ם ז"ל פסק (ה' מעשה הקרבנות פ"ז ה"ז) דמיצוי מעכב, ואפ"ה העתיק למתני' (ה' מעילה פ"ב ה"ו) הוזה דמה אין בה מעילה, וצידד הלח"מ (ה' מעה"ק שם) לומר דבמעילה לכ"ע ע"י הזאה לחוד נפיק מידי מעילה, ולא נראה כן, דמידי דהוי אד' מתנות של חטאת לב"ש דאין מתנה הראשונ' מוציאה מידי מעילה (זבחים ל"ו ע"ב), וה"נ דכוותא, וע"ש בלח"מ בה' מעה"ק.
ולפי מש"כ התוס' ז"ל לעיל (ע"א ד"ה הוזה) למ"ד היתר זריקה שנינו הוזה דמה היינו שנראה להזאה, א"כ למה לי' לרב אדא בר אהבה למיתני מיצה דמה, דאין לומר דהיינו ראוי' למיצוי אחר הזאה, הא אין צריך להגיה כלום, דהיינו דתנן הוזה דמה חייבין עלי' משום פיגול משום דראוי למיצוי, אלא ודאי מוכח דס"ל היתר אכילה בעינן, וי"ל לשיטת התוס' ז"ל דמשום פיגול ונותר וטמא הוא דהגיה מיצה דמה.
דף ט.
משנה, אין מועלין בעורות אבל מועלין בבשר. עיין תוס' לעיל דף ח' (ד"ה אין מועלין) שכתב דמועלין בבשר הואיל וזכה המזבח בבשר הוי קדשי ה', ולא כתבו כן אלא משום סיפא, דלהכי אין מועלין בעורות משום דזכו הכהנים בהם, אבל בבשר גם קודם זריקה יש בו מעילה, ולא כתבו אלא דבשר כיון דזכה בו המזבח נשאר בקדושתו, והא דתנן אין מועלין בעורות ליכא למידק הא איסורא איכא, דאגב דקתני מועלין בבשר קתני אין מועלין בעורות, וכן צ"ל לקמן גבי חטאת ואשם דקתני אין מועלין בבשרה.
שם משנה, קרמו פני' בתנור הוכשרה ליפסל בטבול יום כו'. עיין תוס' לעיל (ח' ע"א ד"ה קרמו) שכתבו וא"ת כיון דאית לי' תנור מקדש א"כ ל"ל קרמו פני' בתנור. בכניסתו לתנור ליקדש. וי"ל דמשום טבול יום נקט, דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמי. ולא הבנתי דבריהם ז"ל, דמשמע מדבריהם ז"ל דאיידי דטבול יום נקט קרמו פני', אבל לשאר דברים סגי בכניסה לתנור לחוד ולאיזה דברים סגי בכניסה לחוד, אי למחוסר כפורים הא דומיא דטבול יום הוא, ולענין לינה נמי ודאי בעינן קרמו פני', וכמו שכתבו דאין התנור מקדש אלא כשנעשה בו כל הראוי, היינו שיקרם פניו ועוד לא הבנתי מש"כ כאן דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמי, הא בכל דיני דמתני' צ"ל כן, ומש"ה לא מיפסיל בטבול יום קודם שחיטה אחר הקדש דמים, ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' אה"ט (הי"ג) שכתב שם דמנחות עד שלא קידשו בכלי לא הוי לא כחולין ולא כקודש אלא כתרומה והכי איתא בתוספתא טהרות (פ"א ה"ד) וא"כ קשה אמאי לא יפסל בטבול יום קודם שהוקדש בכלי, כמו תרומה דמיפסל בטבול יום, ועיין בכ"מ ז"ל שם ואין לומר דמתני' מדאורייתא קאמר דלא מיפסיל בטבול יום אלא אחר קידוש כלי או קרימה בתנור, ומש"כ הרמב"ם ז"ל דהרי הם כתרומה הוא מדרבנן, דבשבועות פ"ק (י"א ע"א) מוכח דאפילו מדרבנן לא מיפסיל בטבול יום קודם שנתקדשה בכלי, מדפריך התם מהא דנתנה במכתשת נפסל בטבול יום אלמא דקדוש קדושת הגוף, ואי נימא דקדושת דמים נמי מיפסיל מדרבנן בטבול יום מאי פריך, דלמא מדרבנן קאמר, וכמו שהקשו התוס' התם (ד"ה הוכשרו) למ"ד חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי, ותירוצם התם לא שייך לענין קדושת דמים, כמבואר שם בדבריהם באורך, ודבריהם כאן אינן מיושבין, ונראה שיש קצת חסרון בדבריהם, ועיקר תירוצם הא דכלי אינו מקדש קודם קרימה בתנור, וכמש"כ התם בשבועות ע"ש.
שם תוספות בד"ה נזרק דמן כו' חייבין עליהם משום פיגול כו' פי' על הכבשים, וט"ס הוא, וצריך להיות על הלחם.
שם בא"ד דהא אפילו לר"ע אין בהם. גם זה ט"ס הוא, דמאי אפילו דקאמרי, דהא לר"א ודאי יש בהם מעילה כיון דאין זריקה מועלת, אלא צ"ל דאפילו לר"ע יש בהן מעילה, וקושיתם הוא למ"ד במנחות דף מ"ז (ע"א) דשתי הלחם שיצאו לפני זריקה ונזרק דמן של כבשים אין בלחם משום פיגול, משום דלחם לאו גופא דזיבחא, ולכ"ע אין זריקה מועלת, וא"כ יש בהן מעילה, וליכא לאוקמא ביוצא ודו"ק.
שם גמרא, הנהנה מאפר התפוח פליגי בה רב ור"י, קודם תרומת הדשן כ"ע לא פליגי דמועלין בו, כי פליגי לאחר תרומה, רב אומר הרי נעשית מצותו ואין מועלין בו, ור' יוחנן אמר כיון דבעינן הוצאה לבית הדשן בבגדי כהונה עדיין בקדושתו קאי. ומשמע דלא פליגי אלא משעה שנתרמה התרומ' עד הוצאה, אבל אחר שהוציאו ודאי אין בו מעילה, כדתנן במתני' מועלין בהם עד שתצא לבית הדשן. והא דאמרי' בכמה דוכתי והרי תרומת הדשן דנעשית מצותו ומועלין בו, היינו דוקא בקומץ דתרומ', דבו נאמר ושמו שלא יפזר (פסחים כ"ו ע"א). ולא הבנתי דברי הכ"מ ז"ל בפ"ב מה' מעילה (הי"ד) שכתב דמש"ה פסק הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן דשמעתין, משום דהכי אמרי' בכמה דוכתי דתרומת הדשן מועלין בו אף לאחר שנעשית מצותו, ולפי הנ"ל אין ראיה משם, דבתרומה לחוד הוא דאמרי' דמועלין, אבל לא בכל האפר, כן נראה לפי פשט ההלכה.
וראיתי שנחלקו בזה הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל לאחר הוצאה אם יש איסור בעלמא בדשן. דעת הראב"ד ז"ל הוא דליכא איסורא כלל, ובכלל הנשרפין דאפרן מותר הוא, וכן משמע בסוף תמורה (ל"ד ע"א) דמוקי הא דתניא ואפר הקדש לעולם אסור היינו תרומת הדשן, דכתיב ושמו, אבל שאר הדשן משמע דמותר ואפילו איסורא בעלמא אין בו, עיין בפ"ב מה' תמידים (הט"ו) ובסוף הלכות פסה"מ (פי"ט הי"ג) דמבואר כן בדברי הראב"ד ז"ל, אבל דעת הרמב"ם ז"ל הוא דכל הדשן לעולם אסור אף לאחר הוצאה, דקרא דושמו קאי אכל הדשן, כמש"כ להדיא שם בסוף פ"ב מה' תמידין, וע"כ נ"ל דאין בו אלא איסור בעלמא, אבל אין מועלין בו, כדמוכח ממתני', ולא הבנתי דברי הר"י קרקוס ז"ל שכתב (ה' תמידין שם) דהרמב"ם ז"ל למד כן מהא דאמר ר' יוחנן דמועלין באפר שעל התפוח, ור"י לא קאמר אלא קודם הוצאה בעוד שהוא על גבי המזבח ומונח בתפוח, ובסוף הלכות פסה"מ כתב הכ"מ ז"ל דמתרומת הדשן למדה הרמב"ם ז"ל, וגם זה אינו מובן, דהא בתרומה גם מעילה יש בה, כמבואר בכמה דוכתי, ובכל הדשן ודאי אין בו מעילה, וא"כ איסורה נמי לא שמעי', ומה שנראה שם מלשונו ז"ל דהראב"ד ז"ל משיג גם על דישון מזבח הפנימי והמנורה אינו מדוקדק, דהא משנה מפורשת היא לקמן דלא נהנין ולא מועלין בדישון מזבח הפנימי והמנורה, ובדברי הרמב"ם ז"ל נראה עיקר בזה דמדישון המזבח והמנורה למד כן, וכי היכי דאיכא איסורא בהו אף לאחר שנעשה מצותן ה"נ בכל הדשן, אלא דלא ידענא הא גופא מנ"ל דדישון מזבח והמנורה יצאו מכלל כל הנשרפים, ועיין מה שכ' בזה בסוף תמורה.
אלא דהא קשיא לי, לדברי הרמב"ם ז"ל דקרא דושמו קאי אכל הדשן א"כ מנ"ל לחלק בין תרומה דמועלין לעולם ובין כל הדשן דאין בו מעילה לאחר הוצאה. הן אמת דלא מצאתי מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דין קומץ התרומה אם מועלין בו לעולם, מזה נראה קצת דלדעתו אין חילוק בין תרומה לכל הדשן, והא דאמרי' בכל דוכתי והרי תרומה דמועלין בו לאחר שנעשית מצותו קאי אכל הדשן דמועלין בו גם אחר הרמה, אבל א"א לומר כן, חדא דא"כ למה לי קרא דושמו, הא טעמי' דר' יוחנן הוא משום דאכתי בעי הוצאה בבגדי כהונה. ועוד דלר"י לא הוי בכלל נעשית מצותו כיון דצריכה הוצאה, ואמאי אמרי' בכל דוכתין דתרומת הדשן הוי דבר שנעשית מצותו ומועלין, וע"כ קאי אתרומה לחוד, ע"כ עדיין לא נתברר לי דעתו של הרמב"ם ז"ל בזה.
וראיתי במשנל"מ ז"ל (ה' תמידין פ"ב הי"ג) שחקר אי הוצאת הדשן עבודה דאורייתא אי לא, והכריחו לזה משום דדעת רש"י (חולין צ' ע"ב ד"ה חולצו) הוא דלאו בכל יום היו מוציאין הדשן, ומסוגין משמע דמה"ת גם בכל יום. מדאמר ר' יוחנן דאכתי בקדושתה קאי מדבעי הוצאת אפר בבגדי כהונה, ואי ליכא חיובא להוציא את האפר א"כ איזה קדושה יש באפר אחר הרמתו, ועוד משמע לי מסוגין דהוצאת הדשן לאו עבודה היא, מדקאמר רב הרי נעשית מצותה בהרמה, ור"י נמי לא קאמר אלא דאכתי צריך הוצאה בבגדי כהונה, ואי נימא דמיקרייה עבודה א"כ מאי טעמי' דרב דאמר דכבר נעשית מצותו, ואין לומר דרב דס"ל כר"ל ביומא (כ"ג ע"ב) דאינו צריך כלל בגדי כהונה דא"כ גם הרמה לאו עבודה הוא, ואפילו קודם הרמה לא ימעלו באפר, אלא ודאי כולהו ס"ל דהרמה עבודה היא, והוצאה לאו עבודה היא, וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שם בפ"ב מה' תמידין (הט"ו) והמשנל"מ ז"ל תמה שם מאין יצא לו כן, ולמש"כ ניחא. ואין להקשות לר"ל תיקשי מתני' דמועלין באפר עד שתצא לבית הדשן, אלמא דמועלין בו קודם הרמה, והרמה חשיבא עבודה, י"ל דתנאי פליגי בזה, ואיכא למימר דמתני' אתיא כמ"ד דעבודה היא, ועוד נראה דאפילו לאו עבודה היא מ"מ חשיב עדיין לא נעשית מצותו כיון דמצוה לתרום, וכן נראה, דלא מסתבר לומר דר"ל ס"ל דלא כסתמא דמתני'. ועיין בברה"ז ובצ"ק ז"ל מה שכ' בזה, ואי"ה לקמן יתבאר עוד בזה, ומה שיש לדבר בדברי התוס' ביומא דף נ"ט (ע"ב ד"ה והרי).
דף ט:
רש"י בד"ה אם כבר קרבה כו', ומביא בהן חטאת מעילה, הוא ט"ס, (ונ"ל) [וצ"ל] ומביא בהן חטאת, אבל פירושו תמוה, וכמש"כ התוס' (ד"ה לא קרבה) דהא רבא מסיק לקמן דבנודע לו לאחר כפרה לכ"ע יפלו לנדבה, ע"כ פירשו הם ז"ל אם כבר קרבה חטאתו היינו שלא הפריש את מעילתו עד אחר כפרה, אבל נודע לו קודם כפרה, ולכאורה לאו דוקא קאמרי לא הפריש קודם כפרה, דה"ה אם הפריש קודם כפרה אלא שלא הוסיף אותן על דמי חטאתו ילכו לים המלח, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ד ה"ז) להדיא, ולקמן נבאר עוד אי"ה.
שם גמרא קרבנות ציבור לנדבת ציבור, ופירש"י ז"ל לשופרות. ולדבריו הכל הולך אל מקום אחד, בין קרבנות יחיד בין קרבנות ציבור. והרמב"ם ז"ל כתב (ה' מעילה פ"ג ה"י) של קרבנות ציבור אזלי ללישכה, ופי' הכ"מ לשירי לישכה, והיה נראה לכאורה דללישכת הציבור קאמר להביא מהן קרבנות ציבור, אבל לשון לנדבת ציבור לא משמע כן, ומש"כ התוס' ז"ל (ד"ה קרבנות צבור) פירוש אף אם מתו אותו הדור כו' לא הבנתי, דמה ענין זה לכאן, ונראה מדבריהם דלא גרסי לנדבת ציבור, אלא קרבנות ציבור לציבור, היינו להביא קרבנות ציבור, ואפילו לאחר שקרבה הראשונ' או לאחר מיתת הדור הראשון, ואפשר לומר עוד דלאחר כפרה גם קרבנות ציבור יפלו לנדבה, כמו אם נתכפרו באחרת דהאבודה תפול לנדבה, ועיין בזה במשנה קמייתא דשבועות גבי הא דמהו שיקרבו זה בזה, ועיין בצ"ק ז"ל מה שכתב על דברי התוס' ז"ל.
דף י.
תוס' בד"ה רישא ר"ש וסיפא רבנן, ע"ש בדבריהם ז"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה מתחלה ועד סוף, חדא מה שדימו האי דינא לנתכפר באבודה דשאינה אבודה תמות, אדרבא איפכא מסתברא, והא לא דמיא אלא לנתכפר בשאינה אבודה, ומש"כ דפלוגתא דרבנן ור"ש בהכי מיירי, ליתא התם כן, אלא דאם נאמר דזה דומה לנתכפר בשאינה אבודה א"כ מאי קאמר סיפא רבנן, הא מסקינן בתמורה (כ"ג דאפילו רבנן מודו בנתכפר בשאינה אבודה דאבודה מתה, בין לר' אבא ובין לרב הונא. ע"כ נראה דהא לא דמיא כלל לאבודה, דדוקא באבודה גמירי דלמיתה אזיל הואיל ונאבדה נדחית, ומש"ה אם נתכפר בשאינה אבודה כ"ע מודו דאבודה מתה, ורבי ס"ל אפילו נתכפר באבודה שאינה אבודה תמות, דמפריש לאיבוד כאיבוד דמי, אבל הכא לאו אבוד הוא, ואפילו לר' לא גמירי כלל למיתה, ולמה זה דומה, למפריש לאחריות, דלרבי נמי רועה ומש"ה לא מצינן לאוקמי הא דתניא ילכו לים המלח אלא כר"ש דס"ל דאפילו הפריש לאחריות נמי תמות, דכל חטאת שנתכפרו בעליה באחר מתה, והכא נמי ילכו לים המלח.
ומש"כ התוס' ז"ל דלהכי לא קאמר רבי היא משום דר"ש עדיפא מדרבי, דאפילו נמצא האבודה קודם שהפריש השני' תמות, הוא תמוה, דלא מצינו זאת בשום מקום, וכיון דנמצאת קודם הפרשת השני' אמאי תמות, ועיין שם בתמורה דף ט"ו (ע"א) דאין מזה שום רמז, ואולי נוסחא אחרינא היה להם בש"ס שם, ומש"כ עוד בשם מהר"מ ז"ל דכרבי לא מצי לאוקמי משום דהא דאמר רבי תמות היינו היכא דבשעה שנמצא לא היו שתיהן ראויין להקרב', אבל הכא כיון דקודם הקרבה היו הדמים ראויין להוסיף על דמי חטאת מש"ה אפילו לאחר הקרבה ג"כ יפלו לנדבה, גם זה שמעתי ולא אבין, דבהדיא משמע בתמורה דגם מעות שנמצאו אחר הפרשת מעות אחרים דדינו דמביא מאלו ומאלו חטאת, ואם לא הביא אלא מאחת מהן השני' ילכו לים המלח, אלמא דאפילו היכא דשניהם היו ראויין קודם הקרבה לאחר שנתכפר באחד מהן השני ילך לים המלח, והעיקר נראה כמש"כ.
והרמב"ם ז"ל כתב בהלכותיו בפ"ד מה' מעילה (ה"ז) אם קרבה חטאת ילכו לים המלח, ותמהו עליו נושאי כליו ז"ל דהא אביי מוקי לה כר"ש, אבל לרבנן בכל גוונא יפלו לנדבה, ותירץ הר"י קורקוס ז"ל דסמך אהא דרבא דאמר אם נודע לו אחר שקרב חטאתו יפלו לנדבה, ודוחק לומר דרבא אליבא דר"ש קאמר, דהא לא קי"ל כר"ש, וקצת סעד לסברתו מהא דמשמע בתמורה דף כ"ג (ע"א) דלר"ש לא אשכחן נדבה אלא במפריש שני ציבורי מעות לאחריות, ועיין שם בדברי הר"י קורקוס שביאר יותר בדברי טעם ושייכא בפלוגתא דר' אבא ורב הונא ע"ש, ובזה יש לישב קצת פירש"י ז"ל שפי' לעיל (ט' ע"ב ד"ה אם כבר) אם כבר קרבה חטאתו היינו שנודע לו לאחר כפרה, והוא דלא כרבא, וכמשה"ק התוס' ז"ל (שם ד"ה לא קרבה), ולפי הנ"ל ניחא דדבריו לעיל הם אליבא דאביי דמוקי לה כר"ש, ואליביה דר"ש אפילו נודע אחר כפרה ילכו לים המלח, ועדיין צ"ע.
ויש להסתפק בענין זה אם הפריש מעות לחטאתו ולא הביא חטאת אלא במקצתן מותר המעות מה דינן, ובתמורה (כ"ג ע"ב) אמרי' דבחד סידרא פשיטא דיפול לנדבה אפילו לר"ש, וא"כ מ"ש ממעילה זו שראויה היתה להתוסף לדמי חטאת ולא הביא אלא במקצתן, מאי טעמא ילכו לים המלח, ומה שחילקו התוס' ז"ל (ד"ה רישא) בין שני ציבורי מעות להך דהכא, היינו משום דהכא היו עומדים להוסיף על דמי חטאת, ובשני ציבורים לא היה דעתו אלא להביא חטאת מא' מהם, אכתי בחד סידרא מאי איכא למימר, דהא התם נמי כל הדמים היו עומדים לחטאת והוא לא הביא אלא במקצתן, ופשיטא ליה להש"ס יותר בהא דיפלו לנדבה מבשני ציבורים, ויש לחלק, ודו"ק.
שם גמרא, אמר רבא הכל מודים הנהנה מבשר קדשי הקדשים שנטמא או מאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן דפטור, ופירשו רש"י ותוס' ז"ל דהכל מודים קאי אפלוגתא דרב ור' יוחנן בנהנה באפר תפוח, ואמר רבא דבאלו מודים דאין בהם מעילה, דכבר נעשית מצותן. והקשו התוס' ז"ל (ד"ה הכל) האי בשר קדשי קדשים דאיטמי אימת, אי קודם זריקה אמאי אין בו מעילה, והא גבי יוצא קאמר ר"א דמועלין בו, ואפילו ר"ע לא פליג אלא לאחר זריקה, דס"ל דזריקה מועלת ליוצא, אבל קודם זריקה מודה דמועלין, וה"ה נטמא, ותירצו דמיירי שנטמא אחר זריקה, וכבר תמה ע"ז הבה"ז ז"ל הא תנינן להדיא במתני' דריש מכילתין איזהו שהיתה לה שעת היתר שלנה או שנטמאת, ומאי קאמר ס"ד הואיל ואית בה מצות שריפה לכהנים, כיון דכבר יצתה מידי מעילה ע"י זריקה, ופשיטא דאין בה מעילה עוד כיון דממונא דכהן הוא.
והגיה הברה"ז ז"ל בתירוצם דמיירי שנטמא קודם זריקה ונהנה לאחר זריקה, ואפ"ה אין בו מעילה, משום דהציץ מרצה, וכדתניא בתוספתא (מנחות פ"ד ה"ח) וגם זה צ"ע, דהא כבר כתבתי לעיל דזה תליא בפלוגתא דציץ אי מרצה על אכילות, וא"כ מאי פריך הש"ס פשיטא, ועוד דמתני' דריש מכילתין משמע דוקא נטמא אחר שהיתה לה שעת היתר לכהנים הוא דאין מועלין בה, אבל נטמא קודם זריקה מועלין אפילו לאחר זריקה, ומה שהקשו לאשמועינן יוצא ע"כ כוונתם ליצא כולו דאי יצא מקצתו היינו דר"ע, וביצא כולו הא אמרי' לעיל דגם לר"ע מועלין בו.
ולענין אימורי קדשים קלים שהעלן למזבח שיטתם ז"ל הוא דאין מועלין בהם מיד אחר שהעלן, דכבר נעשית מצותן, ואף על גב דלענין קדשי קדשים תנן דמועלין בהם עד שתצא לבית הדשן, כתבו לחלק בין קדשי קדשים לקדשים קלים מקרא או מסברא, מקרא, משום דעיקר טעמא דמועלין עד שתצא לבית הדשן הוא משום דאכתי לא נעשית מצותו, דצריך הרמה או הוצאה לבית הדשן בבגדי כהונה, וזה לא נאמר אלא בעולה וקדשי קדשים דדמיא לעולה, אבל לא בקדשים קלים, ואני לא אבין, אטו אימורי קדשים קלים אינן בכלל הרמה והוצאת הדשן, ונראה דכל העולין למזבח הם בכלל המצוה הזאת, ועוד דלפי זה מאי פריך פשיטא, הא טובא אשמעינן דאין בהם מצות הרמה והוצא', והסברא שכתב ג"כ אין לה הכרח, וממ"נ, אם גם אימורי קדשים קלים הם בכלל הרמ' א"כ אכתי לא נעשית מצותה, ומי הוציאן מידי מעילה, ואי לא בעי הרמה א"כ היינו הך שכתבו מקרא, ומה שהקשו מקטורת לאחר שתעלה תמרתו נראה דאין כאן קושיא, דדוקא בעולין ע"ג המזבח הוא דבעינן הרמה והוצא', אבל בקטורת עיקר מצותה הוא ההקטרה לבד, ולאחר שתעלה תמרתו נגמרה מצותו.
והיותר קשה לי על דבריהם ז"ל, דבזבחים דף פ"ה ע"ב משמע להדיא דמועלין באימורי קדשים קלים אפילו לאחר העלאה, דאמרי' התם אימורין שהעלן לפני זריקה אין מועלין בהם עד שיזרק הדם, משמע דמשנזרק יש בהם מעילה גם לאחר העלאה, וכן משמע התם מדמיבעי לי' לר"י אי הוי לחמו של מזבח לענין מעילה ג"כ כמו לענין ירידה דלא ירדו, ואי נימא דלאחר העלאה אין בהם מעילה, א"כ ממ"נ אין בהם מעילה, דאם הם לחמו של מזבח לכל מילי הרי כבר נעשית מצותן ונגמרה העלאתן, ועיין רש"י ז"ל שכתב דבעינן דוקא משלה בהן האור.
ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דהוא מפרש בטעמא אחרינא, דהוא ז"ל כתב בפ"ג מה' מעיל' (הי"א) נהנה לפני זריקה מבשר קדשי קדשים שנטמא, ולפ"ז נראה דלא קאי אפלוגתא דרב ור"י בנהנה מאפר תפוח, דמה ענין זה לזה, אלא קאי אפלוגתא דרב ולוי, וקאמר דאם נהנה לפני זריק' מבשר שנטמא לכ"ע פטור ממעיל', והא דמשמע במתני' קמייתא דמועלין בבשר שנפסל היינו מעיל' מדרבנן, וכמבואר בדבריו ז"ל שם בהאי פירקא גופא, אלא דגם לפי זה קשה מאי קמ"ל דהכל מודים. ולשון פטור ג"כ לא שייך בזה, כיון דתנן לה במתני' קמייתא לחיובא, ועוד דמאי פריך פשיטא מאי קמפסיד, כיון דנהנה קודם זריק', וגם למה ליה לשנויי מהו דתימא כיון דאיכא מצות שריפ' לכהנים, תיפוק ליה דקודם זריק' הוא, ואכתי לא נעשית מצותו, וע"כ צריך לומר דקאי אפלוגתא דרב ור"י, דר"י אמר דכל שטעון עוד איזה מצוה עדיין בקדושתי' קאי אף על גב דלאו עבודה גמורה הוא, כמו הוצאת הדשן, להכי קאמר דבבשר שנטמא כ"ע מודים דיצא מקדושתו אפילו קודם זריק' מה"ת, וקמ"ל אף על גב דעדיין טעון שריפ', והוה אמינא דעדיין לא נעשית מצותו, קמ"ל דאין זה עיקר מצותו, וכבר יצא מקדושתי' אחר שנטמא, ועדיין אין הדברים ברורים.
ובדין השני באימורי קדשים קלים נמי לא מפרש כפי' התוס', דהוא ז"ל פסק להדיא (ה' מעילה פ"ב ה"א) דמועלין בהן עד שתצא לבית הדשן, והא דקאמר רבא הנהנה מאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן פי' הוא ז"ל דנקט הכי לרבותא דאפילו לאחר שהעלן פטור, וכמבואר בדבריו שם, אלא דצ"ע במאי קמיירי, אי בשהעלן קודם זריקה הא כבר כתב להאי דינא בפ"ב שם דאין מועלין קודם זריק' אפילו אחר העלאה למזבח, וכדאמרינן בזבחים דף פ"ה (ע"ב) וע"כ צ"ל דהאי דינא דאמרי' נמי מיירי בנטמא, והיינו רבותא דהעלן אף על פי שקלטן המזבח אפ"ה פטור ממעיל', ובזה ג"כ צ"ל דמדאורייתא קאמר דפטור, אבל מדרבנן ודאי מועלין בכל אלו דאם עלו לא ירדו, והיינו דקאמר דסד"א דמצוה להפוך בצינורא עדיין בקדושתו קאי, דטעם הרמה והוצאה ודאי לא שייך בקדשים פסולים, ועדיין צ"ע גדול בהלכ' זו, ותמיהני על הכ"מ ז"ל שלא העיר כלל בזה, כי דברי הרמב"ם ז"ל בזה סתומים וחתומים הם.
הדרן עלך פרק חטאת העוף