אור ברסלב
קרן אורה על מעילה פרק חמישי › דף יט.

קרן אורה על מעילה· רבי יצחק מינקובסקי

פרק חמישי · דף יט.

דף יח:

גמרא לקח קיני זבין וזבות כו' כיון שהוציא מעל. דברי ר"ש, ור' יהודה אומר עד שיזרק הדם. הנה רש"י ז"ל פי' דקמיפלגי באחריותן של קרבנות, ר"ש סבר כיון שהביאן לעזרה אינו חייב עוד באחריותן, ע"כ מיד שלקחן והביאן לעזרה הוציאו מרשות לרשות. ור' יהוד' אומר דעד שיזרק הדם הוא חייב באחריותן. וקשיא לי טובא על פירש"י ז"ל, חדא דחטאת ואשם א"א לומר כן דלא יתחייב באחריותו אחר שהביאו לעזרה, כיון דלכפרה אתיא במה יתכפר, ופשיטא דאינו יוצא ידי חובתו אלא עד אחר כפרה. ועוד מפני מה לא הוזכר בדברי ר"ש דבעינן שיביאנו לעזרה.

ונראה לפרש טעם מחלקותן בפשיטות, והוא דבמעילה בעינן שיהנה, ובזה פליגי ר"ש ור"י, דר"ש אמר דמיד שלקח בהן חטאת חשוב הנאה ושינוי, שהוציא מעות הקדש ולקח בהן קרבן, ור' יהוד' ס"ל דכל זמן שלא נזרק דמו לא חשיבא הנאה כיון דלא נתכפר עדיין, וגם אין זה שינוי גמור, וברשות הקדש הוא. ויש לדקדק, בשלמא לר"ש דאמר דמיד שלקח מעל א"כ המעות יוצאות לחולין והקרבן כשר, אבל לר' יהוד' דלא מעל עד שיזרוק הדם א"כ בשעת שחיטה עדיין קרבן פסול הוא, דהא בעינן ממשקה ישראל ואיך יחזור ויוכשר בזריקתו. והכי תניא בהדיא בתוספתא (פ"ב) [פ"ח] (הי"ד עיין שם ובמעילה פ"א הי"ד) דמנחות אין מביאין מנחות ונסכים מהקדש שלא נפדו, ואם הביא לא קידש, ואמרו בזבחים סוף פרק המזבח מקדש (פ"ח ע"א) לא קידש ליקרב, אבל קידש ליפסל ועי' בכ"מ ובלח"מ ז"ל בפ"ה מה' איסורי מזבח (ה"ט) מה שכ' על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב אם הביא מערלה וכלאי הכרם לא קידש ליקרב אבל קידש ליפסל. ונראה דאישתמיט להו ז"ל לפי שעה הך דזבחים ע"ש, מ"מ קשיא במה יוכשר הקרבן, וצ"ל דאחר זריקה איגלאי מילתא למפרע דלאו קרבן פסול, ומברייתא לא תיקשי, דתני התם אם הביא מנחות ונסכים מהקדש (לא) [שלא] נפדה דלא קידש, דהיינו משום דבמנחות לית בהו מעילה, וכדתניא בתוספתא פ"א דמעילה (הי"ד) וכן פסק הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ו הי"א) אם הביא מנחות ונסכים ולחמי תודה מן ההקדש לא מעל, משום דאין בהן זריקת דמים, וכיון דלא מעל לא נפיק לחולין, ומש"ה לא קידש ופסול הוא. אבל מה אעשה שלא זכיתי להבין שום חילוק בין חטאת למנחה, דבחטאת יש זריקת דמים ובמנחה יש הקטרת הקומץ, ועוד וכי זה שאוכל לחמי תודה אין זה חשוב הנאה, ואמאי לא ימעול.

והנה בשקלים תנינן (פ"ב מ"ב) השוקל שקלו ממעות הקדש ונתרמה התרומה והקריבו בהמה אחת הרי זה מעל, ופי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות, אף על פי דהנאת הקרבה לא חשיבא הנאה, דמצות לאו ליהנות ניתנו, מ"מ נהנה, דאין ממשכנין אותו על שקלו, וכן איתא בירושלמי (שם פ"ב ה"ב) להדיא, וצריך לחלק בין מודר הנאה להקדש. דמודר הנא' שוקל את שקלו (נדרים ל"ו ע"א) ולא חשיבא הנאה מה שהצילו מלמשכנו. וקשה לי הא חייבי חטאות אין ממשכנין אותן, ואפילו הכי מעל אחר זריקת דמו, אלמא דהקרבה חשיבא הנאה. ועוד אי עיקר ההנאה הוא הצלת המשכון אמאי בעינן גבי שקלים שיקרב בהמה אחת, ונהי דלא מסתבר שימעול תיכף אחר שבא לקופה, דמאז שוב אין ממשכנין אותו, דכבר כתב הרמב"ם ז"ל שם דכ"ז שלא לקחו בהמה אחת לא נשתנה המעות כמו שהיו, וברשות הקדש היו וברשות הקדש הם גם עתה, ולא נפגם ונשתנה ההקדש, אבל אחר לקיחת בהמה אחת כבר נפגם ההקדש, ולמה לי הקרבה וזריקת דמים של אחד מהן. ע"כ הי' נראה לי דהא דאמרי' בירושלמי דהצלת המשכון חשוב הנאה היינו למ"ד התם אם נתרמה תרומה מעל, וכדפליגי התם תנאי, אבל למ"ד דבעינן דוקא הקרבה ס"ל דהצלת המשכון לא חשיבא הנא', ע"כ בעינן דוקא הקרב', ולא אמרינן האי כללא דמצות לאו ליהנות ניתנו לענין הקרבת הקרבן. וכבר כתבתי בזה בחי' לנדרים בסוגיא דשוקל את שקלו.

ואי קשיא למ"ד משנתרמה תרומה מעל, ואמאי, הא לא נפגם ההקדש עדיין, ע"ז אמרו בירושלמי דר"ש הוא דאמר מיד היו לוקחין המעות וקונין בהן בהמה. אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא למה לי טעמא דהצלת המשכון, הא לר"ש מיד שלקח מעל בכל הקרבנות כדאמרי' הכא. ועי' בקרבן עדה שהגיה שם בירושלמי מתני' דלא כר"ש, דלר"ש דאמר מיד הי' מקבל מעותיו מעל תיכף בשעת לקיחה. ואין דבריו מוכרחים, דאפילו אי ס"ל כר"ש בהא מ"מ שמא אין בהן מעילה בשעת לקיחה, וכר' יהוד' דאמר לא מעל עד שיזרוק דמו, וכדאמר הכא. אחר כל הנ"ל עדיין אין דברי הרמב"ם ז"ל מיושבין אצלי, ומה ראה לחלק בין קרבן למנחות, ומה שאמרו בתוספתא (מעילה פ"א הי"ד) אם הביא לא מעל, לולי דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל אם הביא לא קידש, דתוספתא זו איתמר נמי בתוספתא פ"ח דמנחות (הי"ד) ושם איתא אם הביא לא קידש, ואף על גב די"ל דמש"ה לא קידש משום דלא מעל ולא יצא לחולין מ"מ אין מזה הכרח, די"ל דהא דלא קידש מיירי במזיד דלא מעל, אבל בשוגג מעל בכולהו, ושפיר קידש. והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' איסורי מזבח (ה"ט) השמיט הך דהקדש שלא נפדו, ולא הביא אלא הנך דאיתמר בש"ס סוף פרק המזבח מקדש (זבחים פ"ח ע"א) ועדיין לא ברירא לי הלכה זו.

שם גמרא מהו דתימא ואשר יתן ממנו על זר, והאי לאו זר הוא, צ"ל דברייתא זו אתיא כחכמים, דס"ל בריש כריתות (ו' ע"ב) דהסך משמן המשחה על מלך וכה"ג פטור. ע"כ איצטריך נפש לאשמעינן דחייב אשאר מעילות, אבל לר"מ דמחייב התם אפילו בשמן המשחה א"כ פשיטא דאית בהו מעילה בשארי דברים ולא איצטריך קרא, וק"ל.

תוספות בד"ה אקשי' רחמנא לתרומה דאפילו אכיל אכילה גסה פטור. והביאו ראיה משמן של תרומה, וביומא (פ' ע"ב) איתא בהדיא דאוכל אכילה גסה בתרומה פטור, משום דכי יאכל פרט למזיק ע"ש.

שם גמרא מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב. עיין בזה בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' מעילה פ"ו ה"ה) שכ' תלש מן הבהמה תמימה כו'. ועי' מה שכ' בזה בתמורה (ל"ב ע"ב) בפלוגתא דרבנן ור"ש לענין העמדה והערכה ודברי הראב"ד ז"ל נפלאים המה, וכמו שכ' הכ"מ ז"ל.

תוכן העניינים

קרן אורה על מעילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה