אור ברסלב
קרן אורה על זבחים פרק א - כל הזבחים › דף ג.

קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק א - כל הזבחים · דף ג.

דף ב:

גמרא אלא מהא יתר על כו' ונמלך כו' כבר הקשו התוס' ז"ל היכי ס"ד למידק מינה דסתמא כשר ותי' דנמלך שאני דסתמא כתבו מתחילה למי שירצה ודחוק הוא והיה נראה דס"ד דלא פסיל אלא אם כתבו מתחילה ליתן לאשה זו אלא שחישב בשעת כתיבה לשם אשה אחרת דהוי דומיא דשלא לשמה דקדשים ששוחט שלמים לשם עולה דבעינן עקירה מדעת אבל אם כתב הראשון לשם גירושין דידה לא היה בזה מחשבה אחרת דכדין כתבו וכי נמלך אח"כ ס"ד דהוי כסתמא דלשם כריתות נכתבה. אבל אין זה מספיק דהא בהך בבא קמ"ל דבעינן דעת הבעל שיכתוב הוא הגט ולא שכתבו אחר. א"כ זה שכתבו לאחר פשיטא דפסול ומה ענין זה לסתם. וכבר כתבתי גבי בעל דכתיב וכתב שיכתוב מדעתו היכי שייך להכשיר סתמא בלא דעתו ולמה ליה למידחי דילמא שאני התם דאינתיק לגירושין דההיא הא הכא פסול משום דלאו איהו כתב לה כדאיתא בריש פ' כל הגט וצ"ע. וכן הא דבעי למידק מכתב לגרש את הגדולה כו' ג"כ צ"ע וכי מה ענין זה לסתם והא ע"ז נאמר לה לשמה ולא לשם אחרת:

שם גמרא אלא מהא אמר ללבלר כו' דילמא שאני התם דאין ברירה וגריעא מסתמא כמש"כ רש"י ז"ל. ומשמע הכא דאי סתמא פסול לא איצטריך לאוקמי כמ"ד אין ברירה דאפילו יש ברירה מ"מ בתחילת הכתיבה לא נכתב במיוחד לשמה ולא מהני מה שהוברר הדבר אח"כ. אבל לא משמע הכי בריש פ' כל הגט דמפרש התם דקמ"ל בהך בבא דאין ברירה אלמא דאפילו למסקנא דקי"ל סתמא פסול איצטריך לטעמא דאין ברירה וכן מסקינן התם לר' יוחנן דאחרון נמי אינו פוסל משום דאין ברירה והתוס' ז"ל שם כתבו דאפילו למ"ד יש ברירה בעלמא. הכא מודה משום דכתיב לה לשמה. וי"ל דלזה כיוונו דאפילו למ"ד יש ברירה לא נפק מסתמא דבעינן מיוחד לשמה לחוד. אבל לא משמע הכי שם בכוליה שמעתין דא"כ מאי מבעי ליה בתולה בדעת אחרים. כיון דאפילו אי יש ברירה בעלמא הכא פסול. ה"ה בתולה בדעת אחרים. ונראה דודאי למ"ד יש ברירה הוי כלשמה אלא דס"ד למ"ד אין ברירה היינו כל שנכתב לאיזו שירצה הוי כסתמא. ומשני לעולם סתמא כשר והכא אין ברירה וחיישינן איפכא שמא היה בדעתו לאחרת. ונפ"מ דלמאי דס"ד דהוי כסתמא ולא אמרינן כלל הוברר הדבר למפרע הגט פסול לגמרי דסתמא לאו כלשמה דמו. אבל אי הא דאין ברירה היינו משום דמספקא לאיזה מהן היה דעתו מתחילה הגט פסול מספק שמא היה דעתו לאחרת. אבל איכא נמי לספוקי שמא הוברר הדבר דדעתו היה לזו שנתן לה והוי גט ונראה דבזה פליגי אמוראי בריש פ' כל הגט דאיכא דס"ל דאחרון פוסל ור' יוחנן אמר דאחרון נמי אין פוסל משום דאין ברירה והיינו דמאן דס"ל דאחרון פוסל הוא משום דהא דאין ברירה הוא דלא סמכינן ע"ז דשמא היה בדעתו לאחרת אבל כיון דאיכא למימר הוברר הדבר חיישינן לזה ולהכי פוסל. אבל ר' יוחנן ס"ל דאין ברירה כלל ולא מספקינן בדעתו כלל אלא היה הדבר שקול אצלו והוי כסתמא דלא הוי גט כלל ולא פסל. וי"ל דר"י בזה לטעמיה דס"ל דאפילו בדרבנן לא אמרינן ברירה וזה משום דלא מחזקינן לה בספק כלל. ובדרבנן נמי אין ברירה. אבל ר' אושעיא דס"ל בדרבנן אית לן ברירה ס"ל דהוא בגדר ספק ומדרבנן סמכינן אברירה ומשו"ה פוסל וסעד לזה מד' הרמב"ם ז"ל שכ' בדין האחרון דהוי ספק גירושין. וזו מנין לו דהא לא אמרינן אלא דפוסל מן הכהונה. אבל לפי הנ"ל ניחא כיון דטעמא הוא משום דאין ברירה הרי הוא בספק וכדקי"ל בדרבנן יש ברירה וכ"כ שם מפרשי דבריו ז"ל ולפ"ז אין אנו צריכין למש"כ הראשונים ז"ל בפ' כל הגט שם דאין הלכה כר' יוחנן דאמר אינו פוסל משום דיחיד הוא במקום רבים אלא בלא"ה אין הלכה כמותו כיון דלא קי"ל כוותיה בהא דבדרבנן אין ברירה בהא נמי לא קי"ל כוותיה:

אלא דאכתי איכא למידק לד' הרמב"ם ז"ל דאפילו אי אין ברירה מ"מ ספק הוי. א"כ האחין שחלקו אמאי מחזירים זל"ז ביובל. כיון דספק הוא כל חד לוקי בחזקיה. ועוד נראה דבכל הני דינא ברירה של חלוקת השותפות כגון אחים שחלקו וחבית שלקחו בשותפות וחלקו גדיים כנגד גדיים בבכורות לא שייך לאחזוקי בספיקא כלל דמנלן לספוקי שזה היה חלקו משעה ראשונה כיון שלקחו בשותפות. וכן האחים נפלו להם בתפיסת הבית. וע"כ סברא בעלמא היא בדבר שהיה בשותפות ואח"כ נחלק למאן דאית ליה ברירה אמרינן דהוברר הדבר זה לחלקו משעה ראשונה ומאן דלית ליה ברירה כ"א כלוקח הוא על חלקו. וא"כ הא דס"ל לר' אושעיא דבדרבנן אית לן ברירה לאו משום דספק בדרבנן הוא אלא בדרבנן סמכינן אהך סברא דהוברר הדבר. וא"כ אכתי תיקשי מנלן להרמב"ם ז"ל דהכא הוי ספק גירושין נהי דהכא איכא לספוקי למי היה דעתו וי"ל דספיקא הוי אבל מנלן הא, וי"ל דמהא דשמעתין דייק לה מהא דקאמר דלאו סתמא היא אלא משום דאין ברירה ש"מ דחשיב לה לספיקא:

וראיתי בירושלמי פ' כל הגט דפריך מכיון שנתנו לה יעשה כמו שהיה כרות לשמה משעה ראשונה ר' יוסי בר' ביבין דר"ש היא דתני אמר לאומן עשה לי ב' זוגין אחד לקרקע ואחד לבהמה כו' טמאים עד שיפריש בטהרה וכ"ז שלא פי' שניהם טמאים והיינו משום דאחר שיפריש ביחוד זו הכלי לטומאה ראויה היא לקבל טומאה משעה ראשונה מש"ה כ"ז שלא פי' ג"כ שניהם טמאים מספק ור"ש מטהר דלא אמרינן דמשעה ראשונה היתה זו מיוחדת לטומאה. וה"נ לא אמרינן אחר הנתינה דמשעה ראשונה היה כרות לשמה. והרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' כלים פסק כת"ק דשניהם טמאים ודקדק בק"ע שם דהא קי"ל דאין ברירה ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דהכא נמי פסק דהוי ספק גירושין והתם נמי טמאין מספק. ובאמת האי ענינא דברירה מעין גדול בתורה בכמה מקומות בש"ס ובד' התוס' ז"ל. והאחרונים ז"ל ג"כ האריכו בזה בתכלית האריכות. ואני לא כתבתי אלא מה שנ"ל בסוגיא דשמעתין ועי' ק"ע שם שכתב דה"ה בקידושין אם כתב שטר קידושין לשם ב' נשים לקדש לאיזה שירצה דהוי ספק קידושין וז"א למ"ד דבעינן דווקא מדעתה ואין כאן מקומו:

שם תוס' בד"ה הכותב טופסי כו'. הקשו דליתני בהא יתר ע"כ. [ולפי ד' הרמב"ם ז"ל דבאמר ללבלר כו' הוי ספק גירושין לא שייך למיתני בסתמא יתר ע"כ דמשמע דקיל הוא ובאמת הוא חמור דסתם פסול לגמרי]. וכ' לתרץ כיון דבהך דאמר ללבלר קמ"ל רבותא דלא שמעינן מסתמא לא שייך למיתני יתר ע"כ. ובגיטין תרצו בע"א משום דהתם כתבו דשייך למתני יתר ע"כ אפילו בכה"ג היינו יתר ע"כ קמא דאיכא קולא בשמע קול סופרים דלא אינתיק כו'. ואפ"ה קתני יתר ע"כ אבל נראין הדברים כש"כ כאן דלא שייך למיתני יתר ע"כ היינו דבדבר קל ג"כ הגט פסול. ובראשון איכא ג"כ קולא אחריתי מה שאין באחרון. ובמה אשמע לן רבותא בפסול הגט באחרון יותר מן הראשון כיון דאיכא קולא בזה ובזה. אבל היכא דאשמע לן דין חדש מה שאין בראשון כגון איזה חומרא שייך למיתני דזה עדיף מן הראשון בחומר זה אע"ג דאיכא נמי חומר בראשון מה שאין באחרון. מ"מ האי חומרא נקיט ואתי כדאשכחן דכוותה בפ"א דכלים בכל הני למעלה ממנו כו' דתנן התם כמבואר בד' הרע"ב והתוסי"ט ז"ל שם. וכן הך דהוסיף ר"ע דקמ"ל דין חדש שלא שמענו מד' ר"ח סגה"כ שייך למימר הוסיף ר"ע. ולא דמי להני דפ' כל הגט דאתי לאשמעינן חד דינא פסול הגט לא בזו החמור אלא גם בזו הקל וודאי דראשון חמור מאחרון. וכן מבואר שם דראשון חמור דאיכא למ"ד דכולן פוסלין חוץ מראשון ודו"ק:

שם תוס' בד"ה ואמר רב יהודה כו' ולדידיה ליכא למידק דסתמא פסול עכ"ל. ומ"מ גם להאי מ"ד איכא למידק דסתמא פסול מהא דאמרינן התם דפוסל בגיטין דכתיב וכתב לה לשמה וק"ל:

שם גמרא דל כותית איכא סתמא וסתמא פסול כו'. כבר דקדקתי לעיל אמאי לא מוכח מינה דאפילו סתמא פסול מהא דפוסל אפי' לשם כותית. ועוד אי שמעינן מרישא דמתני' דאפילו סתמא פסול ואפילו לשם כותית. א"כ מאי קמ"ל בכל הני יתר ע"כ כיון דכבר שמעינן דאפילו סתם פסול. ומאי עדיף לשם כותית מלהתלמד הא זו דלשם כותית ג"כ לא נכתב לשם כריתות כלל. ולזה י"ל דלהתלמד עביד אינש דכתב ומש"ה הוי כמתעסק בעלמא. אבל לשם כותית דלא כתב אינש מחשבתו לאו כלום היא כיון דלאו מינה הוא והוי כמו שלא חישב כלל ולקושיין קמייתא י"ל כיון דלא שמעינן לדינא דסתמא אלא מדיוקא בעלמא לא סמיך עלה תנא דמתני' ואשמע לן כל הני בבא דיתר ע"כ. ועוד יתבאר לקמן אי קיימא הך סברא דלאו מינה לא מחריב בה במסקנא:

שם גמרא והא תנא תוכו ולא תוך תוכו ואפי' כלי שטף מציל יש לדקדק בפירכא זו אי מצד הסברא בעלמא הוא דרמינהו אהדדי. מ"ש דהכא בקדשים דלאו מיניה לא מחריב בזה ומ"ש בתוך דכ"ח דלאו מיניה נמי מחריב ביה כמו כלי שטף. דלכאורה קשה להקישן דאטו משום דכ"ש לאו מיניה הוא בשביל זה לא יקרא אלא תוכו ולא תוך תוכו. ובלא"ה קצרה דעתי בהיקש זה מצד הסברא. והיה נראה דה"פ כי היכי דאמרינן הכא גבי דאימעיט מהני קראי דלקמן לשם זבח זה ולא לשם זבח אחר לא אימעיט אלא במיניה היינו לשם זבח אחר. אבל לשם חולין לא אימעיט דלאו מיניה הוא ואינו בכלל המיעוט. ה"נ כי אימעיט תוכו ולא תוך תוכו היינו דווקא במינו בכ"ח אבל לא בכלי שטף דלאו מיניה הוא וכיון דאינו בכלל המיעוט איכא צד לומר דכלי שטף אינו מציל כמש"כ רש"י ז"ל דכ"ח עדיף דאינו מיטמא מאויר. וס"ל השתא דאיצטריך קרא לכ"ח ג"כ וא"כ מנלן למעוטי כלי שטף דלאו מיניה הוא. ודלא כמש"כ התוס' ז"ל דעדיפא מינה משני דנהי דלרבנן יש לומר דעדיפא מינה משני. לר"א למה לי להש"ס לדחוקי לישני דשאני התם דכתיב תוכו. אלא הכא ס"ל דכלי שטף ממעטינן אע"ג דעיקר קרא איצטריך לכ"ח. ומשני דעשו חולין אצל קדשים כמחיצה אצל תנור. אבל כלי שטף מינו הוא ופריך לר"א דאמר מחיצה נמי מחריב ביה מאי איכא למימר מנלן הא כיון דלאו מיניה הוא. ומשני דיליף בק"ו כו' ופריך א"כ קדשים נמי נילף בק"ו נהי דלא הוי בכלל מיעוטא דקרא דלא ממעטינן אלא לשם זבח אחר ולא לשם חולין דלאו מיניה. אבל כיון דאיכא ק"ו נילף בק"ו כי היכי דיליף מחיצה בתנור אע"ג דלאו מיניה. ובזה מיושב קושית התוס' ז"ל לקמן ע"ב בד"ה הכא נמי כו'. ומשני אלא קדשים נפקא ליה מקרא דאין חולין מחללין קדשים. ופריך כיון דקרא מפיק מק"ו א"כ לר"א נמי קרא דלא תוך תוכו ליפוק מק"ו דאי ילפינן מק"ו דאפילו מחיצה מציל כש"כ כלי וקרא למה לי אלא מדכתיב קרא דתוכו ש"מ דלא ילפינן מחיצה. ומשני דלר"א באמת לא איצטריך קרא לכלי בתוך כלי אלא לאוכלין שגיבלן בטיט. והשתא למסקנא הא דלשם חולין כשר לאו משום דלאו מיניה אלא גזה"כ הוא. ואע"ג דלר"א הוא דמסקינן הכי לרבנן נמי צ"ל כן דאל"ה נילף בק"ו קדשים מחללין כו' דאע"ג דלא ס"ל ק"ו דר"א במחיצה היינו משום דאית להו פירכא לא אם אמרת כו'. אבל בהאי ק"ו ליכא פירכא אלא לכ"ע מקרא הוא דילפינן דאין חולין מחללין ועי' בה"ז מש"כ בזה. ועפ"ז יש לישב קצת מה שהקשיתי לעיל בהא דאמר רבא דל חולין הוי ליה סתמא. והא לשם חולין לא דמי לסתמא דסתם כשר ועלו ולשם חולין כשר ולא עלו. והבה"ז הקשה לד' הרמב"ם ז"ל דפסח לשם חולין נמי פסול א"כ מאי פריך מכ"ש וחטאת הא פסח יוכיח דלאו מיניה נמי מחריב ביה. ולפי הנ"ל ניחא דרומיא דלעיל מחטאת אכלי שטף קיימא למאי דס"ד דהא דלשם חולין כשר הוא משום דלאו מיניה לא מחריב. ולפ"ז הוי ליה כסתמא ועלו לו נמי דמחשבה דלאו מיניה לאו כלום הוא. וה"ה דבפסח כשר כיון דבחטאת עלו. ואע"ג דדייק לקמן מהא דאומר ר"י מי שלא היה בלבו כו' כשר דדווקא סתם הא לשם חולין לא למאי דס"ד השתא דמחשבה דלאו מינה לאו מחשבה היא ליכא למידק דזה הוי כסתם ומחשבה לשם חולין לאו מחשבה היא. אבל למסקנא דאיכא למילף בק"ו דחולין ג"כ מחללין אלא דגזה"כ דאין חולין מחללין לא שמעינן מקרא אלא דאין מחללין אבל מ"מ לא עלו לבעלים לשם חובה. וכן בפסח פסול לגמרי וכמש"כ לעיל. ויצא לנו מזה דאפי' במגילת סוטה דסתמא כשר לד' התוס' ז"ל אם נכתבה לשם כותית פסולה ודו"ק. ומש"כ הצ"ק ז"ל על קושיית בה"ז הנ"ל לא הבנתי ע"ש:

תוכן העניינים

קרן אורה על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה