אור ברסלב
קרן אורה על מעילה פרק חמישי › דף יט:

קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי

פרק חמישי · דף יט:

דף יט.

משנה, נהנה בשוה פרוטה בדבר אחר ופגם בד"א, עי' פירש"י ז"ל. ולדבריו ז"ל מלתא דפשיטא הוא, ולא איצטריך למילף מתרומה ועי' בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שפי' בענין אחר, והתוי"ט ז"ל הביאו, ועי' ג"כ בחיבורו.

שם משנה אין מועל אחר מועל כו'. עי' בתוס' ז"ל (ד"ה אין) שהקשו מהא דתניא בתוספתא גבי קרדום דכולם מעלו, והאריכו בזה בכמה מקומות, ושרש דבריהם הוא דהא דתנן דאין מועל אחר מועל בקדושת דמים, היינו היכא דיש בו הוצאה מרשות לרשות. אבל אם נהנה בו עצמו לא יצא לחולין אלא היכא דסבור שהוא של אחרים, וא"כ הוא מוציא מרשות לרשות ע"י הנאתו ואפילו אם נתכוין להחזירו לאחר תשמיש, וכמו שכ' התוס' בפרק השואל (ב"מ צ"ט ע"א ד"ה וחבירו) ובמנחות פרק המנחות והנסכים (ק"א ע"א ד"ה אף על גב) ובזה איירי סיפא דהתוספתא נתנה לחבירו כו', אבל היכא דבקע בקרדום אדעת שהוא שלו כיון דלא נתכוין להוציא מרשות לרשות לא יצא לחולין, ומש"ה גם השני כן הוא וכן השלישי וכולן מעלו, כן הוא מסקנת התוס' ז"ל בב"מ ובמנחות, ובמנחות שם הדברים מעורבים קצת ע"ש. ועיין במהרש"א ז"ל בב"מ שכ' דלהאי סברא שכ' שם דע"י שאלה לא נפיק כולה לחולין לא תיקשי מהא דתני בתוספתא בא חבירו ובקע כולן מעלו, לא הבנתי, דהא עכ"פ כל ימי השאלה נפיק לחולין, והשני לא מעל אלא דוקא אם החזירו, וכמו שכ' התוס' הכא, ועי' במנשל"מ פ"ו מה' מעילה (ה"ד) שהאריך קצת בזה.

והנה יש להבין טעמו של דבר, מנ"ל האי מלתא דלא יצא לחולין אלא ע"י הוצאה מרשות לרשות. ונראה משום דעיקר האי מלתא דיצא לחולין לא שמעינן אלא מדכתיב תמעול מעל, ואין מעילה אלא שינוי, וע"כ היינו משום דיוצא לחולין, דאל"כ אמאי מעל במוציא מרשות לרשות, כיון דבקדושתיה קאי. ולשיטת התוס' ז"ל לא בעינן שום הנאה במוציא מרשות לרשות, וע"כ אינו חייב אלא משום דמתחלל ויוצא מרשות לרשות. אבל היכא דהמעילה הוא משום הנאה לחוד לא שמעינן דתצא לחולין, וחיוב המעילה הוא משום ההנאה. אלא דלפ"ז מנ"ל דהיכא דהוא סבור שהוא של אחרים ונשתמש בו בעצמו דנמי נפיק לחולין, דלמא התם חיובא הוא משום דנהנה, דאפילו אם נתכוין לגוזלה ע"כ בעינן שיהנה. תדע דהא ר' מאיר ס"ל בקדושין (נ"ד ע"ב) דהקדש בשוגג אין מתחלל, ואליביה ליכא מעילה בהוצאה, ואפ"ה בנהנה מגוף הדברים מודה (דמועיל) [דמועל] אף על גב דלא נפיק לחולין, וכמו שכ' התוס' ז"ל בקדושין שם (ד"ה לא אמרו) ועי' שם במהרש"א ז"ל ובפני יהושע שם. וא"כ כל היכא דיש בו הנאה לא שמעינן דליפוק לחולין, ואלו הכא תנן דאפילו בכה"ג אין מועל אחר מועל, ובמעילה ראשונה יצא לחולין, וכן איתמר בכמה דוכתי בפסחים (כ"ז ע"א) גבי שריפת עצי הקדש, ובר"ה (כ"ח ע"א) גבי שופר של עולה, ובערכין (כ"א ע"א) גבי הדר בבית של הקדש.

ואף על גב דהתוס' ז"ל שם בב"מ ובמנחות כתבו דלדמות הא דהדר בו מעל להא דמשאיל קרדום של הקדש דלא יצא כולו לחולין הא לא אריא, דיש לחלק בין משאיל קרדום של הקדש להיכא שהקדישו בשעה שדר בו, דאפשר דמעל לפי כולו, משום דנעשה שואל שלא מדעת, וגזלן הוי, ואין כאן מקומו. עכ"פ שמעינן בכל דוכתא דגם אם נהנה יוצא לחולין, ומנ"ל. ועוד, אי נימא דעיקר ההוכחה הוא דיוצא לחולין ע"י מעילה מדמחייב אמוציא מרשות לרשות, א"כ לר"מ דאמר במזיד מתחלל, הא במזיד ליכא מעילה, ומנ"ל דמתחלל ויוצא לחולין. והתוס' ז"ל בקדושין (נ"ג ע"ב ד"ה אף במכר) כתבו דמקרא נפקא ליה מדכתיב תמעול מעל משמע דיוצא לחולין, וכבר תמה על זה הפני יהושע שם כיון דכל הפרשה בשוגג איירי היכי מצינן למילף מינה דבמזיד מתחלל, והוא ז"ל כתב דמסברא פשיטא ליה כיון דיוצא לחולין ע"י פדיון ה"ה דיוצא לחולין בדרך הוצאה, וכבר הקשה הוא ז"ל בעצמו על דבריו מהא דקדושת הגוף מתחלל במזיד אליבא דר"מ, ותירץ בדוחק שם, והתוס' בעצמן כתבו בערכין דאפילו נהנה ולא פגם יוצא לחולין, וכן משמע מהא דתוקע בשופר של עולה (ר"ה כ"ח ע"א) דקאמר רב יהוד' דיצא משום דיצא לחולין, ואף על גב דלא נתכוין לזכות בגוף השופר, אלמא דכל שנשתמש בהקדש ונהנה בו בתשמיש חול יצא לחולין בכל גוונא, ע"כ לא נתברר אצלי שיטת התוס' ז"ל בזה, ולא מצינו בש"ס דילן שום רמז לחילוקים אלו, ונראה בזה דעת הראב"ד ז"ל דהש"ס חולק על התוספתא.

ולהרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ו ה"ג) יש לו שיטה אחרת בישוב התוספתא עם הש"ס דילן, וכי הוא זה, דבדרך תשמיש לעולם אינו יוצא לחולין אפילו בקדושת דמים. והא דתנן רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב כולן מעלו איירי בקדושת דמים, וכן שתה בכוס של זהב, והא דאמרי' דאין מועל אחר מועל במוקדשין אלא [בהמה] וכלי שרת היינו בהקניהו לאחר במתנה או במכר, וע' בכ"מ מה שכ' בישוב דבריו, ושיטה זו נעלמה ממני לגמרי, כי לפ"ז לא הוזכר במשנה כלל הא דיש מועל אחר מועל בקדושת הגוף, כי כל הני גוונא דמתני' הכל הוא דרך תשמיש, ואפילו בקדושת דמים יש מועל אחר מועל, כמו רכב ע"ג בהמה או שתה בכוס של זהב או תלש מן החטאת, ומה שכ' המשנל"מ ז"ל דרבנן דר' נחמיה ס"ל דבכ"ש אין מועל אחר מועל היינו אפילו בדרך תשמיש, מהא דאמרינן דמתני' דלא כרבנן, ובמתני' לא תנן אלא דרך תשמיש, שתה בכוס של זהב או תלש מן החטאת הוא תמוה, דאטו כלי שרת לרבנן גרע מקדושת דמים לכ"ע, דבקדושת דמים דרך תשמיש יש מועל אחר מועל, ובכלי שרת אין מועל אחר מועל בתמיה. ועוד תמה אני על לשון הרמב"ם ז"ל בה' ה' (שם), שכ' קדשי מזבח אינו כן, ויש בהן מועל אחר מועל, כיצד תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש כולן מעלו, והא בכה"ג אפילו בקדושת דמים יש בהן מועל אחר מועל.

ולדעתי היה נראה דבקדושת הגוף אין בהן מעילה כלל כדרך הוצאה, משום דבכל מקום שהוא בקדושתי' קאי, מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לר"מ דאמר בשוגג אין מתחלל, דאינו חייב קרבן מעילה, משום דכל היכא דאיתי' בקדושתיה קאי, ומה אעשה שהרמב"ם ז"ל לא כתב כן ע"פ התוספתא (מעילה פ"ב ה"א), ועי' בהשגת הראב"ד ז"ל. ועוד קשיא לי על שיטת הרמב"ם ז"ל מהא דר"ה (כ"ח ע"א) דאמרי' בהדיא דע"י תקיעה בשופר יצא השופר לחולין, והדברים נפלאו ממני ולא אדע, ועי' מה שכ' לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל בדין שופר של עולה. ומהא דמדמינן (פסחים כ"ז ע"ב) (בה"ה) עצי שלמים למזיד, וכי היכי דבמזיד אינו מתחלל ה"נ בעצי שלמים דלית בהו מעילה לא נפיק לחולין, משמע נמי דטעמא דיוצא לחולין הוא משום דחייב קרבן מעילה, וכל היכא דחייב קרבן יוצא לחולין, והדברים צ"ע יותר בסוגיא דפרק האיש מקדש (קידושין נ"ב ע"ב) בפלוגתא דר"מ ור"י, כי סוגיא עמוקה היא שם.

שם גמרא, מ"ט דתנא קמא, דכתיב באיל האשם, יש לדקדק למה לי קרא להכי, הא מסברא נמי לא נפיק קדושה בכדי, כיון דאין לו פדיון, וכמו שכ' התוס' ז"ל (ד"ה מאי טעמא) בהדיא דבדבר שאין לו פדיון לא יצא לחולין ע"י מעילה, וא"כ בבהמה דפשיטא לן דאין לה פדיון כשהיא תמימה פשיטא נמי דיש מועל אחר מועל, ואינו יוצא לחולין ע"י מעילה ראשונה. והתוס' ז"ל (שם) פירשו באמת דקרא דבאיל האשם לא איצטריך לגופיה דבבהמה יש מועל אחר מועל, דמסברא ידעינן לה, אלא אתא לדיוקא דבכלי שרת אין מועל אחר מועל, ויוצא לחולין גם ע"י מעילה, כי היכי דיוצא לחולין ע"י פדיון. ור' נחמיה יליף בק"ו דיש בכלי שרת מועל אחר מועל, אבל מודה דיש להם פדיון. וקשיא לי על שיטה זו, דא"כ ע"כ צ"ל דבכלי שרת ליכא אלא קדושת דמים, וא"כ (הא דק"ל) [הדרא קושיא לדוכתא] למה לי קרא דבאיל האשם למעוטי דאין בהן מועל אחר מועל, כיון דלא קדישי אלא קדושת דמים מהיכא תיתי למימר דיש בהן מועל אחר מועל, ואי משום דלא נילף בק"ו, הא גופא קשיא היכי ילפינן לה בק"ו אם אחרים מביא לידי קדושה כו', הא חזינן דקדושת אחרים חמירי מקדושתה. דאחרים שבאו מקדושתן אין להן פדיון, וקדושת עצמה יש לה פדיון.

והנה בפרק המנחות והנסכים (מנחות ק' ע"ב) תנן המנחות שנטמאו עד שלא קידשם בכלי יש להם פדיון, ופליגי התם בטהורין אם נפדין, חד אמר דטהורין נמי נפדין, וחד אמר דטהורין אין נפדים, ופריך למ"ד דטהורין נמי נפדין מסיפא, דתנן העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון, בשלמא עופות קדושת הגוף הם, אלא עצים ולבונה וכלי שרת אמאי לא יפדו. ופירש"י ז"ל דכלי שרת אין בהם קדושת הגוף, דמכשירי קרבן הן, אלא ש"מ דטהורין אין נפדין, והני כטהורין דמו. ומשני לעולם טהורין בעלמא נפדין, והכא שאני משום דלא שכיחי. משמע מזה דפליגי בזה אם יש לכלי שרת פדיון מן התורה, למ"ד טהורין ניפדין הא דכלי שרת דאין להם פדיון הוא מדרבנן בעלמא משום דלא שכיחי, אבל למ"ד טהורין אין נפדין ה"ה בכלי שרת דאין להם פדיון מה"ת. אלא דלכאורה נראה דגם מ"ד טהורין אין נפדין היינו נמי מדרבנן לחוד, כיון דעדיין לא נתקדשו בכלי, ואין עליהם אלא קדושת דמים למה לא יהיה להם פדיון מה"ת. אבל ממה שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' ערכין (ה"ז) דהא דמתפיס תמימים לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם הוא מה"ת, דכל הראוי למזבח אין לו פדיון להוציאו מידי מזבח, משמע דהא דטהורין אין נפדין הוא ג"כ מד"ת, דמדמינן לה התם בפרק המנחות והנסכים אהדדי. ועיין במשנל"מ ז"ל שם (ה"ה) שהקשה על הרמב"ם ז"ל מהא דאמרי' התם במנחות דטעמא דאין יוצאין מידי מזבח הוא משום דלא שכיחי, ומדרבנן בעלמא. ולדידי לא קשיא, דזה אינו אלא למ"ד טהורין נפדין, אבל למ"ד טהורין אין נפדין מה"ת קאמר, וכן משמע מהא דקאמר ר' אושעיא התם כולן טהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה, שנאמר מחטאתו על חטאתו, משמע דבשאר מילי מה"ת אין נפדין.

וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' איסורי מזבח הלכה ד' שכתב הסלת והיין והשמן והעופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון, שנאמר והעמיד והעריך, יצאו אלו שאינן בהעמדה והערכה. וצריך לדקדק על מה כתב להאי טעמא דוהעמיד והעריך, אי על סלת ויין ושמן הא קדושת הגוף נינהו, כמו שכ' (שם ה"ה) בד"א שנפסלו אחר שנתקדשו בכלי, ואי אעצים ולבונה אפילו קודם שנתקדשו בכלי אין להם פדיון, דכטהורין דמי, כדאמרי' בהדיא בש"ס שם, ועיין בלח"מ ז"ל שם, ולא הבנתי דבריו ז"ל. וצ"ל דהוא ז"ל כתב לקרא דוהעמיד והעריך להיכא דנפסלו בחסרון, דהוי כבע"מ, והוה אמינא דיפדו אפילו אחר קדושת כלי, ע"ז קאמר דאינן בהעמדה והערכה ולא נאמר בהן פדיון, וכ"כ בפ"ה מה' ערכין (ה"ט). אלא דלפ"ז קשה מאי דאמרי' שם במנחות (ק"א ע"א) דמכלי שרת לא אשכחן דיוצא לחולין. ולפי הנ"ל תיפוק ליה דבלא"ה לא נאמר פדיון במנחות, ועיין פירש"י ז"ל שם (ד"ה דמכלי) שכ' דאפילו בבהמה לא אשכחן פדיון לאחר שנתקדש בכלי שרת, ולא משמע כן בחולין דף ל', ע"ש היטיב, ובלא"ה לשון הש"ס שם צריך ישוב. עכ"פ אחר כל הנ"ל נראה לי דמ"ד טהורין אין נפדין היינו מה"ת, כיון דחזו למזבח, וכן משמע מהא דפרכינן התם (מנחות ק"א ע"ב) לר"ש דאמר פיגל במנחה שלא היתה לה שעת הכושר אינו מטמא טומאת אוכלין וליפרקינהו, הניחא למ"ד טהורין אין נפדין ע"ש. ואי נימא דמ"ד טהורין אין נפדין היינו נמי מדרבנן א"כ גם לדידיה תיקשי הא יש לה שעת הכושר מה"ת, אלא ודאי משמע דמה"ת אין נפדין, ולפ"ז גם כלי שרת אין להם פדיון מה"ת, ונמצא כי פדיון כלי שרת היא פלוגתא דאמוראי. והשתא לשיטת התוס' ז"ל תיקשי מת"ק דר' נחמיה דאמר דאין מועל אחר מועל בכלי שרת, וע"כ לדידיה יש להם פדיון, וכשיטת התוס' ז"ל. (למ"ד טהורין אין נפדין).

וראיתי אחר העיון לדון עוד בדבר החדש, דממשמעות הסוגיא דמנחות נראה דהא דחשבינן כלי שרת שנטמאו כטהורין ואין להם פדיון היינו משום דיש להם טהרה במקוה, וזה לא שייך אלא בנטמאו, אבל אם אירע בהן פסול אחר, כגון שניקבו או שנשברו ואין להם תקנה שפיר יש להם פדיון, ועפ"ז נתישב לי קושיא א', על הא דתניא בקדושין (נ"ד ע"א) כתנות כהונה שבלו מועלין בהם, וקשיא לי אמאי מועלין בהן, מידי דהוי אקדשים שמתו דאינן מועלין בהן מה"ת כיון דלא חזו לשום דבר, ולא מיקרי קדשי ה', ולפי הנ"ל ניחא, דכיון דיש להם פדיון שפיר מיקרי קדשי ה', ואיפשיטא לי בזה מה שנסתפק המשנל"מ ז"ל (ה' מעילה פ"ה הי"ד) לענין כלי שרת שניקבו אם יש בהן מעילה, ולפי הנ"ל ודאי יש בהן מעילה כיון דיש להם פדיון.

אבל הרמב"ם ז"ל אינו אומר כן, דבהדיא כתב (ה' איסורי מזבח פ"ו ה"ד) דאפילו נפסלו אין להם פדיון, וכן משמע מהא דבגדי כה"ג טעונין גניזה (יומא י"ב ע"ב), ואין מועיל בהן פדיון, ואף על גב דיש לדחות ולומר דגזירת הכתוב בבגדי כה"ג מקרא דוהניחם שם, אבל עוד מבוארין הדברים בפ"א מה' כלי המקדש (הי"ג) דכל כלי שרת אין יוצאין מידי קדושתן לעולם, וכן משמע בזבחים סוף פרק המזבח מקדש (פ"ח ע"א) דאמרי' התם סכין מטרפת היתה במקדש וגנזוה, ולא פדוה, אלמא דלית בהו פדיון לעולם. ונראין הדברים אחרי העיון, כי ודאי אלו הכלים שנשתמשו בהן בקודש קדשי קדושת הגוף ואין להם פדיון לעולם, וכמו שמשיחה קידשתן בימי משה קדושת הגוף, כמו כן העבודה מחנכתן לדורות ליקדש קדושת הגוף, וכן פירש רש"י ז"ל בהדיא בשבועות (ט"ו ע"א ד"ה משיחתן) דהחינוך היא לקדש קדושת הגוף, ואז אין להם פדיון ככל קדושת הגוף, לבד מבהמה בע"מ דאמרה תורה שתפדה. ומתני' דמנחות איירי נמי בהני שכבר נתקדשו, וע"ז אמרו הטעם שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, אלא דאם נימא דמתני' לא מיירי אלא דוקא בשכבר נתקדשו א"כ אמאי לא ערבינהו בהדי רישא, אלא ש"מ דבהני אפילו נטמאו קודם קידוש אין להם פדיון, וכמו דמפרש הש"ס דלאו בני קבולי טומאה נינהו וכטהורין דמו, אי משום דלא שכיחי למ"ד טהורין נפדין. ומאי דאקשינן בכתנות כהונה שבלו לא קשיא, משום דעדיין ראוין הם לעשות פתילות למנורה, כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בה' כהמ"ק (פ"ח ה"ה).

וראיתי להתוס' ז"ל בקדושין (נ"ד ע"א ד"ה בכתנות) שהקשו שם איך בגדי כהונה מתחללין הא בכלל כלי שרת הם, ובכלי שרת יש מועל אחר מועל, ותירצו דמיירי בחדשים. ולפי הנ"ל הדברים מוכרחי' דאפילו חדשים אין להם פדיון, וע"כ צ"ל בזה כדברי הריטב"א ז"ל דבגדי כהונה לאו בכלל כלי שרת הם. והשתא הדרא קושיא לדוכתא אמאי אין בהם מועל אחר מועל לת"ק, הא לאחר שנתקדשו ודאי אין להם פדיון. ועוד קשיא לי לשיטת התוס' ז"ל דכל היכא דאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל, א"כ הא דאמרי' בגמ' איכא בינייהו עצים, לת"ק אין בהם מועל אחר מועל, וא"כ יש להם פדיון ג"כ, זה תמוה, חדא דלישנא דר' דקאמר כל שאין להם פדיון יש בהם מועל אחר מועל משמע דבפדיון לא פליגי, וכ"ע מודים דאין להם פדיון. ועוד דהא בהדיא תנינן התם במנחות דעצים אין להם פדיון, וכש"כ לאחר שנתקדשו בכלי שרת, הוא הקרדום, והתוס' בריש (מנחות) [אולי צ"ל המנחות והנסכים (שם ק' ע"ב ד"ה וכלי שרת)] כתבו דבאמת לרבנן נמי יש בהן מועל אחר מועל בכלי שרת ועצים מדרבנן כי היכי דאין להם פדיון מדרבנן.

וגם ע"ז קשה לי, דא"כ אמאי מוקמינן מתני' דוקא כר' נחמיה, לוקמא כרבנן, ומתני' מדרבנן קאמר. ובשלמא למ"ד עצים איכא בינייהו א"כ ע"כ ת"ק מיירי בדברים שיש בהן מועל אחר מועל מה"ת, דאי מדרבנן, הא בעצים נמי יש בהן מועל אחר מועל מדרבנן, דהא אין להם פדיון, ומש"ה לא מצי לאוקמא רישא כרבנן דר' נחמיה, אלא למ"ד קדשים בע"מ איכא בינייהו ע"כ איירי ת"ק נמי במעילה דרבנן, דהא לרבי נמי בקדשים שמתו אין בהן מועל אחר מועל. ועוד דלדבריהם דהא דאין להם פדיון בכלי שרת ובעצים הוא מדרבנן א"כ אמאי לא מוקים הש"ס פלוגתא דרבי משום דכרבנן ס"ל דבכלי שרת אין מועל אחר מועל, והיינו דקאמר כל שאין להם פדיון מה"ת הוא דיש בהן מועל אחר מועל, אבל כלי שרת דיש להם פדיון מה"ת אין בהם מועל אחר מועל. ולזה י"ל דלישנא דרבי כל שאין לו כו' משמע דאתי לרבויי ולא למעוטי. ועיין בפני יהושע בקדושין שהקשה על דברי התוס' שהבאתי למה להו לאוקמי בחדשים, הא בלא"ה רבנן דר' נחמיה פליגי וס"ל דאין מועל אחר מועל בכלי שרת, ושפיר מתחללין. ולא ידעתי מאי קשיא ליה, הא עכ"פ מדרבנן אין מתחללין, וכמו שכ' לעיל דבריהם במנחות.

ואחרי כל הנ"ל נראה לענ"ד איפכא, דודאי בדבר שיש לו פדיון לכ"ע אין מועל אחר מועל. כי פליגי בדבר שאין לו פדיון מה"ת, רבנן ס"ל דאפ"ה אין בהן מועל אחר מועל, משום דע"י מעילה שפיר מתחללין אפילו דבר שאין לו פדיון, וכי היכי דאמרי' בקדושין (נ"ה ע"א) דלר"מ דאמר במזיד מתחלל אפילו קדושת הגוף דבהמה מתחללת, וה"נ לר' יהוד' לענין שוגג אי לאו קרא דבאיל האשם הוה אמינא דאפילו בהמה יוצא לחולין ע"י מעילה, קמ"ל קרא דבהמה אינה מתחללת, אבל כלי שרת ס"ל דשפיר מתחלל ע"י מעילה, אף על גב דע"י פדיון אין מתחלל, ור"נ יליף בק"ו דכלי שרת נמי אין מתחלל גם ע"י מעילה, אבל שאר דברים שאין להם פדיון, כמו עצים לרבנן דר', כיון דלאו קרבן הם אף על גב דאין להם פדיון מה"ת מ"מ ע"י מעילה מתחללין, ורבי מוסיף ואמר כל דבר שאין לו פדיון, ואתי לרבות גם עצים דקרבן הם לדידי בכולן יש בהן מועל אחר מועל, אבל כל מיני קרבן לבד מעצים גם לת"ק יש בהן מועל אחר מועל, כמו העופות והיין והשמן והלבונה, וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מעילה (ה"ה). והא דתנן בהמה לאו דוקא, ועיין בפרק (ט"ו) [ט"ז] (הי"ג) מה' מעשה הקרבנות שכ' הרמב"ם ז"ל דאם אמר הרי עלי עצים יוכל להביא דמים. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דזה תליא בפלוגתא דרבי ורבנן, ולרבנן דלאו קרבן הן יש להם פדיון, והוא נגד סוגיא דמנחות (ק' ע"ב) דתנן בהדיא דעצים אין להם פדיון, וכמבואר לעיל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (ה' איסורי מזבח פ"ו ה"ד) להדיא, וכן משמע ממתני' דבפדיון לא פליגי, ולכ"ע אין להם פדיון.

וע"כ צ"ל דדוקא בתחלת הפרשה יכול להביא דמים, אבל לאחר שכבר הפריש העצים תו אין להם פדיון, והיינו דלא ניחא לרב פפא בהאי שינויא דרבא, משום דס"ל דלרבנן נמי כקרבן הן, כיון דאין להם פדיון. וע"כ היינו משום דנהי דלאו קרבן גמור הם מ"מ הם כקרבן לענין קצת דברים, וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל לענין אם נמצא בו תולעת דהוי כבע"מ. כללא דמלתא בכל הני דראויין להקרבה יש בהן מועל אחר מועל, ואפילו מנחות ונסכים שלא נתקדשו עדיין בכלי לפי מאי דקי"ל דטהורין אין נפדין זהו הנראה לענ"ד. ועי' בצ"ק ריש פרק המנחות והנסכים (ק' ע"ב) מה שכ' שם על דברי התוס' בד"ה וכלי שרת, ול"נ כמה שכ', ועיין בתוי"ט ז"ל פרק המנחות והנסכים מה שכ' בזה ודו"ק.

שם תוספות בד"ה מאי טעמא, בסוף דבריהם כתבו ובאיל האשם מיבעי ליה לדרשא אחריתי ע"ש. ולפי מה שכ' לכ"ע איצטריך קרא דבאיל האשם לגופיה דאינו יוצא לחולין ע"י מעילה, אבל עוד ילפינן מיניה בב"ק פרק הגוזל עצים (קי"א ע"א) דהביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא, שנאמר באיל האשם (ואפילו) [ואפשר] דלר"מ דאמר בשוגג אין מתחלל כלל אפילו קדושת דמים, ובמזיד מתחלל אפילו קדושת הגוף, לדידיה לא איצטריך קרא דבאיל האשם לענין מעילה, דהא אפילו בקדושת דמים יש מועל אחר מועל. ויש לדקדק קצת, לפי מה דדריש הכא מבאיל האשם דיש מועל אחר מועל באיל האשם, א"כ אמאי לא ילפינן מינה דיש מעילה בחטאות ואשמות, ובתמורה (ל"ב ע"ב) אמרינן דמכל חלב ילפינן להו.

תוספות בד"ה קדשי מזבח תמימים ונעשו בע"מ כו'. וכתב הבה"ז ז"ל דלפירושם לא גרסינן בדרב פפא ועבר ושחטן, אלא אפילו לא עבר ושחטן פליגי, לרבי חמירא קדושתן דבעו העמדה והערכה, ומש"ה יש בהן מועל אחר מועל אפילו מחיים, ורבנן ס"ל דלא בעי העמדה והערכה וקיל פדיונן וקדושתן מש"ה אין בהן מועל אחר מועל, והפי' הזה תמוה הוא, לא מיבעי לגירסא זו דגרסינן בדברי רבי כל דבר שאין לו פדיון ודאי ליכא לפרושי הכי, דהא בע"מ יש לו פדיון, אלא אפילו לגירסא דכל דבר שיש בו פגם ג"כ קשה, דהא בע"מ חשיב לה במתני' לעיל דבר שיש בו פגם. ועוד הא קדשי בדק הבית ודאי היו בכלל העמדה והערכה ואפ"ה אין בהן מועל אחר מועל, ולרבנן נמי, אם לדידהו קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, וכי משום קולא היא זו, מטעם דלא אלים קדושתיה. והעיקר נראה פירש"י ז"ל דבעבר ושחטן פליגי, ומועל אחר מועל דרבי מדרבנן הוא, דלאחר מיתה אין בהן מעילה מה"ת, וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה, ויש קצת חסרון בדבריו ז"ל שם, אבל קודם שחיטה פשיטא דלכ"ע אין בהם מועל אחר מועל משום דאית להו פדיון, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מעילה הלכה ו'. ולא הבנתי מה שהקשה התוי"ט ז"ל פסקי הרמב"ם ז"ל אהדדי, האמור בה' מעילה וכנ"ל עם האמור (בפ"ד) [בפ"ה] (ה"ה) מה' ערכין שפסק דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, ואיני רואה שום סתירה בזה, ופסק כחכמים דתמורה (ל"ב ע"ב) וכר' יוחנן, דו"ק והבן. וכבר הערתי בזה בתמורה, ועי' במשנל"מ ז"ל שם ובפ"א מה' איסורי מזבח (ה"י) בלח"מ, ובמשנל"מ ז"ל שם, ותוס' חדשים במשנתינו, ודו"ק היטיב.

שם משנה, נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל, נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, ופריך הש"ס מה לי הוא מה לי חבירו, ומשני הכא בגיזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן, ושיטת התוס' ז"ל בזה דאם לא היה גיזבר היה מועל תיכף בשעת לקיחתו מן ההקדש ע"מ לגוזלה ולהוציאה מרשות ההקדש, אף על פי שלא נהנה ממנה כלום, והיינו דפרכינן נמי בסיפא כיון דשנייה מעל, ומה לי דר או לא דר, כי מיד שבנאה בתוך ביתו וסיתתה ועשה בה שינוי ממילא הוציאה מרשות הקדש אף על פי שהוא גיזבר. ומשני כגון שהניחה ע"פ ארובה ולא עשה בה שום שינוי, דמה שחיברה אל הבנין לאו שינוי הוא, ולא יצתה מרשות הקדש על ידי זה, ומש"ה בעינן שידור תחתיה בשוה פרוטה, ועי' תוס' בב"ק דף כ' (ע"ב ד"ה והוא). אבל כבר הארכתי בזה לעיל דלענ"ד ליכא שום מעילה בלא הנאה, ואפילו אם נתכוין לגוזלה, וכן מוכח ממתני' דאין מועל אחר מועל דמיירי בנתכוונו לגוזלה, כמו שכ' התוס' ז"ל בקדושין (נ"ה ע"א ד"ה אין מועל), ואפ"ה בעינן רכב על בהמה או שתה בכוס של זהב, וכן מוכח מהא דשופר של עולה (ר"ה כ"ח ע"א) דלא אשכחינן טעמא דיוצא בו אלא משום דיוצא לחולין ע"י תקיעתו, ורבא פריך עליה כי קא תקע באיסור קא תקע, ולשיטת התוס' ז"ל הא בנתכוין לגוזלה מיד בלקיחתו יוצא לחולין, וכי תקע בהתירא תקע. ולשיטת התוס' ז"ל ע"כ מיירי התם בנתכוין לגוזלה, דבלא"ה אינו יוצא לחולין, כמו שהארכתי לעיל בשיטתם, ועי' בזה בתוס' בחגיגה מה שכ' שם (י' ע"ב ד"ה משקל).

ע"כ אני אומר כי בשביל כל הנ"ל אחז לו הרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בפי' משנה זו, דמאי דפריך הש"ס מה לי הוא מה לי חבירו, היינו אמאי לא ימעול גם חבירו באבן הזאת. ומוקי לה כגון שנתנה לחבירו במזיד, דלא יצא לחולין בנתינה לחבירו, ע"כ גם חבירו בדין הוא שימעול, ומשני בגיזבר המסורות לו אבני בנין, היינו דהראשון חזר ונתנה ליד הגיזבר שהיו אבנים מסורות לו בתחלה, ומש"ה לא חשיבה הנאה מה שנתנה, אבל אם נתן לאחר גם השני מעל, כי נהנה בקבלת המתנה, אך לא ידעתי לחלק מ"ש דאם הוא לקח לעצמו מן ההקדש לא מעל משום דעדיין לא נהנה, וזה לא חשיב הנאה מה שלקח ההקדש לרשותו, ומ"ש חבירו דמעל מטעם הנאת קבלת המתנה לבד.

ולענ"ד הא דאיתמר בכל דוכתי דכולן מעלו היינו כל אחד לאחר שנהנה ונשתמש בו. ועוד קשה לשיטתו איזה מעילה שייך במזיד, כיון דלא יצא לחולין ולא הפסיד להקדש. וצ"ל דעכ"פ צריך לשלם דמי הנאתו שנהנה זה מהקדש, וכן כתב הוא ז"ל בריש הל' מעילה (פ"א ה"ג) המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם, וה"ה מה שנהנה בלא פגם, ועי' ב"ק דף כ' (ע"ב) ובזה הדרך פי' נמי להא דרב, כגון שהניחה ע"פ ארובה, משום דאם בנאה וחיברה בתוך ביתו הרי נהנה שהוסיף על בנינו ומעל מיד. ולפ"ז משמע לי דהא דתנינן לעיל (י"ט ע"ב) תלש מן החטאת מעל, לא בתלישה לחוד הוא דמעל, אלא בעינן שנהנה מן הצמר בשוה פרוטה, ויתישב בזה מה שהקשו בס' יום תרועה גבי שופר של עולה שפירשו דמיירי בתלשו מחיים, והקשה הוא ז"ל הא מעל בשעת תלישה, ולפי הנ"ל ניחא, דלא מעל בתלישה לחוד, אלא בעינן שיהנה ג"כ. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע כן, שכתב (ה' מעילה פ"ו ה"ה) בתלש מן התמימה חייב בהנאה לחוד בלא פגם, משום דאין עומדת ליפגם, ואי בעינן שיהנה בצמר אמאי לא בעינן נמי שיפגם בצמר, וי"ל דגם הצמר אינו עומד שיפגם, ומשום דאין לו פדיון, אלא דלפ"ז בבע"מ דבעינן שיפגום הבהמה משום דעומדת לפדות, וההנאה הוא מן הצמר, א"כ לא הוי הפגם וההנאה בדבר אחד, דומיא דקרע חתיכה מבגד הקדש ופגם בבגד ונהנה מן המטלית דפטור, משום דלא הוי פגם והנאה בדבר אחד (לעיל י"ח ע"ב), וצריך לעיין יותר בזה. וע' תוס' בחולין ובכורות (כ"ה ע"א ד"ה גוזז) שכ' דאפילו תולש מעולה תמימה אין אסור אלא מדרבנן, וכבר הערתי בזה בחי' בתמורה, ובזה הענין ראיתי בתוס' בכורות (כ"ו ע"א ד"ה התולש) שהקשו גבי שופר שיוצא לחולין על ידי מעילה משמע דיש להם פדיון, ואמאי הא בעינן העמדה והערכה, וזה הוא לפי שיטתם דכל שאין לו פדיון אינו יוצא לחולין ע"י מעילה, וכבר הארכתי בזה לעיל דלאו הא בהא תליא, ואף אם נאמר דאין פדיון לעצמות עולה מ"מ ע"י מעילה יוצאין לחולין, דלאו בכלל איל האשם הם, אלא דאם נאמר דאין להם פדיון כלל לעצמות עולה א"כ לא ימעלו בהם כלל, כיון דלא חזו וטעונין גניז', וע' בד' הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ב הי"ב) בזה בדין העצמות, ואין כאן מקומו, עכ"פ שיטת הרמב"ם ז"ל בהלכה זו נכונה מצד הסברא, אבל פשטא דשמעתא לא משמע כן כמו שהעירו המפרשים ז"ל, וכן בחגיגה סוף פ"ק (י' ע"ב) לא משמע כשיטת הרמב"ם ז"ל, מהא דפריך התם מכדי מישקל שקלא מה לי הוא מה לי חבירו ע"ש ודו"ק.

תוכן העניינים

קרן אורה על מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה