קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי
פרק חמישי
שם גמרא, אמר רבא בלבושא מציעא ומלמלא. עי' פירש"י ז"ל ותוס' בזה, ומפי' המשניות נראה דהכי פירושא, דלבושא מציעא ומלמלא אין בו פגם כלל, ומש"ה מחייב ר"ע אפילו לא פגם, ורבנן ס"ל כיון דבגד אורחיה לפגום ולבלות אף על גב שלבשו בדרך שאין בו פגם מ"מ לא מעל עד שיפגום, ובעינן דוקא דבר שאינו עומד לפגום, כמו קטלא של זהב, ובהא הוא דמועלין בלא פגם, והוא פי' נכון, ותו לא תיקשי מסוגיא דלקמן.
תוספות בד"ה ואומר וימעלו כו'. עי' בדבריהם ז"ל, ונראה מדבריהם דאם קנה חפץ מדמי הקדש לא יתחייב מטעם הנאה מן ההקדש, אלא משום שינוי רשות, ונפק"ל מעבודת גלולים דשינוי מרשות לרשות מעל גם בלא הנאה, וכן המשאיל קרדום לחבירו, ולרב הונא (ב"מ צ"ט ע"א) דוקא בקע בו, ולר"א שם אפילו בלא ביקוע קנה השואל ומעל המשאיל. ועפ"ז הקשו לקמן בסוגין אמאי קאמר דפטורא ילפינן מעו"ג, והא חיובא נמי ילפינן, לחייב המוציא מרשות לרשות אפילו בלא הנאה. ולא הבנתי, דבכל הני הנאה נמי איכא, דבקונה חפץ יש לו הנאה בחפץ שקנה, ונמצא פוגם ונהנה מדמי הקדש, וכן המשאיל קרדום לחבירו טובת הנאת השאלה נחשב להנאה, וכן איתא להדיא בפרק השואל (שם) מעל לפי טובת הנאה, וזה הכלל הוא במעילה דאין מועל בלא הנאה, או הנאתו או הנאת חבירו, ולא ילפינן מעו"ג אלא דבעינן פגם בדבר שיש בו פגם, ויתר פרטי דיני מעילה יתבאר לפנינו בעז"ה.
דף יח:
גמרא, אין לי אלא אוכל ונהנה, בדבר שאין בו פגם מנין כו', מלשון רש"י ז"ל נראה דלא הוי גריס לה הכי, אלא הכי גריס אין לי אלא אוכל ונהנה, אכילתו ואכילת חבירו כו' מנין, וכן נראה דדבר שאין בו פגם מסוטה ילפינן, כדאמרי' לקמן.
תוספות בד"ה אכילתו ואכילת חבירו כו'. דעת התוס' ז"ל בזה הוא דוקא אם האכיל את חבירו ונתן לתוך פיו, דליכא לפרושי אכילת חבירו ע"י שליחות שצוה לו לאכול, משום דלא איתרבי שליחות אלא היכא דהחיוב הוא משום הוצאה מרשות לרשות, אבל מעילה הבאה ע"י אכילה אין זה מתחייב ע"י אכילת חבירו, דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, כדאיתא בקדושין (מ"ג ע"א) אבל אם האכילו בעצמו ונתן לתוך פיו חייב משום הוצאה מרשות לרשות, ויש לי לדון בדבריהם ז"ל, דמה אילו עשה שליח להאכיל לחבירו היה חייב, משום דהוציא מרשות לרשות ע"י שליח, וא"כ ה"ה כי צוה להשליח שיאכל השליח עצמו הרי יצא מרשות לרשות ע"י שליחותו.
וכתבו עוד דאפשר אפילו צוה לו לאכול נמי חייב, כגון שאמר לו טול ואכול, ומיד כשהגביה חבירו מעל הראשון משום הוצאה מרשות לרשות. וגם ע"ז קשה, דא"כ למה הוזכר כלל אכילת חבירו, כיון דחיוב המעילה הוא על שעת הגבהתו של חבירו, אלא ע"כ עיקר החיוב הוא משום הנאת חבירו, ואין זה ענין לשליחות כלל, אלא כל היכא שנפגם ההקדש ע"י הנאת אדם אף שלא ע"י עצמו אלא ע"פ צוויו חייב, דלא ממעטינן מתרומה אלא היכא שנפגם ע"י היזק ואיבוד, אבל היכא דנפגם דרך הנאה בין נהנה הוא ובין נהנה חבירו מעל הנותן.
ובקידושין (מ"ג ע"א ד"ה שלא) כתבו התוס' ז"ל ג"כ סברא זו דהחיוב הוא על הגבהת חבירו, אלא דקצת חילוק יש בדבריהם ז"ל, דהכא משמע דבעינן דוקא שיאמר טול ואכול, ומש"ה זכה בו בשעת הגבהתו, אבל אמר לו אכול סתם אינו זוכה בו אלא בשעת אכילה, והתם כתבו סתמא אם אמר לו אכול חייב על שעת הגבהתו. עוד כתבו התוס' שם והשליח לא ידע, ועי' מהרש"א ז"ל שם שכ' דגם אם ידע השליח בעה"ב מעל, כמו שהוכיחו התוס' ז"ל שם. והפני יהושע ז"ל השיג עליו, וכתב דלהכי כתבו התוס' דהשליח לא ידע משום דעיקר החידוש הוא מה שאין הנהנה מתחייב, וזה לא מצינו בכל מקום שיפטור הנהנה ויתחייב המהנה, ורבותא זו לא הוי אלא היכא דהנהנה ג"כ בר חיובא הוא, אבל אם הנהנה לאו בר חיובא הוא כגון שהוא מזיד בדין הוא שיתחייב המהנה. ואין דבריו מוכרחים, דלענין איסור הבא ע"י הנאה כמו חלבים ועריות אין חילוק, דאפילו הנהנה לאו בר חיובא הוא אינו מתחייב המהנה על הנאתו של זה, ובכל גוונא חידוש הוא במעילה דהמהנה חייב. ועוד לדבריו ז"ל אמאי לא מוקמי התוס' הכא אכילת חבירו כגון שהיה האוכל מזיד. ע"כ נראה לי דאפילו אם נאמר דהיכא דשלח שליח לקנות לו איזה דבר דההנאה היא של המשלח מתחייב המשלח גם אם השליח מזיד, מ"מ היכא דשלחו להנאת השליח, כמו הכא שצוה לו לאכול, וודאי אם אכל במזיד אין בו מעילה, דמזיד לא ניתן לכפרה במעילה, וכיון דהחיוב הוא על הנאת השליח והוא עשה במזיד אין כאן חיוב מעילה. אבל מפי' המשניות להרמב"ם ז"ל משמע דאכילת חבירו נמי חשיב הנאת המשלח, מה שעשה עמו חסד וכיבד את חבירו זה חשיב הנאתו בזה, וא"כ בכל גוונא מעל, ודו"ק.
שם גמרא בברייתא אמרינן ג' פעמים ואפילו לזמן מרובה, ולא ידענא לחלק בין זמן מרובה ביום א' או בכמה ימים או כמה שנים, ולמה מחלק לה הברייתא לג' בבי, ובכריתות (י"ח ע"ב) מייתי לה צירוף היום ומחר ולאחר ג' שנים כולא בחד בבא. והכא נראה דלזמן מרובה דבבא קמייתא אגב גררא נסבא, ועיקר רבותא קמ"ל דאכילתו ואכילת חבירו מצטרפין ואפילו בבת אחת, ואידך בבא קמ"ל דאפילו לזמן מרובה מצטרפין, אף על גב דבתרומה אין מצטרפין יותר מכדי אכילת פרס, ובבא ג' קמ"ל דאפילו לאחר ג' שנים דהוי יוה"כ בנתיים, והוי כידיעת ספק בנתיים, וסד"א דמחלקת, כדבעינן למימר בכריתות שם, קמ"ל דאינו מחלק משום הני שינויא דמשנינן התם, אבל אכתי אינו מיושב לשון הברייתא בבבא ג', אי מה חטא האמור בתרומה פגימתו והנאתו כאחד, הא כבר אמר לעיל אי מה תרומה לא צירף שתי אכילות כא', ומה חידש כאן, וגם לשון דפגימתו והנאתו כאחד אינו מיושב. והיה נראה דדבר זה צ"ל לעיל בבבא קמייתא דאכילתו ואכילת חבירו. וצ"ל אי מה תרומה פגימתו והנאתו כא', ודו"ק.
דף יט.
גמרא לקח קיני זבין וזבות כו' כיון שהוציא מעל. דברי ר"ש, ור' יהודה אומר עד שיזרק הדם. הנה רש"י ז"ל פי' דקמיפלגי באחריותן של קרבנות, ר"ש סבר כיון שהביאן לעזרה אינו חייב עוד באחריותן, ע"כ מיד שלקחן והביאן לעזרה הוציאו מרשות לרשות. ור' יהוד' אומר דעד שיזרק הדם הוא חייב באחריותן. וקשיא לי טובא על פירש"י ז"ל, חדא דחטאת ואשם א"א לומר כן דלא יתחייב באחריותו אחר שהביאו לעזרה, כיון דלכפרה אתיא במה יתכפר, ופשיטא דאינו יוצא ידי חובתו אלא עד אחר כפרה. ועוד מפני מה לא הוזכר בדברי ר"ש דבעינן שיביאנו לעזרה.
ונראה לפרש טעם מחלקותן בפשיטות, והוא דבמעילה בעינן שיהנה, ובזה פליגי ר"ש ור"י, דר"ש אמר דמיד שלקח בהן חטאת חשוב הנאה ושינוי, שהוציא מעות הקדש ולקח בהן קרבן, ור' יהוד' ס"ל דכל זמן שלא נזרק דמו לא חשיבא הנאה כיון דלא נתכפר עדיין, וגם אין זה שינוי גמור, וברשות הקדש הוא. ויש לדקדק, בשלמא לר"ש דאמר דמיד שלקח מעל א"כ המעות יוצאות לחולין והקרבן כשר, אבל לר' יהוד' דלא מעל עד שיזרוק הדם א"כ בשעת שחיטה עדיין קרבן פסול הוא, דהא בעינן ממשקה ישראל ואיך יחזור ויוכשר בזריקתו. והכי תניא בהדיא בתוספתא (פ"ב) [פ"ח] (הי"ד עיין שם ובמעילה פ"א הי"ד) דמנחות אין מביאין מנחות ונסכים מהקדש שלא נפדו, ואם הביא לא קידש, ואמרו בזבחים סוף פרק המזבח מקדש (פ"ח ע"א) לא קידש ליקרב, אבל קידש ליפסל ועי' בכ"מ ובלח"מ ז"ל בפ"ה מה' איסורי מזבח (ה"ט) מה שכ' על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב אם הביא מערלה וכלאי הכרם לא קידש ליקרב אבל קידש ליפסל. ונראה דאישתמיט להו ז"ל לפי שעה הך דזבחים ע"ש, מ"מ קשיא במה יוכשר הקרבן, וצ"ל דאחר זריקה איגלאי מילתא למפרע דלאו קרבן פסול, ומברייתא לא תיקשי, דתני התם אם הביא מנחות ונסכים מהקדש (לא) [שלא] נפדה דלא קידש, דהיינו משום דבמנחות לית בהו מעילה, וכדתניא בתוספתא פ"א דמעילה (הי"ד) וכן פסק הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ו הי"א) אם הביא מנחות ונסכים ולחמי תודה מן ההקדש לא מעל, משום דאין בהן זריקת דמים, וכיון דלא מעל לא נפיק לחולין, ומש"ה לא קידש ופסול הוא. אבל מה אעשה שלא זכיתי להבין שום חילוק בין חטאת למנחה, דבחטאת יש זריקת דמים ובמנחה יש הקטרת הקומץ, ועוד וכי זה שאוכל לחמי תודה אין זה חשוב הנאה, ואמאי לא ימעול.
והנה בשקלים תנינן (פ"ב מ"ב) השוקל שקלו ממעות הקדש ונתרמה התרומה והקריבו בהמה אחת הרי זה מעל, ופי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות, אף על פי דהנאת הקרבה לא חשיבא הנאה, דמצות לאו ליהנות ניתנו, מ"מ נהנה, דאין ממשכנין אותו על שקלו, וכן איתא בירושלמי (שם פ"ב ה"ב) להדיא, וצריך לחלק בין מודר הנאה להקדש. דמודר הנא' שוקל את שקלו (נדרים ל"ו ע"א) ולא חשיבא הנאה מה שהצילו מלמשכנו. וקשה לי הא חייבי חטאות אין ממשכנין אותן, ואפילו הכי מעל אחר זריקת דמו, אלמא דהקרבה חשיבא הנאה. ועוד אי עיקר ההנאה הוא הצלת המשכון אמאי בעינן גבי שקלים שיקרב בהמה אחת, ונהי דלא מסתבר שימעול תיכף אחר שבא לקופה, דמאז שוב אין ממשכנין אותו, דכבר כתב הרמב"ם ז"ל שם דכ"ז שלא לקחו בהמה אחת לא נשתנה המעות כמו שהיו, וברשות הקדש היו וברשות הקדש הם גם עתה, ולא נפגם ונשתנה ההקדש, אבל אחר לקיחת בהמה אחת כבר נפגם ההקדש, ולמה לי הקרבה וזריקת דמים של אחד מהן. ע"כ הי' נראה לי דהא דאמרי' בירושלמי דהצלת המשכון חשוב הנאה היינו למ"ד התם אם נתרמה תרומה מעל, וכדפליגי התם תנאי, אבל למ"ד דבעינן דוקא הקרבה ס"ל דהצלת המשכון לא חשיבא הנא', ע"כ בעינן דוקא הקרב', ולא אמרינן האי כללא דמצות לאו ליהנות ניתנו לענין הקרבת הקרבן. וכבר כתבתי בזה בחי' לנדרים בסוגיא דשוקל את שקלו.
ואי קשיא למ"ד משנתרמה תרומה מעל, ואמאי, הא לא נפגם ההקדש עדיין, ע"ז אמרו בירושלמי דר"ש הוא דאמר מיד היו לוקחין המעות וקונין בהן בהמה. אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא למה לי טעמא דהצלת המשכון, הא לר"ש מיד שלקח מעל בכל הקרבנות כדאמרי' הכא. ועי' בקרבן עדה שהגיה שם בירושלמי מתני' דלא כר"ש, דלר"ש דאמר מיד הי' מקבל מעותיו מעל תיכף בשעת לקיחה. ואין דבריו מוכרחים, דאפילו אי ס"ל כר"ש בהא מ"מ שמא אין בהן מעילה בשעת לקיחה, וכר' יהוד' דאמר לא מעל עד שיזרוק דמו, וכדאמר הכא. אחר כל הנ"ל עדיין אין דברי הרמב"ם ז"ל מיושבין אצלי, ומה ראה לחלק בין קרבן למנחות, ומה שאמרו בתוספתא (מעילה פ"א הי"ד) אם הביא לא מעל, לולי דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל אם הביא לא קידש, דתוספתא זו איתמר נמי בתוספתא פ"ח דמנחות (הי"ד) ושם איתא אם הביא לא קידש, ואף על גב די"ל דמש"ה לא קידש משום דלא מעל ולא יצא לחולין מ"מ אין מזה הכרח, די"ל דהא דלא קידש מיירי במזיד דלא מעל, אבל בשוגג מעל בכולהו, ושפיר קידש. והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' איסורי מזבח (ה"ט) השמיט הך דהקדש שלא נפדו, ולא הביא אלא הנך דאיתמר בש"ס סוף פרק המזבח מקדש (זבחים פ"ח ע"א) ועדיין לא ברירא לי הלכה זו.
שם גמרא מהו דתימא ואשר יתן ממנו על זר, והאי לאו זר הוא, צ"ל דברייתא זו אתיא כחכמים, דס"ל בריש כריתות (ו' ע"ב) דהסך משמן המשחה על מלך וכה"ג פטור. ע"כ איצטריך נפש לאשמעינן דחייב אשאר מעילות, אבל לר"מ דמחייב התם אפילו בשמן המשחה א"כ פשיטא דאית בהו מעילה בשארי דברים ולא איצטריך קרא, וק"ל.
תוספות בד"ה אקשי' רחמנא לתרומה דאפילו אכיל אכילה גסה פטור. והביאו ראיה משמן של תרומה, וביומא (פ' ע"ב) איתא בהדיא דאוכל אכילה גסה בתרומה פטור, משום דכי יאכל פרט למזיק ע"ש.
שם גמרא מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב. עיין בזה בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ו ה"ה) שכ' תלש מן הבהמה תמימה כו'. ועי' מה שכ' בזה בתמורה (ל"ב ע"ב) בפלוגתא דרבנן ור"ש לענין העמדה והערכה ודברי הראב"ד ז"ל נפלאים המה, וכמו שכ' הכ"מ ז"ל.
דף יט:
משנה, נהנה בשוה פרוטה בדבר אחר ופגם בד"א, עי' פירש"י ז"ל. ולדבריו ז"ל מלתא דפשיטא הוא, ולא איצטריך למילף מתרומה ועי' בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שפי' בענין אחר, והתוי"ט ז"ל הביאו, ועי' ג"כ בחיבורו.
שם משנה אין מועל אחר מועל כו'. עי' בתוס' ז"ל (ד"ה אין) שהקשו מהא דתניא בתוספתא גבי קרדום דכולם מעלו, והאריכו בזה בכמה מקומות, ושרש דבריהם הוא דהא דתנן דאין מועל אחר מועל בקדושת דמים, היינו היכא דיש בו הוצאה מרשות לרשות. אבל אם נהנה בו עצמו לא יצא לחולין אלא היכא דסבור שהוא של אחרים, וא"כ הוא מוציא מרשות לרשות ע"י הנאתו ואפילו אם נתכוין להחזירו לאחר תשמיש, וכמו שכ' התוס' בפרק השואל (ב"מ צ"ט ע"א ד"ה וחבירו) ובמנחות פרק המנחות והנסכים (ק"א ע"א ד"ה אף על גב) ובזה איירי סיפא דהתוספתא נתנה לחבירו כו', אבל היכא דבקע בקרדום אדעת שהוא שלו כיון דלא נתכוין להוציא מרשות לרשות לא יצא לחולין, ומש"ה גם השני כן הוא וכן השלישי וכולן מעלו, כן הוא מסקנת התוס' ז"ל בב"מ ובמנחות, ובמנחות שם הדברים מעורבים קצת ע"ש. ועיין במהרש"א ז"ל בב"מ שכ' דלהאי סברא שכ' שם דע"י שאלה לא נפיק כולה לחולין לא תיקשי מהא דתני בתוספתא בא חבירו ובקע כולן מעלו, לא הבנתי, דהא עכ"פ כל ימי השאלה נפיק לחולין, והשני לא מעל אלא דוקא אם החזירו, וכמו שכ' התוס' הכא, ועי' במנשל"מ פ"ו מה' מעילה (ה"ד) שהאריך קצת בזה.
והנה יש להבין טעמו של דבר, מנ"ל האי מלתא דלא יצא לחולין אלא ע"י הוצאה מרשות לרשות. ונראה משום דעיקר האי מלתא דיצא לחולין לא שמעינן אלא מדכתיב תמעול מעל, ואין מעילה אלא שינוי, וע"כ היינו משום דיוצא לחולין, דאל"כ אמאי מעל במוציא מרשות לרשות, כיון דבקדושתיה קאי. ולשיטת התוס' ז"ל לא בעינן שום הנאה במוציא מרשות לרשות, וע"כ אינו חייב אלא משום דמתחלל ויוצא מרשות לרשות. אבל היכא דהמעילה הוא משום הנאה לחוד לא שמעינן דתצא לחולין, וחיוב המעילה הוא משום ההנאה. אלא דלפ"ז מנ"ל דהיכא דהוא סבור שהוא של אחרים ונשתמש בו בעצמו דנמי נפיק לחולין, דלמא התם חיובא הוא משום דנהנה, דאפילו אם נתכוין לגוזלה ע"כ בעינן שיהנה. תדע דהא ר' מאיר ס"ל בקדושין (נ"ד ע"ב) דהקדש בשוגג אין מתחלל, ואליביה ליכא מעילה בהוצאה, ואפ"ה בנהנה מגוף הדברים מודה (דמועיל) [דמועל] אף על גב דלא נפיק לחולין, וכמו שכ' התוס' ז"ל בקדושין שם (ד"ה לא אמרו) ועי' שם במהרש"א ז"ל ובפני יהושע שם. וא"כ כל היכא דיש בו הנאה לא שמעינן דליפוק לחולין, ואלו הכא תנן דאפילו בכה"ג אין מועל אחר מועל, ובמעילה ראשונה יצא לחולין, וכן איתמר בכמה דוכתי בפסחים (כ"ז ע"א) גבי שריפת עצי הקדש, ובר"ה (כ"ח ע"א) גבי שופר של עולה, ובערכין (כ"א ע"א) גבי הדר בבית של הקדש.
ואף על גב דהתוס' ז"ל שם בב"מ ובמנחות כתבו דלדמות הא דהדר בו מעל להא דמשאיל קרדום של הקדש דלא יצא כולו לחולין הא לא אריא, דיש לחלק בין משאיל קרדום של הקדש להיכא שהקדישו בשעה שדר בו, דאפשר דמעל לפי כולו, משום דנעשה שואל שלא מדעת, וגזלן הוי, ואין כאן מקומו. עכ"פ שמעינן בכל דוכתא דגם אם נהנה יוצא לחולין, ומנ"ל. ועוד, אי נימא דעיקר ההוכחה הוא דיוצא לחולין ע"י מעילה מדמחייב אמוציא מרשות לרשות, א"כ לר"מ דאמר במזיד מתחלל, הא במזיד ליכא מעילה, ומנ"ל דמתחלל ויוצא לחולין. והתוס' ז"ל בקדושין (נ"ג ע"ב ד"ה אף במכר) כתבו דמקרא נפקא ליה מדכתיב תמעול מעל משמע דיוצא לחולין, וכבר תמה על זה הפני יהושע שם כיון דכל הפרשה בשוגג איירי היכי מצינן למילף מינה דבמזיד מתחלל, והוא ז"ל כתב דמסברא פשיטא ליה כיון דיוצא לחולין ע"י פדיון ה"ה דיוצא לחולין בדרך הוצאה, וכבר הקשה הוא ז"ל בעצמו על דבריו מהא דקדושת הגוף מתחלל במזיד אליבא דר"מ, ותירץ בדוחק שם, והתוס' בעצמן כתבו בערכין דאפילו נהנה ולא פגם יוצא לחולין, וכן משמע מהא דתוקע בשופר של עולה (ר"ה כ"ח ע"א) דקאמר רב יהוד' דיצא משום דיצא לחולין, ואף על גב דלא נתכוין לזכות בגוף השופר, אלמא דכל שנשתמש בהקדש ונהנה בו בתשמיש חול יצא לחולין בכל גוונא, ע"כ לא נתברר אצלי שיטת התוס' ז"ל בזה, ולא מצינו בש"ס דילן שום רמז לחילוקים אלו, ונראה בזה דעת הראב"ד ז"ל דהש"ס חולק על התוספתא.
ולהרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ו ה"ג) יש לו שיטה אחרת בישוב התוספתא עם הש"ס דילן, וכי הוא זה, דבדרך תשמיש לעולם אינו יוצא לחולין אפילו בקדושת דמים. והא דתנן רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב כולן מעלו איירי בקדושת דמים, וכן שתה בכוס של זהב, והא דאמרי' דאין מועל אחר מועל במוקדשין אלא [בהמה] וכלי שרת היינו בהקניהו לאחר במתנה או במכר, וע' בכ"מ מה שכ' בישוב דבריו, ושיטה זו נעלמה ממני לגמרי, כי לפ"ז לא הוזכר במשנה כלל הא דיש מועל אחר מועל בקדושת הגוף, כי כל הני גוונא דמתני' הכל הוא דרך תשמיש, ואפילו בקדושת דמים יש מועל אחר מועל, כמו רכב ע"ג בהמה או שתה בכוס של זהב או תלש מן החטאת, ומה שכ' המשנל"מ ז"ל דרבנן דר' נחמיה ס"ל דבכ"ש אין מועל אחר מועל היינו אפילו בדרך תשמיש, מהא דאמרינן דמתני' דלא כרבנן, ובמתני' לא תנן אלא דרך תשמיש, שתה בכוס של זהב או תלש מן החטאת הוא תמוה, דאטו כלי שרת לרבנן גרע מקדושת דמים לכ"ע, דבקדושת דמים דרך תשמיש יש מועל אחר מועל, ובכלי שרת אין מועל אחר מועל בתמיה. ועוד תמה אני על לשון הרמב"ם ז"ל בה' ה' (שם), שכ' קדשי מזבח אינו כן, ויש בהן מועל אחר מועל, כיצד תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש כולן מעלו, והא בכה"ג אפילו בקדושת דמים יש בהן מועל אחר מועל.
ולדעתי היה נראה דבקדושת הגוף אין בהן מעילה כלל כדרך הוצאה, משום דבכל מקום שהוא בקדושתי' קאי, מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לר"מ דאמר בשוגג אין מתחלל, דאינו חייב קרבן מעילה, משום דכל היכא דאיתי' בקדושתיה קאי, ומה אעשה שהרמב"ם ז"ל לא כתב כן ע"פ התוספתא (מעילה פ"ב ה"א), ועי' בהשגת הראב"ד ז"ל. ועוד קשיא לי על שיטת הרמב"ם ז"ל מהא דר"ה (כ"ח ע"א) דאמרי' בהדיא דע"י תקיעה בשופר יצא השופר לחולין, והדברים נפלאו ממני ולא אדע, ועי' מה שכ' לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל בדין שופר של עולה. ומהא דמדמינן (פסחים כ"ז ע"ב) (בה"ה) עצי שלמים למזיד, וכי היכי דבמזיד אינו מתחלל ה"נ בעצי שלמים דלית בהו מעילה לא נפיק לחולין, משמע נמי דטעמא דיוצא לחולין הוא משום דחייב קרבן מעילה, וכל היכא דחייב קרבן יוצא לחולין, והדברים צ"ע יותר בסוגיא דפרק האיש מקדש (קידושין נ"ב ע"ב) בפלוגתא דר"מ ור"י, כי סוגיא עמוקה היא שם.
שם גמרא, מ"ט דתנא קמא, דכתיב באיל האשם, יש לדקדק למה לי קרא להכי, הא מסברא נמי לא נפיק קדושה בכדי, כיון דאין לו פדיון, וכמו שכ' התוס' ז"ל (ד"ה מאי טעמא) בהדיא דבדבר שאין לו פדיון לא יצא לחולין ע"י מעילה, וא"כ בבהמה דפשיטא לן דאין לה פדיון כשהיא תמימה פשיטא נמי דיש מועל אחר מועל, ואינו יוצא לחולין ע"י מעילה ראשונה. והתוס' ז"ל (שם) פירשו באמת דקרא דבאיל האשם לא איצטריך לגופיה דבבהמה יש מועל אחר מועל, דמסברא ידעינן לה, אלא אתא לדיוקא דבכלי שרת אין מועל אחר מועל, ויוצא לחולין גם ע"י מעילה, כי היכי דיוצא לחולין ע"י פדיון. ור' נחמיה יליף בק"ו דיש בכלי שרת מועל אחר מועל, אבל מודה דיש להם פדיון. וקשיא לי על שיטה זו, דא"כ ע"כ צ"ל דבכלי שרת ליכא אלא קדושת דמים, וא"כ (הא דק"ל) [הדרא קושיא לדוכתא] למה לי קרא דבאיל האשם למעוטי דאין בהן מועל אחר מועל, כיון דלא קדישי אלא קדושת דמים מהיכא תיתי למימר דיש בהן מועל אחר מועל, ואי משום דלא נילף בק"ו, הא גופא קשיא היכי ילפינן לה בק"ו אם אחרים מביא לידי קדושה כו', הא חזינן דקדושת אחרים חמירי מקדושתה. דאחרים שבאו מקדושתן אין להן פדיון, וקדושת עצמה יש לה פדיון.
והנה בפרק המנחות והנסכים (מנחות ק' ע"ב) תנן המנחות שנטמאו עד שלא קידשם בכלי יש להם פדיון, ופליגי התם בטהורין אם נפדין, חד אמר דטהורין נמי נפדין, וחד אמר דטהורין אין נפדים, ופריך למ"ד דטהורין נמי נפדין מסיפא, דתנן העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון, בשלמא עופות קדושת הגוף הם, אלא עצים ולבונה וכלי שרת אמאי לא יפדו. ופירש"י ז"ל דכלי שרת אין בהם קדושת הגוף, דמכשירי קרבן הן, אלא ש"מ דטהורין אין נפדין, והני כטהורין דמו. ומשני לעולם טהורין בעלמא נפדין, והכא שאני משום דלא שכיחי. משמע מזה דפליגי בזה אם יש לכלי שרת פדיון מן התורה, למ"ד טהורין ניפדין הא דכלי שרת דאין להם פדיון הוא מדרבנן בעלמא משום דלא שכיחי, אבל למ"ד טהורין אין נפדין ה"ה בכלי שרת דאין להם פדיון מה"ת. אלא דלכאורה נראה דגם מ"ד טהורין אין נפדין היינו נמי מדרבנן לחוד, כיון דעדיין לא נתקדשו בכלי, ואין עליהם אלא קדושת דמים למה לא יהיה להם פדיון מה"ת. אבל ממה שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' ערכין (ה"ז) דהא דמתפיס תמימים לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם הוא מה"ת, דכל הראוי למזבח אין לו פדיון להוציאו מידי מזבח, משמע דהא דטהורין אין נפדין הוא ג"כ מד"ת, דמדמינן לה התם בפרק המנחות והנסכים אהדדי. ועיין במשנל"מ ז"ל שם (ה"ה) שהקשה על הרמב"ם ז"ל מהא דאמרי' התם במנחות דטעמא דאין יוצאין מידי מזבח הוא משום דלא שכיחי, ומדרבנן בעלמא. ולדידי לא קשיא, דזה אינו אלא למ"ד טהורין נפדין, אבל למ"ד טהורין אין נפדין מה"ת קאמר, וכן משמע מהא דקאמר ר' אושעיא התם כולן טהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה, שנאמר מחטאתו על חטאתו, משמע דבשאר מילי מה"ת אין נפדין.
וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' איסורי מזבח הלכה ד' שכתב הסלת והיין והשמן והעופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון, שנאמר והעמיד והעריך, יצאו אלו שאינן בהעמדה והערכה. וצריך לדקדק על מה כתב להאי טעמא דוהעמיד והעריך, אי על סלת ויין ושמן הא קדושת הגוף נינהו, כמו שכ' (שם ה"ה) בד"א שנפסלו אחר שנתקדשו בכלי, ואי אעצים ולבונה אפילו קודם שנתקדשו בכלי אין להם פדיון, דכטהורין דמי, כדאמרי' בהדיא בש"ס שם, ועיין בלח"מ ז"ל שם, ולא הבנתי דבריו ז"ל. וצ"ל דהוא ז"ל כתב לקרא דוהעמיד והעריך להיכא דנפסלו בחסרון, דהוי כבע"מ, והוה אמינא דיפדו אפילו אחר קדושת כלי, ע"ז קאמר דאינן בהעמדה והערכה ולא נאמר בהן פדיון, וכ"כ בפ"ה מה' ערכין (ה"ט). אלא דלפ"ז קשה מאי דאמרי' שם במנחות (ק"א ע"א) דמכלי שרת לא אשכחן דיוצא לחולין. ולפי הנ"ל תיפוק ליה דבלא"ה לא נאמר פדיון במנחות, ועיין פירש"י ז"ל שם (ד"ה דמכלי) שכ' דאפילו בבהמה לא אשכחן פדיון לאחר שנתקדש בכלי שרת, ולא משמע כן בחולין דף ל', ע"ש היטיב, ובלא"ה לשון הש"ס שם צריך ישוב. עכ"פ אחר כל הנ"ל נראה לי דמ"ד טהורין אין נפדין היינו מה"ת, כיון דחזו למזבח, וכן משמע מהא דפרכינן התם (מנחות ק"א ע"ב) לר"ש דאמר פיגל במנחה שלא היתה לה שעת הכושר אינו מטמא טומאת אוכלין וליפרקינהו, הניחא למ"ד טהורין אין נפדין ע"ש. ואי נימא דמ"ד טהורין אין נפדין היינו נמי מדרבנן א"כ גם לדידיה תיקשי הא יש לה שעת הכושר מה"ת, אלא ודאי משמע דמה"ת אין נפדין, ולפ"ז גם כלי שרת אין להם פדיון מה"ת, ונמצא כי פדיון כלי שרת היא פלוגתא דאמוראי. והשתא לשיטת התוס' ז"ל תיקשי מת"ק דר' נחמיה דאמר דאין מועל אחר מועל בכלי שרת, וע"כ לדידיה יש להם פדיון, וכשיטת התוס' ז"ל. (למ"ד טהורין אין נפדין).
וראיתי אחר העיון לדון עוד בדבר החדש, דממשמעות הסוגיא דמנחות נראה דהא דחשבינן כלי שרת שנטמאו כטהורין ואין להם פדיון היינו משום דיש להם טהרה במקוה, וזה לא שייך אלא בנטמאו, אבל אם אירע בהן פסול אחר, כגון שניקבו או שנשברו ואין להם תקנה שפיר יש להם פדיון, ועפ"ז נתישב לי קושיא א', על הא דתניא בקדושין (נ"ד ע"א) כתנות כהונה שבלו מועלין בהם, וקשיא לי אמאי מועלין בהן, מידי דהוי אקדשים שמתו דאינן מועלין בהן מה"ת כיון דלא חזו לשום דבר, ולא מיקרי קדשי ה', ולפי הנ"ל ניחא, דכיון דיש להם פדיון שפיר מיקרי קדשי ה', ואיפשיטא לי בזה מה שנסתפק המשנל"מ ז"ל (ה' מעילה פ"ה הי"ד) לענין כלי שרת שניקבו אם יש בהן מעילה, ולפי הנ"ל ודאי יש בהן מעילה כיון דיש להם פדיון.
אבל הרמב"ם ז"ל אינו אומר כן, דבהדיא כתב (ה' איסורי מזבח פ"ו ה"ד) דאפילו נפסלו אין להם פדיון, וכן משמע מהא דבגדי כה"ג טעונין גניזה (יומא י"ב ע"ב), ואין מועיל בהן פדיון, ואף על גב דיש לדחות ולומר דגזירת הכתוב בבגדי כה"ג מקרא דוהניחם שם, אבל עוד מבוארין הדברים בפ"א מה' כלי המקדש (הי"ג) דכל כלי שרת אין יוצאין מידי קדושתן לעולם, וכן משמע בזבחים סוף פרק המזבח מקדש (פ"ח ע"א) דאמרי' התם סכין מטרפת היתה במקדש וגנזוה, ולא פדוה, אלמא דלית בהו פדיון לעולם. ונראין הדברים אחרי העיון, כי ודאי אלו הכלים שנשתמשו בהן בקודש קדשי קדושת הגוף ואין להם פדיון לעולם, וכמו שמשיחה קידשתן בימי משה קדושת הגוף, כמו כן העבודה מחנכתן לדורות ליקדש קדושת הגוף, וכן פירש רש"י ז"ל בהדיא בשבועות (ט"ו ע"א ד"ה משיחתן) דהחינוך היא לקדש קדושת הגוף, ואז אין להם פדיון ככל קדושת הגוף, לבד מבהמה בע"מ דאמרה תורה שתפדה. ומתני' דמנחות איירי נמי בהני שכבר נתקדשו, וע"ז אמרו הטעם שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, אלא דאם נימא דמתני' לא מיירי אלא דוקא בשכבר נתקדשו א"כ אמאי לא ערבינהו בהדי רישא, אלא ש"מ דבהני אפילו נטמאו קודם קידוש אין להם פדיון, וכמו דמפרש הש"ס דלאו בני קבולי טומאה נינהו וכטהורין דמו, אי משום דלא שכיחי למ"ד טהורין נפדין. ומאי דאקשינן בכתנות כהונה שבלו לא קשיא, משום דעדיין ראוין הם לעשות פתילות למנורה, כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בה' כהמ"ק (פ"ח ה"ה).
וראיתי להתוס' ז"ל בקדושין (נ"ד ע"א ד"ה בכתנות) שהקשו שם איך בגדי כהונה מתחללין הא בכלל כלי שרת הם, ובכלי שרת יש מועל אחר מועל, ותירצו דמיירי בחדשים. ולפי הנ"ל הדברים מוכרחי' דאפילו חדשים אין להם פדיון, וע"כ צ"ל בזה כדברי הריטב"א ז"ל דבגדי כהונה לאו בכלל כלי שרת הם. והשתא הדרא קושיא לדוכתא אמאי אין בהם מועל אחר מועל לת"ק, הא לאחר שנתקדשו ודאי אין להם פדיון. ועוד קשיא לי לשיטת התוס' ז"ל דכל היכא דאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל, א"כ הא דאמרי' בגמ' איכא בינייהו עצים, לת"ק אין בהם מועל אחר מועל, וא"כ יש להם פדיון ג"כ, זה תמוה, חדא דלישנא דר' דקאמר כל שאין להם פדיון יש בהם מועל אחר מועל משמע דבפדיון לא פליגי, וכ"ע מודים דאין להם פדיון. ועוד דהא בהדיא תנינן התם במנחות דעצים אין להם פדיון, וכש"כ לאחר שנתקדשו בכלי שרת, הוא הקרדום, והתוס' בריש (מנחות) [אולי צ"ל המנחות והנסכים (שם ק' ע"ב ד"ה וכלי שרת)] כתבו דבאמת לרבנן נמי יש בהן מועל אחר מועל בכלי שרת ועצים מדרבנן כי היכי דאין להם פדיון מדרבנן.
וגם ע"ז קשה לי, דא"כ אמאי מוקמינן מתני' דוקא כר' נחמיה, לוקמא כרבנן, ומתני' מדרבנן קאמר. ובשלמא למ"ד עצים איכא בינייהו א"כ ע"כ ת"ק מיירי בדברים שיש בהן מועל אחר מועל מה"ת, דאי מדרבנן, הא בעצים נמי יש בהן מועל אחר מועל מדרבנן, דהא אין להם פדיון, ומש"ה לא מצי לאוקמא רישא כרבנן דר' נחמיה, אלא למ"ד קדשים בע"מ איכא בינייהו ע"כ איירי ת"ק נמי במעילה דרבנן, דהא לרבי נמי בקדשים שמתו אין בהן מועל אחר מועל. ועוד דלדבריהם דהא דאין להם פדיון בכלי שרת ובעצים הוא מדרבנן א"כ אמאי לא מוקים הש"ס פלוגתא דרבי משום דכרבנן ס"ל דבכלי שרת אין מועל אחר מועל, והיינו דקאמר כל שאין להם פדיון מה"ת הוא דיש בהן מועל אחר מועל, אבל כלי שרת דיש להם פדיון מה"ת אין בהם מועל אחר מועל. ולזה י"ל דלישנא דרבי כל שאין לו כו' משמע דאתי לרבויי ולא למעוטי. ועיין בפני יהושע בקדושין שהקשה על דברי התוס' שהבאתי למה להו לאוקמי בחדשים, הא בלא"ה רבנן דר' נחמיה פליגי וס"ל דאין מועל אחר מועל בכלי שרת, ושפיר מתחללין. ולא ידעתי מאי קשיא ליה, הא עכ"פ מדרבנן אין מתחללין, וכמו שכ' לעיל דבריהם במנחות.
ואחרי כל הנ"ל נראה לענ"ד איפכא, דודאי בדבר שיש לו פדיון לכ"ע אין מועל אחר מועל. כי פליגי בדבר שאין לו פדיון מה"ת, רבנן ס"ל דאפ"ה אין בהן מועל אחר מועל, משום דע"י מעילה שפיר מתחללין אפילו דבר שאין לו פדיון, וכי היכי דאמרי' בקדושין (נ"ה ע"א) דלר"מ דאמר במזיד מתחלל אפילו קדושת הגוף דבהמה מתחללת, וה"נ לר' יהוד' לענין שוגג אי לאו קרא דבאיל האשם הוה אמינא דאפילו בהמה יוצא לחולין ע"י מעילה, קמ"ל קרא דבהמה אינה מתחללת, אבל כלי שרת ס"ל דשפיר מתחלל ע"י מעילה, אף על גב דע"י פדיון אין מתחלל, ור"נ יליף בק"ו דכלי שרת נמי אין מתחלל גם ע"י מעילה, אבל שאר דברים שאין להם פדיון, כמו עצים לרבנן דר', כיון דלאו קרבן הם אף על גב דאין להם פדיון מה"ת מ"מ ע"י מעילה מתחללין, ורבי מוסיף ואמר כל דבר שאין לו פדיון, ואתי לרבות גם עצים דקרבן הם לדידי בכולן יש בהן מועל אחר מועל, אבל כל מיני קרבן לבד מעצים גם לת"ק יש בהן מועל אחר מועל, כמו העופות והיין והשמן והלבונה, וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מעילה (ה"ה). והא דתנן בהמה לאו דוקא, ועיין בפרק (ט"ו) [ט"ז] (הי"ג) מה' מעשה הקרבנות שכ' הרמב"ם ז"ל דאם אמר הרי עלי עצים יוכל להביא דמים. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דזה תליא בפלוגתא דרבי ורבנן, ולרבנן דלאו קרבן הן יש להם פדיון, והוא נגד סוגיא דמנחות (ק' ע"ב) דתנן בהדיא דעצים אין להם פדיון, וכמבואר לעיל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (ה' איסורי מזבח פ"ו ה"ד) להדיא, וכן משמע ממתני' דבפדיון לא פליגי, ולכ"ע אין להם פדיון.
וע"כ צ"ל דדוקא בתחלת הפרשה יכול להביא דמים, אבל לאחר שכבר הפריש העצים תו אין להם פדיון, והיינו דלא ניחא לרב פפא בהאי שינויא דרבא, משום דס"ל דלרבנן נמי כקרבן הן, כיון דאין להם פדיון. וע"כ היינו משום דנהי דלאו קרבן גמור הם מ"מ הם כקרבן לענין קצת דברים, וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל לענין אם נמצא בו תולעת דהוי כבע"מ. כללא דמלתא בכל הני דראויין להקרבה יש בהן מועל אחר מועל, ואפילו מנחות ונסכים שלא נתקדשו עדיין בכלי לפי מאי דקי"ל דטהורין אין נפדין זהו הנראה לענ"ד. ועי' בצ"ק ריש פרק המנחות והנסכים (ק' ע"ב) מה שכ' שם על דברי התוס' בד"ה וכלי שרת, ול"נ כמה שכ', ועיין בתוי"ט ז"ל פרק המנחות והנסכים מה שכ' בזה ודו"ק.
שם תוספות בד"ה מאי טעמא, בסוף דבריהם כתבו ובאיל האשם מיבעי ליה לדרשא אחריתי ע"ש. ולפי מה שכ' לכ"ע איצטריך קרא דבאיל האשם לגופיה דאינו יוצא לחולין ע"י מעילה, אבל עוד ילפינן מיניה בב"ק פרק הגוזל עצים (קי"א ע"א) דהביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא, שנאמר באיל האשם (ואפילו) [ואפשר] דלר"מ דאמר בשוגג אין מתחלל כלל אפילו קדושת דמים, ובמזיד מתחלל אפילו קדושת הגוף, לדידיה לא איצטריך קרא דבאיל האשם לענין מעילה, דהא אפילו בקדושת דמים יש מועל אחר מועל. ויש לדקדק קצת, לפי מה דדריש הכא מבאיל האשם דיש מועל אחר מועל באיל האשם, א"כ אמאי לא ילפינן מינה דיש מעילה בחטאות ואשמות, ובתמורה (ל"ב ע"ב) אמרינן דמכל חלב ילפינן להו.
תוספות בד"ה קדשי מזבח תמימים ונעשו בע"מ כו'. וכתב הבה"ז ז"ל דלפירושם לא גרסינן בדרב פפא ועבר ושחטן, אלא אפילו לא עבר ושחטן פליגי, לרבי חמירא קדושתן דבעו העמדה והערכה, ומש"ה יש בהן מועל אחר מועל אפילו מחיים, ורבנן ס"ל דלא בעי העמדה והערכה וקיל פדיונן וקדושתן מש"ה אין בהן מועל אחר מועל, והפי' הזה תמוה הוא, לא מיבעי לגירסא זו דגרסינן בדברי רבי כל דבר שאין לו פדיון ודאי ליכא לפרושי הכי, דהא בע"מ יש לו פדיון, אלא אפילו לגירסא דכל דבר שיש בו פגם ג"כ קשה, דהא בע"מ חשיב לה במתני' לעיל דבר שיש בו פגם. ועוד הא קדשי בדק הבית ודאי היו בכלל העמדה והערכה ואפ"ה אין בהן מועל אחר מועל, ולרבנן נמי, אם לדידהו קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, וכי משום קולא היא זו, מטעם דלא אלים קדושתיה. והעיקר נראה פירש"י ז"ל דבעבר ושחטן פליגי, ומועל אחר מועל דרבי מדרבנן הוא, דלאחר מיתה אין בהן מעילה מה"ת, וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה, ויש קצת חסרון בדבריו ז"ל שם, אבל קודם שחיטה פשיטא דלכ"ע אין בהם מועל אחר מועל משום דאית להו פדיון, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מעילה הלכה ו'. ולא הבנתי מה שהקשה התוי"ט ז"ל פסקי הרמב"ם ז"ל אהדדי, האמור בה' מעילה וכנ"ל עם האמור (בפ"ד) [בפ"ה] (ה"ה) מה' ערכין שפסק דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה, ואיני רואה שום סתירה בזה, ופסק כחכמים דתמורה (ל"ב ע"ב) וכר' יוחנן, דו"ק והבן. וכבר הערתי בזה בתמורה, ועי' במשנל"מ ז"ל שם ובפ"א מה' איסורי מזבח (ה"י) בלח"מ, ובמשנל"מ ז"ל שם, ותוס' חדשים במשנתינו, ודו"ק היטיב.
שם משנה, נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל, נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, ופריך הש"ס מה לי הוא מה לי חבירו, ומשני הכא בגיזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן, ושיטת התוס' ז"ל בזה דאם לא היה גיזבר היה מועל תיכף בשעת לקיחתו מן ההקדש ע"מ לגוזלה ולהוציאה מרשות ההקדש, אף על פי שלא נהנה ממנה כלום, והיינו דפרכינן נמי בסיפא כיון דשנייה מעל, ומה לי דר או לא דר, כי מיד שבנאה בתוך ביתו וסיתתה ועשה בה שינוי ממילא הוציאה מרשות הקדש אף על פי שהוא גיזבר. ומשני כגון שהניחה ע"פ ארובה ולא עשה בה שום שינוי, דמה שחיברה אל הבנין לאו שינוי הוא, ולא יצתה מרשות הקדש על ידי זה, ומש"ה בעינן שידור תחתיה בשוה פרוטה, ועי' תוס' בב"ק דף כ' (ע"ב ד"ה והוא). אבל כבר הארכתי בזה לעיל דלענ"ד ליכא שום מעילה בלא הנאה, ואפילו אם נתכוין לגוזלה, וכן מוכח ממתני' דאין מועל אחר מועל דמיירי בנתכוונו לגוזלה, כמו שכ' התוס' ז"ל בקדושין (נ"ה ע"א ד"ה אין מועל), ואפ"ה בעינן רכב על בהמה או שתה בכוס של זהב, וכן מוכח מהא דשופר של עולה (ר"ה כ"ח ע"א) דלא אשכחינן טעמא דיוצא בו אלא משום דיוצא לחולין ע"י תקיעתו, ורבא פריך עליה כי קא תקע באיסור קא תקע, ולשיטת התוס' ז"ל הא בנתכוין לגוזלה מיד בלקיחתו יוצא לחולין, וכי תקע בהתירא תקע. ולשיטת התוס' ז"ל ע"כ מיירי התם בנתכוין לגוזלה, דבלא"ה אינו יוצא לחולין, כמו שהארכתי לעיל בשיטתם, ועי' בזה בתוס' בחגיגה מה שכ' שם (י' ע"ב ד"ה משקל).
ע"כ אני אומר כי בשביל כל הנ"ל אחז לו הרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בפי' משנה זו, דמאי דפריך הש"ס מה לי הוא מה לי חבירו, היינו אמאי לא ימעול גם חבירו באבן הזאת. ומוקי לה כגון שנתנה לחבירו במזיד, דלא יצא לחולין בנתינה לחבירו, ע"כ גם חבירו בדין הוא שימעול, ומשני בגיזבר המסורות לו אבני בנין, היינו דהראשון חזר ונתנה ליד הגיזבר שהיו אבנים מסורות לו בתחלה, ומש"ה לא חשיבה הנאה מה שנתנה, אבל אם נתן לאחר גם השני מעל, כי נהנה בקבלת המתנה, אך לא ידעתי לחלק מ"ש דאם הוא לקח לעצמו מן ההקדש לא מעל משום דעדיין לא נהנה, וזה לא חשיב הנאה מה שלקח ההקדש לרשותו, ומ"ש חבירו דמעל מטעם הנאת קבלת המתנה לבד.
ולענ"ד הא דאיתמר בכל דוכתי דכולן מעלו היינו כל אחד לאחר שנהנה ונשתמש בו. ועוד קשה לשיטתו איזה מעילה שייך במזיד, כיון דלא יצא לחולין ולא הפסיד להקדש. וצ"ל דעכ"פ צריך לשלם דמי הנאתו שנהנה זה מהקדש, וכן כתב הוא ז"ל בריש הל' מעילה (פ"א ה"ג) המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם, וה"ה מה שנהנה בלא פגם, ועי' ב"ק דף כ' (ע"ב) ובזה הדרך פי' נמי להא דרב, כגון שהניחה ע"פ ארובה, משום דאם בנאה וחיברה בתוך ביתו הרי נהנה שהוסיף על בנינו ומעל מיד. ולפ"ז משמע לי דהא דתנינן לעיל (י"ט ע"ב) תלש מן החטאת מעל, לא בתלישה לחוד הוא דמעל, אלא בעינן שנהנה מן הצמר בשוה פרוטה, ויתישב בזה מה שהקשו בס' יום תרועה גבי שופר של עולה שפירשו דמיירי בתלשו מחיים, והקשה הוא ז"ל הא מעל בשעת תלישה, ולפי הנ"ל ניחא, דלא מעל בתלישה לחוד, אלא בעינן שיהנה ג"כ. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע כן, שכתב (ה' מעילה פ"ו ה"ה) בתלש מן התמימה חייב בהנאה לחוד בלא פגם, משום דאין עומדת ליפגם, ואי בעינן שיהנה בצמר אמאי לא בעינן נמי שיפגם בצמר, וי"ל דגם הצמר אינו עומד שיפגם, ומשום דאין לו פדיון, אלא דלפ"ז בבע"מ דבעינן שיפגום הבהמה משום דעומדת לפדות, וההנאה הוא מן הצמר, א"כ לא הוי הפגם וההנאה בדבר אחד, דומיא דקרע חתיכה מבגד הקדש ופגם בבגד ונהנה מן המטלית דפטור, משום דלא הוי פגם והנאה בדבר אחד (לעיל י"ח ע"ב), וצריך לעיין יותר בזה. וע' תוס' בחולין ובכורות (כ"ה ע"א ד"ה גוזז) שכ' דאפילו תולש מעולה תמימה אין אסור אלא מדרבנן, וכבר הערתי בזה בחי' בתמורה, ובזה הענין ראיתי בתוס' בכורות (כ"ו ע"א ד"ה התולש) שהקשו גבי שופר שיוצא לחולין על ידי מעילה משמע דיש להם פדיון, ואמאי הא בעינן העמדה והערכה, וזה הוא לפי שיטתם דכל שאין לו פדיון אינו יוצא לחולין ע"י מעילה, וכבר הארכתי בזה לעיל דלאו הא בהא תליא, ואף אם נאמר דאין פדיון לעצמות עולה מ"מ ע"י מעילה יוצאין לחולין, דלאו בכלל איל האשם הם, אלא דאם נאמר דאין להם פדיון כלל לעצמות עולה א"כ לא ימעלו בהם כלל, כיון דלא חזו וטעונין גניז', וע' בד' הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ב הי"ב) בזה בדין העצמות, ואין כאן מקומו, עכ"פ שיטת הרמב"ם ז"ל בהלכה זו נכונה מצד הסברא, אבל פשטא דשמעתא לא משמע כן כמו שהעירו המפרשים ז"ל, וכן בחגיגה סוף פ"ק (י' ע"ב) לא משמע כשיטת הרמב"ם ז"ל, מהא דפריך התם מכדי מישקל שקלא מה לי הוא מה לי חבירו ע"ש ודו"ק.
דף כ.
שם משנה, נתנה לבלן אף על פי שלא רחץ מעל. ע' בתוס' הכא ובסוגיא דפ' הזהב (ב"מ מ"ח ע"א) והעולה מדבריהם ז"ל הוא, דלר' יוחנן דאמר מעות קונות דבר תורה בכל הדברים מעל מיד בנתינת המעות, כדתניא בברייתא התם, נתן לסיטון מעל, ולר"ל לא מעל בנתינת מעות לחוד, כיון דאינן קונות במידי דמחסרה משיכה, וברייתא דנתנה לסיטון מוקי ר"ל כר"ש, דלכ"ע ס"ל דמעות קונות, וברייתא דנתנה לספר מעל מוקי לה בספר עובד גלולים דאין לו משיכה, ולר"י בעובד גלולים לשיטת התוס' לא מעל עד שימשוך, כיון דבישראל מעות קונות, ומוקי למתני' דמשמע דווקא בלן היינו בלן עובד גלולים דבעינן משיכה דווקא. ולכאורה גם בישראל לר' יוחנן כיון דתקינו רבנן דאין מעות קונות למה לא יהיה כח בידם לבטל קנין המעות לגמרי, ואפילו בישראל אמאי נתן לסיטון מעל, כיון דעדיין לא יצא מרשותו ובידו לחזור בו, וכיון דנתבטל המקח אמאי יצאו המעות לחולין, ובשלמא למאי דמוקי ר"ל כר"ש א"ש, דלר"ש הלוקח אין יכול לחזור בו, וא"כ כבר יצאו המעות מרשותו, אבל לר' יוחנן שניהם יכולין לחזור בו, והרי לא יצאו מרשות (בלן) [בעלן] ואמאי מעל. ואם נאמר דחכמים לא ביטלו לגמרי קנין המעות, אלא אמרו דיכולין לחזור, אבל אם לא חזרו מתחיל הקנין מנתינת המעות הוה א"ש, אבל לא משמע כן מהא דאיתא במס' ע"ג (ס"ג ע"א) ובתמורה (כ"ט ע"ב) בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה אסור, ומוקי לה באומר הבעלי בטלה זה, ופריך הא מחסרא משיכה, ופי' התוס' ז"ל (ע"ג שם ד"ה והא) דלר' יוחנן נמי פריך, כיון דמדרבנן לא קני אלא במשיכ' לא הוי אתנן, ואי נימא דהקנין מתחיל משעת מתן מעות א"כ לר' יוחנן לא הוה פריך מידי. והתוס' ז"ל חילקו התם דגבי אתנן כיון דתקינו רבנן דמעות אין קונות א"כ לא הוי אתנן כלל, כיון דלא קניא לי', אבל גבי מעילה הרי הוציאן מרשות הקדש ע"פ ד"ת, ומש"ה מעל, ולא פקע מעילתו בתקנת חכמים, וע' בלח"מ בפ"ג מה' מכירה שביאר דברי התוס' ז"ל בענין אחר קצת.
וראיתי בח"מ סי' קצ"ח שכ' הסמ"ע ז"ל אם קידש המוכר אשה במעות אלו שלקח חוששין לקידושין, דלהקל באיסור דאורייתא לא אמרו חכמים, ולפי הנראה מסתמא דהש"ס במס' עו"ג ובתמורה דפריך לכ"ע דמחסרא משיכה, דגם לר"י בטלו לגמרי קנין המעות, ויש כח בידם לעשות כן מטעם הפקר ב"ד, וקידש אשה הוי דומיא דאתנן, וכי היכי דאין בו דין אתנן ה"נ אין בו ספק קידושין, והוא ז"ל כתב דבפרישה האריך, ואיננו ת"י לעיין בו, ומהך דמס' עו"ג קשיא נמי למה שאמור שם בסי' הנ"ל דהיכא דלא שייך גזירה דנשרפו חטיך בעליה נשאר קנין המעות במקומו, ובאתנן לא שייך הך גזירה ואפ"ה בעי משיכה, וגם הש"ך ז"ל תמה שם ע"ז ע"ש.
וכ"ז כתבנו לשיטת התוס' ז"ל דהמעילה הוא ע"י ההוצאה מעות הקדש מרשות לרשות, ע"כ אפשר לחלק בין הך דמעילה להך דאתנן, אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דעיקר המעילה הוא משום הנאת קנין החפץ וודאי ברור דכל עוד שלא קנה החפץ לא מעל עדיין, וזה שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ו ה"י) קנה חפץ אם לא משך לא מעל, ואף על גב דמסוגיא דב"מ משמע דברייתא דנתנה לסיטון אתיא לר' יוחנן ככ"ע, ומעל בנתינת מעות לבד, ס"ל ז"ל דסוגיא דמס' עו"ג דפריך סתמא והא מחסרא משיכה פליגא אסוגיא דב"מ, ומהתם משמע דלגמרי הפקיעו רבנן קנין המעות, וע"כ גם לר' יוחנן צ"ל דאתיא כר"ש דס"ל דלא בטל קנין המעות לגמרי ואין הלוקח יכול לחזור בו, ואף על גב דיש מקום לומר דאפילו לר"ש לא ימעול, כיון דהמוכר יכול לחזור בו א"כ עדיין אין לו הנאה בקנין החפץ, מ"מ ע"כ צ"ל כן דברייתא דנתנה לסיטון אתיא כר"ש, ומתני' דילן נתנה לבלן שפיר מתוקמא בבלן ישראל אליבא דר' יוחנן, ודווקא בלן דלא מחסרא משיכה. וע' בלח"מ ז"ל פ"ג מה' מכירה שהאריך ג"כ ליישב ד' הרמב"ם ז"ל בדרך זה, ומש"כ שם להכריח לענין קנין עו"ג מדקשיא דרב חסדא אדרב חסדא, ע' בתמורה, ושם איתא רב חנן בר רב חסדא, וע' בתוס' ב"מ שם, ולענין בעלי אומניות כבר כתב הלח"מ ז"ל דאפשר לא תיקנו משיכה באומנין, ואוקמי אד"ת, וע' בבה"ז ז"ל מש"כ בזה.
וראיתי בתוס' ב"מ דף מ"ג (ע"א ד"ה מאי) שכ' דלר' יוחנן בלא"ה מעל בלא משיכה מחמת היתר תשמיש במעות, ונעשה שואל עלייהו, כדאמרינן התם גבי נותן מותרין לשולחני דמעל מיד אף על גב דלא הוציא לרב הונא דאמר דחייב באונסין, ויש לי לדון בזה, הא אמרינן בהדיא בפ' השואל (שם צ"ט ע"א) דלרב הונא דמשאיל יכול לחזור בו עד שלא בקע בו אם השאיל קרדום של הקדש לא מעל משום דלא הוציא מרשות הקדש, ודווקא בשאלה דלא הדרא בעיני' הוא דקאמר רב הונא דמעל גם בלא הוציא, משום דהתם וודאי אינו יכול לחזור בו, וא"כ ה"ה הכא במעות מכר דיכול לחזור נראה דלא מעל מטעם שאלה, וכל שכן לשיטת הרמב"ם ז"ל דבעינן הנאה בלא"ה יש לחלק, דגבי שולחני יש לו טובת הנאה בשביל השאלה, אבל גבי מעות מכר לא לזה נתכוין כלל, ואין זו הנאה. ומש"כ הנתיבות משפט (חו"מ סימן קצ"ח סק"ב) דאם מותר להשתמש במעות משום זה יכול לקדש בהן אשה לענ"ד ז"א, דהוי כשואל בלא זמן דאין יכול לקדש בו (עיין רא"ש קידושין פ"א סימן כ'), ודו"ק בזה וצ"ע יותר בדברי הפוסקים.
שם גמרא, וכיון דבני לה מיהת מעל, לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו, ומשני הנאה הנראה לעינים אסרה תורה. התוס' ז"ל (ד"ה בנאה) פירשו לפי שיטתן דאי הוי בני לה ממש ע"י שינוי היה מועל מיד, משום דקניא בשינוי והוצאה מרשות הקדש, אבל מתניתין איירי דלא שנייה, אלא חיברה בבנין בלא שינוי, ומשום הכי בעינן שידור תחתיה בשוה פרוטה, ולפ"ז פריך שפיר לימא מסייע ליה לרב דתלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש, אבל לפירש"י ז"ל בב"ק דף (י"ח) [כ'] (ע"ב ד"ה והוא) דהניחה על פי ארובה מיירי שלא חיברה כלל אלא הניחה לבד, א"כ מאי קאמר לימא מסייע לי' לרב, הא הכא לאו מחובר הוא כלל, והתוס' בב"ק שם הקשו על (ד"ה והוא) פירש"י ז"ל דאפילו חבריה נמי לא הוי שינוי, משום דשינוי החוזר לברייתו לאו שינוי הוא, ובשיטה מקובצת שם כ' דמחובר שאני, דאפילו אם חוזר לברייתו הוי שינוי, ולא הבנתי, דהא מריש אמרינן דהוי שינוי החוזר לברייתו אף על גב דמחובר הוא, עכ"פ לשיטת רש"י ז"ל יקשה הא דקאמר לימא מסייע ליה לרב, ולקמן בשיטת הרמב"ם ז"ל יתבאר יותר.
ובשינויא דרב אחא כתבו לפרש דהנאה הנראה לעינים לא מהני אלא לענין הקדישו ואח"כ בנאו, אבל בנאו ואח"כ הקדישו אין מועלין כלל. והנה הא דמחלקין בין בנאו ואח"כ הקדישו להקדישו ואח"כ בנאו, צ"ל דהיינו טעמא, דבנאו ואח"כ הקדישו אינו מועיל מאי דהוי תלוש מתחילתו, כיון דבשעת הקדש הוי מחובר הרי הוא כמחובר מתחילתו, אבל אם הקדיש קודם חיבורו הוי כתלוש ולבסוף חיברו דהוי כתלוש, אלא דלמאי דס"ל דליתא לדרב, ותלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר א"כ אפילו הקדישו תחילה מה אהני האי טעמא דהנאה הנראית לעינים, כיון דאם בנאו ואח"כ הקדישו לא מהני האי טעמא דהנאה הנראה לעינים, א"כ הקדישו ואח"כ בנאו כיון דס"ל השתא דתלוש ולבסוף חיברו דהוי כמחובר מעיקרו, ובמחובר מעיקרו וודאי לא מהני האי טעמא דהנאה הנראה לעינים, דהא ממעטינן מעילה במחובר דומיא דתרומה, וא"כ ה"ה בתלוש ולבסוף חיברו, ומאי נפקא מינה באיזה זמן הי' ההקדש.
והרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ה ה"ה) כ' לחלק בין בנאו ולבסוף הקדישו או הקדישו ואח"כ בנאו אפילו אליבא דהילכתא דקי"ל כרב (ה' עכו"ם פ"ח ה"ד) דתלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש לענין עבוד' גלולי', ואפ"ה לענין מעילה לא מעל בבנאו ואח"כ הקדישו, וכתב הכ"מ ז"ל לחלק דגבי עבודת גלולים מחמרינן משום חומרא דעבודת גלולים, ולא משמע כן בחולין (ט"ז ע"א וע"ב) דגם לענין הכשר זרעים ושחיטה הוי כתלוש, ולפי מש"כ ניחא קצת, דלענין מעילה בנאו ואח"כ הקדישו הוי כמחובר מעיקרו, כיון שהיה מחובר בשעת ההקדש. עוד נראה לי, דוודאי אין לדמות מעילה לעבודת גלולים, אלא אי נימא דלענין מעילה הוי כתלוש כל שכן לענין עבודת גלולים דהוי כתלוש, אבל אי נימא דלענין עבודת גלולים הוי כתלוש וודאי אי אפשר למילף מעילה מעבודת גלולים, דבמעילה נמי הוי כתלוש, משום דמעילה מתרומה ילפינן דהוי דווקא תלוש לגמרי, תדע דהא ריה"ג ס"ל (ע"ז מ"ה ע"ב) גבי עבודת גלולים דאפילו השתחוה לאילן אסרו, משום דהוי תפיסתו בידי אדם ולא הוי דומיא דהרים דכתיב בהו התירא, ולענין מעילה וודאי הוי כמחובר כמש"כ הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ה ה"ה) היושב בצילו של אילן לא מעל, וכן הוא כל מחובר דתרומה, אלא וודאי עבודת גלולים שאני, דכל שחיבורו ע"י אדם לא הוי דומיא דהרים ונאסר.
ומדברים אלו נראה לי הוכחה ברורה דר"ל דמחלק בין בנאו ואח"כ הקדישו להקדישו תחלה היינו אליבא דהילכתא, ולא לדחויי סייעתא לרב, דהא ר"ל מפרש בפ' כל הצורות (שם ע"א) הא דפליגי רבנן וריה"ג גבי הר היינו בציפוי הר, משמע דאליביה השתחוה לאילן נאסר לכ"ע, כדדייק הש"ס התם מד' ריה"ג, וא"כ לדידיה פשיטא דהמשתחוה לבית אסרו, וע"כ הא דמחלק לענין מעילה בבית בין בנאו ואח"כ הקדישו או הקדישו תחילה היינו אליבא דהילכתא דלענין שאר מילי הוי בית כתלוש, אפ"ה לענין מעילה הוי כמחובר אם בנאו ואח"כ הקדישו, אבל אילן אף על גב דהקדישו תחילה ואח"כ נטעו וודאי אין מועלין בו דהוי כמחובר, אלא דלפ"ז עדיין צ"ע בשינויא דרב אחא הנאה הנראית לעיני' אסר' תורה, דהוא וודאי אתיא לדחויי סייעתא דרב, ואתי למימר דאפילו נימא דבית הוי כמחובר מ"מ הכא מועלין, דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה, וכיון דמחובר הוא מאי אהני האי טעמא, ע"כ היה נראה לפרש דהא דקאמר וכיון דבני לה מיהת מעל לאו מהניחה ע"פ ארובה הוא דדייק, כיון דלא חיברה כלל ותלוש הוא, אלא מדברי הש"ס הוא דדייק, דאמרינן דבנאה ממש מעל מיד, ש"מ דבית הוי כתלוש ומסייע לרב, ודחי רב אחא דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה, דכיון דהוסיפה על הבנין וניכרת הנאתו אף על גב דהשתא מחובר הוא אפ"ה מעל, אלא דקצת דחוק הוא לומר דהא דקאמר לימא מסייע לרב הוא מדברי הש"ס, ועוד דלישנא דברייתא דהדר בבית של הקדש מעל משמע דהמעילה הוא מחמת הנאת דירתו, ולא מחמת הנאת הבנין, והיינו כגון דתחילת הבנין בנה במזיד, דלא יצא לחולין ע"י הנאת הבנין, ואח"כ דר בו בשוגג מעל, ואמאי מעל, הא הכא לא שייך הך סברא דהנאה הנראה לעינים, אבל הא לא קשיא, דלמסקנא הטעם הוא משום דבית הוי כתלוש היכא דהקדישו תחילה, והיינו דלא הוזכר במסקנא הך סברא דהנאה הנראה לעינים, וכקושית התוס', דלענין הנאת הדירה לא שייכא כלל הך סברא, וע' בפ"ו (ה' מעילה פ"ו ה"ח) בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב על הא דהניחה ע"פ ארובה דמש"ה בעינן שידור תחתי' שוה פרוטה משום שאין זה הנאה הנראית לעינים, מלשונו ז"ל משמע כדברי, דהנאה הנראה לעינים קאי אתוס' בנין.
והנה אחר כל הנ"ל לדברי הרמב"ם ז"ל בנאו ואח"כ הקדישו אין בו מעילה לכ"ע, וא"כ הא דתניא בערכין (כ"א ע"א) אם הקדיש המשכיר הדר בו מעל הוא דלא כמאן, וגם הוא ז"ל בעצמו פסק כן בפ"ו מה' ערכין (ה"ל) דאם הקדיש המשכיר הדר בו מעל, ונמצאו דבריו ז"ל סותרין זה את זה, וכבר הקשו זאת כל המפרשים. וראיתי בשעה"מ ז"ל בפ"ג מה' אישות שכ' לישב דברי הרמב"ם ז"ל, ויצא לחלק בין מעילה דהוצאה מרשות לרשות דילפינן מעבודת גלולים, ובין מעילה מחמת הנאה, דבמעילה ע"י הוצאה מעל גם בבנאו ואח"כ הקדישו, דומיא דעבודת גלולים דבית הוי כתלוש, ובהא איירי הך דערכין, דהשוכר הדר בו מתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשותו, ובשמעתין מיירי דמתכוין בדירתו להנאה בעלמא, דילפינן מתרומה, ובעינן תלוש ממש דומיא דתרומה, וסיים שם דזה נראה כפתור ופרח, ואני לא זכיתי להבין דבריו ז"ל, דכבר ביארתי עיקרן של דברים בזה בריש פרקין, ואין מקום לדבריו ז"ל אלא לשיטת התוס' ז"ל דבהוצאה מרשות לרשות לא בעינן הנאה, וכמו שפי' כאן נמי בנטל אבן או קורה של הקדש דאי לאו גיזבר הוא מעל מיד משום דנתכוין להוציאה מרשות הקדש, אבל דעת הרמב"ם ז"ל אינו כן, ודווקא בנתנו לחבירו הוא דמעל משום הנאת הנתינה, אבל זה שנטלה לעצמו לא מעל אפילו נתכוין לגוזלה ולהוציאה מרשות הקדש אלא אם נהנה ודר תחתיה בשוה פרוט', וא"כ אין לומר אליבי' דהשוכר מעל משום כוונת ההוצאה, אלא משום הנאה, והדרא קושיין לדוכתא הא בהנאה ליכא מעילה בבית שהקדישו אחר בנינו. ועוד דמש"כ דהנאה ילפינן מתרומה לא הבנתי, דהנאה בלא פגם ילפינן מסוטה, ומתרומה ילפינן דבדבר שיש בו פגם בעינן נמי שיהנה, וקולא הוא דילפינן מתרומה, וא"כ כי היכי דילפינן מתרומה לענין הנאה בדבר שאין בו פגם דבעינן דווקא בתלוש, אמאי לא נילף נמי למעילה דהוצאה מרשות לרשו'. ועוד, אי לא ילפינן מעילה דהוצאה מרשות לרשות מתרומה א"כ אזהרה מנ"ל במעילה כי האי, אלא ע"כ כל דיני מעילה ילפינן מתרומ'. ועוד נראה דבמחובר לקרקע לא שייך מעילה דהוצאה מרשות לרשות, דקרקע אינה נגזלת, ועוד, דאמאי לא קאמר הש"ס לעיל דלהא מילי נמי ילפינן מעבודת גלולים דמועלין במחובר ע"י הוצאה מרשות לרשות כמו בית, ע"כ לא מצאתי בדבריו ז"ל עדיין ישוב לדברי הרמב"ם ז"ל. וראיתי עוד שם בדבריו שכתב דלריה"ג דס"ל גבי עבודת גלולים דאילן נמי נאסר ה"ה דמועלין בו, ולענ"ד לא נראה כן, וכמש"כ לעיל, וע' בלח"מ פ"ו מה' ערכין מש"כ שם.
והיה נראה לי לומר בזה, דנהי דאין מעילה במחובר לקרקע היינו לחיובי אשם מעילות וחומש, אבל דמי הנאתו מחויב לשלם כמו אם נהנה במזיד, ומנא תימרא, דמכדי מהיכא ילפינן דאין מעילה במחובר מתרומה הוא דילפינן, ובתרומה גופא הא דאינו כמחובר לקרקע היינו לענין מיתה וחומש, כדאמרי' במנחות פ' ר' ישמעאל (ע' ע"א) גבי שיבולת שמירחה בכרי ושתלה דאי תליש ואכיל לה הוי תלוש, ואי גחין ואכיל לה בטלה דעתו אצל כל אדם. והך סברא דבטלה דעתו אינה מועלת אלא לענין מיתה וחומש, אבל לא לפוטרו מן הקרן, דהא אכיל ונהנה מתרומה, ולאו מזיק הוא, וה"נ במעילה, נהי דפטור מאשם וחומש עכ"פ קרן מחייב. ובאמת יש לדקדק היכי ילפינן דאין מעילה במחובר מתרומה, הא בתרומה טעמא הוא משום דבטלה דעתו אצל כל אדם, ובמעילה לא שייך האי טעמא, ולמה לא ימעול. וצ"ל כיון דעכ"פ ליכא לאשכוחי תרומה במחובר ה"נ ילפינן מינה למעילה דליתא במחובר, אבל הדמים היה נראה דחייב לשלם מה"ת, ובזה יש לישב ד' הרמב"ם ז"ל שכ' בה' ערכין (פ"ו ה"ל) אם הקדישו המשכיר הדר בו מעל, היינו לשלם קרן כמו במזיד, ומש"כ בה' מעילה דאין מעילה במחובר היינו לענין חומש ואשם, ויתישב בזה נמי מה שהקשה בשעה"מ פ"ו מה' מעילה מסוגיא דפסחים פ' כל שעה (כ"ו ע"א) דפריך מהא דריב"ז היה יושב ודורש בצילו של היכל למ"ד אפשר ולא קמכוין אסור, ומאי פריך, הא לא הוי אלא איסור דרבנן, משום דבמקדש בונין ואח"כ מקדישין, ואין בו מעיל' אם בנאו ואח"כ הקדישו, ולפי הנ"ל ניחא, דגם במחובר איכא איסורא דאורייתא, כן היה נראה נכון מאוד לישב ד' הרמב"ם ז"ל, אבל מה אעשה שעומד לנגד דברים אלו מאי דמייתי הש"ס סייעתא ממתניתין דבנאה בתוך ביתו לרב, והא מתניתין מיירי במזיד ולתשלומי קרן לדעת הרמב"ם ז"ל, ואין מזה סייעתא לרב, דאפילו אם כמחובר הוא שפיר תנן דמעל לענין קרן, וכמו במזיד. וגם מהא דאמרי' בערכין שם (כ"א ע"א) וכיון דמעל יצא לחולין משמע דשייכא בי' מעילה גמורה לחייבו חומש ואשם, ועוד דמהא דפריך במנחות שם (ע' ע"א) מהא דאילפא ביצי נבלת העוף משמע דמטעם בטלה דעתו לא חשיבא אכילה כלל ע"ש, ע"כ לא נחה דעתי בישוב ד' הרמב"ם ז"ל על נכון. וע' במנחות שם (ס"ט ע"א) דאיבעי לן בחטים שזרען בקרקע ולא השרישו אי הוי כמטלטלי או כקרקע, ולא שייכא זאת לפלוגתא דתלוש ולבסוף חיברו.
וראיתי עוד בשעה"מ בה' אישות שכ' וצידד לומר דפודין את הבכור בבית, דהוי כתלוש, כיון דתלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש לשאר מילי, וכמש"כ התוס' ז"ל בפ' בכל מערבין (עירובין ל' ע"ב ד"ה ונתן) שהקשו על הא דבונין בחול ואח"כ מקדישין והא אין מחללין הקדש ע"ג קרקע, ותירצו דלענין זה הוי כתלוש, ולפ"ז בכל הני דממעטינן קרקעות מכלל ופרט כמו לענין שומרין ושבועה נמי לא הוי בית בכלל קרקעות, וכן איתא בזה שני דיעות בש"ע ח"מ סי' צ"ה, אבל העיקר נראה כמש"כ הש"ך שם דבית הוי כמחובר לענין כל הני מילי דממעטינן מכלל ופרט, וגם בתים בכלל יצאו אלו שאין מטלטלין, וכן כתבו התוס' ז"ל בפ' איזהו נשך (ב"מ ס"א ע"א ד"ה אם אינו ענין) דריבית בתי ערי חומה הוי ריבית קרקע, ועל קושית התוס' מהא דבונין בחול יש לומר דשאני התם כיון דהבנין צורך גבוה הוא מותר לקנותו בדמי הקדש, כמו שקנה דוד את גורן ארונה בכסף שנטל מן השבטים, ועוד דצרכי ציבור שאני, ודוק היטיב.
הדרן עלך פרק הנהנה מן ההקדש