אור ברסלב

קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ראשון

דף ב.

רש"י בד"ה שקבלו פסולים וזרקו את דמו כו'. עיין בצ"ק ז"ל שמהפך דיבורי רש"י ז"ל, אבל לא הבנתי מש"כ שם דלהכי כתב רש"י בקרבנות יחיד, משום דבקרבנות ציבור דהותרה טומאה, היה הטמא עושה שירים, ואפילו קיבל הכשר אח"כ אינו מועיל. אבל בקרבן יחיד אינו עושה שירים ע"ש, והוא תמוה, דבהדיא אמרינן לקמן (ה' ע"ב) דטמא עושה שירים אפילו בקרבן יחיד הואיל וחזי לעבודת ציבור, ומה ענין דברים אלו לכאן, דהא בקרבן ציבור וודאי לא מיירי הכא, כיון דטמא הותר בו וודאי יצא מידי מעילה ע"י זריקתו, ועי' לקמן בפי' רש"י ז"ל ותוס' ז"ל אי קיבלו פסולין וזרקו כשירים, או גם זרקו פסולים, וק"ל.

שם גמרא, איצטריך סד"א הואיל ואמר עולא אמר ר"י קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה כו'. והנה מפשטי' דהש"ס משמע הכא דמעילה זו ד"ת היא לכ"ע, בין למ"ד אם עלו ירדו בין למ"ד לא ירדו, דדוחק לומר דכ"ז לא אזיל אלא אליבא דר"ש דס"ל בשחיטת דרום ולילה אם עלו לא ירדו, אלא וודאי משמע דאפילו לר"י דס"ל אם עלו ירדו מ"מ לענין מעילה לאו כמה דחנקינון דמי, ואית בהו מעילה מה"ת, והא דאם עלו ירדו היינו משום דיליף מקרא דזאת תורת העולה, הרי אלו ג' מיעוטים, אבל לענין מעילה מודה, תדע דהא התוס' ז"ל בנדה דף מ' (ע"ב ד"ה חוץ) כתבו דר' יהושע ס"ל בחטאת שנשחטה חוץ למקומו דתרד, ואפ"ה קאמרינן הכא אליביה דמעילה זו דבר תורה היא ולאו כמאן דחנקינהו דמי, ועי' במנחות פ' התודה דף ע"ט (ע"א). אבל מסוגיא דלקמן לא משמע כן, דפליגי לקמן (ע"ב) רבה ורב יוסף בשחיטת דרום, דרבה אמר אם עלה ירד. ופריך הש"ס ממתניתין דמועלין בה, ולרבה אמאי מועלין בה, הא כמאן דחנקינון דמי, ומשני דמועלין בה מדרבנן, אלמא דלמ"ד דירד לית בה מעילה מה"ת. אבל אחר העיון אין ראיה משם, דדוקא לרבה אמרינן הכי, כיון דאמר דבשחיטת דרום תרד אפילו לר"ש, אף על גב דאליבי' דרבי שמעון ליכא שום פסול דתרד, כיון דלא ס"ל מיעוטי דר"י, ומרבינן כל פסולי דלא ירדו, ולא מיבעיא למאן דנפקא ליה בריש המזבח מקדש (זבחים פ"ג ע"ב) מסברא כיון דמרבינן פסולי שהי' לה שעת הכושר ה"ה כל פסולי אפילו לא היה להם שעת הכושר, וודאי לדידי' כל הפסולין אם עלו לא ירדו אלא אפילו אליבא דר' יהושע התם דממזבח אחרינא יליף ללא היתה לו שעת הכושר, אפ"ה כיון דליכא מיעוטא מרבינן כל הפסולין שנעשו בקודש, וא"כ ע"כ טעמא דרבה אליבא דר"ש דבשחיטת דרום תרד הוא משום דכמאן דחנקינון דמי, וכדאמר הש"ס להדיא, ושפיר קאמר אליביה דהא דמועלין בה היינו מדרבנן, אבל הני דס"ל לדברי ר' יהודה דירדו יש לומר דבמעילה מודה דמועלין בהן מה"ת, והא דירדו הוא משום דאימעיט מזאת תורת העולה כן נראה לכאורה.

וראיתי בתוס' ז"ל בזבחים (ס"ח ע"ב ד"ה אמר רב) ומנחות ונדה דבעי למימר התם לר"ש נמי בעינן טעמא לפסולין דלא ירדו, והוא משום דמשמע להו דרבה הכא בקיבל בדרום נמי ס"ל דירדו אף על גב דשחיטה הוי בצפון, אלמא דבעינן לר"ש גם קבלה בהכשר, וע"כ (פירש"י ז"ל) (עיין זבחים פ"ד ע"א תוד"ה הניתנין) שם הא דאמר ר"ש נשפך דמה אם עלה לא ירד היינו נשפך לאחר קבלה, אבל נשפך לפני קבלה מודה ר"ש דירד, וקבלו פסולים הנך דווקא דחזו לעבודת ציבור, אבל שאר פסולים לא, דעבודת דם לא ילפינן מבמה (עיין זבחים פ"ד ע"ב). ותמיהני חדא דהא אמר רבה בהדיא בזבחים (קי"א ע"ב) דקיבל בכלי חול לר"ש לא תרד, אלמא דאפילו עשה הקבלה בפסול אפ"ה לא ירד, ומה לי קיבל בכלי חול או קיבל זר. ועוד אי לר"ש נמי איכא פסולין דירדו א"כ אמאי לא דריש מיעוטי דזאת תורת להכי, ואי משום דלא איצטריך מיעוטא, דידעינן מסברא דתרד, כיון דלא מצינו כיוצא בה כשירה במקום אחר, א"כ למה לי מיעוטא לר"י (שם פ"ד ע"א) לנשחטה בלילה ונשפך דמה, אלא וודאי אי לאו מיעוטי הוי מרבינן לכל פסולי, כי היכי דילפינן כל פסולי אפילו אלו שלא היה להם שעת הכושר. ולא מוקמינן לקרא דווקא אם היה להם שעת הכושר, משום דמה לי הא פסול או האי פסול, א"כ כש"כ הני פסולי דקיבלן זר. ע"כ נראה דעיקר לכאורה דרבה לא קאמר לר"ש דירדו אלא בשחטן בדרום, משום דכמאן דחנקינון דמי אלא דהתוס' ז"ל (ד"ה ורבה) קשיא להו מהא דפריך רב יוסף לרבה (לקמן ג' ע"א) מעולת העוף שעשאה למטה, ובזבחים מוקמינן לה דשני במיצוי. ואי כנ"ל לא תיקשי לרבה, דהא רבה נמי מודה היכא דנעשה המליקה בהכשר. אבל אין קושיא זו מוכרחת, דהא נמי שינוי מליקה תנן התם נמי בפלוגתא דר"א ור"י, וגם עלה קאי האי כללא דכל שפסולו בקודש כו'.

העולה מדברינו דאליבא דר"י בכל הני דס"ל דירדו מ"מ אית בהו מעילה מה"ת, ובזה אתי שפיר הא דאמרינן הכא דקיבל בדרום הוי רבותא טפי דאית בהו מעילה משחט בדרום וקיבל בצפון, ולענין ירידה מעל המזבח הוי הסברא איפכא, דהיכא דתחילת העבודה היתה בהכשר עדיפא טפי. ולמש"כ א"ש, דלאו הא בהא תליא. ומ"מ לרבה הכא לענין מעיל' ג"כ הסברא הוא איפכא, ובשחט בדרום הוי רבותא טפי דמועלין בו אף על גב דכמה דחנקינון דמי, אבל בקיבל בדרום לאו כמה דחנקינון דמי, כיון דהשחיטה נעשה בהכשר. אלא דק"ק דלפ"ז לרבה הוי מתניתין זו ואין צ"ל זו, דבשחט בדרום ליכא מעילה אלא מדרבנן, ובקיבל בדרום יש בו מעילה מה"ת אפילו לר"י, דאמר אם עלו ירדו, וכמש"כ. וצ"ל לרבה דהרבותא הוא דגם בקיבל בדרום לא מהני זריקה להוציאן מידי מעילה, וכמש"כ התוס' ז"ל לקמן לענין חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ולקמן יתבאר עוד בזה בעז"ה.

דף ב:

תוספות בד"ה חוץ למקומו כו', לכן נראה לי דגרסינן חוץ למקומו למה לי, לפי פירוש זה אכתי תיקשי קבלו פסולים וזרקו את דמו פשיטא, דהא בפסולין דחזו לעבודת ציבור לכ"ע לא ירדו. ושינויא דשני הש"ס על פיסולו לא שייך בהו, וצ"ל דאתי לאשמעינן אפילו שאר פסולי דירדו אליבא דר' יהוד', ובלשון התוס' עיין בצאן קדשים ז"ל.

שם גמרא, רבה אמר לך ע"כ לא קאמר ר"ש דלא ירדו אלא בנתנין למטה כו'. והקשו התוס' ז"ל הכא (ד"ה ורבה) ובכמה מקומות למה לי לחלק במילתא דאפילו ר"י מודה בה דלא ירד. וע"כ צריך לחלק בין ניתנין למעלה שנתנן למטה לשחיטת דרום ולילה לר' יהודה, וא"כ לרבה נמי נימא הכי. ומה שתי' התוס' בסוף דבריהם הוא דוחק קצת דמ"מ כיון דלרבה לא תיקשי יותר מלר' יהודה עצמו למה ליה להש"ס לחלק אליבא דרבה טפי מאליבא דר"י. אבל בזבחים (פ"ד ע"א ד"ה הניתנין) ונדה ד' מ' (ע"ב ד"ה והניתנין) כתבו בזה תי' מספיק יותר, דרב יוסף ראייתו הוא מהא דאמר ר"ש ניתנין למעלה שנתנן למטה אם עלה לא ירד, ומשמע ליה דמיירי אפילו בעולת העוף, והיכא דשני במליקה דהוי דומיא דשחיטת דרום, ואפ"ה אם עלה לא ירד. וע"ז קאמר רבה דע"כ לא קאמר ר"ש אלא בדמים הניתנין למעלה שנתנן למטה אם עלה לא ירד, משום דהשחיטה והקבלה היתה כדינה. אבל לא בשינוי מליקת עולת העוף. אלא דקשיא להו ז"ל על זה לרב יוסף אמאי לא פליג ר' יהודה אהא דניתנין למעלה, כיון דגם מליקה בכלל. וגם לשון הש"ס לא משמע כן דמליקת עולת העוף מאן דכר שמה. ונ"ל לומר בדרך פשוט דלר' יהודה וודאי ניחא דמודה בניתנין למעלה שנתנן למטה, משום דס"ל דקלטי' מזבח, וחשיבא קצת זריקה, כדאמרינן בזבחים דף כ"ז (ע"ב) וע"ש בדברי התוס', אבל ר"ש ס"ל לחד נוסחא דהתם דיאספנו, משום דלא קלטי' המזבח והוי כנשפך דמו, ואפ"ה קאמר דלא ירד, ומש"ה איצטריך למימר ע"כ לא קאמר ר"ש כו'. ואי תיקשי אמאי לא מחלק יותר בין נשפך דמו לשחיטת דרום, אין זו קושיא כ"כ, דהיא היא, וע"כ לדבריהם דהכא נמי צ"ל כן. ולא הבנתי מש"כ התוס' שם בטעמי' דר"י דמודה בניתנין למעלה שנתנן למטה היינו משום דילפינן דמים מדמים, ולמה להו האי טעמא, הא אמרינן בש"ס דטעמי' הוא משום דחשיבא זריקה קצת וקלטי' מזבח, ודו"ק.

שם גמרא, ולעולם דשחטן בצפון וקיבל בצפון. לפי מש"כ לעיל לאו דוקא שקיבל בצפון אלא בשחיטה בצפון לחוד סגי לרבי שמעון, אף על גב דהוי הקבלה בדרום.

דף ג.

גמרא, סד"א חטאת הואיל ולכפרה אתי לא בדילי מנה כו'. עיין בצאן קדשים שכתב שרש"י ז"ל הי' גורם תרי לישני, בלישנא בתרא פריך על רבה מדנקט דווקא חטאת. ואינו מובן, דאין זה מוכרח, דאטו ברישא לענין מעילה כשהיא חי' דווקא חטאת קתני, אלא ע"כ לאו דווקא, ה"נ בסיפא לאו דווקא, אם לא שנאמר דרישא משום סיפא איצטריך, ועי' בתוס' מנחות ד' נ"ב (ד"ה גזרו) שמיאנו ג"כ בגירסא הזאת.

שם גמרא, איתבי' רב יוסף לרבה חדא מיגו חדא. מכאן קושיא טובא על דברי התוס' ז"ל פ' חטאת העוף (זבחים ס"ח ע"א) שכתב שם גבי מליקה שמלק בלילה דאינו מטמא בבית הבליעה, דאתי אפילו כר' יהוד' דאמר נשחטה בלילה תרד, משום דבעוף מודה דהני תלתא מיעוטי בבהמה נאמרו אבל לא בעוף. ולפ"ז מאי פריך רבי יוסף לרבה מהא דבעוף אם עלה לא ירד, דילמא עוף שאני, דאפילו ר' יהודה מודה בה. אבל לפי מש"כ לעיל יש לישב דבריה' ז"ל, דכיון דטעמ' דרבה דאמר דירד הוא מטעמא אחרינא, משום דכמאן דחנקינהו דמי, א"כ אין לחלק בין בהמה לעוף. ולקמן בביאור דברי הרמב"ם ז"ל יתבאר יותר בעז"ה.

שם תוספות בד"ה חדא מגו חדא כו'. אלמא דשינוי עולת העוף שעשאה למטה שמלקה למטה כו'. ועיין תוס' זבחים (ס"ו ע"ב ד"ה חטאת) ונדה דלא כ"כ, וכן איתא להדיא בזבחי' (שם) דבשינוי מיצוי מיירי, וכמש"כ לעיל.

שם בא"ד ומנתינת דם לא מצי למיפרך כצ"ל, ואזלי הכא בשיטה זו דרבה לא פליג אלא אשחט בדרום, ולא אקיבל בדרום.

שם וקרי חדא מגו חדא ההיא כו'. כצ"ל.

שם גמרא, והא דפליגי בה רבה ורב יוסף כו'. עיין בסוף זבחים (ק"כ ע"א) דשם איתא סוגיא זו בסגנון אחר, וצריך ביאור, ואין כאן מקומו.

והנה בד' הרמב"ם ז"ל בשיטה זו איכא תרי מילתא דתמיה לכאורה. וכבר עמדו עליהם מפרשי דבריו ז"ל, חדא דבסוגין מבוא' דע"כ לא פליגי רבה ורב יוסף בשחיטת דרום אלא לר"ש. אבל אליבא דר"י כ"ע מודים דירדו, והוא ז"ל פסק (ה' פסוהמ"ק פ"ג ה"ו) נשחטה בלילה ונשפך דמה ויצא כר' יהודה דירד, ואפ"ה פסק (שם ה"ז) בשחיטת דרום דלא תרד. ועוד דמסוגין משמע דלרב יוסף דאמר לא ירדו יש בהן מעילה מדאורייתא. ולרבה הוא דמוקמינן לה במעילה דרבנן, משום דס"ל דירדו. והוא ז"ל פסק בה' מעילה (פ"ג ה"א) בכל הפסולין דאין מועלין בהם אלא מדברי סופרים אפילו אלו שאם עלו לא ירדו.

והנה הלחם משנה ז"ל כתב (בפ"ב) [בפ"ג] (ה"ז) מה' פסולי המוקדשין ליישב תמיה הראשונה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דסוגיות חלוקות הן, דסוגיא דשמעתין ס"ל דר' יהודה פליג נמי בניתנין למעלה שנתנן למטה, ומש"ה קאמרינן דשחיטת דרום נמי תרד אליביה דר"י. אבל לפי מאי דאמרינן בזבחים (כ"ז ע"ב) דר"י מודה בניתנין למעלה שנתנן למטה דלא ירדו א"כ מודה נמי בשחיטת דרום דלא ירד. ולענ"ד אין זה מוכרח, חדא דכבר כתבתי לעיל דהא דמודה ר' יהודה בניתנין למעלה שנתנן למטה היינו משום דס"ל דלא יאספנו, והוי זריקה קצת, ואין זה דומה לנשפך דמה, וליכא למילף מינה לשחיטת דרום. ועוד דלדעת הרמב"ם ז"ל וודאי אין זה מוכרח, דהא הוא ז"ל פסק דאפילו בעלים נתכפרו בניתנין למעלה שנתנן למטה משום דשלא במקומו כמקומו דמי. ומש"ה מודה בה ר"י, וא"כ אין ראיה לשחיטת דרו', וכן פ' הוא ז"ל אפילו בניתנין בחוץ שנתנן בפנים דנתכפרו בעלים. ועי' בתוס' זבחים ד' כ"ו (ע"ב ד"ה אמר) ובדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ה) [פ"ב] (ה"י) מהל' פסולי המוקדשים.

ע"כ היה נראה לישב דברי הרמב"ם ז"ל ע"פ ד' התוס' ז"ל בפרק המזבח מקדש (זבחים פ"ד ע"א ד"ה פרט) שכתבו בטעמא דהאי מילתא דאמרינן הכא דלר' יהודה בשחיטת דרום תרד, ואמאי הא לית ליה אלא ג' מיעוטי לנשחטה בלילה ונשפך או יצא דמה, ומנ"ל לשחיטת דרום, דמלילה ליכא למילף, דלילה גריע דלא חזי כלל, אבל דרום ראוי לקדשים קלים. וכתב ב' טעמים, או משום דר' יהודה לטעמי' דאמר השוחט חטאת בדרום לוקה משום לא תזבח כל דבר רע, ומינה שמעינן נמי דאם עלה ירד, או משום דשחיטת דרום הוי כשחיטת חוץ. והטעם השני אינו מובן, דא"כ מאי אירי' לר' יהודה אפילו לר"ש נמי ירד כיון דהוי כשחיטת חוץ, ע"כ נראה עיקר כטעם הראשון. ולפ"ז א"ש דהא דאמרינן בפ' כל הפסולין (שם ל"ו ע"א) תרי תנאי אליבא דר' יהודה, וחד תנא ס"ל אליבי' דאינו לוקה אשחיטת דרום. והרמב"ם ז"ל משמע דפסק כהאי תנא דאינו לוקה, מדלא חשיב במנין הלאוין שחיטת דרום, ועיין במשנ"למ פ"א מהל' פסולי המוקדשים (ה"ז) מש"כ בשם הרמב"ן ז"ל, ולהאי תנא לא שמעינן לר' יהודה בשחט בדרום דירד, ומש"ה פסק דלא ירד, כיון דליכא מיעוטא.

אבל אי קשיא הא קשיא לי, אמאי לא פסק בשחיטת דרום כרבה דירד, ואי משום דאיתותב ממתניתין דחטאת העוף, דבכלל כל שפסולו בקודש הוי נמי מליקת עולת העוף למטה, וא"כ הוי נמי בכלל אם עלו לא ירדו. ז"א, דהא הרמב"ם ז"ל מחלק בינייהו, דהא במלק בלילה לדידי' דפסק כר' יהודה (ה' פסוהמ"ק פ"ג ה"ו) תרד, ואפ"ה פסק דאינו מטמא בבית הבליעה (שם פ"ז ה"א) אלמא דלא דמי להדדי אם לא שנאמר דס"ל כמש"כ התוס' ז"ל בפ' חטאת העוף (זבחים ס"ח ע"ב ד"ה אמר) לחלק בין עוף לבהמה, אבל מסוגין לא משמע הכי, כמש"כ לעיל. וע"כ צריכין אנו לומר כן לדעת הרמב"ם ז"ל דיש חילוק בין בהמה לעוף, דהא הוא ז"ל פסק (שם פ"ג הט"ו) במליקת זר וכל הפסולין דלא תרד, ובשחטה כה"ג תרד, דדווקא בטמא דחזי לעבודת ציבור מודה ר' יהודה דלא תרד, אלא וודאי יש חילוק בין בהמה לעוף, וכן כתב התוסי"ט ז"ל שם (זבחים פ"ז מ"ה). ועיין בתוס' ז"ל בזבחים ד' כ"ה (ע"א ד"ה והרי) ובתוס' פרק חטאת העוף (שם ס"ח ע"ב ד"ה אמר) גבי פלוגתא דרב' ור"י לענין מליקת זר אי מטמאה בבית הבליעה, כי שיטתם שם הוא דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל, כי הם ז"ל כתבו שם דכל הסוגיא התם אליבא דר"ש אזלא, ואפילו ר"ש מודה בבע"מ דירד, והרמב"ם ז"ל פסק בכל הפסולין דלא ירד בעוף גם אליבי' דר' יהודה, והדברים ארוכים בזה. וגם עיקר החילוק בין בהמה לעוף אין לו טעם ברור. דלכאורה די לבא מן הדין להיות כנדון, דעוף ילפינן מבהמה לענין דינא דאם עלו לא ירדו, כדאיתא ריש פרק המזבח מקדש (שם פ"ג ע"ב) ע"כ עדיין הדברים צריכין עיון וישוב.

ועתה נשוב אל התמיה הב'. מה שפסק בכל הפסולין אפילו אלו שאם עלו לא ירדו אפ"ה אין מועלין בהן אלא מדרבנן, נ"ל משום דרבה דקמשני מאי מועלין מדרבנן ע"כ בכל מילי דתנן במתניתין ג"כ לית בהו מעילה אלא מדרבנן. דאי מועלין בהם מה"ת א"כ איך כייל להו תנא דמתניתין לכולהו כחד. ולא עוד אלא דשחיטת דרום פשיטא ליה טפי למעילה מכל שאר פסולי, מדתני ליה ברישא, אלא וודאי משמע דכולהו חד דינא אית להו, וס"ל לרבה דאפילו הני דאם עלו לא ירדו לית בהו מעילה אלא מדרבנן, משום דלאו קדשי ה' מקרי, כיון דפסולים הם והיינו דפסק בזה כרבה דהילכתא כוותיה לגבי רב יוסף בכל מקום, אלא דאכתי קשיא לי מהא דתנן בפרק חטאת העוף (זבחים ס"ו ע"ב) וכולן אין מטמאין בבית הבליעה ומועלין בהם, משמע דבהני דמטמאין בבית הבליעה אין מועלין בהם, ובשלמא אי נימא דבהני פסולי דאין מטמאין בבית הבליעה אית בהו מעילה מה"ת א"ש דבהני דמטמאין לית בהו מעילה אלא מדרבנן. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל בכולהו ליכא מעילה אלא מדרבנן, וא"כ מ"ט תני דווקא בהני דאין מטמאין דמועלין בהם, הא מעילה דרבנן איכא בכל גוונא אפילו בהני דמטמאין, מידי דהוי אקדשים שמתו. וצ"ל דהא קמ"ל דאפילו בהני דאין מטמאין אין מיצוי דמן מוציא מידי מעילה, והוי ס"ד דאפילו רבנן לא גזרו בהו, קמ"ל, אבל ה"ה דבהני דמטמאין בבית הבליעה דמועלין בהן ג"כ מדרבנן.

ויש להביא קצת סעד לדברינו דלרבה בכולהו אין מועלין אלא מדרבנן, מהא דאמר ר"א לר"י בפרק חטאת העוף (זבחים ס"ז ע"א) אשם ששחטו בצפון לשם שלמים יוכיח דיש בו מעילה, ואי נימא דבהני פסולין דאם עלו לא ירדו יש בהן מעילה מה"ת א"כ מאי יוכיח הוא זה על עולה שעשאה למטה כמעשה חטאת, דאפילו לר"א אין בו מעילה אלא מדרבנן, ובאשם ששחטו בצפון לשם שלמים יש בו מעילה מה"ת, אלא וודאי בכל הפסולין אין בהם מעילה מה"ת. אלא מדרבנן, והיינו טעמא, כיון דלכתחילה אין ראוין להקטרה לא הוי בכלל קדשי ה', ועי' שם בתוס' בפ' חטאת העוף ד' (ס"ו) [ס"ז] (ע"א) בד"ה והרי קדשי קדשים כו' ודו"ק.

ומ"מ צ"ע ליישב פלוגתא דר"א ור"י בפ' חטאת העוף (שם) בעולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת אי מועלין בה, ולרבה צ"ל דלא פליגי אלא במעילה דרבנן, וא"כ מאי מהני הא דאמר ראב"א שטעמיה דר' יהושע דלהכי אין מועלין משום דנמשכה ונעשית חטאת העוף, ולענין מעילה דרבנן אכתי אמאי אין מועלין בה כיון דפסולה היא, כדמסיק התם (ס"ח ע"א) לאפוקי ידי חובתו מי אמר. ועיין בתוס' שם (ד"ה אימר) שכתב מידי דהוי אזריקת פיגול דמוציא מידי מעילה, והרי בזריקת פיגול נמי יש מעילה מדרבנן, כמו שיתבאר לקמן בשמעתא דרב גידל. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מעילה (ה"ז) כתב הטעם משום דשינה הכל לדבר שאין בו מעילה, וכפשטיה דמתניתין, ולא כתב לטעמו של רב אדא בר אהבה, ואפש' משום דלשיטתו דפסק כרבה דמעילה זו אינה אלא מדרבנן תו לא שייך בזה סברת ר"א ב"א, דמ"מ מדרבנן הי' צריך לגזור בה מעילה. ע"כ כתב דמשום דשינה לשם דבר שאין בו מעילה מש"ה לא גזרו בה רבנן, אלא דלפ"ז קשיא הא דרבא שם (ס"ז ע"א), לימא ליה אשם ששחטו בדרום לשם שלמים בשינוי בעלים יוכיחו, דשינה את השם ואת מעשיו ואפ"ה מועלין בו, וצריך עיון.

דף ג:

גמרא, אמר רב גידל זריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה כו'. איתבי' רב פפא לאביי השוחט את התודה כו'. שיטת רש"י ז"ל בזה לא זכיתי להבין. וכבר הקשו התוס' (ד"ה אלמא) על ראשית דבריו שפי' שחטה חוץ למקומה קידש הלחם היינו לענין מעילה. וכן מה שפירש לקמן הקומץ מביא את השירים לידי מעילה ג"כ אינו מובן, דבשירים אין בהם מעילה, ובעיקר שיטתו דהא דמשני ר' אבא בזריקה הוא לחלק בין היכא דפיגל בזריקה להיכא דפיגל בשחיטה לחוד, והזריקה היתה בשתיקה, והיכא דהזריקה היתה בשתיקה לא הוי פיגול גמור, אלא דווקא אם פיגל גם בזריקה, ומבואר כן מדבריו על קושיא דרבינא מהא דאילפא ע"ש (ד' , והוא תמוה, דדבר פשוט הוא דפיגל בשחיטה לחוד אם זרק אח"כ אפילו בשתיקה חייב עליו כרת, ומבואר כן בכמה משניות בזבחים, ועוד אינו מובן לדבריו מאי דפריך הש"ס א"ה גבי תודה נמי לכי זריק, דו"ק והבן.

אבל שיטת התוס' ז"ל בזה הוא ברור, דהם ז"ל פירשו בד"ה אמר רב גידל דר"ג מיירי בשחט בפיגול וזרק בשתיקה, וכוונתם אף בכה"ג, וכש"כ בפיגל גם בזריקה, אלא משום דהקושיא מתודה איירי בשחט חוץ לזמנו ע"כ פירשו גם להא דר"ג בכה"ג, אבל באמת אין שום חילוק בין פיגל בשחיטה או פיגל בזריקה ותרווייהו פיגול גמור הוא, ופירשו הקושיא מתודה דהכי פריך, כי היכי דאמר רב גידל דבשחיטה לחוד הוי פיגול, ולא מהני הזריקה אח"כ להוציאה מידי מעילה, משום דכבר נפגל בשחיטה, א"כ ה"נ לא תיהני שחיטת פיגול לקדושי ללחם. ומשני ר' אבא דבאמת בשחיטה לחוד לא חשיב פיגול גמור, ואין הפיגול נקבע אלא אחר זריקה, כהרצאת כשר. ע"כ בתודה אף על גב דהשחיטה היתה חוץ לזמנה מ"מ הלחם קדוש, כיון דשחיט' מקדשא ליה. ובשעת שחיטה עדיין לא הי' עליה שם פיגול גמור. אבל לענין הבאה לידי מעילה בקדשים קלים כיון דבשעת זריקה נגמר הפיגול אין הזריקה מועלת כלל.

ותו פריך מהא דאמר עולא קומץ פיגול כו' פקע פיגולו ממנו, מדקאמר פקע פיגולו משמע דשם פיגול עליו תיכף אחר קמיצה אף קודם הקטרה, ולא לענין חיוב כרת, דהחיוב כרת וודאי אינו חל עד אחר הרצאה, אלא לענין שיחול שם פיגול עליו קודם זריקה והקטרה. ואפ"ה תנינן דקידש הלחם, וה"נ זריקת פיגול מביאה לידי מעילה, ותיקשי לרב גידל, ומשני איסורא דמייתי לידי פיגול, אבל הפיגול גמור לא הוי עד לאחר זריקה. וא"ש הא דקידש הלחם. ולשונם ז"ל (סוד"ה קומץ) אין מדוקדק קצת מה שכ' לעולם אין פיגול חל עד שעת זריקה לענין להביא לידי מעילה, אבל כוונתם ברור כמו שכתבתי.

ופריך מהא דאם אחרים מביא לידי פיגול כו', ואם לא פקע פיגולו ממנו היאך מביא אחרים לידי מעילה בהקטרתו, הא עפרא בעלמא הוא, ואי נימא דפיגול לא חייל קודם הקטרה אמאי חשיב ליה עפרא בעלמא, ומשני דמש"ה חשיב עפרא כיון דכבר התחיל בו איסור פיגול, אבל שם פיגול ממש לא חייל עד שעת זריקה, ולא כתבתי זאת אלא לפרש דבריהם בקצרה.

דף ד.

תוספות בד"ה והאמר אילפא כו', ופליגי ר' יהודה ורבנן במפגלין בחצי מתיר. לא זכיתי להבין דבריהם ז"ל בזה דמנ"ל דרבנן ס"ל אין מפגלין בחצי מתיר, הא מוכח להדיא בזבחים (כ"ט דטעמייהו דרבנן הוא משום דעירוב מחשבות הוא, ואפילו בשתי עבודות גמורות כמו שחיטה וקבלה לרבנן עירוב מחשבות הוי, ודבריהם כאן הם שלא בדקדוק, ועי' בתוס' זבחים ד' כ"ט (שם ד"ה מחלוקת). ופי' הקושיא לפי שיטתם דהיאך אפשר לומר דפיגול לא חייל עד אחר זריקה. א"כ אמאי קאמר ר"י דבשתי עבודות לא הוי עירוב מחשבות משום דמחשבת הזמן קדמה, הא אין כאן קדימה, כיון דשניהם לא חיילין עד אחר זריקה, וא"כ תרווייהו פסול דחוץ לזמנו וחוץ למקומו באין כאחת.

ולדברי התוס' ז"ל ניחא דפריך דווקא מאילפא דאמר בשתי עבודות מחלוקת. אבל לר' יוחנן דאמר בעבודה אחת מחלוקת אין להקשות, משום דאף אם לבסוף שניהם חלין כאחת אפ"ה ס"ל לר' יהודה דתפוס לשון ראשון, אבל לפי' רש"י ז"ל אפילו לר' יוחנן הוי מצי לאקשויי ולהוכיח דפיגול חל בשחיט' לחוד. ומשני לכי זריק איגלאי מילתא למפרע דהפיגול חל משעת שחיטה, ושפיר קדמה מחשבת חוץ לזמנו למחשבת חוץ למקומו אליבא דר' יהודה. ופריך אי הכי הדרא קושיא לדוכתא מתודה אמאי קידש הלחם, לכי זריק תיגלי מילתא למפרע דהפיגול היה משעת שחיטה ולא יקדיש הלחם. ומשני מאי קידש הלחם ליפסל, והשתא הדר ביה מכל השקלא וטרי' דלעיל, ומחלק בין קידוש הלחם ליפסל לענין הוצאתו והבאתו לידי מעיל', דהלחם ליפסל שפיר מקדש ליה אפילו שחיטת פיגול, אבל אינו מוציאו ואינו מביא לידי מעילה ע"י זריקת פיגול.

והנה במנחות פרק התכלת ד' מ"ז (ע"ב) בעי הש"ס למימר דר"ע ס"ל כר"א בר"ש דזריקה מקדש ליה ללחם, ואם זרק במחשבת פיגול הלחם קדוש ומפוגל. ופריך עליה מרב גידל דאמר דזריקת פיגול אינו מוציא מידי מעיל', וקאמר עלה ולא איתותב רב גידל. והדבר ברור דהיינו לענין קידוש הלחם איתותב, דאפילו שחיטה או זריקת פיגול מקדש ליה ללחם ליפסל, כדמסיק הש"ס הכא, והוי זריקת פיגול לר"א בר"ש כמו שחיטת פיגול אליבא דרבי, דמסקינן הכא דקידש הלחם, וגם חייבין על הלחם משום פיגול, כדתנן להדיא בפ"ק דמנחות (ט"ו ע"א) השוחט את התודה לאכול ממנה למחר היא והלחם מפוגלין, וה"נ זריקת פיגול לר"א בר"ש מקדשא ליה ומפגלא ליה ללחם. ולא הבנתי מש"כ התוס' שם (מ"ז ע"א ד"ה ולאו עיין שם) אף דרב פפא משני לה התם, לא ס"ל הני שינוי', ולענין קידוש הלחם לא מצינו שום שינויא, כדמסיק הש"ס הכא דפיגול מקדש הלחם ליפסל, ובאמת הוי מצי לאקשויי עליה דרב גידל מאי דס"ד מעיקרא דאין הלחם קדוש ע"י שחיטת פיגול ממשנה מפורשת דמנחות הנ"ל דשמעינן מינה דהלחם קדוש ומפוגל אפילו ע"י שחיטת פיגול, ועי' בסוף פרק י"ב מהל' פסולי המוקדשים הלכ' י"ח בכ"מ שם, ודבריו ז"ל אינן מובנים, ואולי יש איזה ט"ס בדבריו שם.

אבל לענין הוצאה מידי מעילה לא איתותב כלל, והילכתא כוותי', וכן משמע ממתניתין, דקתני שנשחטה חוץ לזמנו דמועלין בו, ודוחק לאוקמא בדלא זרק, דא"כ מאי למימרא. דאין לומר דקמ"ל דלאו כמאן דחנקינהו דמי, וכמו שכ' התוס' ז"ל בד"ה אי לא זריק כו', דהא הם בעצמם כתבו לעיל דבפיגול לא איצטריך לאשמעינן דלאו כמאן דחנקינהו דמי, כיון דלכ"ע אם עלה לא ירד. ועוד לרבה דאמר דכל הני מעילות מדרבנן הם א"כ ליכא רבותא בזה, דאפילו כמאן דחנקינהו דמי אפ"ה מועלין בהן מדרבנן, מידי דהוי אקדשים שמתו, ועוד דמכללא דר' יהושע דאמר כל שלא הי' לו שעת היתר לכהנים מועלין בו משמע דזריקת פיגול נמי בכלל, דהא לא היה לו שעת היתר לכהנים, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דהלכה כרב גידל בתרווייהו, דבפ"ג מהלכות מעילה (ה"א) כללא קא כייל דכל שלא היה לו שעת היתר לכהנים מועלין בהן, ושם באותו הפרק הלכ' ג' כתב להא דרב גידל לענין קדשים קלים, דזריקת פיגול אינו מביא האימורין לידי מעילה.

ותמיה לי על דברי הר"י קורקוס ז"ל שהביא הכ"מ שם דס"ל להרמב"ם ז"ל דהא דאיתותב רב גידל היינו לענין דאינו מוציא מידי מעילה, אבל בהא דאינו מביא לידי מעילה לא איתותב. ולענ"ד בתרווייהו פסק כרב גידל, ואדרבא עיקר קושיא דרב פפא הוא על הבאה לידי מעילה, אלא דבסוף שמעתין מייתי סייעתא להא דאינו מביא לידי מעיל' בקדשים קלים, ולענין הוצאה מידי מעילה בקדשי קדשים ליכא סייעתא. אבל תיובתא ג"כ ליכא, והדבר ברור דדעת הרמב"ם ז"ל בתרווייהו כרב גידל. וע' בתוס' מנחות ד' מ"ז (ע"ב), ודו"ק.

גמרא אי דלא זריק מאי למימרא. יש לדקדק לשיטת הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ג ה"א) דכל מעילה בפסולין מדרבנן היא א"כ מאי קאמר מאי למימרא. ועוד דמדברי רב גידל דאמר דזריקת פיגול אינו מוציאה מידי מעילה ג"כ לא משמע דלענין מעילה דרבנן קאמר, דלא שייך בזה הוצאה, כיון דבלא"ה לית ביה אלא מעילה דרבנן. ועוד דלענין הבאה לידי מעילה וודאי לא שייך הבאה מדרבנן, דלא מצינו דגזרו רבנן מעילה בקדשים שמתו אלא בקדשי קדשים דמחיים נמי אית בהו מעילה, אבל בקדשים קלים דלית בהו מעיל' מחיים לא שייך למגזר ביה מעילה לאחר מיתה, וא"כ מאי קמ"ל רב גידל בזה דאינו מביא לידי מעיל', הא בלא"ה לית ביה מעילה כיון דלאו קדשי ה', וצ"ל דהא דפריך מאי למימרא אזלי אליבא דרב יוסף דס"ל דאית מעילה מה"ת בכל הפסולין, ודו"ק היטיב.

דף ד:

גמרא, הלנה דקעביד בידים כו', ואין כאן סייעתא לרב גידל מסיפא, והקשו התוס' ז"ל (ד"ה אי בעולה) מ"מ לסייעיה מרישא, דאי בעולה פשיטא, אלא ע"כ בחטאת, ואי דלא זריק פשיטא, אלא ע"כ בדזריק, וסייעתא לרב גידל, ודבריהם ז"ל בתירוצם סתומים. ועיין בבה"ז מש"פ בדבריהם דהברייתא מיירי דפיגל בזריקה ואז מועלין בו, אבל רב גידל מיירי דפיגל בשחיטה, וכמש"כ התוס' לעיל, ובזה ליכא סייעתא לרב גידל. ופי' תמוה, דא"כ למה להו להתוס' ז"ל למימר דקמ"ל לאפוקי ממ"ד היתר שחיטה שנינו, הא בלא"ה קמ"ל רבותא דזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה, ועוד דכבר כתבתי לעיל דאין שום חילוק בין פיגל בשחיט' לחוד או פיגל גם בזריקה, ונראה לפרש דבריהם ז"ל דמוקי לה בדלא זרק, ולא תיקשי מאי למימרא, דקמ"ל דאע"ג דלא פיגל בשחיטה אלא בקבלה אפ"ה מועלין בו, ודלא כמ"ד היתר שחיטה שנינו, אבל זריקת פיגול הוי זריקה ומוציאה מידי מעילה, וזה ברור.

רש"י שם בד"ה הלנה דקעביד בידים כו'. מדבריו משמע דהחילוק הזה אינו אלא מדרבנן, ומשום קנסא, אבל מה"ת גם זריקת שאר פסולין מוציאה מידי מעיל'. אבל באמת נראה דדוקא בפיגול אמר רב גידל, משום דהוי אמינא דזריקתו מוציאה מידי מעילה כי היכי דמרצה לפיגולו, ובזה איצטריך ליה לר"ג לאשמעינן דאפ"ה אינו מוציאו, וכן כתבו התוס' לעיל (ג' ע"ב ד"ה אמר), אבל בשאר פסולין פשיטא דאינו מוציאה מידי מעילה. וא"כ קשה קצת למה לי' להש"ס לחלק בין עביד מעשה או לא, ואמאי לא קאמר דפיגול שאני משום דמרצה לפיגולו מש"ה מוציא נמי מידי מעילה, וי"ל דזה נראה לי' להש"ס לדמויי מחשבת לן ללן ממש, וכי היכי דלן ממש אינו מוציא מידי מעילה ה"נ מחשבת לינה. והיינו טעמא דלא מייתי סייעתא לרב גידל ממתניתין דזרק בלילה או קיבלו פסולין וזרקו את דמו דאינו מוציא מידי מעילה, משום דזה פשיטא ליה דלא דמיין להדדי, ועי' בצ"ק ז"ל במנחות ד' מ"ז (ע"ב) מה שהקשה שם על התוס' בד"ה ואינה מוציאה. ולא ידענא מאי קשיא ליה, דאפיגול קאמרי התם מדקתני שנשחט' חוץ לזמנו, משמע דאם השחיטה היתה בהכשר וזרק במחשבה מיקרי שעת היתר ואין בה מעילה, אבל הם עצמם כתבו שם דלאו קושיא היא, כי באמת הכל אחד בין שחיטה היתה בפיגול בין הזריקה, וכמש"כ לעיל.

דף ה.

גמרא היתר שחיטה או היתר זריקה שנינו כו'. עיין בתוס' ביבמות ד' ל"ג (בד"ה אלא מליקה בב"א כו' כתבו דבר קפרא ס"ל היתר זריקה שנינו, ולא ידעתי אנה מצאו כן, ואולי גירסא אחרת היתה להם הכא בשמעתין, ובר קפרא לדעת שלישית דהיתר זריקה שנינו.

והנה התוס' (ד' ע"ב ד"ה היתר) כתבו בטעמא דמ"ד היתר זריקה שנינו דלאו משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, ושייכא בפלוגתא דר"ש ורבנן, דא"כ היה להם למיבעי הלכה כר"ש או כרבנן, ועוד דאפילו אליבא דר"ש בעי למימר לקמן דהיתר אכילה שנינו, אלא אפילו לר"ש דס"ל בעלמא גבי טומאת אוכלין כל העומד ליזרוק כזרוק דמי אפשר דלענין מעילה מודה דלאו כזרוק דמי. וכן איפכא, לרבנן דס"ל בעלמא דכל העומד ליזרק לאו כזרוק דמי, הכא לענין מעילה מודו דכיון דעומד ליזרק פקע קדשי השם ויצאו מידי מעילה. ולכאורה הוא נגד הש"ס דמנחות ריש (פ"ב) [פי"ב] (ק"ב ע"א) דפריך התם על ר' (נחמי') [נחמן] ורב אשי דאמרי אליבא דר"ש לענין טומאת אוכלין כל העומד לפדות כפדוי אמרינן וכל העומד ליזרק כזרוק דמי לא אמרינן מהא דאמר ר' יהושע במתניתין איזהו שהיתה לה שעת הכושר שלנה כו'. אלמא דלן דם אין בו מעיל' משום דאי בעי זריק, וכל העומד ליזרק כו'. ולדברי התוס' ז"ל הכא מאי קושיא, מעילה שאני דאפילו לרבנן דלא ס"ל כלל הך סברא דכל העומד לפדות גבי מעילה מודו דמיד שראוין לזריקה לאו קדשי ה' נינהו, וא"כ לר"נ ורב אשי נמי לא תיקשי, אלא וודאי משמע משם דמ"ד היתר זריקה שנינו היינו כר"ש דווקא. אבל לרבנן היתר אכיל' דווקא בעינן.

ומה שהקשו התוס' אמאי לא מבעי לי' אי הל' כר"ש כו' י"ל דאליב' דר"ש מספק' להו אי אמרינן אליבי' כל העומד ליזרוק כזרוק דמי, וכמו דפליגי בזה בפי"ב דמנחות (שם), ומשום דמדברי ר' יהושע משמע יותר דאיירי בלן דם, מדקתני שהיתה לה שעת הכושר וכדאיתא במנחות שם ובפי' רש"י, להכי מיבעי ליה אי היתר זריקה שנינו, ור' יוחנן דאמר היתר אכילה שנינו היינו משום דס"ל אפילו לר"ש לא אמרינן כל העומד ליזרוק כזרוק דמי, וע"כ צ"ל דר' יהושע היתר אכילה שנה, והיינו דבעינן למיפשט לקמן מר"ש גופא דהיתר אכילה שנינו, וכר' יוחנן דאמר דאליבא דכ"ע היתר אכילה שנינו. ובזה אפשר לישב למ"ד היתר שחיטה שנינו שהקשו התוס' ז"ל אליבי' משחט בצפון וקיבל בדרום דמועלין בו, ואמאי, הא איכא היתר שחיטה, ולפמש"כ ניחא, דעיקר פלוגתייהו הוא לר' יהושע ולר"ש, משום דמשמע להו דר' יהושע נמי לא בעי היתר אכילה וכנ"ל. ומש"ה אמר חזקי' דסגי בהיתר שחיטה לחוד ג"כ מהאי טעמא דכל העומד ליזרק כו', והכי אמרינן בב"ק פ' מרובה (ב"ק ע"ו ע"ב) דשחיטת קדשים הוי שחיטה ראוי' מטעמא דכל העומד ליזרק, אבל רישא דמתניתין סתמא היא ואתי' כרבנן, ולדידהו לכ"ע היתר אכילה שנינו.

והנה אם נאמר דר' יוחנן נמי אליבא דר"ש פליג וכמש"כ, וס"ל דאי בעי זריק לא אמרינן קשיא הא דאמרינן במרובה אליבא דר"י דר"ש ס"ל כל העומד ליזרק כזרוק דמי, וכן הקשו התוס' ז"ל במנחות שם (ק"ב ע"א ד"ה דאי). אבל אם נאמר דר' יוחנן אליבא דרבנן קאמר משום דלא ניחא לי' לאוקמא ר' יהושע כר"ש א"ש, דהתם במרובה אליבא דר"ש קאמר, אלא דמהא דפשטינן לקמן מר"ש עצמו דהיתר אכילה שנינו משמע דלר"ש נמי פליגי, ומשום דאי בעי זריק לא אמרינן בכל מקום. ותדע דמ"ד היתר אכילה שנינו ס"ל דבכל מקום לא אמרינן כל העומד ליזרק כו', דכיון דאליבי' מפרשינן ברייתא דר"ש יש נותר כו', ולפני זריקה ולאחר זריקה ממש א"כ מסתברא דהך ברייתא דנותר שהובאה במנחות לענין טומאת אוכלין נמי לחלק בין לפני זריקה לאחר זריקה נמי מיתפרשא בהאי גוונא לאחר זריקה ממש. אלמא דלענין טומאת אוכלין נמי לא אמרינן אי בעי זריק. עכ"פ זה נראה ברור דלרבנן דר"ש כ"ע מודו דבעינן היתר אכיל' דווקא.

ובזה א"ש דברי הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ג ה"א) דפסק כר' יוחנן, דהיתר אכילה שנינו, ולא כחזקיה רביה ומש"כ הכ"מ ז"ל (שם) משום דסוגיא דמנחות אתיא כר' יוחנן הוא תמוה, אדרבא מסקנת הש"ס התם דהיתר זריקה שנינו, ורב אשי דהוא בתרא מסיק שם הכי, וא"כ אמאי לא פסק כרב אשי דהיתר זריקה שנינו. אבל למש"כ ניחא, דכל הסוגיא דמנחות אזלא אליבא דר"ש, ולדידי' הוא דמסיק רב אשי התם דהיתר זריקה שנינו בדברי ר' יהושע. אבל לענין הלכ' קיי"ל כרבנן דלא ס"ל הך סברא דכל העומד ליזרק, ולדידהו וודאי בעינן היתר אכילה וכדברי הרמב"ם ז"ל. ואפשר דדעת הכ"מ ז"ל ג"כ כן הוא, ולא הביא ראיה ממנחות אלא לאפוקי מהא דאמר חזקי' דהיתר שחיטה שנינו, ומשמע ליה דחזקי' קאמר אליבא דכ"ע אפילו לרבנן דר"ש, ושפיר מוכח מסוגיא דמנחות דרב אשי לא ס"ל הכי. אבל לענ"ד נראה דגם מ"ד היתר שחיטה שנינו הוא ג"כ דווקא אליבא דר"ש, וכמו שכ' לעיל.

וע"פ הנ"ל א"ש נמי מה שנשארו התוס' בקושיא בזבחים פ' חטאת העוף (ס"ו ע"ב ואלא) אמ"ד היתר שחיטה שנינו מהא דתנינן התם דמועלין בחטאת העוף ששינה בהזאה בלבד, ואמאי, הא איכא היתר שחיטה, ולמה שכ' ניחא, דמתניתין התם אתיא כרבנן דר"ש, דלדידהו וודאי היתר אכילה בעינן, וכן לקמן ד' ח' (ע"א) במשנה הוזה דמה אין מועלין בה, וע"ש בתוס', ולמש"כ יתישב הכל על נכון בס"ד. וכן נראה מכל המשניות דפ"ב וגבי פלוגתא דרב הונא ורב אדא (שם ע"ב) לענין מיצוי חטאת העוף ע"ש היטב, ודו"ק.

ונראה לי פשוט דדווקא לענין הוצאת מעילה בקדשי קדשים הוא דפליגי חזקי' ור' יוחנן. אבל לענין הבאת מעילה בקדשים קלים כ"ע מודים דלא הובררו לחלק גבוה עד אחר זריקה, וכן משמע בכמה דוכתי.

שם גמרא, ה"ד אי דקיבלוהו פסולין. כאן צ"ל ע"כ כפי' התוס' ז"ל למ"ד היתר שחיטה שנינו דקבלת פסולין היתה קודם גמר שחיטה, דלא הוי שחיטה בהכשר, ועי' בתוס' בד"ה היתר שחיטה, מה שכ' בסוף דבריהם לדקדק אמאי לא נקט היתר קבלה, ואין זו קושיא, דכי בשביל שהותר לקבלה הוא דיצא מידי מעיל', הא עיקר יציאתו מידי מעילה הוא מחמת דאחר שחיט' ג"כ איתחזי לזריקה, וכמש"כ לעיל, ואף על גב דאיכא קבלה בינתים לא מעכבא, וק"ל.

רש"י בד"ה שלן הדם או הבשר כו' אי למר כדאית ליה היתר שחיטה עכ"ל. לא ידעתי מאי ענין פלוגתא זו לכאן, דהכא גבי דם חטאת כ"ע מודים דבעינן דם הכשר לזרוק, ובהדיא איתא בזבחים (צ"ב ע"א) דהיתה לה שעת הכושר היינו שנתקבל בהכשר ולא סגי בשחיטה בהכשר לבד.

שם בד"ה קרי כאן כו', אלא וודאי קיבלו פסולים לאו דווקא, דאפילו קיבלו וזרקו כשירים כו', ג"ז אינו מובן, דהא תני התם (צ"ג ע"א) בהדיא ניתז מן הקרן על הבגד אין דמה טעון כיבוס.

תוספות בד"ה לאו דלן דם, לא דלן בשר כו', וא"ת ומאי ס"ד דמקשה כו', וקושיתם לכאורה הוא נגד דברי הש"ס דמנחות (ק"ב ע"א) דדייק מדקתני שהית' לה שעת היתר משמע דאיירי בלן דם, וכמו שפי' רש"י ז"ל שם, אלא דהתוס' פירשו שם בע"א ע"ש.

דף ה:

רש"י בד"ה הא קמ"ל כו', והא דתנן וכולן שקיבלו אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל כו', לא הבנתי מאי קשיא ליה, דהא וכולן שקיבלו קתני, וקבלת פסול וודאי אינו עושה שירים, והכי איתא להדיא בזבחים (ל"ד ע"ש. ועיין ברש"י זבחים ד' צ"ב (ד"ה ושקבלו) דכתב דלא גרסינן וזרקו פסולין, משום דאחר זריק' אינו טעון כיבוס אפילו בכשירה, והוא נגד הש"ס דהכא, ועי' בתוס' שם. ועי' בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכו' פסולי המקדשים (הכ"ח) ובהשגות שם. ועי' בתוספות יום טוב במשנתינו שכתב דאפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דכל הפסולין אין מועלין בהם אלא מדברי סופרים מ"מ היכא דקיבלו פסולין דלא חזו לעבודת ציבור ויש דם הנפש לקבל מועלין בהם מה"ת, אך מלשון הרמב"ם ז"ל לא משמע, ולא ידענא מאי מספקא ליה, דפשיטא דמועלין בהם, כיון דהזבח כשר, ומשמעותו מדברי הרמב"ם ז"ל לא ידענא מקומו אי'.

דף ו.

רש"י בד"ה כיצד לן לאחר זריקה אין מועלין, אם זרק הדם שלן יצא מידי מעילה, והוא תמוה דפסול לינה ליכא למ"ד דמוציא מידי מעיל', ובפיגול הוא דשקיל וטרי הש"ס לעיל. אבל לן דמה תניא לעיל (ד' בהדיא דאע"פ שחזרו וזרקו מועלין בו.

ועוד לפירושו מאי פריך בתר הכי מאי אירי' דקתני לפני זריקה ליתני קודם שקיעה, דילמא בעי לאשמעינן האי מילתא דזריקת לן מוציא מידי מעילה. ונראה דלאחר זריקה היינו דנותר הבשר לאחר זריק', אף על גב דמילתא דפשיטא היא, כיון דכבר יצא מידי מעיל' על ידי זריקה.

רש"י בד"ה אי הכי כו', קיבלו לאחר שקיעה דנשחט בלילה עכ"ל. אין זה מדוקדק, דמאי ענין נשחט בלילה לכאן.

שם תוספות בד"ה תא שמע ר"ש אומר יש פיגול כו' ופירש רש"י ז"ל דלמ"ד היתר אכילה שנינו ואחר זריקה ממש ע"כ צ"ל דר"ש פליג אר"מ, וס"ל דזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה, ולפני זריקה היינו גם שנרא' לזריקה כגון שפיגל בסוף קבלה. וצ"ע לכאורה, כיון דכבר נתקבל כדי זריקה אם יכול לפגל עוד בשעת קבלת שאר הדם, ועוד מאי קאמר אף על גב שנראה לזריקה, דילמא ס"ל לר"ש הוכיח סופו על תחילתו, ותחילת הקבלה ג"כ הי' בפסול. ועוד דלא דמי לפני זריקה לאחר זריקה דפיגול ללפני זריקה ולאחר זריקה דגבי נותר, דהתם היינו דלן לאחר זריקה, והכא לאחר זריקה היינו שזרקו בפיגול. ועוד אמאי לא מוקמינן לה כפשטי' דפיגל בשחיטה, ולאחר זריקה אין מועלין בו משום דבזריקה אפקא ליה מידי מעילה. ובתוספתא לא מצאתי ברייתא זו דר"ש לענין פיגול, אלא גבי נותר היא שנוי', וצ"ע. ומספקא לי למ"ד היתר זריקה שנינו אי דווקא היכא דהוליך הולכה שא"א לבטלה ג"כ, אבל קודם הולכה עדיין לא נראה לזריקה, או דילמא כיון דהדם מצד עצמו ראוי לזריקה שפיר חשיב היתר זריקה גם קודם הולכה.

שם בא"ד דאי לא זריק מאי אירי' פיגל אפילו לא פיגל נמי, דהא היתר אכילה שנינו עכ"ל. משמע מדבריהם דלמ"ד היתר זריקה שנינו מצינו למימר דר' יהושע מיירי בלא זרק, ודווקא משום דפיגל בשחיטה הוא דמועלין בו, אבל אם לא פיגל לא היו מועלין בו גם קודם זריקה כיון דאיתחזי לזריקה. וא"כ מי הכריחם בסוף דבריהם למימר לרב גידל דר' יהושע פליג עם ר"ש וס"ל דהיתר אכיל' שנינו, ולמה לא נימא דר"י נמי ס"ל דהיתר זריקה שנינו, ומיירי בלא זרק.

וכבר כתבתי לעיל לסייע לדברי הרמב"ם ז"ל דפסק כרב גידל ממתניתין דנשחטה חוץ לזמנו, וע"כ לשיטתי' דפסק דהיתר אכילה שנינו צ"ל דמתניתין ס"ל כרב גידל, וכמ"ש התוס' ז"ל ג"כ כאן. ולפמש"כ התוס' הכא דרב גידל תנאי הוא יש לדקדק קצת למה איתותב לעיל (ג' ע"ב) מהא דמקדש הלחם, ואמאי לא משני דאתיא כר"ש דאמר דזריקה מוציא מידי מעילה, וה"ה דמקדש הלחם, ואיהו ס"ל כר' יהושע דס"ל דאין מוציא, וי"ל דלא בעי לאוקמא רב גידל כתנאי, וניחא ליה לחלק יותר בין קידוש הלחם ובין הוצאה והבאה לידי מעילה.

שם תוספות בד"ה תא שמע הפיגול כו' ע"ש מה שפירשו בזה. ולי נראה לפרש בפשיטו', מאי לאו דזרק, היינו שפיגל בזריקה, ואפ"ה מועלין בו משום דהיתר אכילה שנינו, ומשני דלא זרק, היינו דלא פיגל בזריקה אלא בשחיטה, והכי דייקינן במנחות (ק"ב ע"א) לענין טומאת אוכלין כה"ג ע"ש, ועי' בזה בסוגיא דמנחות ובתוס' שם ודו"ק.

וראיתי בבה"ז ז"ל שפי' הא דאמרינן לא דהוי שהות למזרקי' גבי פיגול, היינו דבפיגול נמי אמרינן כל העומד ליזרק כזרוק דמי, דבעי למיזרקי' לקובעו בפיגול, ע"ש שנראה לו כן בפירש"י ז"ל. ולענ"ד אין לומר כן, דע"כ לא אמרינן כל העומד ליזרק כזרוק אלא היכא דמצוה לזרוק, כדאיתא במנחות שם בפי"ב (שם), אבל זריקת פיגול דליכא מצוה, ואדרבה אסור לזורקו פשיטא דלא אמרינן כל העומד ליזרוק כזרוק דמי, וכן מוכח מפירש"י ז"ל (לעיל ג' ע"ב ד"ה א"ר גידל) גבי הא דהפיגול בקדשי קדשים ע"ש.

דף ו:

משנה בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים כו'. ופירשו התוס' ז"ל (ד"ה בשר) למ"ד היתר שחיטה צריך לומר שיצא קודם שנראה לקבלת הדם. ויש להבין היכי דמי, אי דיצא מקצת אבר לחוץ בסוף שחיטה ולא חתכו עד לאחר קבלה, א"כ גם הדם פסול, כדאיתא להדיא בזבחים ד' כו ואי דחתכו קודם קבלה ג"כ הדם פסול, כדאמרינן התם הצורם אוזן הפר קודם קבלה הקבלה פסולה, אם לא שנאמר כדאמרינן התם דחתך אחר שחיטה עד שמגיע לעצם, וזה דוחק, ולפמש"כ לעיל בלא"ה ניחא, דר"א ור"ע ס"ל כרבנן דהיתר אכילה בעינן, והא דפרכינן לעיל מברייתא דהפיגול בקדשי קדשים מועלים בו למ"ד היתר זריקה שנינו, ולא משני דאתיא כחכמים, משום דמשמע בתוספתא דהכל דברי ר"ש הוא, דתני לה אחר ברייתא דיש נותר שמועלין בו כו' דדברי ר"ש היא, וכן מוכח מהא דתני לקמן (ז' דיצא דם אף על פי שחזר וזרקו מועלין בו, אלמא דהיתר אכיל' בעינן, דהא היתר זריקה כבר הוי לה, דכבר נתקבל ודו"ק.

והנה בזו הבבא דבשר קדשי קדשים וודאי אין לחלק בין איתניהו אבראי או הדר עיילינהו, לר"א בכל גוונא אין זריקה מועלת, ולר"ע בכל גוונא זריקה מועלת, דכיון דכבר נפסל הבשר ביוצא א"כ מה לי הדר עיילינהו או לא, ור"א ס"ל דאפילו בפסול יוצא אין זריקה מועלת, ור"ע ס"ל דפסול יוצא הוי פסול מחמת דבר אחר ומהני בו זריקה, ועי' בתוספתא במכילתין (פ"א ה"ב - ג') דמשמע קצת מחמת ריצוי ציץ הוא דמועיל בו זריקה.

ואף דאליביה דר"ע אפשר לחלק ולומר דע"כ לא קאמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא אלא היכא דהדר עיילינהו, אבל אם עדיין הוא בחוץ מודה ר"ע דאינו מועלת. מ"מ לפי האמת זה אינו, דכיון דכבר נפסל ליכא נפ"מ אם הבשר בחוץ או בפנים.

אבל בסיפא גבי אימורי קדשים קלים מפרש רב פפא בזבחים פ' כל התדיר (ד' ע"א) דהיכא דחזרו לגוואי כ"ע לא פליגי דמועלין בהן, משום דלא נפסלו האימורים ביציאתן קודם זריקה, כמו הבשר שיצא קודם זריקה דאינו נפסל ביוצא וכי פליגי היכא דאיתניהו אבראי בשעת זריקה. ויש להקשות אהא דבעי למימר התם בזבחים דמש"ה קאמר ר"ע דמועלין בו משום דלא מיפסל ביוצא. משמע דאי הוי מיפסלי ביוצא היה מודה ר"ע דאין זריקה מקובלת. והא ברישא גבי בשר קדשי קדשים דמיפסיל ביוצא ואפ"ה אמר ר"ע דזריקה מועלת ליוצא, ומדס"ל הכי לענין לאפוקי מידי מעיל' כל שכן דמועלת לאייתינהו, כדאמרינן בגמרא, עכ"פ רב פפא מסיק דבאיתניהו גוואי כ"ע מודו דזריק' כשירה היא, וכי פליגי דאיתניהו אבראי, ואפ"ה א"ש פירש"י הכא שפי' דבחזרו לפנים פליגי, משום דרב פפא לא אמרה אלא לדחויא, אבל לפי מאי דמייתי התם דאימורין נפסלין ביוצא אף קודם זריקת דמים, וכן תנינן התם בברייתא בזבחים דף כ"ו (ע"א) א"כ הוי דומיא דרישא, ואין חילוק אם חזרו לפנים או לא, ובכל גוונא פליגי, ועיין בבה"ז וצ"ק מש"כ בזה. ולענ"ד נראה כמש"כ, ודברי רש"י א"ש, אלא דמשמע מלשונו דדווקא בחזר ונכנסו פליגי, וגם זה לא נרא' כן, אלא כמו שכ', ועי' בתוס' י"ט משנה זו.

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' פסולי המוקדשי' (הל"ג) כתב דאימורי קדשים קלים שיצאו אם חזרו מקטירן. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל זה אין מחוור, ובאמת לא מצינו זאת בשום מקום דיוצא יהי' כשר להקטרה, והכי אמרינן להדיא דלענין אכילה אין זריקה מועלת, וה"ה להקטרה, וכן בדין, כיון דכבר נפסל. ומה שכת' התוספת יום טוב דהא דלא מהני זריקה ליוצא לאכילה הוא מדרבנן דברים תמוהים הם, דא"כ מאי רבותא דחייב עליהם משום פיגול נותר וטמא, פשיטא דכיון דראוי לאכילה דיש בהן פיגול ונותר כו'. ע"כ נראה עיקר בדעתו דמה שכ' אם החזירן מקטירן היינו שחזרו קודם זריקה, וכשינויא דרב פפא (זבחים צ' ע"א) דהיכא דאיתניהו גוואי כ"ע לא פליגי דמועלין בהם, משום דאימורי קדשים קלים לא מיפסלי ביוצא קודם זריקה, וכן משמע שם בדבריו שם בפ"א, וכן כתב בתוס' חדשים, ומה שפסק כרב פפא אף על גב דסתמא דהש"ס בזבחי' ד' כ"ו לא ס"ל הכי, וכמש"כ לעיל. מ"מ משמע ליה מדברי רב פפא דדווקא קאמר וס"ל כן, ולא לדחויי' בעלמא, דאי לא בעי למימר אלא לדחוי' דלא פליגי תנאי בהאי מילתא א"כ אמאי לא קאמר דכ"ע ס"ל דמיפסלי ביוצא, ופליגי בין באיתניהו גואי ובין באיתניהו אבראי, ור"ע אומר דבכל גוונא זריקה מועלת, כמו בבשר קדשי קדשים, אלא מדקאמר דבאיתניהו גוואי ר"א נמי מודה ש"מ דהכי ס"ל לרב פפא ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל כוותיה.

ובזה א"ש מה שהקשה הלח"מ ז"ל בפ"א מהל' פסה"מק (הל"ג) מ"ש דבהא פסק כרב פפא דבאיתניהו אבראי פליגי, ולענין שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה דפליגי נמי ר"א ור"ע אי זרק חוץ לזמנו, ואמר ר"ש במנחות ד' מ"ז (ע"א) דפליגי נמי אי זריקה מועלת ליוצא, ולטעמייהו אזלי, ורב פפא דחי דילמא היכא דאיתניהו אבראי כ"ע לא פליגי דאין בלחם משום פיגול, וכי פליגי באיתניהו גוואי, ובזה פסק דלא כשינויא דרב פפא, ומ"ש גבי אימורי קדשים קלים פסק כשינויא דרב פפא, ובזבחים פ' כל התדיר רמיין לה אהדדי ומשני, ומה שתי' הוא ז"ל לדחות שינויא דרב פפא גבי שתי הלחם מהא דרב גידל, לפמש"כ לעיל בסוגיא דרב גידל זה אינו, ולפמש"כ ניחא, דהכא גבי אמורין ע"כ להלכה אמר רב פפא כן, וכמש"כ לעיל. אבל גבי שתי הלחם דיחוי בעלמא הוא ובלשון קושיא, ע"כ תפס הרמב"ם ז"ל עיקר לדברי רב ששת דבאיתניהו אבראי נמי פליגי. ועוד דלרב פפא צ"ל דר"ע ס"ל כר"א בר"ש דזריקה מקדש ללחם ולא שחיט', והוא דלא כהיכלתא.

ועוד בלא"ה אין כאן קושיא, דהא דאמר רב פפא גבי אימורין דאיתניהו אבראי פליגי בהא כ"ע מודים, וכן משמע מרישא דבשר קדשי קדשים ועיקר חידושי' דרב פפא הוא לאשמעינן דבאיתניהו גוואי כ"ע מודים, וא"כ הא דפרכינן דרב פפא אדרב פפא בפ' כל התדיר ע"כ הוא משום דס"ד דהמקשה לחלק בין איתניהו אבראי לאיתניהו גוואי אפילו בבשר קדשי קדשים, ואי לאו דרב פפא הוי אומר דגם בבשר ואימורין פליגי באיתניהו גוואי, אבל איתניהו בראי ר"ע נמי מודה, אבל כיון דאמר רב פפא דגם באיתניהו אבראי פליגי מש"ה פריך עלי' מהא דאמר גבי שתי הלחם דבאיתניהו אבראי לא פליגי, ומסתברא ליה להמקשה דדמיין להדדי, ומשני דלא דמי אימורים ובשר דגופא דזיבחא הם, ומש"ה ס"ל לר"ע דגם באיתניהו אבראי זריקה מועלת, אבל שתי הלחם לאו גופא דזיבחא הם. וא"כ תו לא תיקשי מ"ש דפסק כרב פפא באימורי' דבאיתניהו אבראי פליגי, דזה לא מחידושי' דרב פפא הוא, אלא מסברא שמיע לן מרישא דבשר קדשי קדשים דנפסלו ביוצא, ואין לחלק בזה בין חזרו לפנים או אם עדיין הם בחוץ. אבל לענין שתי הלחם לא פסק כוותיה אלא כרב ששת.

והתוספות במנחות ד' מ"ז (ע"ב ד"ה דתנן) הקשו אהא דקאמר התם ואזדא ר"א לטעמיה ור"ע לטעמי', דתנן אימורי קדשים קלים, והקשו שם אמאי לא מייתי רישא דמתניתין דפליגי בבשר קדשי קדשים. ולפי הנ"ל יש ליישב דבעי לאתויי ראיה דבאיתניהו אבראי נמי פליגי, וא"כ לא הוי מצי לאתויי מרישא, דדילמא התם נמי לא פליגי אלא באיתניהו גוואי, אבל מסיפא שפיר מייתי דע"כ באיתניהו אבראי פליגי, דבאיתניהו גוואי גם ר"א מודה, כיון דלא מיפסלי ביוצא.

ובצ"ק ז"ל שם במנחות ראיתי שתי' דמש"ה לא מייתי מרישא, דה"א דברישא הוא דאמר ר"א דאין זריקה מועלת לאפוקי מידי מעילה משום דלחומרא. אבל התם גבי שתי הלחם לקובעו בפיגול ה"א דמודה ר"א דזריקה מועלת לקובעו בפיגול, ודבריו תמוהים, הא תנינן בהדיא ברישא דאין חייבין משום פיגול ונותר וטמא, אלמא דלקולא נמי אמרינן דאין זריקה מועלת, ע"כ נראה כמו שכתבתי.

ואיידי דאיירינן באותו ענין אכתוב כאן מה שראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' (י') [י"ט] (ה"ג) מהל' פסולי המוקדשים דיציאה אי פוסלת בפרים הנשרפים הוי ספק דאיבעי לן בש"ס בזבחים (ק"ד ע"ב) וסלקא בתיקו. והביא שם הכ"מ ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל שתמה עליו, דע"כ לא מיבעי לן הכי אלא לר"ל דס"ל (שם פ"ט ע"ב) דבשר קדשים קלים נפסל ביוצא קודם זריקה, משום דעדיין לא הגיע זמנו לצאת, ומש"ה מיבעי לן בפרים הנשרפין, משום דדילמא דווקא בקדשי קדשים הוא דס"ל לר"ל הכי, משום דאין סופן לצאת חובה, אבל פרים הנשרפים דסופן לצאת חובה גם ר"ל מודה דאינו נפסל ביוצא, או דילמא ל"ש. אבל לר' יוחנן דס"ל דבשר קדשים קלים אינו נפסל ביוצא משום דסופן לצאת אף על גב דאין יציאתן חובה, א"כ כש"כ פרים הנשרפים דסופן לצאת חובה דאין בהם פסול יוצא. וא"כ אמאי פסק דספיקא הוא, ועי' בלחם משנה (פ"ג) [פ"ז] (ה"ג) מהל' מעה"ק מה שכ' בזה.

ולענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל ברורין דרש"י ז"ל כתב שם (זבחים פ"ט ע"ב ד"ה הוא הדין) להדיא דהא דקאמר הש"ס התם בטעמי' דר' יוחנן דאמר דבשר קדשים קלים אינו נפסל ביוצא היינו משום דסופן לצאת לאו מדברי ר' יוחנן היא, מדבעי לן התם בפרק התדיר אליבא דר' יוחנן באימורין מאי, וע"כ היינו משום דמספקא לן בטעמי' דר' יוחנן אי משום דסופן לצאת, ודווקא בשר, אבל אימורין דאין סופן לצאת מיפסלי ביוצא, או דילמא טעמיה דר' יוחנן הוא משום דבקדשים קלים אין בהם פסול יוצא עד אחר זריקה. אבל קודם זריקה לא מיפסלי ביוצא לא בשר ולא אימורים, ופליגי שם אמוראי באימורים אליבא דר' יוחנן, איכא אמוראי דס"ל דבאימורין יש בהן פסול יוצא גם קודם זריקה, וטעמי' דר' יוחנן בבשר הוא משום דסופו לצאת, ואליבי' אתיא הא דאמרינן בפ' טבול יום (שם ק"ד ע"ב) דלא מיבעי לן בפסול יציאה בפרים הנשרפים אלא אליבא דר"ל דאמר עדיין לא הגיע זמנן לצאת, אבל לר"י פשיטא דאין בה פסול יוצא מקל וחומר דבשר קדשים קלים דאין יציאתן חובה. אבל למ"ד דר' יוחנן אף באימורים פליג, וע"כ לאו מטעמי' דסופן לצאת, אלא משום דקדשים קלים אין נפסלים ביוצא קודם זריקה, א"כ גם אליבי' דר"י איכא למיבעי בפרים הנשרפים, משום דיש לומר דגם הוא מודה לסברת ר"ל דעדיין לא הגיע זמנן לצאת, ומטעמא אחרינא קאמר דאין פסול יוצא בבשר ואמורי קדשים קלים וכנ"ל, ומיבעי לן בפרים הנשרפין כיון דיציאתן חובה מי אמרינן הא סופן לצאת, או מ"מ עדיין לא הגיע זמנן לצאת. וא"כ אין כאן שום קושיא על הרמב"ם ז"ל, כיון דהוא ז"ל פסק כרב פפא דבאימורין נמי אין בהן פסול יוצא, ושפיר איתא הא דמיבעי לן בפ' טבול יום לענין פרים הנשרפין ככ"ע, וזה ברור ואמת, ותמיהני על לח"מ ז"ל שדיבר קצת מזה ויישב בדוחק, ולענ"ד הדברים ברורי' ופשוטים כמו שכ'.

שם גמרא והני תרתי למה לי כו'. לפי מאי דמשמע מפשטות דברי הרמב"ם ז"ל דזריקה מועלת לאימורי' אפילו להקטירן על גבי המזבח, א"כ הוי מצי למיעבד צריכותא בפשיטות, דאי תני רישא ה"א בהא אמר ר"א דאין זריק' מועלת משום דנפסל הבשר ואין לו תקנה, אבל באימורים דכשירים להקטיר אימא דמודה ר"א, אלא דכבר כתבתי לעיל מה שנראה לי בדעתו ז"ל.

ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל שביאר האי צריכותא דהש"ס דמשום קולא וחומרא קאמר, דאי הוי תני' רישא ה"א בהא קאמר ר"א דאין זריקה מועלת משום דלחומרא הוא למעול בו, אבל בסיפא אי נימא דאין זריקה מועלת הוי לקולא, דאין מועלין בה, אימא דמודה דזריקה מועלת לחומרא, ויש שם חסרון דברים בפי' המשניות שם, ולפ"ז מיושב קצת קושית התוס' בזה מהא דלעיל אמרינן איפכא, אלא דלפי האמת א"א לפרש כן, דהא ברישא קולא נמי איכא בהא דאין זריקה מועלת, דאין חייב עליו משום פיגול נותר וטמא, ואפשר לומר דלענין חיוב חטאת אזלינן לקולא ולא מחייבינן ליה מספק, אלא דא"כ גבי אשם מעילות נמי א"א לחיובי מחמת חומרא.

ולפי מה שנתבאר לעיל שיטת הרמב"ם ז"ל דכל הני מעילות דלעיל אינן אלא מדברי סופרים, אפשר לישב ג"כ קושית התוס', דהתם שפיר אמרינן דמסתבר יותר לאפוקי מידי מעיל' מלאתויי', משום דמעילה דהתם בלא"ה מד"ס הוא א"כ אפילו שלא כתיקנה מצי לאפוקי, אבל הכא דמעילה מה"ת היא, דהא הקרבן כשר, מסתבר יותר לאתויי לידי מעילה מלאפוקי, אלא דמשמע לי מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מעילה (ה"א) דס"ל דמעילה דהכא נמי אינה אלא מד"ס, מדכתב לבשר שיצא כולו בכלל כל הפסולין שאין מועלין בהן אלא מד"ס, אלמא דס"ל דביצא כולו לר"ע אין בו מעילה אלא מד"ס, וה"ה יצא מקצתו לר"א דאמר אין זריקה מועלת דאין בו מעילה אלא מד"ס, ולפי דעתי הקלושה הדבר צ"ע.

שם גמרא, אמר ר' יוחנן כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא ביצא מקצתו, אבל יצא כולו לא. צריך להבין טעמו של דבר, אי נימא דעיקר טעמו של ר"ע הוא משום דיוצא פסול מחמת דבר אחר הוא, א"כ אפילו כולו נמי, וצ"ל דכיון דיצא כולו א"כ אסור לזרוק דמו, והזריקה גופיה בפיסול הוא, ומש"ה אינה מועלת אפילו לר"ע, דע"כ יצא כולו דקאמר היינו גם האימורים, דאם נשארו אימורים בפנים א"כ אכתי נימא הואיל דאהני זריקה לאימורים מהני זריקה לבשר, אלא משמע דגם האימורים יצאו, ולהכי לא מהני זריקתו גם לר"ע. ואף על גב דר' יהושע אמר בפסחים (ל"ד ע"ב) גבי יצא (אלא) אם זרק הורצה, היינו לענין הרצאה, אבל לא לאפוקי ממעילה ולמיקבעיה בפיגול. והתוס' ז"ל בפסחים (שם ד"ה שאם) כתבו להוכיח דהרצאה עדיפא, דהא ר"א ס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא, והתם ס"ל דיזרוק לכתחלה, וראיה זו אינה מוכרחת דהא ר"א ס"ל (שם ע"ז ע"א) דם אף על פי שאין בשר, ואפילו נשרף הבשר מותר לזרוק הדם. עכ"פ נראה דמש"ה אין מועלין ביצא כולו משום דאסור לזרוק הדם לכתחלה, ולפ"ז גבי אימורים של קדשים קלים אפילו יצאו כולו זריקה מועלת, כיון דעדיין מותר לזרוק משום בשר, וכן כתב התוי"ט במשנתינו, אף דמשמעותיה מפ"ג דמעילה לא ידענא ע"ש, אבל כן מבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מה' פסהמ"ק (הל"ג) דאין פסול יוצא באימורי קדשים קלים אפילו יצאו כולן, ומטעם שכתבתי, ולא הבנתי לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מעילה הלכה א' אם יצא מקצת הבשר לפני זריקה אין מועלין בשאר הבשר, ומ"ש שאר הבשר דנקט, הא אף בבשר שיצא אין בו מעילה, ובבשר שנשאר פשיטא דאין בו מעילה כיון דנעשה בהכשר.

אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מעילה משמע דגם בבשר עצמו בעינן שישתייר מקצתו ע"ש, וא"כ ע"כ צ"ל דטעמא הוא כמש"כ התוס' ז"ל (ד"ה כי אמר) משום דמדמי לה לשתי חטאות, דמיגו דמהני הזריקה לכשירה להוציא את בשרה ממעילה ה"נ מועלת לחברתה הפסולה, וה"נ אמרי' מיגו דמהני למקצת בשר שנשאר מהני נמי לבשר היוצא, ובכלל היתה לה שעת היתר לכהנים הוא, אבל יצא כולו לא היתה לה כלל שעת היתר לכהנים, ומש"ה מועלין בו אף לר"ע. אלא דא"כ מאי אירי' יוצא במקצת נטמא מקצתו נמי נימא הכי, מיגו דמהני זריקה לבשר הטהור ה"נ מהני לבשר הטמא, אלא ע"כ איסור יוצא קיל, משום דהוי פסול מחמת דבר אחר, ואכתי לא ידענא לחלק בין כולו למקצתו.

ובסוף פ"ק דמנחות (י"ב ע"א) משמע דביוצא כולו נמי זריקה מועלת, דמיבעי לן התם בשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דמקטירין קומץ עליהם והשירים אסורין באכילה מהו שיקבעו בפיגול ולאפקיעינהו מידי מעילה, ומדמי לה לפלוגתא דר"א ור"ע דהכא, והתם הוי כמו שיצא כולו, דהא כל השירים אסורין באכילה, ואפ"ה בעי למימר דלר"ע מועלת להוציאה מידי מעילה, וכן הקשו התוס' שם (ד"ה הני מילי) ומה שכ' שם דאיכא פלוגתא בזה לא הבנתי, דלא מיבעי לפי' התוס' הכא ודאי ליכא מאן דפליג עליה דר' יוחנן בהא, אלא אפילו לפירש"י ז"ל ג"כ במסקנא סלקא בהא דר' יוחנן, וצריך לחלק כיון דבמה שנשתייר לא נולד שום פסול הוי כיצא מקצתו. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מעילה (ה"ז) שכתב דשירים שנפסלו או שחסרו הדבר ספק אם יצאו מידי מעילה, אלמא דלא דמי ליצא כולו, אלא דמה שכ' דנפסלו ג"כ ספק הוא צ"ע היכי דמי, אי דנפסלו כולן פשיטא דלא יצאו מידי מעילה, דהא לא היה שום שעת היתר לכהנים והקומץ קרב שלא כהלכתו, ואי דנפסל מקצתו בטומאה ויוצא א"כ פשיטא לאידך גיסא דיצא מידי מעילה, משום דהשירים שנשארו נשארו בכשרותן לאכילה, כמו יצא לחם אחד מלחם הפנים או לחמי תודה דמה שנשאר בפנים כשר, כדאיתא בסוף פ"ק דמנחות (י"ב ע"ב) וכתבה הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' פסהמ"ק (הי"ד). והכ"מ ז"ל בפ"ג מה' מעילה (ה"ט) הקשה עוד דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי, דבפ"ג כתב שם יצאו השירים או נטמאו השירים והקטיר הקומץ אין בהם מעילה, והכי מבואר בתוספתא מנחות (פ"ד ה"ח עי"ש) להדיא, וצ"ל דמנפסלו קשיא ליה, דמחסרון אין כאן קשיא וכנ"ל. והר"י קורקוס ז"ל הקשה עוד למה כתב בפשיטות דאין בהן מעילה, הא ביצא כולו אין זריקה מועלת, ותי' דיצאו או נטמאו מקצתן קאמר כמו בבשר. ולא הבנתי עדיין מנ"ל הא דנטמא שוה ליוצא, והא משמע דדוקא ביוצא קאמר ר"ע דזריקה מועלת משום דהוי פסול מחמת דבר אחר, אבל לא בטומאה, ואי משום דטומאה עדיפא לענין ריצוי ציץ אין ראיה, דהרצאה שאני, וכמש"כ לעיל בשם התוס' דפסחים דף ל"ד, ועיין בצ"ק בפ"ק דמנחות כמדומה שנעלם ממנו דברי התוס' ז"ל דפסחים שם.

הן אמת דבמנחות משמע דפסול טומאה עדיף מפסול יוצא לענין נטמא או יצא כולה כאחת, ואחרי העיון ראיתי דמעילה ופיגול בבשר שנטמא קודם זריקה תליא בפלוגתא דתנאי אי ציץ מרצה על האכילות. ולמ"ד הציץ מרצה. מרצה נמי למקבעינהו בפיגול ולהוציאו מידי מעילה, והכי איתא להדיא בפסחים פרק כיצד צולין (ע"ח ע"א) וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל (ה' ביאת מקדש פ"ד ה"ז) דפסק דאין הציץ מרצה על האכילות, ע"כ צ"ל דהא דאין מועלין בנטמא שירים היינו מקצתן, והתוספתא מצינן למימר דאפילו נטמא כולן אין מועלין בהן, ואתיא כמ"ד הציץ מרצה על האכילות, אלא דא"כ לא דמי דין יציאה לדין נטמא, דביציאה דוקא יצא מקצתו ובנטמא אפילו נטמא כולו, כיון דהציץ מרצה, וכבר כתיבנא לעיל דמלשון התוספתא במנחות ומכילתין נראה דיוצא נמי הטעם הוא משום ריצוי ציץ, ומ"מ אכתי קשה לי, הא מוכח במנחות דף (כ"ו) [כ"ה] (ע"ב) דלמ"ד אין הציץ מרצה על אכילות אפילו נטמא מקצת בשר אין הזריקה מועלת לחייב עליה משום טומאה, מהא דדייק התם מדקתני בברייתא אבל בשר שנטמא לפני זריקה חייבין עליה משום טומאה, ש"מ דס"ל הציץ מרצה על אכילות, ויוצא לא קתני, אלמא דאתיא כר"א דאמר אין זריקה מועלת ליוצא, וס"ל דציץ מרצה על האכילות, והשתא היכי דמי אי בנטמא הבשר כולו א"כ היכי דייק מינה דאתיא כר"א לענין יוצא, הא גם ר"ע מודה דאין זריקה מועלת ליוצא כולו, אלא ע"כ איירי בכל גוונא בין בכולו בין במקצתו, ואפ"ה דייקינן מינה דס"ל הציץ מרצה על אכילות, וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דאין הציץ מרצה על אכילות אפילו נטמא מקצתו אין בה משום טומאה, וה"ה [דיש בה] פיגול ונותר ומעילה, ולמה כתב הוא ז"ל דבנטמא מקצתו אין מועלין בו.

וצ"ל דמשמע ליה להש"ס דבנטמא אפילו כולו חייב משום טומאה, וע"כ היינו מטעם דציץ מרצה על אכילות, ויוצא לא קתני אפילו יצא מקצתו, ש"מ דאתיא כר"א דאמר זריקה מועלת ליוצא, אבל נטמא מקצתו לכ"ע מהני ריצוי הציץ, וכן משמע קצת בסוף פ"ק דמנחות שם (י"ב ע"ב) גבי הא דדייק מברייתא דאם נפרסה אחת מן החלות כולן פסולות, ודייק רבא דאם יצאת לא קתני, ש"מ דר"ע היא דאמר זריקה מועלת ליוצא וחסרון לא דמי ליוצא, ועל חסרון אינו מרצה. ודחי אביי דלא בא למעט אלא אם נטמא, משום דהציץ מרצה, אבל יצאה נמי כולן פסולות, והא דלא קתני יצאה רבותא קמ"ל ע"ש. ולרבא דמוקי לה כר"ע לא דייקינן אמאי לא תני נטמא אחת מן החלות כולן פסולות, כיון דמוקי לה כר"ע ואין הציץ מרצה על האכילות, ש"מ דבנטמא אחת מן החלות כ"ע מודים דהציץ מרצה, ומש"ה לרבא בין יצאת ובין נטמא אחת מן החלות אין השאר פסולות, ועדיין צ"ע. ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסהמ"ק (הל"ד) שכתב כל הזבחים שנטמא אפילו בשר וחלב אם זרק הורצה ועיין בפסחים פרק כיצד צולין (ע"ח ע"א) דמשמע דלמ"ד הציץ מרצה זורק אפילו לכתחלה, ואין כאן מקומו בזה. וממתני' קמייתא נמי משמע דנטמא הבשר לפני זריקה יש בו מעילה, דמשמע דוקא משום דאירעו כל אלו, היינו שלנה ושנטמאה ושיצאת אחר זריקה הוא דאין מועלין בו, דהיתה לה שעת היתר לכהנים, אבל נטמא או יצאה קודם זריקה מועלין בו, וזה דלא כמש"כ התוס' ז"ל במנחות (י"ב ע"א ד"ה הני מילי) לחד תירוצא דר' יהושע עדיפא מדר"ע, וס"ל דאפילו יצא כולו זריקה מועלת, ולא ראיתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל דין דפיגול ונותר וטמא דמתני' לענין קדשי קדשים.

דף ז.

תוספות בד"ה חישב לנשפכין בסוף דבריהם, דלמא הואיל ואין מצוה לאוספו הוי ליה הולך לאיבוד. עיין בתוס' בזבחים (י"ג ד"ה על מנת) ודבריהם שם מבוארים יותר, דמיירי שקיבל במקצת הדם, ומקצתו נשפך מן הכלי על הריצפה, והוליך הדם שנשאר בכלי, ובשעת הולכה חישב ע"מ ליזרוק הדם שנשפך חוץ לזמנו. ומה שכ' דאין מצוה לאוספו לא ידעתי טעמו של דבר, דלכאורה כשם שמצוה לקבל כל הדם כמו כן מצוה לאסוף הדם שנשפך מן הכלי, והוי מצי לפרש דמיירי בקיבל הדם בשתי כוסות והוליך האחד לזרוק וחישב על השני. אלא דלמ"ד כוס עושה חבירו שירים א"א לפרש כן, דאין זה בכלל נשפכין (בהא) [דהא] אזלי ליסוד וחשיבי אכילת מזבח, וגם פירושם ז"ל צ"ע אמאי קרי ליה נשפכין כיון דגם הדם השני ראוי לזריקה, והרמב"ם ז"ל השמיט להאי איבעיא דחישב לנשפכין ועיין במשנל"מ ז"ל בפרק י"ג מה' פסהמ"ק (ה"א).

שם גמרא אימא על העומד לאבוד ועל העומד לישרף, ופי' רש"י ז"ל היינו דלבסוף נאבד ונשרף, אף על גב דבשעת מחשבה לא הי' שום פסול. והוא תמוה, דמאי מהני מה שנאבד אח"כ כיון דבשעת מחשב' היתה בהכשר, וכבר חל עליו פסול מחשבה, ואולי כוונתו ג"כ כמש"כ התוס' (ד"ה אלא) כגון שזרק חתיכת בשר בפי כלב ועדיין לא אכלו, וגם ע"ז קשה דמיד שזרקו כבר נפסל בהיסח הדעת והוי בכלל אבוד. והרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' פסולי המוקדשים (ה"ח) כתב סתמא מחשבין על העומד לאיבוד ועל העומד לשרפה, ולא פירש מה הוא העומד לאיבוד, ונראה דעומד לאיבוד בשר שנפסל ביוצא או שנטמא מקצתו דמהני מחשבה לאכול מבשר הזה כזית, וזה דמי לחישב שיאכלוהו טמאים דמדמינן לה לבשר לפני זריקה דפסול הוא ואפ"ה מחשבין עלי', כדאיתא בסוף פ"ג דזבחים (ל"ו ע"ב) וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד שם (ה"ט) ואף על גב דיש לחלק בין שיאכלוהו טמאים ובין בשר פסול מ"מ מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאין חילוק, ולא דמי לאכילת פרים הנשרפים דלא הוי מחשבה, משום דהתם מתחלתן עומדים לשרפה, והוי כחישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול, אבל בשר שנפסל דתחלתו עומד לאכילה שפיר הוי מחשבה אפילו אחר שנפסל. ולפ"ז ע"כ צריך לפרש הא דאמר לי' רב אסי לר"י כבר לימדוני מחשבין על איבוד הוא מלתא באנפא נפשי', וכשיטת התוס', כיון דלמסקנא ג"כ מחשבין על פסול העומד לאיבוד א"כ ליכא לפרושי דלר' יוחנן פריך, דא"כ לא משני כלום, אלא ע"כ הא דרב אסי מלתא באפי נפשא היא, ובאבוד ממש ס"ד נמי דמחשבין, והיינו דפריך עלי' מאלל, ועדיין צ"ע היכי ס"ד דמחשבין על השרוף, דבר שאינו בעולם כלל.

שם גמרא, לא שנו אלא שיצא בשר אבל יצא דם אין זריקה מועלת. עיין בכ"מ (ה' מעילה פ"ג ה"א) מה שדקדק על דברי הרמב"ם ז"ל מה שכ' גבי דם נמי שיצא כולו, והדברים פשוטים דאי יצא מקצתו מיתכשר הזבח במה שלא יצא, וכן כתב הברה"ז ז"ל.

שם גמרא אמר ר"ש כשהלכתי לכפר פאני כו', ופריך ר"ל בבת אחת אין בזא"ז לא, משמע דבזא"ז היינו אם זרק דמו של אחת קודם שחיטת השני' או קבלתה אז מועלין בשני'. וקשה לי הא ר"ש אית לי' (פסחים צ"ז ע"ב) כל חטאות מתות, ואפילו הפריש לאחריות ורועה לית לי' כלום, א"כ אמאי מועלין בשני', הא תנינן (לעיל ג' ע"א) חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין, ועוד דאפילו לרבנן יש להקשות, דלדידהו נמי אם נתכפר בשאינו אבודה האבוד' תמות, והכא לא מחלקינן כלל איזה מהן זרק תחלה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג (ה' מעילה פ"ג ה"ו) דאין חילוק ביניהם, ואין לומר כיון דמחיים לא הוי בדילי מינה הוי כקדשים שמתו דיש בהן מעילה מד"ס, דכיון דלאיבוד אזלי הוי ככל חטאות המתות, ובשלמא אי נימא כפירש"י ז"ל דדוקא בנשחטו בבת אחת, אבל אם נשחטו בזא"ז אף על גב דדם שניהם עומדין ליזרק אינה מוציא את חברתה מידי מעילה, אפשר לומר כיון דגם השני' היתה ראויה לזריקה קודם כפרת הראשונ' לא הויא בכלל חטאות המתות, ומש"ה מועלין בה, אבל אם נפרש כפי' שני דהתוס' ז"ל (ד"ה לא אמר) דבזא"ז היינו שיזרק הראשונ' קודם קבלת השני', א"כ ודאי הוי לשני' דין חטאת המתה ואמאי מועלין בשני'.

שוב ראיתי בזבחים סוף פרק השוחט והמעלה (קי"א ע"ב) [דפירש"י שם ד"ה כשם] הא דאין מועלין בשני' הוא משום חטאות המתות וכבר הקשו התוס' ז"ל שם (קי"ב ע"א ד"ה אלא) על דבריו, וכתבו הם ז"ל דכיון דנשחטה קודם כפרה לא הוי בכלל חטאת המתה, אלא דקשה לי ע"ז מהא דפליג רבנן ור"א בר"ש גבי חטאת בע"מ (תמורה כ"ב ע"ב), וס"ל דאפילו שחטו קודם כפרה לאחר כפרה אסור הוא משום חטאת המתה, ואפילו רבנן לא פליגי אלא בבע"מ שנפדה, דחולין הוא, אבל בקדשים אפילו רבנן מודו דנאסר אפילו אם נשחט קודם כפרה, ועיין בחי' בתמורה הארכתי שם בענין זה. ועיין שם בזבחים (קי"א ע"ב) במתני' דתנן התם שחט הראשונה בפנים והשני' בחוץ פטור משום שחוטי חוץ, ולפי' התוס' דאפילו שחטן זא"ז יכול להתכפר בשני' א"כ אמאי פטור על השני' משום שחוטי חוץ, כיון דחזיא לפנים, וע"כ משמע מזה דמיד אחר שחיטת הראשונ' נדחית השני' משום חטאת שכיפרו בעלי', וא"כ פשיטא דאין דמה פוטר את בשר חברתה, כיון דלא איחזי כלל. ואפשר לומר דלאו דוקא שחט שני' אחר שחיטת הראשונה לחוד, אלא כגון ששחטה אחר זריקת הראשונ' או אחר קבלתה, וגם בזה כבר הארכתי שם בתמורה.

שם גמרא, והרי דמן מונח בכוסות כו', והקשה הברה"ז ז"ל מכאן למ"ד היתר זריקה או היתר אכילה שנינו א"כ אמאי מועלין בהן, הא כבר היה להם היתר זריקה, ותי' הצ"ק ז"ל דהכא שאני כיון דשניהם עומדין לזרוק א"א לומר כל העומד לזרוק כזרוק דמי, כיון דאין ידוע ממי יזרק. ולכאורה אין בהם מעילה ממ"נ אי עומד לזרוק הוא הרי הוא כזרוק דמי, ואי עומד לאיבוד ג"כ אין בו מעילה, ויש לדחות, ומ"מ לפי' התוס' לעיל דמ"ד היתר זריקה שנינו לאו מטעם כל העומד ליזרק אתינן עלה אלא מכיון דראוי לזריקה יצאו מכלל קדשי ה', א"כ לכאורה ה"נ ל"ש. ואפילו לפי מאי דכתיבנא לעיל דלרבנן דר"ש ודאי בעינן היתר אכילה אכתי תיקשי הכא, דהא ר"ש קאמר הכא דאם שניהם מונחין בכוסות דמועלין בהן, ומש"כ הצ"ק דמעילתן מספק הוא, ור"ע לטעמיה דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי הוא דבר רחוק, וגם בלא"ה אין כאן מעילה מה"ת בשניהם, וצ"ע.

ומסוגין נראה להביא ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ג ה"א) דמעילת כל הפסולין אינן אלא מדרבנן, וגם בשר שיצא בכלל כל הפסולין הוא, ואין מועלין בהם אלא מדרבנן, דאי נימא דמה"ת מועלין בהן א"כ מה הביא ר"ע ראיה מהא דדם הראשונה מוציא את בשר השניה מידי מעילה לבשר שיצא, דלמא שאני התם דאין מעילת השניה אלא מדרבנן, דהא חטאת שניה ודאי אם עלתה תרד, כדמוכח מהא דפטרינן עליה אם עשאה בחוץ, אבל בשר היוצא אי נימא דמועלין בו מה"ת שמא אינו מוציאו מידי מעילה זריקה שלא כתיקונה, אלא ש"מ דגם בבשר שיצא חוץ למחיצתו ג"כ אין בו מעילה אלא מדרבנן, ושפיר מדמי ר"ע בשר היוצא לבשר חטאת השניה. אלא דקשיא מכאן לרב יוסף דאמר לעיל (ב' ע"ב) קדשים ששחטן בדרום אם עלו לא ירדו, והוכיח כן ממתניתין קמייתא דתנן דמועלין בו, דהתינח בחטאת ששחטה בדרום, אבל הכא גבי חטאת השניה דתנן בה דמועלין מאי איכא למימר, דהא חטאת זו ודאי אם עלתה תרד, ומכאן נראה דלמסקנא לרב יוסף נמי כל המעילות של הפסולים אינן אלא מדרבנן כמו לרבה, ודו"ק היטב.

דף ז:

גמרא אלו הפריש שתי אשמות לאחריות ושחט שתיהם וקדם והעלה אימורין של אחד מהם קודם זריקה אי אתה מודה שאם עלו ירדו. ופירש"י ז"ל ואח"כ נזרק דמו של האחר, וכן פירשו התוס' ז"ל, וקצת קשה לפ"ז למה ליה להש"ס להביא מהא דאמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו, והא דעולא ע"כ אתי לאשמעינן דלא ירדו קודם זריקה, דלאחר זריקה פשיטא דלא ירדו, ואי כפירש"י ז"ל דר' יוחנן לאחר זריקה מיירי בלא הא דעולא הוי מצי להוכיח דלאו גוף אחד הם, מדירדו לאחר זריקה ש"מ דלאו גוף אחד הם, ועוד דלענין מאי אמר ר' יוחנן כלל שקדם והעלה האימורין קודם זריקה, ולמה לא הביא ראיתו מאם העלן אחר זריקה מזה שלא זרק דירדו, אלמא דלאו גוף אחד הם, אלא ע"כ לאחר זריקה פשיטא דירדו, כיון דכבר נדחה השני, ועיקר הוכחתו הוא מהא דירדו קודם זריקה, אף על גב דבשאר אימורין לא ירדו, וה"נ עדיין לא נודע מי הוא אשר יכשר ואפ"ה ירדו, ש"מ דלאו גוף אחד הם, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (ה' פסוהמ"ק פ"ג הי"ג) שכ' סתמא דאם העלה אימורין של אחד מהן קודם זריקה הרי אלו ירדו, משמע דמחויב להורידן מיד קודם זריקה, ועיין בדברי הראב"ד ז"ל שם, ולפמש"כ נראין דברי הרמב"ם ז"ל נכונים ודו"ק.

תוספות בד"ה הא ממונא דבעלים הוא כו' ונראה דלא פריך אלא למ"ד היתר אכילה שנינו, דלמ"ד היתר זריקה, ולאחר זריקה היינו שנראה לזריקה, א"כ מאי פריך הא ממונא דבעלים עכ"ל. ונראה מדבריהם ז"ל דס"ל דבקדשים קלים נמי שייכא האי פלוגתא דהיתר אכילה או היתר זריקה, וכבר כתבתי לעיל במכילתין דלענ"ד ברור ופשוט דבק"ק כ"ע מודים דהיתר אכילה בעינן, ואין מועלין באימורין עד אחר זריקה ממש, ולא מיקרי קדשי ה' אלא כשראוין להעלותן למזבח, ואדיוקא דרישא שפיר יש לומר כדבריהם ז"ל, אבל בלא"ה משמע ממתני' דדין הוצאה מידי מעילה הוא אחר זריקה ממש, דומיא דחיוב פיגול ונותר וטמא, ובמתני' משמע דחלין בבת אחת הוצאה ממעילה וחיוב פיגול ונותר וטמא, וכמו דפיגול אינו חל עד אחר זריקה ממש ה"נ הוצאה ממעילה אינו אלא לאחר זריקה ממש, ודו"ק.

שם גמרא, אמר רבי חנינא ליוצאין ור"ע היא. ק"ק מכאן למאי דס"ד בזבחים למימר דר"ע דוקא באיתניהו גוואי הוא דפליג, אבל איתניהו אבראי גם ר"ע מודה דאין זריקה מועלת, א"כ א"א לאוקמא ליוצאין ואליבא דר"ע, והדרא קושיין לדוכתא הא ממונא דבעלים היא, אלא דנראה דהוי מצי נמי לאוקמא בנטמא הבשר אליבא דכ"ע, וכמו שהארכתי בזה לעיל, ואפשר לא ניחא ליה להש"ס לאוקמי בהכי, משום דא"כ לא קמשמע לן מידי, דפשיטא דאיסורא איכא אכל בשר שנטמא, אבל כי מוקי לה ביוצאין קמ"ל רבותא דלאכילה לא קאמר ר"ע, ודו"ק ואפילו למאי דבעי למימר דבאיתניהו גוואי פליג, מ"מ הבשר שיצא חוץ למחיצתו בשר (קדשים קלים) [קדשי קדשים] חוץ לעזרה ובשר ק"ק חוץ לירושלים אסור אף על פי שחזר לפנים.

הדרן עלך פרק קדשי קדשים.

תוכן העניינים

קרן אורה על מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה