אור ברסלב
קרן אורה על זבחים פרק א - כל הזבחים › דף ב:

קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק א - כל הזבחים · דף ב:

דף ב.

גמרא אלמא סתמא כלשמן ורמינהו כו' וסתמא נמי פסול. כבר כתבתי דמדברי התוס' ז"ל במתניתין נראה דמה"ת בעינן שיחשוב לשם זבח וזובח וכבר דקדקתי א"כ באמת אמו סתמא עלו לבעלים. וצ"ל דהיינו דפריך רבא מ"ש הכא דסתמא כשר אע"ג דבעי מחשבה והיינו משום דסתם נמי כלשמן דמי. וע"כ לא אמרינן דלא עלו אלא אם חישב בפי' שלא לשמו דהוי שינוי ולא שמר מוצא שפתיו והוי נדבה. כדאמרינן לקמן דמהאי קרא שמעינן דלא עלו. אבל סתם לאו שינוי הוא. ונהי דעבר על המצוה מ"מ כשר ועלו וסתם כלשמן דמי. ולא שינה בזה מוצא שפתיו ומ"ש גבי גט דסתם פסול. ויש לדקדק מאי פריך רבא דילמא הכא בקדשים בעינן שינה הכתוב לעכב. ולהכי אע"ג דמה"ת צריך לחשוב לשמה אם לא חישב נמי כשר ועיכובא שלא יעלה לבעלים לא שמענו בסתם. אבל גבי גט כיון דאמר רחמנא וכתב לה לשמה שצריך שיחשוב לשמה אם לא חישב החול דהא לא איצטרך שינה הכתוב לעכב. וי"ל דהכי פריך כיון דאשכחן גבי גט דסתם הוי כשלא לשמה. א"כ ה"נ ליהוי סתמא כשלא לשמה ויהיה כמו ששינה בפי' דלא עלו לבעלים ומנלן לחלק בין סתם לשלא לשמו בפי'. ואהא משני זבחים סתמן לשמן הם שייך בזה שינוי מוצא שפתיו בסתם. אלא דעדיין אינו מיושב הא דאיצטריך למימר אשה לאו לגירושין עומדת ולמה ליה הא אפילו סתמא לגירושין עומדת מ"מ פסול כיון דלא עשה כמצותו. ובקדשים שפיר שני כיון דסתמן לשמה ליכא למילף מקרא דמוצא שפתיך כו' ואם לאו כו' ומש"ה כשר ועלו דליכא קרא לעיכובא. אבל בגט אפי' אי סתמא נמי לשמה עומדת מ"מ פסול הוא דלא נעשה כמצותו וכן מצינו בשאר מצות דבעינן לשמה כמו סוכה לב"ש ופסולה אפי' בסתמא כל שלא נעשית לשם חג בפי'. אלא דמהתם משמע דכל שעומדת לשמה לא בעי כוונה בפי'. והיינו דמודה ב"ש אם עשאה בתוך ל' לחג דכשירה אפילו לא כיון כלום דסתמא לשמה קאי. ורש"י ז"ל פי' התם דבתוך ל' יום סתם העושה לשם חג הוא עושה. אבל קודם ל' לחג סתם עושה שלא לשם חג. וזה צ"ע קצת דהא הוא יודע בנפשיה לשם מה עשאה. ואם לא היה בדעתו לשם חג אלא לצל בעלמא אפילו בתוך ל' יום אמאי כשירה. וצ"ל דכוונתו כמש"כ דאם עשאה סתמא בלי שום כוונה לא לזה ולא לזה בתוך ל' יום סתמא לשמה קאי. ושמעינן מהתם דבשאר מצות נמי אפי' אי בעינן לשמה סתם נמי כשר. ולהכי שפיר איצטריך למימר גבי גט דסתמא לאו לגירושין עומדת. אך הא גופא קשיא כיון דלמצוה בעי מחשבה לשמה אפי' דבר שסתם לשמה קאי כמו הכא בקדשים א"כ בשאר מצות ליפסל לגמרי:

והתוס' ז"ל בד"ה סתם אשה כו'. כ' לישב הא דלר' יהודה ימול ארמאי ואל ימול כותי דמל לשם הר גריזים ובעינן מילה לשמה והא דימול ארמאי אע"ג דבגט פסול. והיינו משום דבמילה סתם נמי כשר דמילה סתמה לשמה קאי. והשתא אי נימא דמה"ת בעינן שיחשב לשמה אפילו באלו שסתמן לשמה אכתי תיקשי אמאי ימול ארמאי הא בעינן מחשבה לשמה. ואי משום דמילת כותי פסולה לגמרי שעושה בפי' שלא לשמה דלכאורה פסול דמילה הכל לכתחילה דלמיפסיל בדיעבד לא שייכא בהא. דמה יש לעשות כיון דאין לו ערלה וחיובא להטיף דם ברית לא אשכחן בישראל רק בנולד כשהוא מהול משום דשמא ערלה כבושה. אבל אם וודאי אין לו ערלה גם הטפת דם ברית אינו צריך כיון דישראל הוא וא"כ אכתי מה בין ארמאי לכותי הא ארמאי ג"כ אינו יכול למול לכתחילה מה"ת. וי"ל דמ"מ ארמאי עדיף דאפילו לא חישב לשמה מ"מ נעשית המצוה בדיעבד. אבל ע"י כותי לא נעשית המצוה כלל. אבל עדיין יקשה כיון דילפינן מלה' המול דבעינן לשמה ומה"ת צריך שיחשוב לשמה מנלן לחלק בין סתם לפי' שלא לשמה כיון דמחד קרא נפקא ובתרווייהו לא עביד כמצותו וע"כ נראה מד' התוס' אלו דבדבר שסתמו לשמה לא בעינן כלל שיחשוב לשמו אפילו לכתחילה. וכן נראה מד' בע"א שם ד' כ"ו ע"ש. והשתא למשמעות דבריהם ז"ל כאן דהכא בזבחים אע"ג דסתמן לשמה קאי מ"מ בעינן שיחשוב בפי' לשמו מנלן בשאר מצות שסתמן לשמה דלא בעינן לכתחילה מחשבה לשמו. וצ"ע בזה בדברי הראשונים ז"ל:

ומש"כ לעיל דפסול מילה לא שייכא בדיעבד. לדעתי שאין זה מוסכם ויש דיעות בראשונים ז"ל דפסול גם בדיעבד וצריך להטיף דם ברית. והארכתי בזה בחי' שבת פר"א דמילה בד' הרא"ש ז"ל בדין נימול תוך ח' ימים ועי' בד' הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מילה ובכ"מ ז"ל שם:

ולעיל בדברי הראשונים כתבתי להכריח דלא בעינן לשמה כלל בזבחים מהא דלשם חולין כשר ע"ש. ועתה ראיתי כי אין זה מוכרח לפי מה שמבואר לעיל דלשם חולין נמי לא עלו לבעלים ולשם חולין לא קיל אלא גבי חטאת לענין חילול גמור דילפינן מקרא דאין חולין מחללין קדשים. ובד' התוס' ז"ל בד"ה זבחים כו' יתבאר עוד בס"ד:

שם תוס' בד"ה זבחים בסתם כו'. הקשו לפירש"י ז"ל שפי' דהא דמיבעי ליה בקטן הוא משום לשמה והא סתם נמי כשר וכ' דקטן גרע והוי כמתעסק וסבור שהן חולין כו'. ולדידי קשה דלא הוו צריכי לזה דהא אמרינן התם בחולין מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה ר' נתן. אבל לרבנן דבעו כוונה גם בחולין שחיטת קטן פסולה א"כ בקדשים דלכ"ע בעינן כוונה לשחיטה ממילא שחיטת קטן פסול דהא אין לו כוונה לשחיטה ולמה להו למימר דסבור שהוא חולין. והכי משמע מסוגיא דשמעתין התם דמייתי הך בעיא בתר הך דאמרינן מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה, וכן נראה משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסה"מ שכתב להני תרי דיני גבי הדדי בהלכה ג' שם כתב דבקדשים בעינן כוונה לשחיטה. ובהל' ו' כתב להאי דינא דקטן אינו שוחט קדשים אפי' גדול עומד על גביו שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה. והיינו מחשבת שחיטה דאיירי בה דמחשבת קדשים לא איירי בה עדיין. ומד' התוס' ז"ל שם בחולין בד"ה מאן תנא משמע דגדול עומד ע"ג עדיף מאחרים רואין אותו ומהני בקטן אפי' בדבר שצריך מחשבה. וכדשרינן קטן לכתוב גט בגדול עומד ע"ג. ולפי' י"ל דלהכי כתבו דאין לו מחשבה שהוא קדשים ומש"ה אפי' עומד ע"ג לא מהני דע"כ לא מהני עומד ע"ג אלא בדבר שלא נאמר בו מחשבה כמו שחיטת חולין וגט. אבל שחיטת קדשים הוי כתרומה דנאמר בהן מחשבה ולא מהני אפי' גדול עע"ג וכמו שהביאו התוס' ז"ל התם ד' הירושלמי שחילקו בין תרומה להכשר דמש"ה בתרומה אין המעשה מוכיח על מחשבתו משום שנאמר בתרומה מחשבה. ופריך התם מ"ש דבגט אין המעשה מוכיח אע"ג דלא נאמר בו מחשבה. ומשני התם בתרומה הוא מחשב והוא תורם להכי אי לאו דכתיב בה מחשבה היה המעשה מוכיח. אבל גט זה כותב וזה מגרש מש"ה אין המעשה מוכיח אפילו אם לא נאמר בו מחשבה. ומסיים שם בירושלמי אלו הוא כותב והוא מגרש הוי גט כיון דלא נאמר בו מחשבה. וה"נ איכא למימר לענין גדול עומד ע"ג דלא מהני אלא בדבר שלא נאמר בו מחשבה כמו גט. אבל לא שחיטת קדשים דנאמר בהן מחשבה. וע"ש במהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם ז"ל בסוף הדיבור שם. ועפ"ז יש ליישב קצת מה שהקשו שם בד"ה מאן תנא אמאי לא פסלינן קטן לחליצה משום כוונה. ולפי הנ"ל י"ל דהוי החליצה מעשה מוכיח והוא החושב והוא הנחלץ ולא נאמר בזה מחשבה מש"ה הוה חליצה כשירה אי לאו דכתיב איש. אבל שם בירושלמי איכא עוד שינויא דבגט נמי נאמר מחשבה דכתיב וכתב לה לשמה. ולפ"ז ה"נ בחליצה נאמר מחשבה כדילפינן עד שיתכוונו להתיר. וא"כ גם בגדול עומד ע"ג אין לחלק כמש"כ דלהאי שינויא בגט נמי נאמר מחשבה ואפ"ה מהני גדול עומד ע"ג. ולא הבנתי תמיהת התוס' ז"ל על הירושלמי שם בחולין דדברי הירושלמי ברורים כמש"כ. אך מש"כ דהא דאיתא בירושלמי ר"י בעי היינו וכתב לה לשמה אתי לשנויא דהוי כמו שנא' בו מחשבה לא משמע הכי בגיטין שם בירושלמי וכפי' המפרש שם וקיימא הך סברא דגט לא נאמר בו מחשבה. ושפיר י"ל כנ"ל דבדבר שנאמר בו מחשבה לא מהני אפילו גדול עומד ע"ג כמו תרומה וה"ה בקדשים. אלא דמסוגית תלמודן בחולין שם משמע דלא ס"ל הך סברא לחלק בין דבר שנאמר בו מחשבה או לא דהא מדמי התם קדשים להכשר לענין מעשה מוכיח וא"כ לשיטת התוס' ז"ל מהני עומד ע"ג בכל מילי. וכבר כתבתי ד' הרמב"ם ז"ל דלא מהני עומד ע"ג והיינו דלא ניחא ליה לחלק בין אחרים רואין אותו לעומד ע"ג וכמש"כ הלח"מ שם בפ"א הנ"ל. וגבי גיטין נמי פסק דעומד ע"ג לא מהני אלא בטופס אבל לא בתורף כמבואר בפ"ג מה' גירושין. ואחר העיון נראה דהדבר מבואר בירושלמי תרומות שם ר' חייא בשם ר' יוחנן חלוקין על השטה הזה פי' דיש חולקין על תנא דמתניתין דתרומות חש"ו אינה תרומה. ואיכא תנא דס"ל דהוי תרומה מאי כדון אתאי דר' יוחנן בתרומות כר"י בנו של ריב"ב בקדושין ודר' יוחנן בגיטין כרבנן בקדושין פי' דלכאורה דברי ר' יוחנן סתרי אהדדי דהכא קאמר דיש חולקין וס"ל דהוי תרומה ובגיטין פריך על רב הונא אפי' בעומד ע"ג מוכתב לה לשמה אלמא דאין להם דעת כלל. וקאמר אתיא דר"י בתרומות כר"י כו' דאמר בחש"ו שקידשו בינן לבין אחרים דהוי קדושין. והיינו משום דאחרים עומדים ע"ג ומלמדין אותן. וה"נ בתרומה הוי תרומה באחרים עומדים ע"ג. ור"י דגיטין דאמר אפי' בעומד ע"ג לא הוי גט כרבנן דאפי' בינו לבין אחרים לא הוי קדושין. וה"נ בתרומה וגט הרי מבואר כשיטת הרמב"ם ז"ל דלא מהני עומד ע"ג לא בתרומה ולא בגט וקדושין. ועפ"י הדברים האלה תראה דמה שדקדקו התוס' בחולין אמאי לא מהני עומד ע"ג בתרומה הדבר מבואר בירושלמי דלהלכה לא מהני עומד ע"ג בכל הדברים שצריכין דעת. אלא דהא דמשמע בירושלמי דקדושי קטן לא הוי קדושין הוא משום דאין לו דעת. צ"ע דלכאורה מקרא דאיש כי יקח אימעיט ואפי' למ"ד בהגיע לעונת נדרים דתרומתו תרומה קדושין לא שמענו דאית ביה וצ"ע:

שם תוס' בד"ה סתם אשה לאו כו' ואפילו זינתה כו'. כבר כתבתי לעיל דאין צריך לזה דלא אמרינן סתמא לשמה קאי אלא בזבחים דהרי הם קדשים מתחילתן ובסתם עומדות בחזקתן. וזה לא שייך באשה אפילו זו שמחוייב לגרשה כגון גירושין של ח"ל דכופין אותו לגרשה. ומטעם זה נראה קצת דלא שייך בשום מצוה לומר סתמא לשמה קאי אלא בקדשים לחוד דתחילת הקדישה לשלמים או לעולה ובשחיטת סתם עומדת בשמה הראשון משא"כ בשאר מצות. ומה שהקשו התוס' ז"ל מהא דימול ארמאי ובגט עובד גלולים פסול משום דאדעתא דנפשיה קעביד. י"ל דמ"מ ארמאי עדיף דספק הוא שמא יכוין לשמה וכמו שכתב הכ"מ ז"ל בפ"ו מהלכות גירושין דספק הוא. אבל כותי חזקתו דמל לשם הר גריזים אבל לדידי צ"ע אם נחזיק עובד גלולים בספק עושה לשמה. דבפ' כל כתבי משמע דעובד גלולים אינו עושה אלא לדעתיה דנפשיה. ומש"ה אין צריך לומר לו אל תכבה אע"ג שנראה דעושה לדעת ישראל דמוחזק הוא שעושה לדעתו. אך נראה לדקדק עוד הא משמע לקמן דאילו היה סתם כשר בגט לא היה נפסל אם כתב לשם כותית משום דלאו מינה הוא. וא"כ אי סתם מילה לשמה אפילו מל לשם הר גריזים אמאי מיפסיל הא ליכא מילה לשם הר גריזים ולאו מינה הוא. ע"כ היה נראה דהא דמצריך ר"י מילה לשמה לא בכוונתה למצוה מיירי דכ"ע מודים דאפילו בלא כוונה כשירה ולא פסיל ר' יהודה אלא אם מל לשם עבודת גלולים ויליף לה מלה' המול. ומשום הכי עובד גלולים כשר למול דאין צריך כוונה אבל כותי לא ימול דמל לעבודת גלולים. ועל זה מתמה ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה שיפסול במחשבה לעבודת גלולים. דמצות מילה הוא להעביר הערלה ומל והולך עד שתצא כו'. ובתוספתא עבודת גלולים פ"ג איתא ד' ר' יוסי בהאי לישנא וכי היכן מצינו מילה שאינה לשם ברית. ויש לכוין דברי הנ"ל בזה דאמר היכן מצינו מילה אחרת שלא לשם ברית שיפסל זו במחשבתה של זו. וכיון דלא מציני מילה שאינה לשם ברית לא מיפסלא במחשבה בעלמא ובד' הרמב"ם ז"ל מבואר דאפילו קטן כשר למול. וקטן הוי כמתעסק הרי דמצות מילה קיל בזה מכל המצות דאין יוצאין דרך מתעסק כדתנן בר"ה ודו"ק בזה:

שם גמרא וזבחים בסתמא כשרים מנלן. ע"כ לא דייק אלא לת"ק דמתניתין. אבל ליוסי בן חוני ולשמעון אחי עזריה וודאי משמע דפסול הוא דווקא במחשב שלא לשמו אבל לא בסתם דהא דפוסל יוסי אחרים לשם פסח הוא משום דפסח פסול לשם אחרים אלמא דלא מיפסיל לדידיה אלא שלא לשמו אבל לא בסתמא וכן לשמעון לא מיפסיל אלא במחשב לנמוך אבל לא בסתם. וא"כ היכי פשיט ממתניתין דלקמן דתנן לשמן ושלא לשמן לשם פסח ולשם שלמים אבל סתמא לא דילמא אתיא ממתניתן כיוסי בן חוני. וי"ל דעדיפא מינה קמדחי לה:

שם גמרא טעמא דאמר לשם פסח ולשם שלמים כו'. מלישנא דהש"ס משמע דבעינן דווקא דיבור וכמש"כ התוס' ז"ל בכמה דוכתי. אבל מחשבה לחוד שלא לשמו הוי כסתמא וא"כ היכי דחי הש"ס דילמא משום דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה הא יודע בעצמו שחישב לשם שלמים ג"כ ולא עשה על דעתו הראשונה. וצ"ל דהכי קאמר כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה. וסגי במחשבת לשמו בתחילת המעשה ואין צריך לחשוב בכל המעשה. ומש"ה אפילו חישב שלא לשמו בסוף המעשה לא איכפת לן כיון שעשה כדין דבתחילת המעשה אמר לשמו והתוס' ז"ל בד"ה הא לשם פסח כו'. הקשו היכי ס"ד וכי כל השחיטה צריך לדבר. וכ' לפרש דבב' עבודות מיירי ולדידי קשה דהתינח בלשמו ושלא לשמו יש לומר אפילו בב' עבודות דסתם עושה ע"ד הראשונה וכל שאמר לשמו בעבודה ראשונה כשר אפילו אם עשה אחרונה בסתם. והא דילפינן לקמן בשאר עבודות פסול שלא לשמו היינו דווקא אם אמר בפירוש שלא לשמו אבל לא בסתם. או אם המקבל הוא אחר פסול אפילו בסתם. אבל שלא לשמו ולשמו נמי בעינן למימר הכי דסתם נמי פסול אלא אם אמר אח"כ בעבודה שניה בפירוש לשמו הוכיח סופו על תחילתו וכשר אפילו עשה עבודה ראשונה בסתמא. א"כ היכי מפרשינן לקרא דפוסל שחיטה בסתמא בשאר זבחים לענין עליה לבעלים ובפסח וחטאת לפסול לגמרי הא בידו לתקן שיעשה עבודה השניה לשמו ויוכשר למפרע ונהי דזה יש לדחות. אבל קשיא לי עוד דהא מוקמינן בפסחים (דף ס') לשמו ושלא לשמו אי מיירי בב' עבודות היינו דמחשב בשחיטה עצמה השחיטה לשמו ע"מ לזרוק שלא לשמו דאל"ה היינו רישא ע"ש. ובכה"ג פשיטא דבעינן דווקא שיחשוב שלא לשמו. דאם חישב ע"מ שיזרוק דמו סתם מנלן דפסול הא עיקר מחשבה מעבודה לעבודה מפיגול יליף לה ובפיגול דווקא אם חישב לזרוק . דמו למחר בפירוש הוי פיגול. אלא דא"כ הא דדייק הש"ס אי סתמא פסול אי לא. היא דווקא בשינוי קודש. אבל בשינוי בעלים דלא מיפסיל אלא שוחט ע"מ לזרוק שלא לשם בעליו לא הוי צריך לדייק דוודאי שוחט ע"מ לזרוק סתם לא מיפסלי ולא משמע הכא לחלק בין שינוי קודש לשינוי בעלים אלא אי ס"ל דסתם פסול וצריך שיחשוב בפירוש לשמו. כי שחט ע"מ לזרוק סתם ג"כ מחשבה פסולה היא. כמו אם חישב בפירוש שלא לשם בעליו וא"כ ה"נ בשינוי קודש אם חישב בשחיטה ע"מ לזרוק סתם ג"כ מחשבה פסולה היא. אלא דאכתי תיקשי א"כ מאי קאמר שאני התם דכל העושה ע"ד הראשונה כו'. כיון דאמר בפירוש ע"מ לזרוק סתם מה יועיל אם יעשה אח"כ ע"ד הראשונה. הא מ"מ חישב מעבודה לעבודה מחשבה פסולה. אלא וודאי ס"ל להש"ס הכא דבעבודה אחת מיירי וכ' התוס' ז"ל ליישב קושיתם דנהי דאין צריך לדבר מתחילה ועד סוף. מ"מ צריך שיאמר בתחילת שחיטה שעושה כל השחיטה לשם פסח. והיינו דדייק הא לשם פסח וסתמא שלא אמר שעושה כל השחיטה לשם פסח. וגם זה צריך עיון דמסתבר דסגי גם אם אמר הריני שוחט לשם פסח אע"פ שלא פי' כל השחיטה ממילא משמע כל השחיטה ועוד דבפסחים שם אמרינן דאי עבודה אחת תנן אתיא מתניתין דלא כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון אלמא דלשם פסח קאי אכולא שחיטה ולר' יוסי הוא דפסול משום דאף בגמר דבריו אדם נתפס. וא"כ פשיטא דלשם פסח וסתמא כשר. ועי' תוס' שם בד"ה דאי ר"מ כו' שכ' הסוגיא דהתם אליבא דרבא אזלא וה"נ לרבא קיימינן הכא. ע"כ נראה לפרש דמתני' וודאי איירי בין בב' עבודות היינו רישא דמתני' שחט שלא לשמו וקיבל והלך כו' שלא לשמו. ואו או קתני שחט שלא לשמו וקיבל כו' לשמו או שחט לשמו וקיבל כו' שלא לשמו וסיפא דמתניתין מיירי בעבודה אחת לשמו ושלא לשמו או איפכא. ובתר הכי מפרש כיצד לשמו ושלא לשמו לשם פסח ולשם שלמים. דמשנה יתירא היא דאטו לא ידענו מה לשמו ומה שלא לשמו. אלא ע"כ קמ"ל דווקא לשם שלמים הוא דפסול אבל סתמא לא מיקרי שלא לשמו. ורבותא דלשמו ושלא לשמו קאי ארישא דמיירי בב' עבודות וקמ"ל דווקא לשם שלמים הוא דפסול אבל סתם כשר וקאמר הש"ס שאני התם דעושה ע"ד ראשונה. אבל בעבודה ראשונה סתמא נמי פסול ודבעי למידק מסיפא שלא לשמו ולשמו לשם שלמים ולשם פסח אבל סתם ולשם פסח כשר. וזה מצי קאי גם אעבודה אחת קמ"ל אפילו אם תחילת שחיטה היה סתם ובאמצע אמר לשם פסח נמי כשר והא דקאמר סתמא ולשם פסח וכן ברישא לשם פסח וסתמא הוא ל"ד דאפילו סתמא לגמרי נמי כשר אלא אגב דתנן במתניתין לשם פסח לרבותא דאפ"ה פסול אם אמר נמי לשם שלמים נקט נמי בהכשירה דסתמא ולשם פסח. וקאמר ה"נ שאני דהוכיח סופו על תחילתו. ועדיין צ"ע דלרבא דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף בלא"ה אין לדייק מהכא דסתמא כשר דתחילת שחיטה לא בעי כוונה כלל וי"ל דמיירי בשאר עבודות. ואולי להכי קאמר א"נ איידי כו' דאי מיירי בעבודה אחת מסתבר לומר הוכיח סופו על תחילתו אבל בב' עבודות לא מסתבר לומר הוכיח סופו על תחילתו מש"ה קאמר א"נ איידי כו' ועי' בא"ע סי' קל"א שהביא הרמ"א ז"ל יש מכשירים אם כתב העד מקצת השם ולא אמר לשמו ולשמה ואח"כ נזכר ואמר לשמו ולשמה. והכי משמע בשמעתין למאי דס"ד דבקדשים נמי סתם פסול אפ"ה סתמא ולשם פסח כשר דהוכיח סופו על תחילתו וה"נ בגט. והב"ש ז"ל הביא דיעות דפסלי ואפשר משום דמספקא ליה הש"ס האי סברא כדאמרינן א"נ איידי כו'. ולקמן (דף מ"ב) ובמנחות (דף י"ז) פליגי נמי בהך אי אמרינן כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה. וי"ל דדווקא במחשבה דאיסורא הוא דפליגי אבל מחשבה דהתירא אפשר כ"ע מודו דאמרינן ע"ד ראשונה הוא עושה. ועי' תוס' פסחים (דף ס') בד"ה אי בב' עבודות שכתבו לומר הוכיח סופו על תחילתו ג"כ במחשבה דאיסורא וזה מוכח לקמן שם. ובמנחות שם דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו במחשבה דאיסורא ודו"ק, ועי' בחולין (דף לט ע"ב) דחיישינן התם לומר הוכיח סופו על תחילתו אפילו במחשבה דאיסורא ובב' עבודות ויתבאר לקמן בזה בס"ד:

שם תוס' בד"ה אתנו ב"ד כו' אבל אדם השוחט פעמים שטועה וסבור שקרבן אחר הוא עכ"ל וקשה דמאי איכפת לן בזה אפי' יאמר בטעות שלא לשמו כשר הוא דהא עקירה בטעות לאו עקירה היא כדאיתא במנחות (מ"ט) וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"טו מהל' פהמ"ק ה"א וה"טו. אלא נראה דהכא חיישינן שמא יאמר שלא לשמו בכוונה שירצה להקריב לשם זבח אחר אבל בגט ליכא למימר הכי:

שם תוס' בד"ה קיימי ב"ד ומתני כו' תמהו אמאי לא דייק מד' ר' יוסי דמכשיר סתמא. ותי' דמר"י לחוד ליכא למידק דר' יוסי ה"ק אף מי שלא חישב בלבו היינו שלא אמר לשם א' מכל אלו אבל לחשב צריך אבל בלא מחשבה כלל פסול. להכי דייק אי סתם פסול קיימי ב"ד ומתני מילתא דמיפסל בי' שמא לא יחשוב כלל. ולפמש"כ דליוסי בן חוני ולשמעון אחי עזריה פשיטא דס"ל דמסתמא כשר. א"כ י"ל דמר"י לא דייק. די"ל דר' יוסי הכי ס"ל. ות"ק פליג עליה וס"ל דסתמא פסול אבל כיון דאמר ר"י דתנאי ב"ד הוא אלמא דבדינא לא פליגי אלא תנאי ב"ד שישחוט סתם ש"מ דלכ"ע סתמא כשר דאל"ה וכי קיימי ב"ד ומתני וכו'. וע' מש"כ לעיל בפתח דבר לישב הסוגיא לפי פי' המשנה להרמב"ם ז"ל במשנה זו לקמן ועי' צ"ק:

ונראה מדברי התוס' דאפילו למאי דס"ד דסתמא פסול מ"מ אם חישב לשמו בלא אמירה ג"כ כשר. וסגי במחשבה לחוד לכ"ע אלא דת"ק ס"ל דלכתחילה יאמר בפה לשמו וקאמר ר"י דאתנו ב"ד שלא יאמר בפה וה"נ משמע מהא דבעינן למימר ע"ד ראשונה הוא עושה או הוכיח סופו על תחילתו ששחט לשמו אע"ג דלא אמר וצריך לדקדק מ"ש דלפי המסקנא דלא מיפסיל אלא במחשבת שלא לשמו. משמע מד' התוס' ז"ל בכמה דוכתי דלא מיפסלי במחשבה לחוד אלא בדיבור. וי"ל דהיינו טעמא דמחשבת לשמו דעומדת לכך אפילו אי נימא דסתמא פסול מ"מ סגי במחשבה לחוד לשמו אבל מחשבת שלא לשמו או שאר מחשבה פסולה מחשבה לחוד לאו כלום הוא אלא דווקא אם הוציא בשפתיו. אלא דמחשבת פיגול נמי אמרינן לקמן הך סברא דעושה ע"ד ראשונה. אלמא דבמחשבה לחוד נמי הוי פיגול. וי"ל דזה לא מיקרי מחשבה לחוד כיון שהוציא בשפתיו בתחילת עבודתו לשם פיגול. אבל מהא דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו נראה דלא הוי אלא מחשבה לחוד דאטו הדיבור שהוציא אח"כ בעבודה אחרת יחשב כדיבור גם בעבודה ראשונה. ודי אם נאמר דהוכיח סופו על תחילתו שהיה מחשבתו בעבודה ראשונה ג"כ לפסול אבל אין זה אלא מחשבה לחוד. ובחולין שם (דף ל"ה) אמרינן אם זרק לשם עבודת גלולים אע"ג דלא מיפסיל בזריקה אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ששחט ג"כ לשם עבודת גלולים אלמא דמחשבה לחוד לשם עבודת גלולים מיפסיל. וכמו מחשבת חוץ כן הוא מחשבת פנים ויש לי הרהורי דברים בהך סוגיא דחולין מהא דלקמן פ' ב"ש משמע דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו במחשבת פנים. ואין כאן מקומו אם יהיה ה' בעזרי לבא שמה יבואר באורך שם:

עכ"פ מהא דחולין נראה דמחשבת חוץ נפסלה במחשבה לחוד ומנלן דבמחשבת פנים בעינן דווקא דיבור. והתוס' ז"ל בפסחים (דף ס"ב) כ' ר"י ז"ל לדקדק מהא דאמרינן התם אם גמר בלבו לשחוט למולין ולבלתי מולין והוציא בפיו לבלתי מולין ולא הספיק לומר למולין עד שנגמרה שחיטה בבלתי מולין פסול לר"מ אע"ג דאין פיו ולבו שוין דהא איכוין גם למולין ואי נימא דבמחשבה תליא מילתא אמאי פסול לר"מ הא גמר בלבו נמי למולין. ולפמש"כ דמחשבה כשירה לכ"ע די במחשבה לחוד. וכי בעינן דיבור היינו במחשבה פסולה אכתי הדק"ל אמאי פסול לר"מ הא חשיב גם למולין אלא ע"כ אתי דיבור לבלתי מולין ומבטל למחשבתו למולין. א"כ אפילו נימא דלפיגול נמי סגי במחשבה לחוד. מ"מ הכא שהוציא בפיו לבלתי מולין אזלינן בתר דיבור דלא הוי אלא לבלתי מולין. ולפי גירסת רש"ל ז"ל דגרס רבא בהך אוקימתא שם. י"ל דשפיר דייק ר"י ז"ל דמחשבה לא כלום הוא דלרבא ליכא למימר דאתי דיבור ומבטל למחשבתו למולין. דלעיל שם (ד' ס') לא ס"ל לרבא לחלק בין אמר ללא אמר ואי הוי סתמא לאוכליו היה מכשיר אפילו אי לא אמר אלא שלא לאוכליו וה"נ אי מחשבה מילתא היא לא אתי לבלתי מולין ומבטל מה שחישב למולין. אבל לגירסת מהרש"א ז"ל רבה שם אין דיוקו של ר"י ז"ל מוכרח כ"כ. וע"ש באוקימתא דאביי ובדברי התוס' ז"ל שם אי גרסינן אף לבלתי מולין. או אפילו בבלתי מולין לחוד כשר ג"כ משום דמסתמא עושה סימן שני ג"כ ע"ד מולין והיינו משום דכבר אמר בסי' ראשון למולין. ואחר כל הנ"ל נראה מד' ר"י ז"ל בפסחים דס"ל דבמחשבה לאו כלום הוא אפילו מחשבה להכשר וזה דלא כד' התוס' ז"ל הכא. ובאמת התוס' ז"ל גופא מספקא להו בהא כמבואר בד' בחולין (דף ל"ט) גבי הא דאמרינן התם דאין מחשבה פוסלת בחולין ופריך א"כ זביחה לעבודת גלולי' היכי מתסרי והקשו התוס' ז"ל שם דילמא מחשבה אינו פוסלת אלא במוקדשים וזביחה לעבודת גלולים מיתסר בדיבור. והתוי"ט ז"ל במ"ב פ"ג תמה עליהם מאי מספקא להו הא כבר דייק ר"י ז"ל דבמוקדשים ג"כ בעינן דווקא דיבור. ואין כאן תימה דמדבריהם ז"ל כאן ג"כ מבואר דלא ס"ל דיוקו של הר"י ז"ל ומחשבה מילתא היא ובפרט בקדשים דכל עיקר הקדש ג"כ במחשבה לחוד כדאיתא בריש פ' האיש מקדש עי' רש"י ז"ל שם דאיכא נוסחא דגם בפיגול סגי במחשבה לחוד דלא כמש"כ הוא ז"ל לקמן פ' ב"ש. ואפילו בשאר מילי דבעינן כוונה לשמה אפילו גבי גט אין הכרח שיוציא בדיבור לשמה אלא במחשבה לחוד סגי כיוון שהוא כותב ע"ד מחשבתו. ולא מצאתי בשום מקום הוכחה כעת שצריך שיוציא בפיו מחשבתו להכשר אלא סגי בעשייתו לשמה. וצ"ע בד' הראשונים ז"ל ועי' בה' ס"ת בד' הרא"ש ז"ל. ובד' האחרונים ז"ל: ומהא דאמרינן בעבודת גלולים אל ימול כותי משום דכותי מל לשם הר גריזים ג"כ משמע קצת דבמחשבה לחוד יפסל דאל"ה ימול ולא יוציא מפיו דבר אלא וודאי במחשבה לחוד ג"כ נפסל. וע' במשל"מ ז"ל בפ"ד מה' מעה"ק בד' המגיה שם שכ' להוכיח דלא סגי במחשבה מהא דאמרינן לקמן (ד' מ"א) המחשב בקדשים לוקה למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ואי במחשבה לחוד סגי מאן דאכל תמרי כו' לוקה ע"ש. וגם זו אינה מכרחת דאפילו אי סגי במחשבה מ"מ אם הוציא בפיו שפיר לקי כדאמרינן בריש תמורה דמקדים תרומה לבכורים לוקה אע"ג דתרומה ניטלת גם במחשבה לחוד ונותן עיניו בצד זה כו' ואם תרם במחשבה וודאי אין לוקה. ואפ"ה אם הוציא בפיו לוקה. ואכתי איכא למידק מנלן האי מילתא דסגיא במחשבה לחוד אי מלישנא דקרא דכ' לא יחשב וכמשמעו מחשבה לחוד א"כ אמאי לא דייק הש"ס בגיטין מינה דנאמן הוא מדאסרה תורה ע"י מחשבה. וזה אינו ידוע אלא לכהן בעצמו ולמה לי למידק מכה"ג ביו"כ. ואי מסברא בעלמא דכל עניני קדשים במחשבה הם נעשים וכהכשירה כך פסולה. א"כ מנלן גבי עבודת גלולים דסגי במחשבה לחוד. וכן לענין מילה שכתב לעיל דנראה דבמחשבה נפסלה מנלן הא. ועדיין צ"ע ויבואר עוד במכילתין בס"ד:

שם גמרא וגט דסתמא פסול מנלן. יש לדקדק אמאי לא דייק מהא דעובד גלולים פסול לכתוב אע"ג דלא הוי ליה אלא דין סתם כמש"כ התוס' ז"ל כאן ובגיטין. וי"ל דמשמע בשמעתין דאפילו אי סתם כשר לשם כריתות עכ"פ בעינן ועובד גלולים אינו כותב לשם כריתות כלל. אבל מלשון התוס' ז"ל משמע דפסול עובד גלולים הוא משום דסתם פסול בגט. וי"ל עוד דרוצה להוכיח ממתניתין. אבל פסול עובד גלולים בגט ברייתא היא. ולקמן יתבאר אמאי לא דייק מהא דמשמע דאפילו לשם כותית פסול דהוי כסתמא כמבואר לקמן:

שם גמרא דילמא כדרב פפא כו' דלא איכתב לשם כריתות כלל. ופירש"י אבל כתב לשם כריתות שיהא מזומן לו למי שיצטרך כשר משמע דלא איצטריך לאוקמא כדרב פפא אלא אי נימא דסתמא כשר. אבל אי נימא סתמא פסול לא איצטריך לאוקמי בסופרין העשוין להתלמד. וא"כ מאי פריך בריש כל הגט שם אלא רישא במאי ואוקמא כדרב פפא. ואמאי לא מוקים אפילו כתב סתמא ונהי דדייקא מתניתין דבהכי איירי מהא דקול סופרין מקרין וכדדייק התם אבל הא דפריך רישא במאי קשה. וי"ל דע"כ לא מצינן לאוקמי רישא בסופר שכתב לשם כריתות וסתמא לאיזה אשה שנזדמן דא"כ לא א"ש כל הני יתר על כן דרישא דאשמעינן דסתמא פסול הוי רבותא טפי מכל הני בבי אלא ע"כ מיירי בעשוין להתלמד דלא נכתב לשם גט כלל ובריש כל הגט ילפינן הא דבעינן לשם כריתות ולשמו ולשמה מהאי קרא וכתב מלמד שהוא צריך לכתוב לה ספר כריתות שיכתוב לשם כריתות היינו לשם גירושין. לה לשמה ובעי הש"ס למימר הכא דבלשמו ולשמה סתמא נמי כשר ולא אימעיט אלא אם כתב שלא לשמו ולשמה. ומ"ש דלשם כריתות פשיטא ליה דבעינן דווקא לשם כריתות. וי"ל דגבי לשמו ולשמה ס"ד דלא אימעיט אלא אם נכתב לשם איש אחר ואשה אחרת אבל אם נכתב סתם לשם מי שהוא אפשר דכשר אבל גבי כריתות ע"כ אימעיט אם נכתב שלא לשם גט דליכא הכא מילתא אחריתי למימר דלא נפסל אלא אם נכתב לשם דבר אחר. ועפ"ז נראה לישב מה שהקשו התוס' ז"ל מ"ש דלענין מגילת סוטה איכא מ"ד דמוחקין לה מה"ת ובגט לכ"ע לא הוי גט. והיינו משום דבגט בעינן שיכתוב לשם כריתות וס"ת לא נכתב לשם כריתות. אבל במגילת סוטה דפסולה הוא משום דבעינן לשמה. בזה י"ל שפיר דמגילת התורה עדיפא ממגילה שנכתבה לשם אשה אחרת. והא דאמרינן בגיטין (דף כ') אי משום ס"ת וכתב לה לשמה בעינן ה"ה דהוי מצי למימר דלא נכתבה לשם כריתות. אלא די"ל דעדיפא מינה קאמר דמשום כריתות הוי סגי אם כ' הסופר ע"ד שיהיה ראוי לכריתות גם בלא דעת הבעל אבל משום לשמה בעינן דעתו דווקא וכמש"כ התוס' ז"ל בעירובין (דף י"ג) אם כתב לשמה בלא אמירת הבעל לא חשיב לשמה. אבל דבריהם ז"ל שם צל"ע שכ' לחלק בין גט למגילת סוטה משני טעמים. אי משום דהא דלא חשיב לשמה בלא דעת הבעל הוא מדרבנן. ובגט החמירו ובסוטה לא החמירו. וע"ז קשה לי היכי מצינן למימר דאם כתב לשמה אפילו בלא דעת חשיב מה"ת כלשמה וכשר א"כ מאי פליגי אמוראי בקידושין כתבו לשמה ושלא מדעתה. אי הוי קידושין ומ"ד לא הוי קידושין משום דילפינן מגט מה גט בעינן דעת מקנה ה"נ בעינן דעת מקנה היינו האשה מהקישא דויצאה והיתה ילפינן. אלמא דבלא דעת הבעל מה"ת לא הוי גט. וכן מבואר בד' הרא"ש ז"ל בגיטין פרק המביא תניין בהא דכותב טופסי גיטין דאפילו נתכוין לאשה זו כל שלא אמר הבעל לא חשיב לשמה והרי הוא כסתמא וגם דבריו ז"ל שם צ"ע שנראה מדבריו שם דפסול בלא דעת הבעל הוא משום דהוי כנכתב שלא לשם האשה דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ואמאי לא יפסל משום שלא נכתב לשמו. ומש"כ שם דוכתב דקרא אסופר קאי מדלא בעינן שליחות בכתיבת הגט משמע דלא בעינן כתיבה לשמו. והא בריש פ' כל הגט אמרינן דאי לא תני הא דיש לו שתי נשים כו'. ה"א דלא מיפסיל אלא כתב לגרש את אשתו ונמלך כו'. דלאו איהו כתב לה אבל לשם אשה לא בעינן כלל אלמא דבעינן שיכתוב לשמו והיינו ע"פ דעתו והא דליתיה שליחות בכתיבה היינו משום דהכתיבה עצמה אינה מוטלת על הבעל עצמו מהאי טעמא דלא הכל בקיאין בכתיבה. אלא מפרשינן וכתב היינו שיוכתב עפ"י דעתו לגרש. ומש"ה בכתיבה עצמה לא שייכא דין שליחות. ועי' תוס' בגיטין בד"ה והוא שגדול עומד ע"ג:

ובאמת קשה לי קצת היכי ס"ד הכא להכשיר סתמא היינו גט שנכתב בלא דעת הבעל כיון דכתב רחמנא וכתב שיצוה לכתוב כל שנכתב בלא דעתו למה יוכשר. בשלמא בשלא לשמה דאשה יש לומר דלא הקפידה תורה אלא שלא יהיה נכתב לשם אשה אחרת אבל סתמא כשר כמו בקדשים. אבל בדעת הבעל דכתיב וכתב הרי הקפידה תורה שיהיה ע"פ דעתו וכל שנכתב שלא מדעתו פסול הוא. והר"ן ז"ל בגיטין שם כ' להוכיח מהא דשמעתין דמשמע דפסול טופסי גיטין הוא משום דהוי שלא לשמה דאשה לאו לגירושין עומדת ולא פסיל ליה משום דבעינן וכתב הוא או שלוחו ש"מ דלא בעינן שליחות. וכבר כתבתי דקשיא לי מהא דפסלינן גט שנכתב שלא לדעת הבעל אפילו אי לא בעינן לשם האשה. ועוד יש לדקדק מהא דפליגי בקידושין אי בעינן מדעתה. והשתא אי נימא דהא דבעינן דעת הבעל הוא רק כדי שיהיה לשמה ובלא דעתו לא חישב לשמה. א"כ מסתברא דצריך דעת האשה ג"כ דאל"ה לא חשיב לשמה ומאי ענין הקיש דויצאה והיתה לכאן כיון דסברא בעלמא הוא דכל מי שצריך דעתו אם עשה בלא דעתו לא חשיב לשמה. ודברים אלו צריך עיון גדול בד' הראשונים ז"ל. ובכולא שמעתא דפ' המקבל בפלוגתא דאומר אמרו ואי לא בעינן שליחות אלא גילוי דעת שיכתב לשמה אמאי החמירו בזה כ"כ. ואחר כל הנ"ל ד' התוס' ז"ל שכתבו דפסול זה אינו אלא מדרבנן צ"ע:

ועוד כ' שם דבסוטה סתמא ניחא ליה לכהן אם כותב לשמה אבל בגט לא ניחא ליה לבעל אם כותב בלא דעתו. וגם זה אינו מובן דא"כ דבניחותא תליא מילתא למה בעינן בקידושין דעת האשה הא אשה בכל דהו ניחא לה ומסתמא ניחא לה אם כתב לשמה. ועוד דאפי' ניחא ליה לכהן מ"מ אין זה חשוב לשמה מה שכתב בספר ע"ד למחוק לסוטה כיון שלא נכתב לסוטה זו וע"כ צריך לומר דבסוטה סתמא נמי כשר. וא"כ לא הוצרכו לתלות בניחותא דבעל אלא בגט סתמא פסול. מש"ה בלא דעת הבעל הוי כסתמא. אבל בסוטה סתמא כשר ועי' תוס' גיטין (דף כ'). ויותר נראה דפרשת סוטה שאני ואיכא צד לומר דפרשה שבתורה עדיפא. ששם נאמר כל האלות כמצותה. מאם נכתבו האלות לשם אשה אחרת ויש צד לומר איפכא דהיכא דנכתבו לשם אשה אחרת כתיבתה מפורשת יותר לשם אלה מפרשה שבתורה ולהכי קאמר ר"פ שם בעירובין די"ל דלא ס"ל הני תנאי כהני תנאי אבל אם כתב האלות שלא בשעת מעשה אפשר כ"ע מודו דפסולה דלא הותרה לכתוב כ"א בשעת מעשה וכ"ז לס"ד דרב פפא. אבל להלכה סוטה שוה לגט ובעינן דווקא לשמה וסתמא נמי פסול. כדמשמע בתוספתא גיטין דתני לפרשת סוטה דפסולה שלא לשמה גבי גט דפסול שלא לשמה. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' סוטה. ועי' בד' הר"ן ז"ל ריש פ' כל הגט שכתב דלכ"ע לא בעינן בסוטה כתיבה לשמה אלא מחיקה. ולא כן מבואר בתוספתא דאיתא התם שנא' ועשה לה שיהיה כל מעשיו לשמה ואליבא דר' אחי בר' יאשיה הוא דאמרינן הכי בעירובין שם וד' הר"ן ז"ל שם שהאריך לפלפל בסתמא אי כשר בגט נפלאים המה כי כל דבריו שם הלכה מבוארת היא בשמעתין:

ובאותו ענין יש לדקדק למאי דאסבר לן רבא בטעמא דבגט סתמא פסול הוא משום דאשה לאו לגירושין עומדת. א"כ בקידושין ליתכשר סתמא דהא סתם אשה לקידושין עומדת ואפילו אי ילפינן לשמה בקידושין בהקישא דויצאה והיתה מ"מ לענין סתמא לא שייך למילף כיון דאיכא סברא לחלק בינייהו. וי"ל דנהי דאשה סתמא לקידושין עומדת אבל לא לזה דווקא דילמא לאחר וכוותה אמרינן בפסחים (דף ס' ע"ב) דפסח לאו סתמא לאוכליו משום דילמא מימשכי הני ואתי הני. אלא דא"כ במחשבת לאוכליו לא הוי סתמא כשר כיון דלאו סתמא לאוכליו הוא ולא משמע הכי במתני' דפסחים. אלא ע"כ צ"ל דהא דלא חשיב סתמא לאוכליו היינו אם חישב שלא לאוכליו לא אמרינן דהוי נמי לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר. אבל לאכשורי בסתמא לחוד שפיר אמרינן דהוי סתמא לאוכליו וא"כ בקידושין נמי נכשיר בסתמא דסתמא לקידושין עומדת. וכבר כתבתי מה שנ"ל דבזבחים לחוד הוא דאמרינן דסתמן לשמה קאי היינו דאין נפסלין בסתמא ועומדות בחזקתן חזקה כשרות משא"כ בעלמא:

תוכן העניינים

קרן אורה על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה