קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק א - כל הזבחים
דף ב.
משנה אלא שלא עלו לבעלים כו'. עי' בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שכ' לדייק מלשון לבעלים דגם שינוי קודש לא פסיל אלא בקרבן יחיד. אבל בקרבן ציבור לא פסיל דקרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן. וכן כתב הרע"ב ז"ל. והוא דבר פלאי דבהדיא אמרינן לקמן דשינוי קודש ישנו בציבור כביחיד. וכן מבואר במכילתין ובמנחות בכמה מקומות במשנה וברייתא דשינוי קודש ישנו בציבור וכ"כ בחיבורו פט"ו מה' פסהמ"ק דשינוי קודש פוסל בין בציבור בין ביחיד:
שם תוס' בד"ה כל הזבחים כו'. דקדקו הא דקאמר הש"ס שינוי בעלים מנלן היכי תנינן דשינוי בעלים פוסל דמתניתין מיירי בשינוי קודש. ותי' דסמיך אמתניתין דלקמן לשם ששה דברים כו' וכן פירש"י ז"ל לקמן והא דלא מפרש כל הששה דברים משום דאינך אינם אלא למצוה. ואפילו שלא לשמה כשרים ועלו לבעלים וכמו שביארו דאינך ד' דברים לא נאמר אלא בהקטרת אימורים. והוא עצמו שלא הוקטרו אימורים כשר. ונהי דילפינן מינה עבודת הדם דבעי נמי לשם כל הששה דברים לא ילפינן אלא למצוה לכתחילה כמו בהקטרה. ובשינוי קודש ושינוי בעלים הוא דלא עלו משום דכתיב בהו קראי בעבודת הדם. וכ' עוד דלשם זובח לא בעינן בשעת הקטרה כלל אפילו למצוה. דעבודת דם גופא ליתיה אלא ע"מ לזרוק. אבל לא בשחיטה עצמה ע"ש. ומד' נראה דלא בעינן שחיטה לשם בעלים אפילו למצוה. וכן אינך עבודות לבר מזריקה. וע"כ צ"ל כן דאי נימא דמצוה איכא בשחיטה עצמה לשם בעלים. א"כ לא יעלו לשם חובה ג"כ אם שחט בשינוי בעלים וכדילפינן מקרא דמוצא שפתיך כו' ואם לאו נדבה. אלא וודאי ליכא מצוה כלל באלו ג' עבודות לשם בעלים דשם בעלים ליכא אלא בכפרה. ועי' במשנל"מ ז"ל ריש פ' ט"ו מה' פסהמ"ק שכתב דנראה מדבריהם כאן דשינוי בעלים אפילו בזריקה עלו לבעלים. והוא תמוה דהא מרבינן לקמן בהדיא שינוי בעלים מזריקה ולא עלו לבעלים:
אבל מד' הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' מעה"ק נראה דצריך לחשב בכל ד' עבודות עצמן לשם זבח ולשם זובח. וזה כמשמעות דבריו בה' פסה"מ ג"כ דשינוי בעלים דין אחד לו עם שינוי קודש לפסול בכל ד' עבודות. וכל הששה דברים לא כתב דבעינן אלא בשחיטה לחוד. וכפשטיה דמתניתין דלקמן לשם ששה דברים הזבח נזבח. אבל באינך ג' עבודות והקטרה לא בעינן מחשבות ד' דברים וכ"כ הלח"מ והמשנל"מ ז"ל. וא"כ קשה מ"ש דמרצה בשחיטה אפילו לא חישב אלו הדברים כיון דע"כ הא דילפינן מקרא עולה אשה כו' דבעינן לשם ששה דברים אשחיטה קאי לד' הרמב"ם ז"ל ואמאי לא נימא דאם לא חישב אינו מרצה ג"כ וליכא למימר כמ"ש התוס' ז"ל דמהקטרה ילפינן. אבל באמת בלא"ה ניחא הא דכל הששה דברים מרצים ג"כ משום דהא דאינו מרצה הוא דווקא אם שינה לשם קודש אחר או לבעלים אחרים. אבל אם לא חישב כלל שפיר מרצה כדאמרינן בשמעתין ושינוי לא שייך בכל ד' דברים לשם ה'. ואם שינה לשם דבר אחר אפילו פסול הוי והוי זבחי מתים. לשם אישים שיקטירנו לאישים אם חישב שלא יקטירנו לאישים לאו שינוי הוא אלא שחיסר מחשבה. וכן לשם ריח ניחוח לא שייך בזה שינוי אלא חסרון מחשבה. ובחסרון מחשבה בעלמא בכולהו מרצה וע"כ לא אמרינן דלא עלו לבעלים. אלא בשינה לשם קודש אחר ולבעלים אחרים וילפינן לה ממוצא שפתיך כו':
ועוד נראה דמש"כ לדברי הרמב"ם ז"ל דבהקטרה לא בעינן מחשבת הששה דברים אינו מוכרח דהא הני תרתי אשה לאפוקי כבבא וריח לאפוקי אברים שצלאן כו' עיקר דינייהו בהקטרה הוא אלא דכתב דאפילו בשעת שחיטה צריך לחשוב ע"מ שיקטירה כדינה. וכש"כ בשעת הקטרה עצמה צריך שיעשה כדין לשם כל הני. ומד' תוס' אלו מוכח דמה"ת צריך שיחשב לשם כל הששה דברים מדבעו למימר דארצויי נמי לא לירצו. וזה דלא כמש"כ בראשית דברים דאין צריך מחשבה מה"ת. ויתבאר לקמן בגמרא מ"ט סתם כשר ומרצה:
שם בא"ד ועוד י"ל דשלא לשמן כו'. ולהכי לא פריך בפירקין הני ד' דברים משום דלא מיירי בהו במתני' כצ"ל וכ"כ הצ"ק וגירסת הברה"ז אינו מובן. וכן נראה כתי' זה דלתי' קמא לא שמעינן בשום דוכתא דבשינוי בעלים לא עלו לשם חובה דמתניתין דלקמן לא שמעינן אלא דלכתחילה צריך לחשוב לשם זובח. אבל דלא עלו לא שמעינן ככל אינך ששה דברים דכשרים ועלו. ובאמת קצת תימא הוא הא דלא תנן פסול דשינוי בעלים בהדיא לא במשנה ולא בברייתא ואי בכלל שלא לשמן הוא הא באמת אין דינן שוה כדאמרינן בגמרא ויתבאר עוד לפנינו בס"ד:
שם משנה קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים פסולים כו' שלמים ששחטן לשם בכור ומעשר פסולים. משמע מלישנא דמתניתין דלא מיפסלי אלא קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים. אבל בקדשי קדשים גופייהו אין חילוק אע"ג דעולה קדושתה חמורה מחטאת וחטאת מאשם מ"מ אין זה בכלל גבוה ונמוך כיון דכולהו קדשי קדשים הם. ומ"ש דבקדשים קלים מחלק בינייהו ושלמים עם בכור ומעשר הוי גבוה ונמוך אע"ג דכולהו קדשים קלים הם. וצ"ל דקולא של מעשר ובכור משלמים עדיפא ליה טפי למיקרייה גבוה ונמוך דבכור ומעשר אינן אלא מתן אחת. ואין באין לכפרה כלל משא"כ שלמים דבעי מתן ב' שהן ד' אבל בקדשי קדשים גופייהו אין כאן קולא וחומרא כ"כ זה מזה למיקרי גבוה ונמוך. והיינו נמי דלא מחלק בבכור ומעשר גופא שיהיה בכלל גבוה ונמוך כדתנן בכל התדיר. דבכור קודם למעשר משום דלא חשיב ליה הך חומרא למיקריה גבוה ונמוך כן היה נראה בפירושא דמתני'. אלא דקשיא לי מהא דאמרינן לקמן ד' י"א ע"ב גבי הא דבעי למימר דקמ"ל דבקדשים קלים גופייהו איכא גבוה ונמוך ופריך מאי קמ"ל הא תנינא לקמן שלמים קודמין את הבכור ומאי פריך הא מהתם לא שמעינן דחשיב חומרא זו לענין גבוה ונמוך כי היכי דאינך קדימות דתנינן התם בקדשי קדשים עולה מחטאת וחטאת מאשם ואפ"ה לא מיקרי גבוה ונמוך ודוחק לומר דאהא דפ' כל התדיר פריך למה לי הא ממתניתין שמעינן. חדא דלישנא דהא נמי תנינא לא משמע הכי. ועוד דמשמע התם דאי כשרים ואין מרצין קמ"ל לא הוי קשיא ליה הא נמי תנינא. ואמאי הא מ"מ שמעינן מכאן דשלמים קודמין לבכור ומעשר. ואכתי הא דכל התדיר למה לי. וע"כ צ"ל דאי הוי אשמע לך הכא דכשירים ואין מרצין לא הוי קשיא לן תנינא משום דהתם עיקר והכא קמ"ל מילתא אחריתא. אבל אי לא אתי לאשמעינן אלא דהוי גבוה ונמוך ובכור ומעשר קיל משלמים. א"כ הא דכל התדיר מאי קמ"ל ומשני דהתם אגב גררא תני לה ועדיין צ"ע:
ומספקא לי מילתא אליבא דשמעון אחי עזריה אי פסח וחטאת יצאו מכלל כל הקדשים לפסול אפילו בגבוה מהם או דאליביה כל הקדשים שוין בנמוך מהם פסולין ובגבוה מהם כשרים. כדילפינן מקרא דבמורם מהן אין מתחללין. וכן משמע קצת מפשטא דמתניתין קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים פסולים משמע דבכל קדשי קדשים קאמר. אפי' בחטאת דאין נפסלין אלא בנמוך מהם היינו קדשים קלים. וי"ל דהא תליא בהא דמיבעי לשמעון אי כשרים ומרצין בגבוה מהן אי לא דאי כשרים ומרצין קאמר א"כ כי היכי דבשאר קדשים בגבוה מהם כשרים ומרצין ולא דריש כל הני קראי דדרשינן לתנא דמתניתין ה"נ לענין חטאת לא דריש לפסול בגבוה ממנו. ובנמוך כולהו שוין לפסול. אבל אי כשירים ואין מרצין קאמר א"כ שפיר דריש כל הני קראי כת"ק דלא עלו לבעלים אפילו לשם גבוה מהן. וה"נ דריש גבי חטאת לפסול אפילו בגבוה ממנו ומקרא דלא יחללו יליף דבכל הקדשים פסולין בנמוך מהם. אלא דאי נימא דלשמעון כל הקדשים שוין ולא מיפסלי אלא בנמוך. א"כ לא אשכחן אליביה פסול שלא לשמו בפסח דהא ליכא נמוך מפסח. ואפילו שחטו לשם בכור ומעשר אין עליהם שם נמוך נגד פסח דבכור ומעשר ופסח שלשתן שוין ואין לזה ע"ז שם גבוה ונמוך וכל שהן שוין ג"כ כשר לשמעון אחי עזריה. והא דקאמר לשם גבוה מהן כשר הוא ל"ד ולא מסתבר שיחלוק שמעון על כל הני סתמי דתנן בפסח פסול שלא לשמו וכיון שמודה שמעון בפסח דפסול אפילו לגבוה ממנו ה"נ מודה בחטאת דפסול אפי' לגבוה ממנו וצ"ע:
ויש לדקדק עוד אמאי לא הוזכר ד' שמעון אחי עזריה גבי מנחות ג"כ דלכאורא אליביה כשירים ומרצים בין מחבת לשם מרחשת או איפכא ואפילו מנחה לשם זבח. י"ל דלא הוי נמוך דזבח אפילו, קדשים קלים קודמים למנחות:
שם תוס' בד"ה לשם גבוה כו'. דקדקו אמאי לא מיבעי ליה נמי אי פסולין לגמרי או לא עלו והדבר מוכרח כמש"כ ז"ל מהא דתנן בכור ומעשר לשם שלמים כשירה. אבל לשם נמוך מיפסלי ש"מ דפסולין לגמרי דלא שייך עלו לבעלים גבייהו. והג"ה הנדפסת על הגליון הא יכול לדחות הא כדאיתא כו' לא ידעתי ממי יצאו הדברים ואין הנידון דומה לראיה ודו"ק:
דף ב:
גמרא אלמא סתמא כלשמן ורמינהו כו' וסתמא נמי פסול. כבר כתבתי דמדברי התוס' ז"ל במתניתין נראה דמה"ת בעינן שיחשוב לשם זבח וזובח וכבר דקדקתי א"כ באמת אמו סתמא עלו לבעלים. וצ"ל דהיינו דפריך רבא מ"ש הכא דסתמא כשר אע"ג דבעי מחשבה והיינו משום דסתם נמי כלשמן דמי. וע"כ לא אמרינן דלא עלו אלא אם חישב בפי' שלא לשמו דהוי שינוי ולא שמר מוצא שפתיו והוי נדבה. כדאמרינן לקמן דמהאי קרא שמעינן דלא עלו. אבל סתם לאו שינוי הוא. ונהי דעבר על המצוה מ"מ כשר ועלו וסתם כלשמן דמי. ולא שינה בזה מוצא שפתיו ומ"ש גבי גט דסתם פסול. ויש לדקדק מאי פריך רבא דילמא הכא בקדשים בעינן שינה הכתוב לעכב. ולהכי אע"ג דמה"ת צריך לחשוב לשמה אם לא חישב נמי כשר ועיכובא שלא יעלה לבעלים לא שמענו בסתם. אבל גבי גט כיון דאמר רחמנא וכתב לה לשמה שצריך שיחשוב לשמה אם לא חישב החול דהא לא איצטרך שינה הכתוב לעכב. וי"ל דהכי פריך כיון דאשכחן גבי גט דסתם הוי כשלא לשמה. א"כ ה"נ ליהוי סתמא כשלא לשמה ויהיה כמו ששינה בפי' דלא עלו לבעלים ומנלן לחלק בין סתם לשלא לשמו בפי'. ואהא משני זבחים סתמן לשמן הם שייך בזה שינוי מוצא שפתיו בסתם. אלא דעדיין אינו מיושב הא דאיצטריך למימר אשה לאו לגירושין עומדת ולמה ליה הא אפילו סתמא לגירושין עומדת מ"מ פסול כיון דלא עשה כמצותו. ובקדשים שפיר שני כיון דסתמן לשמה ליכא למילף מקרא דמוצא שפתיך כו' ואם לאו כו' ומש"ה כשר ועלו דליכא קרא לעיכובא. אבל בגט אפי' אי סתמא נמי לשמה עומדת מ"מ פסול הוא דלא נעשה כמצותו וכן מצינו בשאר מצות דבעינן לשמה כמו סוכה לב"ש ופסולה אפי' בסתמא כל שלא נעשית לשם חג בפי'. אלא דמהתם משמע דכל שעומדת לשמה לא בעי כוונה בפי'. והיינו דמודה ב"ש אם עשאה בתוך ל' לחג דכשירה אפילו לא כיון כלום דסתמא לשמה קאי. ורש"י ז"ל פי' התם דבתוך ל' יום סתם העושה לשם חג הוא עושה. אבל קודם ל' לחג סתם עושה שלא לשם חג. וזה צ"ע קצת דהא הוא יודע בנפשיה לשם מה עשאה. ואם לא היה בדעתו לשם חג אלא לצל בעלמא אפילו בתוך ל' יום אמאי כשירה. וצ"ל דכוונתו כמש"כ דאם עשאה סתמא בלי שום כוונה לא לזה ולא לזה בתוך ל' יום סתמא לשמה קאי. ושמעינן מהתם דבשאר מצות נמי אפי' אי בעינן לשמה סתם נמי כשר. ולהכי שפיר איצטריך למימר גבי גט דסתמא לאו לגירושין עומדת. אך הא גופא קשיא כיון דלמצוה בעי מחשבה לשמה אפי' דבר שסתם לשמה קאי כמו הכא בקדשים א"כ בשאר מצות ליפסל לגמרי:
והתוס' ז"ל בד"ה סתם אשה כו'. כ' לישב הא דלר' יהודה ימול ארמאי ואל ימול כותי דמל לשם הר גריזים ובעינן מילה לשמה והא דימול ארמאי אע"ג דבגט פסול. והיינו משום דבמילה סתם נמי כשר דמילה סתמה לשמה קאי. והשתא אי נימא דמה"ת בעינן שיחשב לשמה אפילו באלו שסתמן לשמה אכתי תיקשי אמאי ימול ארמאי הא בעינן מחשבה לשמה. ואי משום דמילת כותי פסולה לגמרי שעושה בפי' שלא לשמה דלכאורה פסול דמילה הכל לכתחילה דלמיפסיל בדיעבד לא שייכא בהא. דמה יש לעשות כיון דאין לו ערלה וחיובא להטיף דם ברית לא אשכחן בישראל רק בנולד כשהוא מהול משום דשמא ערלה כבושה. אבל אם וודאי אין לו ערלה גם הטפת דם ברית אינו צריך כיון דישראל הוא וא"כ אכתי מה בין ארמאי לכותי הא ארמאי ג"כ אינו יכול למול לכתחילה מה"ת. וי"ל דמ"מ ארמאי עדיף דאפילו לא חישב לשמה מ"מ נעשית המצוה בדיעבד. אבל ע"י כותי לא נעשית המצוה כלל. אבל עדיין יקשה כיון דילפינן מלה' המול דבעינן לשמה ומה"ת צריך שיחשוב לשמה מנלן לחלק בין סתם לפי' שלא לשמה כיון דמחד קרא נפקא ובתרווייהו לא עביד כמצותו וע"כ נראה מד' התוס' אלו דבדבר שסתמו לשמה לא בעינן כלל שיחשוב לשמו אפילו לכתחילה. וכן נראה מד' בע"א שם ד' כ"ו ע"ש. והשתא למשמעות דבריהם ז"ל כאן דהכא בזבחים אע"ג דסתמן לשמה קאי מ"מ בעינן שיחשוב בפי' לשמו מנלן בשאר מצות שסתמן לשמה דלא בעינן לכתחילה מחשבה לשמו. וצ"ע בזה בדברי הראשונים ז"ל:
ומש"כ לעיל דפסול מילה לא שייכא בדיעבד. לדעתי שאין זה מוסכם ויש דיעות בראשונים ז"ל דפסול גם בדיעבד וצריך להטיף דם ברית. והארכתי בזה בחי' שבת פר"א דמילה בד' הרא"ש ז"ל בדין נימול תוך ח' ימים ועי' בד' הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מילה ובכ"מ ז"ל שם:
ולעיל בדברי הראשונים כתבתי להכריח דלא בעינן לשמה כלל בזבחים מהא דלשם חולין כשר ע"ש. ועתה ראיתי כי אין זה מוכרח לפי מה שמבואר לעיל דלשם חולין נמי לא עלו לבעלים ולשם חולין לא קיל אלא גבי חטאת לענין חילול גמור דילפינן מקרא דאין חולין מחללין קדשים. ובד' התוס' ז"ל בד"ה זבחים כו' יתבאר עוד בס"ד:
שם תוס' בד"ה זבחים בסתם כו'. הקשו לפירש"י ז"ל שפי' דהא דמיבעי ליה בקטן הוא משום לשמה והא סתם נמי כשר וכ' דקטן גרע והוי כמתעסק וסבור שהן חולין כו'. ולדידי קשה דלא הוו צריכי לזה דהא אמרינן התם בחולין מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה ר' נתן. אבל לרבנן דבעו כוונה גם בחולין שחיטת קטן פסולה א"כ בקדשים דלכ"ע בעינן כוונה לשחיטה ממילא שחיטת קטן פסול דהא אין לו כוונה לשחיטה ולמה להו למימר דסבור שהוא חולין. והכי משמע מסוגיא דשמעתין התם דמייתי הך בעיא בתר הך דאמרינן מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה, וכן נראה משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסה"מ שכתב להני תרי דיני גבי הדדי בהלכה ג' שם כתב דבקדשים בעינן כוונה לשחיטה. ובהל' ו' כתב להאי דינא דקטן אינו שוחט קדשים אפי' גדול עומד על גביו שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה. והיינו מחשבת שחיטה דאיירי בה דמחשבת קדשים לא איירי בה עדיין. ומד' התוס' ז"ל שם בחולין בד"ה מאן תנא משמע דגדול עומד ע"ג עדיף מאחרים רואין אותו ומהני בקטן אפי' בדבר שצריך מחשבה. וכדשרינן קטן לכתוב גט בגדול עומד ע"ג. ולפי' י"ל דלהכי כתבו דאין לו מחשבה שהוא קדשים ומש"ה אפי' עומד ע"ג לא מהני דע"כ לא מהני עומד ע"ג אלא בדבר שלא נאמר בו מחשבה כמו שחיטת חולין וגט. אבל שחיטת קדשים הוי כתרומה דנאמר בהן מחשבה ולא מהני אפי' גדול עע"ג וכמו שהביאו התוס' ז"ל התם ד' הירושלמי שחילקו בין תרומה להכשר דמש"ה בתרומה אין המעשה מוכיח על מחשבתו משום שנאמר בתרומה מחשבה. ופריך התם מ"ש דבגט אין המעשה מוכיח אע"ג דלא נאמר בו מחשבה. ומשני התם בתרומה הוא מחשב והוא תורם להכי אי לאו דכתיב בה מחשבה היה המעשה מוכיח. אבל גט זה כותב וזה מגרש מש"ה אין המעשה מוכיח אפילו אם לא נאמר בו מחשבה. ומסיים שם בירושלמי אלו הוא כותב והוא מגרש הוי גט כיון דלא נאמר בו מחשבה. וה"נ איכא למימר לענין גדול עומד ע"ג דלא מהני אלא בדבר שלא נאמר בו מחשבה כמו גט. אבל לא שחיטת קדשים דנאמר בהן מחשבה. וע"ש במהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם ז"ל בסוף הדיבור שם. ועפ"ז יש ליישב קצת מה שהקשו שם בד"ה מאן תנא אמאי לא פסלינן קטן לחליצה משום כוונה. ולפי הנ"ל י"ל דהוי החליצה מעשה מוכיח והוא החושב והוא הנחלץ ולא נאמר בזה מחשבה מש"ה הוה חליצה כשירה אי לאו דכתיב איש. אבל שם בירושלמי איכא עוד שינויא דבגט נמי נאמר מחשבה דכתיב וכתב לה לשמה. ולפ"ז ה"נ בחליצה נאמר מחשבה כדילפינן עד שיתכוונו להתיר. וא"כ גם בגדול עומד ע"ג אין לחלק כמש"כ דלהאי שינויא בגט נמי נאמר מחשבה ואפ"ה מהני גדול עומד ע"ג. ולא הבנתי תמיהת התוס' ז"ל על הירושלמי שם בחולין דדברי הירושלמי ברורים כמש"כ. אך מש"כ דהא דאיתא בירושלמי ר"י בעי היינו וכתב לה לשמה אתי לשנויא דהוי כמו שנא' בו מחשבה לא משמע הכי בגיטין שם בירושלמי וכפי' המפרש שם וקיימא הך סברא דגט לא נאמר בו מחשבה. ושפיר י"ל כנ"ל דבדבר שנאמר בו מחשבה לא מהני אפילו גדול עומד ע"ג כמו תרומה וה"ה בקדשים. אלא דמסוגית תלמודן בחולין שם משמע דלא ס"ל הך סברא לחלק בין דבר שנאמר בו מחשבה או לא דהא מדמי התם קדשים להכשר לענין מעשה מוכיח וא"כ לשיטת התוס' ז"ל מהני עומד ע"ג בכל מילי. וכבר כתבתי ד' הרמב"ם ז"ל דלא מהני עומד ע"ג והיינו דלא ניחא ליה לחלק בין אחרים רואין אותו לעומד ע"ג וכמש"כ הלח"מ שם בפ"א הנ"ל. וגבי גיטין נמי פסק דעומד ע"ג לא מהני אלא בטופס אבל לא בתורף כמבואר בפ"ג מה' גירושין. ואחר העיון נראה דהדבר מבואר בירושלמי תרומות שם ר' חייא בשם ר' יוחנן חלוקין על השטה הזה פי' דיש חולקין על תנא דמתניתין דתרומות חש"ו אינה תרומה. ואיכא תנא דס"ל דהוי תרומה מאי כדון אתאי דר' יוחנן בתרומות כר"י בנו של ריב"ב בקדושין ודר' יוחנן בגיטין כרבנן בקדושין פי' דלכאורה דברי ר' יוחנן סתרי אהדדי דהכא קאמר דיש חולקין וס"ל דהוי תרומה ובגיטין פריך על רב הונא אפי' בעומד ע"ג מוכתב לה לשמה אלמא דאין להם דעת כלל. וקאמר אתיא דר"י בתרומות כר"י כו' דאמר בחש"ו שקידשו בינן לבין אחרים דהוי קדושין. והיינו משום דאחרים עומדים ע"ג ומלמדין אותן. וה"נ בתרומה הוי תרומה באחרים עומדים ע"ג. ור"י דגיטין דאמר אפי' בעומד ע"ג לא הוי גט כרבנן דאפי' בינו לבין אחרים לא הוי קדושין. וה"נ בתרומה וגט הרי מבואר כשיטת הרמב"ם ז"ל דלא מהני עומד ע"ג לא בתרומה ולא בגט וקדושין. ועפ"י הדברים האלה תראה דמה שדקדקו התוס' בחולין אמאי לא מהני עומד ע"ג בתרומה הדבר מבואר בירושלמי דלהלכה לא מהני עומד ע"ג בכל הדברים שצריכין דעת. אלא דהא דמשמע בירושלמי דקדושי קטן לא הוי קדושין הוא משום דאין לו דעת. צ"ע דלכאורה מקרא דאיש כי יקח אימעיט ואפי' למ"ד בהגיע לעונת נדרים דתרומתו תרומה קדושין לא שמענו דאית ביה וצ"ע:
שם תוס' בד"ה סתם אשה לאו כו' ואפילו זינתה כו'. כבר כתבתי לעיל דאין צריך לזה דלא אמרינן סתמא לשמה קאי אלא בזבחים דהרי הם קדשים מתחילתן ובסתם עומדות בחזקתן. וזה לא שייך באשה אפילו זו שמחוייב לגרשה כגון גירושין של ח"ל דכופין אותו לגרשה. ומטעם זה נראה קצת דלא שייך בשום מצוה לומר סתמא לשמה קאי אלא בקדשים לחוד דתחילת הקדישה לשלמים או לעולה ובשחיטת סתם עומדת בשמה הראשון משא"כ בשאר מצות. ומה שהקשו התוס' ז"ל מהא דימול ארמאי ובגט עובד גלולים פסול משום דאדעתא דנפשיה קעביד. י"ל דמ"מ ארמאי עדיף דספק הוא שמא יכוין לשמה וכמו שכתב הכ"מ ז"ל בפ"ו מהלכות גירושין דספק הוא. אבל כותי חזקתו דמל לשם הר גריזים אבל לדידי צ"ע אם נחזיק עובד גלולים בספק עושה לשמה. דבפ' כל כתבי משמע דעובד גלולים אינו עושה אלא לדעתיה דנפשיה. ומש"ה אין צריך לומר לו אל תכבה אע"ג שנראה דעושה לדעת ישראל דמוחזק הוא שעושה לדעתו. אך נראה לדקדק עוד הא משמע לקמן דאילו היה סתם כשר בגט לא היה נפסל אם כתב לשם כותית משום דלאו מינה הוא. וא"כ אי סתם מילה לשמה אפילו מל לשם הר גריזים אמאי מיפסיל הא ליכא מילה לשם הר גריזים ולאו מינה הוא. ע"כ היה נראה דהא דמצריך ר"י מילה לשמה לא בכוונתה למצוה מיירי דכ"ע מודים דאפילו בלא כוונה כשירה ולא פסיל ר' יהודה אלא אם מל לשם עבודת גלולים ויליף לה מלה' המול. ומשום הכי עובד גלולים כשר למול דאין צריך כוונה אבל כותי לא ימול דמל לעבודת גלולים. ועל זה מתמה ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה שיפסול במחשבה לעבודת גלולים. דמצות מילה הוא להעביר הערלה ומל והולך עד שתצא כו'. ובתוספתא עבודת גלולים פ"ג איתא ד' ר' יוסי בהאי לישנא וכי היכן מצינו מילה שאינה לשם ברית. ויש לכוין דברי הנ"ל בזה דאמר היכן מצינו מילה אחרת שלא לשם ברית שיפסל זו במחשבתה של זו. וכיון דלא מציני מילה שאינה לשם ברית לא מיפסלא במחשבה בעלמא ובד' הרמב"ם ז"ל מבואר דאפילו קטן כשר למול. וקטן הוי כמתעסק הרי דמצות מילה קיל בזה מכל המצות דאין יוצאין דרך מתעסק כדתנן בר"ה ודו"ק בזה:
שם גמרא וזבחים בסתמא כשרים מנלן. ע"כ לא דייק אלא לת"ק דמתניתין. אבל ליוסי בן חוני ולשמעון אחי עזריה וודאי משמע דפסול הוא דווקא במחשב שלא לשמו אבל לא בסתם דהא דפוסל יוסי אחרים לשם פסח הוא משום דפסח פסול לשם אחרים אלמא דלא מיפסיל לדידיה אלא שלא לשמו אבל לא בסתמא וכן לשמעון לא מיפסיל אלא במחשב לנמוך אבל לא בסתם. וא"כ היכי פשיט ממתניתין דלקמן דתנן לשמן ושלא לשמן לשם פסח ולשם שלמים אבל סתמא לא דילמא אתיא ממתניתן כיוסי בן חוני. וי"ל דעדיפא מינה קמדחי לה:
שם גמרא טעמא דאמר לשם פסח ולשם שלמים כו'. מלישנא דהש"ס משמע דבעינן דווקא דיבור וכמש"כ התוס' ז"ל בכמה דוכתי. אבל מחשבה לחוד שלא לשמו הוי כסתמא וא"כ היכי דחי הש"ס דילמא משום דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה הא יודע בעצמו שחישב לשם שלמים ג"כ ולא עשה על דעתו הראשונה. וצ"ל דהכי קאמר כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה. וסגי במחשבת לשמו בתחילת המעשה ואין צריך לחשוב בכל המעשה. ומש"ה אפילו חישב שלא לשמו בסוף המעשה לא איכפת לן כיון שעשה כדין דבתחילת המעשה אמר לשמו והתוס' ז"ל בד"ה הא לשם פסח כו'. הקשו היכי ס"ד וכי כל השחיטה צריך לדבר. וכ' לפרש דבב' עבודות מיירי ולדידי קשה דהתינח בלשמו ושלא לשמו יש לומר אפילו בב' עבודות דסתם עושה ע"ד הראשונה וכל שאמר לשמו בעבודה ראשונה כשר אפילו אם עשה אחרונה בסתם. והא דילפינן לקמן בשאר עבודות פסול שלא לשמו היינו דווקא אם אמר בפירוש שלא לשמו אבל לא בסתם. או אם המקבל הוא אחר פסול אפילו בסתם. אבל שלא לשמו ולשמו נמי בעינן למימר הכי דסתם נמי פסול אלא אם אמר אח"כ בעבודה שניה בפירוש לשמו הוכיח סופו על תחילתו וכשר אפילו עשה עבודה ראשונה בסתמא. א"כ היכי מפרשינן לקרא דפוסל שחיטה בסתמא בשאר זבחים לענין עליה לבעלים ובפסח וחטאת לפסול לגמרי הא בידו לתקן שיעשה עבודה השניה לשמו ויוכשר למפרע ונהי דזה יש לדחות. אבל קשיא לי עוד דהא מוקמינן בפסחים (דף ס') לשמו ושלא לשמו אי מיירי בב' עבודות היינו דמחשב בשחיטה עצמה השחיטה לשמו ע"מ לזרוק שלא לשמו דאל"ה היינו רישא ע"ש. ובכה"ג פשיטא דבעינן דווקא שיחשוב שלא לשמו. דאם חישב ע"מ שיזרוק דמו סתם מנלן דפסול הא עיקר מחשבה מעבודה לעבודה מפיגול יליף לה ובפיגול דווקא אם חישב לזרוק . דמו למחר בפירוש הוי פיגול. אלא דא"כ הא דדייק הש"ס אי סתמא פסול אי לא. היא דווקא בשינוי קודש. אבל בשינוי בעלים דלא מיפסיל אלא שוחט ע"מ לזרוק שלא לשם בעליו לא הוי צריך לדייק דוודאי שוחט ע"מ לזרוק סתם לא מיפסלי ולא משמע הכא לחלק בין שינוי קודש לשינוי בעלים אלא אי ס"ל דסתם פסול וצריך שיחשוב בפירוש לשמו. כי שחט ע"מ לזרוק סתם ג"כ מחשבה פסולה היא. כמו אם חישב בפירוש שלא לשם בעליו וא"כ ה"נ בשינוי קודש אם חישב בשחיטה ע"מ לזרוק סתם ג"כ מחשבה פסולה היא. אלא דאכתי תיקשי א"כ מאי קאמר שאני התם דכל העושה ע"ד הראשונה כו'. כיון דאמר בפירוש ע"מ לזרוק סתם מה יועיל אם יעשה אח"כ ע"ד הראשונה. הא מ"מ חישב מעבודה לעבודה מחשבה פסולה. אלא וודאי ס"ל להש"ס הכא דבעבודה אחת מיירי וכ' התוס' ז"ל ליישב קושיתם דנהי דאין צריך לדבר מתחילה ועד סוף. מ"מ צריך שיאמר בתחילת שחיטה שעושה כל השחיטה לשם פסח. והיינו דדייק הא לשם פסח וסתמא שלא אמר שעושה כל השחיטה לשם פסח. וגם זה צריך עיון דמסתבר דסגי גם אם אמר הריני שוחט לשם פסח אע"פ שלא פי' כל השחיטה ממילא משמע כל השחיטה ועוד דבפסחים שם אמרינן דאי עבודה אחת תנן אתיא מתניתין דלא כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון אלמא דלשם פסח קאי אכולא שחיטה ולר' יוסי הוא דפסול משום דאף בגמר דבריו אדם נתפס. וא"כ פשיטא דלשם פסח וסתמא כשר. ועי' תוס' שם בד"ה דאי ר"מ כו' שכ' הסוגיא דהתם אליבא דרבא אזלא וה"נ לרבא קיימינן הכא. ע"כ נראה לפרש דמתני' וודאי איירי בין בב' עבודות היינו רישא דמתני' שחט שלא לשמו וקיבל והלך כו' שלא לשמו. ואו או קתני שחט שלא לשמו וקיבל כו' לשמו או שחט לשמו וקיבל כו' שלא לשמו וסיפא דמתניתין מיירי בעבודה אחת לשמו ושלא לשמו או איפכא. ובתר הכי מפרש כיצד לשמו ושלא לשמו לשם פסח ולשם שלמים. דמשנה יתירא היא דאטו לא ידענו מה לשמו ומה שלא לשמו. אלא ע"כ קמ"ל דווקא לשם שלמים הוא דפסול אבל סתמא לא מיקרי שלא לשמו. ורבותא דלשמו ושלא לשמו קאי ארישא דמיירי בב' עבודות וקמ"ל דווקא לשם שלמים הוא דפסול אבל סתם כשר וקאמר הש"ס שאני התם דעושה ע"ד ראשונה. אבל בעבודה ראשונה סתמא נמי פסול ודבעי למידק מסיפא שלא לשמו ולשמו לשם שלמים ולשם פסח אבל סתם ולשם פסח כשר. וזה מצי קאי גם אעבודה אחת קמ"ל אפילו אם תחילת שחיטה היה סתם ובאמצע אמר לשם פסח נמי כשר והא דקאמר סתמא ולשם פסח וכן ברישא לשם פסח וסתמא הוא ל"ד דאפילו סתמא לגמרי נמי כשר אלא אגב דתנן במתניתין לשם פסח לרבותא דאפ"ה פסול אם אמר נמי לשם שלמים נקט נמי בהכשירה דסתמא ולשם פסח. וקאמר ה"נ שאני דהוכיח סופו על תחילתו. ועדיין צ"ע דלרבא דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף בלא"ה אין לדייק מהכא דסתמא כשר דתחילת שחיטה לא בעי כוונה כלל וי"ל דמיירי בשאר עבודות. ואולי להכי קאמר א"נ איידי כו' דאי מיירי בעבודה אחת מסתבר לומר הוכיח סופו על תחילתו אבל בב' עבודות לא מסתבר לומר הוכיח סופו על תחילתו מש"ה קאמר א"נ איידי כו' ועי' בא"ע סי' קל"א שהביא הרמ"א ז"ל יש מכשירים אם כתב העד מקצת השם ולא אמר לשמו ולשמה ואח"כ נזכר ואמר לשמו ולשמה. והכי משמע בשמעתין למאי דס"ד דבקדשים נמי סתם פסול אפ"ה סתמא ולשם פסח כשר דהוכיח סופו על תחילתו וה"נ בגט. והב"ש ז"ל הביא דיעות דפסלי ואפשר משום דמספקא ליה הש"ס האי סברא כדאמרינן א"נ איידי כו'. ולקמן (דף מ"ב) ובמנחות (דף י"ז) פליגי נמי בהך אי אמרינן כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה. וי"ל דדווקא במחשבה דאיסורא הוא דפליגי אבל מחשבה דהתירא אפשר כ"ע מודו דאמרינן ע"ד ראשונה הוא עושה. ועי' תוס' פסחים (דף ס') בד"ה אי בב' עבודות שכתבו לומר הוכיח סופו על תחילתו ג"כ במחשבה דאיסורא וזה מוכח לקמן שם. ובמנחות שם דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו במחשבה דאיסורא ודו"ק, ועי' בחולין (דף לט ע"ב) דחיישינן התם לומר הוכיח סופו על תחילתו אפילו במחשבה דאיסורא ובב' עבודות ויתבאר לקמן בזה בס"ד:
שם תוס' בד"ה אתנו ב"ד כו' אבל אדם השוחט פעמים שטועה וסבור שקרבן אחר הוא עכ"ל וקשה דמאי איכפת לן בזה אפי' יאמר בטעות שלא לשמו כשר הוא דהא עקירה בטעות לאו עקירה היא כדאיתא במנחות (מ"ט) וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"טו מהל' פהמ"ק ה"א וה"טו. אלא נראה דהכא חיישינן שמא יאמר שלא לשמו בכוונה שירצה להקריב לשם זבח אחר אבל בגט ליכא למימר הכי:
שם תוס' בד"ה קיימי ב"ד ומתני כו' תמהו אמאי לא דייק מד' ר' יוסי דמכשיר סתמא. ותי' דמר"י לחוד ליכא למידק דר' יוסי ה"ק אף מי שלא חישב בלבו היינו שלא אמר לשם א' מכל אלו אבל לחשב צריך אבל בלא מחשבה כלל פסול. להכי דייק אי סתם פסול קיימי ב"ד ומתני מילתא דמיפסל בי' שמא לא יחשוב כלל. ולפמש"כ דליוסי בן חוני ולשמעון אחי עזריה פשיטא דס"ל דמסתמא כשר. א"כ י"ל דמר"י לא דייק. די"ל דר' יוסי הכי ס"ל. ות"ק פליג עליה וס"ל דסתמא פסול אבל כיון דאמר ר"י דתנאי ב"ד הוא אלמא דבדינא לא פליגי אלא תנאי ב"ד שישחוט סתם ש"מ דלכ"ע סתמא כשר דאל"ה וכי קיימי ב"ד ומתני וכו'. וע' מש"כ לעיל בפתח דבר לישב הסוגיא לפי פי' המשנה להרמב"ם ז"ל במשנה זו לקמן ועי' צ"ק:
ונראה מדברי התוס' דאפילו למאי דס"ד דסתמא פסול מ"מ אם חישב לשמו בלא אמירה ג"כ כשר. וסגי במחשבה לחוד לכ"ע אלא דת"ק ס"ל דלכתחילה יאמר בפה לשמו וקאמר ר"י דאתנו ב"ד שלא יאמר בפה וה"נ משמע מהא דבעינן למימר ע"ד ראשונה הוא עושה או הוכיח סופו על תחילתו ששחט לשמו אע"ג דלא אמר וצריך לדקדק מ"ש דלפי המסקנא דלא מיפסיל אלא במחשבת שלא לשמו. משמע מד' התוס' ז"ל בכמה דוכתי דלא מיפסלי במחשבה לחוד אלא בדיבור. וי"ל דהיינו טעמא דמחשבת לשמו דעומדת לכך אפילו אי נימא דסתמא פסול מ"מ סגי במחשבה לחוד לשמו אבל מחשבת שלא לשמו או שאר מחשבה פסולה מחשבה לחוד לאו כלום הוא אלא דווקא אם הוציא בשפתיו. אלא דמחשבת פיגול נמי אמרינן לקמן הך סברא דעושה ע"ד ראשונה. אלמא דבמחשבה לחוד נמי הוי פיגול. וי"ל דזה לא מיקרי מחשבה לחוד כיון שהוציא בשפתיו בתחילת עבודתו לשם פיגול. אבל מהא דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו נראה דלא הוי אלא מחשבה לחוד דאטו הדיבור שהוציא אח"כ בעבודה אחרת יחשב כדיבור גם בעבודה ראשונה. ודי אם נאמר דהוכיח סופו על תחילתו שהיה מחשבתו בעבודה ראשונה ג"כ לפסול אבל אין זה אלא מחשבה לחוד. ובחולין שם (דף ל"ה) אמרינן אם זרק לשם עבודת גלולים אע"ג דלא מיפסיל בזריקה אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ששחט ג"כ לשם עבודת גלולים אלמא דמחשבה לחוד לשם עבודת גלולים מיפסיל. וכמו מחשבת חוץ כן הוא מחשבת פנים ויש לי הרהורי דברים בהך סוגיא דחולין מהא דלקמן פ' ב"ש משמע דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו במחשבת פנים. ואין כאן מקומו אם יהיה ה' בעזרי לבא שמה יבואר באורך שם:
עכ"פ מהא דחולין נראה דמחשבת חוץ נפסלה במחשבה לחוד ומנלן דבמחשבת פנים בעינן דווקא דיבור. והתוס' ז"ל בפסחים (דף ס"ב) כ' ר"י ז"ל לדקדק מהא דאמרינן התם אם גמר בלבו לשחוט למולין ולבלתי מולין והוציא בפיו לבלתי מולין ולא הספיק לומר למולין עד שנגמרה שחיטה בבלתי מולין פסול לר"מ אע"ג דאין פיו ולבו שוין דהא איכוין גם למולין ואי נימא דבמחשבה תליא מילתא אמאי פסול לר"מ הא גמר בלבו נמי למולין. ולפמש"כ דמחשבה כשירה לכ"ע די במחשבה לחוד. וכי בעינן דיבור היינו במחשבה פסולה אכתי הדק"ל אמאי פסול לר"מ הא חשיב גם למולין אלא ע"כ אתי דיבור לבלתי מולין ומבטל למחשבתו למולין. א"כ אפילו נימא דלפיגול נמי סגי במחשבה לחוד. מ"מ הכא שהוציא בפיו לבלתי מולין אזלינן בתר דיבור דלא הוי אלא לבלתי מולין. ולפי גירסת רש"ל ז"ל דגרס רבא בהך אוקימתא שם. י"ל דשפיר דייק ר"י ז"ל דמחשבה לא כלום הוא דלרבא ליכא למימר דאתי דיבור ומבטל למחשבתו למולין. דלעיל שם (ד' ס') לא ס"ל לרבא לחלק בין אמר ללא אמר ואי הוי סתמא לאוכליו היה מכשיר אפילו אי לא אמר אלא שלא לאוכליו וה"נ אי מחשבה מילתא היא לא אתי לבלתי מולין ומבטל מה שחישב למולין. אבל לגירסת מהרש"א ז"ל רבה שם אין דיוקו של ר"י ז"ל מוכרח כ"כ. וע"ש באוקימתא דאביי ובדברי התוס' ז"ל שם אי גרסינן אף לבלתי מולין. או אפילו בבלתי מולין לחוד כשר ג"כ משום דמסתמא עושה סימן שני ג"כ ע"ד מולין והיינו משום דכבר אמר בסי' ראשון למולין. ואחר כל הנ"ל נראה מד' ר"י ז"ל בפסחים דס"ל דבמחשבה לאו כלום הוא אפילו מחשבה להכשר וזה דלא כד' התוס' ז"ל הכא. ובאמת התוס' ז"ל גופא מספקא להו בהא כמבואר בד' בחולין (דף ל"ט) גבי הא דאמרינן התם דאין מחשבה פוסלת בחולין ופריך א"כ זביחה לעבודת גלולי' היכי מתסרי והקשו התוס' ז"ל שם דילמא מחשבה אינו פוסלת אלא במוקדשים וזביחה לעבודת גלולים מיתסר בדיבור. והתוי"ט ז"ל במ"ב פ"ג תמה עליהם מאי מספקא להו הא כבר דייק ר"י ז"ל דבמוקדשים ג"כ בעינן דווקא דיבור. ואין כאן תימה דמדבריהם ז"ל כאן ג"כ מבואר דלא ס"ל דיוקו של הר"י ז"ל ומחשבה מילתא היא ובפרט בקדשים דכל עיקר הקדש ג"כ במחשבה לחוד כדאיתא בריש פ' האיש מקדש עי' רש"י ז"ל שם דאיכא נוסחא דגם בפיגול סגי במחשבה לחוד דלא כמש"כ הוא ז"ל לקמן פ' ב"ש. ואפילו בשאר מילי דבעינן כוונה לשמה אפילו גבי גט אין הכרח שיוציא בדיבור לשמה אלא במחשבה לחוד סגי כיוון שהוא כותב ע"ד מחשבתו. ולא מצאתי בשום מקום הוכחה כעת שצריך שיוציא בפיו מחשבתו להכשר אלא סגי בעשייתו לשמה. וצ"ע בד' הראשונים ז"ל ועי' בה' ס"ת בד' הרא"ש ז"ל. ובד' האחרונים ז"ל: ומהא דאמרינן בעבודת גלולים אל ימול כותי משום דכותי מל לשם הר גריזים ג"כ משמע קצת דבמחשבה לחוד יפסל דאל"ה ימול ולא יוציא מפיו דבר אלא וודאי במחשבה לחוד ג"כ נפסל. וע' במשל"מ ז"ל בפ"ד מה' מעה"ק בד' המגיה שם שכ' להוכיח דלא סגי במחשבה מהא דאמרינן לקמן (ד' מ"א) המחשב בקדשים לוקה למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ואי במחשבה לחוד סגי מאן דאכל תמרי כו' לוקה ע"ש. וגם זו אינה מכרחת דאפילו אי סגי במחשבה מ"מ אם הוציא בפיו שפיר לקי כדאמרינן בריש תמורה דמקדים תרומה לבכורים לוקה אע"ג דתרומה ניטלת גם במחשבה לחוד ונותן עיניו בצד זה כו' ואם תרם במחשבה וודאי אין לוקה. ואפ"ה אם הוציא בפיו לוקה. ואכתי איכא למידק מנלן האי מילתא דסגיא במחשבה לחוד אי מלישנא דקרא דכ' לא יחשב וכמשמעו מחשבה לחוד א"כ אמאי לא דייק הש"ס בגיטין מינה דנאמן הוא מדאסרה תורה ע"י מחשבה. וזה אינו ידוע אלא לכהן בעצמו ולמה לי למידק מכה"ג ביו"כ. ואי מסברא בעלמא דכל עניני קדשים במחשבה הם נעשים וכהכשירה כך פסולה. א"כ מנלן גבי עבודת גלולים דסגי במחשבה לחוד. וכן לענין מילה שכתב לעיל דנראה דבמחשבה נפסלה מנלן הא. ועדיין צ"ע ויבואר עוד במכילתין בס"ד:
שם גמרא וגט דסתמא פסול מנלן. יש לדקדק אמאי לא דייק מהא דעובד גלולים פסול לכתוב אע"ג דלא הוי ליה אלא דין סתם כמש"כ התוס' ז"ל כאן ובגיטין. וי"ל דמשמע בשמעתין דאפילו אי סתם כשר לשם כריתות עכ"פ בעינן ועובד גלולים אינו כותב לשם כריתות כלל. אבל מלשון התוס' ז"ל משמע דפסול עובד גלולים הוא משום דסתם פסול בגט. וי"ל עוד דרוצה להוכיח ממתניתין. אבל פסול עובד גלולים בגט ברייתא היא. ולקמן יתבאר אמאי לא דייק מהא דמשמע דאפילו לשם כותית פסול דהוי כסתמא כמבואר לקמן:
שם גמרא דילמא כדרב פפא כו' דלא איכתב לשם כריתות כלל. ופירש"י אבל כתב לשם כריתות שיהא מזומן לו למי שיצטרך כשר משמע דלא איצטריך לאוקמא כדרב פפא אלא אי נימא דסתמא כשר. אבל אי נימא סתמא פסול לא איצטריך לאוקמי בסופרין העשוין להתלמד. וא"כ מאי פריך בריש כל הגט שם אלא רישא במאי ואוקמא כדרב פפא. ואמאי לא מוקים אפילו כתב סתמא ונהי דדייקא מתניתין דבהכי איירי מהא דקול סופרין מקרין וכדדייק התם אבל הא דפריך רישא במאי קשה. וי"ל דע"כ לא מצינן לאוקמי רישא בסופר שכתב לשם כריתות וסתמא לאיזה אשה שנזדמן דא"כ לא א"ש כל הני יתר על כן דרישא דאשמעינן דסתמא פסול הוי רבותא טפי מכל הני בבי אלא ע"כ מיירי בעשוין להתלמד דלא נכתב לשם גט כלל ובריש כל הגט ילפינן הא דבעינן לשם כריתות ולשמו ולשמה מהאי קרא וכתב מלמד שהוא צריך לכתוב לה ספר כריתות שיכתוב לשם כריתות היינו לשם גירושין. לה לשמה ובעי הש"ס למימר הכא דבלשמו ולשמה סתמא נמי כשר ולא אימעיט אלא אם כתב שלא לשמו ולשמה. ומ"ש דלשם כריתות פשיטא ליה דבעינן דווקא לשם כריתות. וי"ל דגבי לשמו ולשמה ס"ד דלא אימעיט אלא אם נכתב לשם איש אחר ואשה אחרת אבל אם נכתב סתם לשם מי שהוא אפשר דכשר אבל גבי כריתות ע"כ אימעיט אם נכתב שלא לשם גט דליכא הכא מילתא אחריתי למימר דלא נפסל אלא אם נכתב לשם דבר אחר. ועפ"ז נראה לישב מה שהקשו התוס' ז"ל מ"ש דלענין מגילת סוטה איכא מ"ד דמוחקין לה מה"ת ובגט לכ"ע לא הוי גט. והיינו משום דבגט בעינן שיכתוב לשם כריתות וס"ת לא נכתב לשם כריתות. אבל במגילת סוטה דפסולה הוא משום דבעינן לשמה. בזה י"ל שפיר דמגילת התורה עדיפא ממגילה שנכתבה לשם אשה אחרת. והא דאמרינן בגיטין (דף כ') אי משום ס"ת וכתב לה לשמה בעינן ה"ה דהוי מצי למימר דלא נכתבה לשם כריתות. אלא די"ל דעדיפא מינה קאמר דמשום כריתות הוי סגי אם כ' הסופר ע"ד שיהיה ראוי לכריתות גם בלא דעת הבעל אבל משום לשמה בעינן דעתו דווקא וכמש"כ התוס' ז"ל בעירובין (דף י"ג) אם כתב לשמה בלא אמירת הבעל לא חשיב לשמה. אבל דבריהם ז"ל שם צל"ע שכ' לחלק בין גט למגילת סוטה משני טעמים. אי משום דהא דלא חשיב לשמה בלא דעת הבעל הוא מדרבנן. ובגט החמירו ובסוטה לא החמירו. וע"ז קשה לי היכי מצינן למימר דאם כתב לשמה אפילו בלא דעת חשיב מה"ת כלשמה וכשר א"כ מאי פליגי אמוראי בקידושין כתבו לשמה ושלא מדעתה. אי הוי קידושין ומ"ד לא הוי קידושין משום דילפינן מגט מה גט בעינן דעת מקנה ה"נ בעינן דעת מקנה היינו האשה מהקישא דויצאה והיתה ילפינן. אלמא דבלא דעת הבעל מה"ת לא הוי גט. וכן מבואר בד' הרא"ש ז"ל בגיטין פרק המביא תניין בהא דכותב טופסי גיטין דאפילו נתכוין לאשה זו כל שלא אמר הבעל לא חשיב לשמה והרי הוא כסתמא וגם דבריו ז"ל שם צ"ע שנראה מדבריו שם דפסול בלא דעת הבעל הוא משום דהוי כנכתב שלא לשם האשה דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ואמאי לא יפסל משום שלא נכתב לשמו. ומש"כ שם דוכתב דקרא אסופר קאי מדלא בעינן שליחות בכתיבת הגט משמע דלא בעינן כתיבה לשמו. והא בריש פ' כל הגט אמרינן דאי לא תני הא דיש לו שתי נשים כו'. ה"א דלא מיפסיל אלא כתב לגרש את אשתו ונמלך כו'. דלאו איהו כתב לה אבל לשם אשה לא בעינן כלל אלמא דבעינן שיכתוב לשמו והיינו ע"פ דעתו והא דליתיה שליחות בכתיבה היינו משום דהכתיבה עצמה אינה מוטלת על הבעל עצמו מהאי טעמא דלא הכל בקיאין בכתיבה. אלא מפרשינן וכתב היינו שיוכתב עפ"י דעתו לגרש. ומש"ה בכתיבה עצמה לא שייכא דין שליחות. ועי' תוס' בגיטין בד"ה והוא שגדול עומד ע"ג:
ובאמת קשה לי קצת היכי ס"ד הכא להכשיר סתמא היינו גט שנכתב בלא דעת הבעל כיון דכתב רחמנא וכתב שיצוה לכתוב כל שנכתב בלא דעתו למה יוכשר. בשלמא בשלא לשמה דאשה יש לומר דלא הקפידה תורה אלא שלא יהיה נכתב לשם אשה אחרת אבל סתמא כשר כמו בקדשים. אבל בדעת הבעל דכתיב וכתב הרי הקפידה תורה שיהיה ע"פ דעתו וכל שנכתב שלא מדעתו פסול הוא. והר"ן ז"ל בגיטין שם כ' להוכיח מהא דשמעתין דמשמע דפסול טופסי גיטין הוא משום דהוי שלא לשמה דאשה לאו לגירושין עומדת ולא פסיל ליה משום דבעינן וכתב הוא או שלוחו ש"מ דלא בעינן שליחות. וכבר כתבתי דקשיא לי מהא דפסלינן גט שנכתב שלא לדעת הבעל אפילו אי לא בעינן לשם האשה. ועוד יש לדקדק מהא דפליגי בקידושין אי בעינן מדעתה. והשתא אי נימא דהא דבעינן דעת הבעל הוא רק כדי שיהיה לשמה ובלא דעתו לא חישב לשמה. א"כ מסתברא דצריך דעת האשה ג"כ דאל"ה לא חשיב לשמה ומאי ענין הקיש דויצאה והיתה לכאן כיון דסברא בעלמא הוא דכל מי שצריך דעתו אם עשה בלא דעתו לא חשיב לשמה. ודברים אלו צריך עיון גדול בד' הראשונים ז"ל. ובכולא שמעתא דפ' המקבל בפלוגתא דאומר אמרו ואי לא בעינן שליחות אלא גילוי דעת שיכתב לשמה אמאי החמירו בזה כ"כ. ואחר כל הנ"ל ד' התוס' ז"ל שכתבו דפסול זה אינו אלא מדרבנן צ"ע:
ועוד כ' שם דבסוטה סתמא ניחא ליה לכהן אם כותב לשמה אבל בגט לא ניחא ליה לבעל אם כותב בלא דעתו. וגם זה אינו מובן דא"כ דבניחותא תליא מילתא למה בעינן בקידושין דעת האשה הא אשה בכל דהו ניחא לה ומסתמא ניחא לה אם כתב לשמה. ועוד דאפי' ניחא ליה לכהן מ"מ אין זה חשוב לשמה מה שכתב בספר ע"ד למחוק לסוטה כיון שלא נכתב לסוטה זו וע"כ צריך לומר דבסוטה סתמא נמי כשר. וא"כ לא הוצרכו לתלות בניחותא דבעל אלא בגט סתמא פסול. מש"ה בלא דעת הבעל הוי כסתמא. אבל בסוטה סתמא כשר ועי' תוס' גיטין (דף כ'). ויותר נראה דפרשת סוטה שאני ואיכא צד לומר דפרשה שבתורה עדיפא. ששם נאמר כל האלות כמצותה. מאם נכתבו האלות לשם אשה אחרת ויש צד לומר איפכא דהיכא דנכתבו לשם אשה אחרת כתיבתה מפורשת יותר לשם אלה מפרשה שבתורה ולהכי קאמר ר"פ שם בעירובין די"ל דלא ס"ל הני תנאי כהני תנאי אבל אם כתב האלות שלא בשעת מעשה אפשר כ"ע מודו דפסולה דלא הותרה לכתוב כ"א בשעת מעשה וכ"ז לס"ד דרב פפא. אבל להלכה סוטה שוה לגט ובעינן דווקא לשמה וסתמא נמי פסול. כדמשמע בתוספתא גיטין דתני לפרשת סוטה דפסולה שלא לשמה גבי גט דפסול שלא לשמה. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' סוטה. ועי' בד' הר"ן ז"ל ריש פ' כל הגט שכתב דלכ"ע לא בעינן בסוטה כתיבה לשמה אלא מחיקה. ולא כן מבואר בתוספתא דאיתא התם שנא' ועשה לה שיהיה כל מעשיו לשמה ואליבא דר' אחי בר' יאשיה הוא דאמרינן הכי בעירובין שם וד' הר"ן ז"ל שם שהאריך לפלפל בסתמא אי כשר בגט נפלאים המה כי כל דבריו שם הלכה מבוארת היא בשמעתין:
ובאותו ענין יש לדקדק למאי דאסבר לן רבא בטעמא דבגט סתמא פסול הוא משום דאשה לאו לגירושין עומדת. א"כ בקידושין ליתכשר סתמא דהא סתם אשה לקידושין עומדת ואפילו אי ילפינן לשמה בקידושין בהקישא דויצאה והיתה מ"מ לענין סתמא לא שייך למילף כיון דאיכא סברא לחלק בינייהו. וי"ל דנהי דאשה סתמא לקידושין עומדת אבל לא לזה דווקא דילמא לאחר וכוותה אמרינן בפסחים (דף ס' ע"ב) דפסח לאו סתמא לאוכליו משום דילמא מימשכי הני ואתי הני. אלא דא"כ במחשבת לאוכליו לא הוי סתמא כשר כיון דלאו סתמא לאוכליו הוא ולא משמע הכי במתני' דפסחים. אלא ע"כ צ"ל דהא דלא חשיב סתמא לאוכליו היינו אם חישב שלא לאוכליו לא אמרינן דהוי נמי לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר. אבל לאכשורי בסתמא לחוד שפיר אמרינן דהוי סתמא לאוכליו וא"כ בקידושין נמי נכשיר בסתמא דסתמא לקידושין עומדת. וכבר כתבתי מה שנ"ל דבזבחים לחוד הוא דאמרינן דסתמן לשמה קאי היינו דאין נפסלין בסתמא ועומדות בחזקתן חזקה כשרות משא"כ בעלמא:
דף ג.
גמרא אלא מהא יתר על כו' ונמלך כו' כבר הקשו התוס' ז"ל היכי ס"ד למידק מינה דסתמא כשר ותי' דנמלך שאני דסתמא כתבו מתחילה למי שירצה ודחוק הוא והיה נראה דס"ד דלא פסיל אלא אם כתבו מתחילה ליתן לאשה זו אלא שחישב בשעת כתיבה לשם אשה אחרת דהוי דומיא דשלא לשמה דקדשים ששוחט שלמים לשם עולה דבעינן עקירה מדעת אבל אם כתב הראשון לשם גירושין דידה לא היה בזה מחשבה אחרת דכדין כתבו וכי נמלך אח"כ ס"ד דהוי כסתמא דלשם כריתות נכתבה. אבל אין זה מספיק דהא בהך בבא קמ"ל דבעינן דעת הבעל שיכתוב הוא הגט ולא שכתבו אחר. א"כ זה שכתבו לאחר פשיטא דפסול ומה ענין זה לסתם. וכבר כתבתי גבי בעל דכתיב וכתב שיכתוב מדעתו היכי שייך להכשיר סתמא בלא דעתו ולמה ליה למידחי דילמא שאני התם דאינתיק לגירושין דההיא הא הכא פסול משום דלאו איהו כתב לה כדאיתא בריש פ' כל הגט וצ"ע. וכן הא דבעי למידק מכתב לגרש את הגדולה כו' ג"כ צ"ע וכי מה ענין זה לסתם והא ע"ז נאמר לה לשמה ולא לשם אחרת:
שם גמרא אלא מהא אמר ללבלר כו' דילמא שאני התם דאין ברירה וגריעא מסתמא כמש"כ רש"י ז"ל. ומשמע הכא דאי סתמא פסול לא איצטריך לאוקמי כמ"ד אין ברירה דאפילו יש ברירה מ"מ בתחילת הכתיבה לא נכתב במיוחד לשמה ולא מהני מה שהוברר הדבר אח"כ. אבל לא משמע הכי בריש פ' כל הגט דמפרש התם דקמ"ל בהך בבא דאין ברירה אלמא דאפילו למסקנא דקי"ל סתמא פסול איצטריך לטעמא דאין ברירה וכן מסקינן התם לר' יוחנן דאחרון נמי אינו פוסל משום דאין ברירה והתוס' ז"ל שם כתבו דאפילו למ"ד יש ברירה בעלמא. הכא מודה משום דכתיב לה לשמה. וי"ל דלזה כיוונו דאפילו למ"ד יש ברירה לא נפק מסתמא דבעינן מיוחד לשמה לחוד. אבל לא משמע הכי שם בכוליה שמעתין דא"כ מאי מבעי ליה בתולה בדעת אחרים. כיון דאפילו אי יש ברירה בעלמא הכא פסול. ה"ה בתולה בדעת אחרים. ונראה דודאי למ"ד יש ברירה הוי כלשמה אלא דס"ד למ"ד אין ברירה היינו כל שנכתב לאיזו שירצה הוי כסתמא. ומשני לעולם סתמא כשר והכא אין ברירה וחיישינן איפכא שמא היה בדעתו לאחרת. ונפ"מ דלמאי דס"ד דהוי כסתמא ולא אמרינן כלל הוברר הדבר למפרע הגט פסול לגמרי דסתמא לאו כלשמה דמו. אבל אי הא דאין ברירה היינו משום דמספקא לאיזה מהן היה דעתו מתחילה הגט פסול מספק שמא היה דעתו לאחרת. אבל איכא נמי לספוקי שמא הוברר הדבר דדעתו היה לזו שנתן לה והוי גט ונראה דבזה פליגי אמוראי בריש פ' כל הגט דאיכא דס"ל דאחרון פוסל ור' יוחנן אמר דאחרון נמי אין פוסל משום דאין ברירה והיינו דמאן דס"ל דאחרון פוסל הוא משום דהא דאין ברירה הוא דלא סמכינן ע"ז דשמא היה בדעתו לאחרת אבל כיון דאיכא למימר הוברר הדבר חיישינן לזה ולהכי פוסל. אבל ר' יוחנן ס"ל דאין ברירה כלל ולא מספקינן בדעתו כלל אלא היה הדבר שקול אצלו והוי כסתמא דלא הוי גט כלל ולא פסל. וי"ל דר"י בזה לטעמיה דס"ל דאפילו בדרבנן לא אמרינן ברירה וזה משום דלא מחזקינן לה בספק כלל. ובדרבנן נמי אין ברירה. אבל ר' אושעיא דס"ל בדרבנן אית לן ברירה ס"ל דהוא בגדר ספק ומדרבנן סמכינן אברירה ומשו"ה פוסל וסעד לזה מד' הרמב"ם ז"ל שכ' בדין האחרון דהוי ספק גירושין. וזו מנין לו דהא לא אמרינן אלא דפוסל מן הכהונה. אבל לפי הנ"ל ניחא כיון דטעמא הוא משום דאין ברירה הרי הוא בספק וכדקי"ל בדרבנן יש ברירה וכ"כ שם מפרשי דבריו ז"ל ולפ"ז אין אנו צריכין למש"כ הראשונים ז"ל בפ' כל הגט שם דאין הלכה כר' יוחנן דאמר אינו פוסל משום דיחיד הוא במקום רבים אלא בלא"ה אין הלכה כמותו כיון דלא קי"ל כוותיה בהא דבדרבנן אין ברירה בהא נמי לא קי"ל כוותיה:
אלא דאכתי איכא למידק לד' הרמב"ם ז"ל דאפילו אי אין ברירה מ"מ ספק הוי. א"כ האחין שחלקו אמאי מחזירים זל"ז ביובל. כיון דספק הוא כל חד לוקי בחזקיה. ועוד נראה דבכל הני דינא ברירה של חלוקת השותפות כגון אחים שחלקו וחבית שלקחו בשותפות וחלקו גדיים כנגד גדיים בבכורות לא שייך לאחזוקי בספיקא כלל דמנלן לספוקי שזה היה חלקו משעה ראשונה כיון שלקחו בשותפות. וכן האחים נפלו להם בתפיסת הבית. וע"כ סברא בעלמא היא בדבר שהיה בשותפות ואח"כ נחלק למאן דאית ליה ברירה אמרינן דהוברר הדבר זה לחלקו משעה ראשונה ומאן דלית ליה ברירה כ"א כלוקח הוא על חלקו. וא"כ הא דס"ל לר' אושעיא דבדרבנן אית לן ברירה לאו משום דספק בדרבנן הוא אלא בדרבנן סמכינן אהך סברא דהוברר הדבר. וא"כ אכתי תיקשי מנלן להרמב"ם ז"ל דהכא הוי ספק גירושין נהי דהכא איכא לספוקי למי היה דעתו וי"ל דספיקא הוי אבל מנלן הא, וי"ל דמהא דשמעתין דייק לה מהא דקאמר דלאו סתמא היא אלא משום דאין ברירה ש"מ דחשיב לה לספיקא:
וראיתי בירושלמי פ' כל הגט דפריך מכיון שנתנו לה יעשה כמו שהיה כרות לשמה משעה ראשונה ר' יוסי בר' ביבין דר"ש היא דתני אמר לאומן עשה לי ב' זוגין אחד לקרקע ואחד לבהמה כו' טמאים עד שיפריש בטהרה וכ"ז שלא פי' שניהם טמאים והיינו משום דאחר שיפריש ביחוד זו הכלי לטומאה ראויה היא לקבל טומאה משעה ראשונה מש"ה כ"ז שלא פי' ג"כ שניהם טמאים מספק ור"ש מטהר דלא אמרינן דמשעה ראשונה היתה זו מיוחדת לטומאה. וה"נ לא אמרינן אחר הנתינה דמשעה ראשונה היה כרות לשמה. והרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' כלים פסק כת"ק דשניהם טמאים ודקדק בק"ע שם דהא קי"ל דאין ברירה ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא דהכא נמי פסק דהוי ספק גירושין והתם נמי טמאין מספק. ובאמת האי ענינא דברירה מעין גדול בתורה בכמה מקומות בש"ס ובד' התוס' ז"ל. והאחרונים ז"ל ג"כ האריכו בזה בתכלית האריכות. ואני לא כתבתי אלא מה שנ"ל בסוגיא דשמעתין ועי' ק"ע שם שכתב דה"ה בקידושין אם כתב שטר קידושין לשם ב' נשים לקדש לאיזה שירצה דהוי ספק קידושין וז"א למ"ד דבעינן דווקא מדעתה ואין כאן מקומו:
שם תוס' בד"ה הכותב טופסי כו'. הקשו דליתני בהא יתר ע"כ. [ולפי ד' הרמב"ם ז"ל דבאמר ללבלר כו' הוי ספק גירושין לא שייך למיתני בסתמא יתר ע"כ דמשמע דקיל הוא ובאמת הוא חמור דסתם פסול לגמרי]. וכ' לתרץ כיון דבהך דאמר ללבלר קמ"ל רבותא דלא שמעינן מסתמא לא שייך למיתני יתר ע"כ. ובגיטין תרצו בע"א משום דהתם כתבו דשייך למתני יתר ע"כ אפילו בכה"ג היינו יתר ע"כ קמא דאיכא קולא בשמע קול סופרים דלא אינתיק כו'. ואפ"ה קתני יתר ע"כ אבל נראין הדברים כש"כ כאן דלא שייך למיתני יתר ע"כ היינו דבדבר קל ג"כ הגט פסול. ובראשון איכא ג"כ קולא אחריתי מה שאין באחרון. ובמה אשמע לן רבותא בפסול הגט באחרון יותר מן הראשון כיון דאיכא קולא בזה ובזה. אבל היכא דאשמע לן דין חדש מה שאין בראשון כגון איזה חומרא שייך למיתני דזה עדיף מן הראשון בחומר זה אע"ג דאיכא נמי חומר בראשון מה שאין באחרון. מ"מ האי חומרא נקיט ואתי כדאשכחן דכוותה בפ"א דכלים בכל הני למעלה ממנו כו' דתנן התם כמבואר בד' הרע"ב והתוסי"ט ז"ל שם. וכן הך דהוסיף ר"ע דקמ"ל דין חדש שלא שמענו מד' ר"ח סגה"כ שייך למימר הוסיף ר"ע. ולא דמי להני דפ' כל הגט דאתי לאשמעינן חד דינא פסול הגט לא בזו החמור אלא גם בזו הקל וודאי דראשון חמור מאחרון. וכן מבואר שם דראשון חמור דאיכא למ"ד דכולן פוסלין חוץ מראשון ודו"ק:
שם תוס' בד"ה ואמר רב יהודה כו' ולדידיה ליכא למידק דסתמא פסול עכ"ל. ומ"מ גם להאי מ"ד איכא למידק דסתמא פסול מהא דאמרינן התם דפוסל בגיטין דכתיב וכתב לה לשמה וק"ל:
שם גמרא דל כותית איכא סתמא וסתמא פסול כו'. כבר דקדקתי לעיל אמאי לא מוכח מינה דאפילו סתמא פסול מהא דפוסל אפי' לשם כותית. ועוד אי שמעינן מרישא דמתני' דאפילו סתמא פסול ואפילו לשם כותית. א"כ מאי קמ"ל בכל הני יתר ע"כ כיון דכבר שמעינן דאפילו סתם פסול. ומאי עדיף לשם כותית מלהתלמד הא זו דלשם כותית ג"כ לא נכתב לשם כריתות כלל. ולזה י"ל דלהתלמד עביד אינש דכתב ומש"ה הוי כמתעסק בעלמא. אבל לשם כותית דלא כתב אינש מחשבתו לאו כלום היא כיון דלאו מינה הוא והוי כמו שלא חישב כלל ולקושיין קמייתא י"ל כיון דלא שמעינן לדינא דסתמא אלא מדיוקא בעלמא לא סמיך עלה תנא דמתני' ואשמע לן כל הני בבא דיתר ע"כ. ועוד יתבאר לקמן אי קיימא הך סברא דלאו מינה לא מחריב בה במסקנא:
שם גמרא והא תנא תוכו ולא תוך תוכו ואפי' כלי שטף מציל יש לדקדק בפירכא זו אי מצד הסברא בעלמא הוא דרמינהו אהדדי. מ"ש דהכא בקדשים דלאו מיניה לא מחריב בזה ומ"ש בתוך דכ"ח דלאו מיניה נמי מחריב ביה כמו כלי שטף. דלכאורה קשה להקישן דאטו משום דכ"ש לאו מיניה הוא בשביל זה לא יקרא אלא תוכו ולא תוך תוכו. ובלא"ה קצרה דעתי בהיקש זה מצד הסברא. והיה נראה דה"פ כי היכי דאמרינן הכא גבי דאימעיט מהני קראי דלקמן לשם זבח זה ולא לשם זבח אחר לא אימעיט אלא במיניה היינו לשם זבח אחר. אבל לשם חולין לא אימעיט דלאו מיניה הוא ואינו בכלל המיעוט. ה"נ כי אימעיט תוכו ולא תוך תוכו היינו דווקא במינו בכ"ח אבל לא בכלי שטף דלאו מיניה הוא וכיון דאינו בכלל המיעוט איכא צד לומר דכלי שטף אינו מציל כמש"כ רש"י ז"ל דכ"ח עדיף דאינו מיטמא מאויר. וס"ל השתא דאיצטריך קרא לכ"ח ג"כ וא"כ מנלן למעוטי כלי שטף דלאו מיניה הוא. ודלא כמש"כ התוס' ז"ל דעדיפא מינה משני דנהי דלרבנן יש לומר דעדיפא מינה משני. לר"א למה לי להש"ס לדחוקי לישני דשאני התם דכתיב תוכו. אלא הכא ס"ל דכלי שטף ממעטינן אע"ג דעיקר קרא איצטריך לכ"ח. ומשני דעשו חולין אצל קדשים כמחיצה אצל תנור. אבל כלי שטף מינו הוא ופריך לר"א דאמר מחיצה נמי מחריב ביה מאי איכא למימר מנלן הא כיון דלאו מיניה הוא. ומשני דיליף בק"ו כו' ופריך א"כ קדשים נמי נילף בק"ו נהי דלא הוי בכלל מיעוטא דקרא דלא ממעטינן אלא לשם זבח אחר ולא לשם חולין דלאו מיניה. אבל כיון דאיכא ק"ו נילף בק"ו כי היכי דיליף מחיצה בתנור אע"ג דלאו מיניה. ובזה מיושב קושית התוס' ז"ל לקמן ע"ב בד"ה הכא נמי כו'. ומשני אלא קדשים נפקא ליה מקרא דאין חולין מחללין קדשים. ופריך כיון דקרא מפיק מק"ו א"כ לר"א נמי קרא דלא תוך תוכו ליפוק מק"ו דאי ילפינן מק"ו דאפילו מחיצה מציל כש"כ כלי וקרא למה לי אלא מדכתיב קרא דתוכו ש"מ דלא ילפינן מחיצה. ומשני דלר"א באמת לא איצטריך קרא לכלי בתוך כלי אלא לאוכלין שגיבלן בטיט. והשתא למסקנא הא דלשם חולין כשר לאו משום דלאו מיניה אלא גזה"כ הוא. ואע"ג דלר"א הוא דמסקינן הכי לרבנן נמי צ"ל כן דאל"ה נילף בק"ו קדשים מחללין כו' דאע"ג דלא ס"ל ק"ו דר"א במחיצה היינו משום דאית להו פירכא לא אם אמרת כו'. אבל בהאי ק"ו ליכא פירכא אלא לכ"ע מקרא הוא דילפינן דאין חולין מחללין ועי' בה"ז מש"כ בזה. ועפ"ז יש לישב קצת מה שהקשיתי לעיל בהא דאמר רבא דל חולין הוי ליה סתמא. והא לשם חולין לא דמי לסתמא דסתם כשר ועלו ולשם חולין כשר ולא עלו. והבה"ז הקשה לד' הרמב"ם ז"ל דפסח לשם חולין נמי פסול א"כ מאי פריך מכ"ש וחטאת הא פסח יוכיח דלאו מיניה נמי מחריב ביה. ולפי הנ"ל ניחא דרומיא דלעיל מחטאת אכלי שטף קיימא למאי דס"ד דהא דלשם חולין כשר הוא משום דלאו מיניה לא מחריב. ולפ"ז הוי ליה כסתמא ועלו לו נמי דמחשבה דלאו מיניה לאו כלום הוא. וה"ה דבפסח כשר כיון דבחטאת עלו. ואע"ג דדייק לקמן מהא דאומר ר"י מי שלא היה בלבו כו' כשר דדווקא סתם הא לשם חולין לא למאי דס"ד השתא דמחשבה דלאו מינה לאו מחשבה היא ליכא למידק דזה הוי כסתם ומחשבה לשם חולין לאו מחשבה היא. אבל למסקנא דאיכא למילף בק"ו דחולין ג"כ מחללין אלא דגזה"כ דאין חולין מחללין לא שמעינן מקרא אלא דאין מחללין אבל מ"מ לא עלו לבעלים לשם חובה. וכן בפסח פסול לגמרי וכמש"כ לעיל. ויצא לנו מזה דאפי' במגילת סוטה דסתמא כשר לד' התוס' ז"ל אם נכתבה לשם כותית פסולה ודו"ק. ומש"כ הצ"ק ז"ל על קושיית בה"ז הנ"ל לא הבנתי ע"ש:
דף ג:
תוס' בד"ה שכן חולקין אהלים האריכו כאן אי ר"א חולק נמי אמחיצה. והביאו ד' הת"כ דמשמע במחיצה מודה ופי' שכן חלוקה באהלים ע"פ שיטה זו. ולכאורה בשמעתין מוכח דפליג נמי אמחיצה דהא לרבנן אמרינן דעשו חולין אצל קדשים כמחיצה אצל תנור. וע"ז פריך הניחא לרבנן אלא לר"א מאי אי"ל. ואי ר"א מודה במחיצה מאי קשיא ליה לר"א נמי ניחא דחולין אצל קדשים הוי כמחיצה אצל תנור אלא וודאי משמע דר"א במחיצה נמי פליג ועי' צ"ק מש"כ בזה:
שם תוס' בד"ה הכא נמי כו'. וכ' דהכי ילפינן ק"ו מה קדשים שאין מחללין כגון בשוחט חטאת סתם וסבור שהיא עולה דכשירה מחללין קדשים בלשם עולה. חולין שמחללין אם סבור שהוא חולין אינו דין שיחלל לשם חולין וכוונתם במש"כ ששחט חטאת סתם. והיינו אפילו למ"ד עקירה בטעות הוי עקירה ואם שחט לשם עולה פסול אפי' סבור שהוא עולה אבל אם שחט סתם לכ"ע כשר. וזה לשיטתם דבעינן שיוציא בפה אבל אי במחשבה לחוד נפסל וסבור שהוא עולה ממילא עושה כל מעשיו לשם עולה ופסול למאן דס"ל עקירה בטעות הוי עקירה ומ"מ יש לי לדון בק"ו זה שכ' התוס' ז"ל דא"כ השתא דכ' רחמנא דאין חולין מחללין קדשים נילף בק"ו איפכא. מה חולין שאין מחללין בלשם חולין. מחללין אם שחט משום חולין קדשים שמחללין בלשם עולה אינו דין שיחללו אם סבור שהוא עולה. אלא וודאי ליכא למיעבד ק"ו מהא דמשום חולין פסול ומשום עולה כשר. דמשום חולין פסול משום דהוי מתעסק שלא נתכוין לשחיטת קדשים. אבל משום עולה לא שייך מתעסק. וכבר כתבתי לעיל ליישב תמיהת התוס' ז"ל:
שם גמרא ומשני ארבעה תוכו כתיבי כו'. משמע דרב חביבא ס"ל מסברא דלאו מיניה לא מחריב ביה והיינו טעמא דעל מי שמחויב עולה כשירה ושאני התם דכתיב תוכו. ולהכי לא משני דשאני התם דכתב עליו דומיא דידיה ולפ"ז נראה דלרב חביבא על מי שמחוייב עולה כשר לגמרי ועלה לו כיון דלאו מיניה הוא. אבל לרב יוסף בר אמי דיליף מעליו יש לומר דלא יליף אלא דלא מיפסיל אבל לא עלו כמו לשם חולין וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' פהמ"ק הלכה ח'. ויש ליישב בזה קצת מאי דקשיא לי על דבריו ז"ל מפסחים ד' ס"ב דמוקי רב אשי לפלוגתא דרבה ורב חסדא שיתכפרו בו בלתי מולין היינו שאינן מנוין ורבה מכשיר משום דלאו בר כפרה הוא. ולפי דבריו ז"ל כיון דבחטאת לא עלו אע"פ שאינו מחוייב כפרה כמותו א"כ בפסח ליפסול לגמרי כמו לשם חולין דבחטאת לא עלו ובפסח פסול. ולפי הנ"ל יש לומר דרב אשי בפסחים ס"ל כרב חביבא דמשום דלאו מיניה לא מחריב ביה וכשר הוא לגמרי. אבל למאי דקי"ל בלשם חולין דלא עלו והיינו משום דמקרא ילפינן ולא משום דלאו מיניה א"כ במי שאינו מחוייב כפרה כמותו ג"כ צ"ל דעליו מיעוטא הוא ולא אימעיט אלא מפסול אבל מ"מ לא עלו לבעלים ובזה עולה ישוב נכון לד' הרמב"ם שדחה לאוקימתא דרב אשי בפלוגתא דרבה ורב חסדא כמבואר בדבריו בהל' ק"פ פ"ב וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל. ולפי הנ"ל ניחא דלדידן דקי"ל דלשם מי שאינו מחויב כפרה כמותו ג"כ לא עלו. וא"כ ליכא לאוקמי פלוגתא דרבה ורב חסדא בהא. דלכ"ע בפסח פסול אע"פ ששחט לשם מי שאינו מחויב כפרה כמותו ולקמן דף ו' יתבאר עוד בזה בס"ד:
דף ד.
תוס' בד"ה מה לזביחה כו'. הקשו לילף זריקה בק"ו משחיטה מה שחיטה שאינו פוסל בשינוי בעלים פוסלת שלא לאוכליו זריקה שפוסלת עצמה בשינוי בעלים אינו דין שתיפסל שלא לשם אוכלין. ותי' דהכא לא יליף אלא קבלה והולכה ויש לדקדק דמאי קשיא להו הכא הא אכתי לא קמה לן דשינוי בעלים כלל. והתוס' ז"ל בפסחים דף ס"א הקשו כן לפי המסקנא. ויש לומר דקושיתם הכא הוא למאי דיליף רב אשי לקמן שינוי בעלים מקרא דונרצה לו א"כ למה לי קרא בזריקה בשינוי קודש נילף מזביחה. ולשם אוכלין ג"כ נילף בק"ו. אלא דא"כ לא אתי שפיר תירוצם דהכא לא יליף מזביחה אלא קבלה כו' דאכתי תקשי קבלה והולכה גופא נמי נילף במה מצינו מזביחה דפוסלין שלא לשם אוכלין כי היכי דבעי למילף הכא שינוי קודש מזביחה במה מצינו אלא ע"כ איכא שום קרא למעט זריקה מפסול שלא לאוכליו וכמש"כ בפסחים שם. ועי' לקמן ד' י' דאיכא מ"ד דיליף זריקה משחיטה ושם יתבאר. ועוד אי לא בעי למילף הכא אלא קבלה והולכה הוי מצי למיפרך מה לשחיטה שכן חייבין עליו בחוץ:
שם תוס' בד"ה דהולכה כו' וזריקה לא אתיא כו'. כוונתם אע"ג דהך פירכא שכן טעונות צפון ליכא למיפרך דנילף מהולכה. מכ"מ איכא למיפרך שכן ישנן לכולהו בחטאות הפנימיות ולקמן ד' י' דקאמר להך פירכא שכן טעונות צפון אגב גררא נקט להך פירכא ועי' רש"י ז"ל בד"ה וישנן בחטאת כו' אבל זריקת מזבח החיצון לית בהו פי' דלית בהו הך זריקה דשלמים שאנו דנין עליו. ועיין צ"ק שכ' פ"ז דבחטאת הפנימיות ליכא זריקה אלא מתנה באצבע עכ"ל. ולא ידעתי כוונתו בזה דא"כ בחטאת החיצונה ג"כ ליכא להך זריקה דשלמים. דחטאת טעון אצבע:
תוס' בד"ה וישנן לאחר מיתה כו'. והקשו בשלמא למ"ד שעבודא דאורייתא שפיר ישנו לשינוי קודש לאחר מיתה וצריך היורש להביא אחר דזה לא עלה לבעלים. אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא שינוי קודש ג"כ אינו לאחר מיתה דמאי נפ"מ אם לא עלו לו כיון שאין צריך להפריש אחר. ובאמת איכא נפ"מ טובא דתודה הבאה לאחר מיתה ועשה בשינוי קודש אין הלחם קדוש ובאה בלא לחם משא"כ בשינוי בעלים. אלא די"ל דתודה לאחר מיתה באה בלא לחם כמו איל נזיר דאמרינן בנזיר ד' כ"ד ע"ב דלאחר מיתה בא בלא לחם והיינו משום דצריך תנופה וליכא וה"נ בתודה. ועי' בתוס' יומא דף נ' שכ' דתרומת איל נזיר צריכה זרוע בשלה והדבר צ"ע ויבואר במ"א. אבל אין זה מוכרח דלאחר כפרה אמרינן התם דסברא היא דלא חזיא לכפרה ואי מהדדי ילפינן למה ליה למימר סברא היא הא קרא כתב בתודה למעט לאחר כפרה כדאיתא בפ' התודה. וכעת לא מצאתי מבואר דין תודה הבאה לאחר מיתה. עוד נפ"מ דלכ"ע אי איכא כמה עשה גביה מכפרא ובשינוי קודש נראה דתו לא מכפרא. והתוס' ז"ל כ' דנפ"מ אם הפריש ב' שלמים לאחריות ופי' דאם יעשה אחת כתיקונה השניה חולין ואם מתה או אבודה תקרב השניה. ואם נעשה הראשונה בשינוי קודש ה"ז לא עלתה והשניה תקרב ויש לדקדק בזה דע"כ לא הקדיש השניה מיד אלא אמר אם תמות הראשונה אז תיקדש השניה. וכיון שמת ונפלו ברשות היורש לכאורה תו לא חל ההקדש על השניה. ועי' בד' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עירכין הל' ט' ובנדרים דף ל' גבי פדאן אחרים. ויש לומר דהכא מיירי שאמר שאם תמות הראשונה תקדש השניה מעכשיו. וכ' עוד דווקא אם פירש שיהיה השניה חולין אבל אם הפרים ואף לאחריות השניה רועה כמו גבי חטאת. ולא הבנתי דבריו ז"ל. דא"כ מצינן לאוקמי אפי' בהפריש סתם לאחריות דאם נעשית ראשונה כתיקנה השניה רועה ואם עשאה לראשונה בשינוי קודש השניה תקרב ולמה כתבו דדווקא פירש. ול"נ פשוט דבשלמים ועולה אם הפריש ב' לאחריות תרווייהו קרבו זו לחובה וזו לנדבה. וכן איתא בפרק התודה במפריש ב' תודות לאחריות תרווייהו קרבי אלא דהשניה אינה טעונה לחם ולהכי בעינן דווקא פירש שיהיה חולין אם קרבה הראשונה כתיקונה:
שם בא"ד ועי"ל דבשינוי קודש הוי איסור אבל בשינוי בעלים ליכא איסורא כיון דליכא בעלים כצ"ל. מיהו אכתי לא ידע דרשא דמוצא שפתיך דמינה נפקא איסור לשינוי קודש עכ"ל. וכבר תמה ע"ז הבה"ז ז"ל דבלא קרא דמוצא שפתיך איכא איסור לשנות כדנפקא לן מהני קראי שיהיו כל העבודות לשמן ומקרא דמוצא שפתיך נפק"ל דלא מיפסלי כדלקמן אבל לאיסורא לא איצטריך קרא דמוצא שפתיך. ובפסחים שם כתבו דיש איסור בשינוי קודש כדאיתא בריש מכילתין ונדבה מי שרי לשנויה בה ע"ש. ואין כוונתם דמקרא דמוצא שפתיך ילפינן איסורא אלא דשמעינן מהתם דאפילו בנדבה דלא שייך למימר לא עלו לבעלים מ"מ איסורא איכא והכא נמי בעולה הבאה לאחר מיתה. והצ"ק ז"ל כ' לישב ד' התוס' ז"ל ע"פ דבריהם לקמן דמוצא שפתיך לא משמע שינוי בעלים ע"ש בדבריו ז"ל והמה נפלאים דפשיטא דבשינוי בעלים ג"כ אסור לשנות ודווקא הכא דליכא בעלים כתבו דליכא איסורא והוא כתב לפרש דבריהם בדרך רחוקה ולא רציתי להאריך והמעיין יבין. ועי' רש"י ז"ל לעיל בריש מכילתין שכ' דאיסור לשנות נפ"ל מקרא דלא יחשב. ולא הוה צריך להכי דבלא"ה איכא איסורא מהני קראי גופא ומלא יחשב ילפינן ללאו אבל בפיגול מיירי ולא בשלא לשמו ודו"ק. ועי' בד' הרמב"ם ז"ל פט"ו וח"י מה' פהמ"ק:
שם תוס' בד"ה וישנו בציבור כו' ואפי' לשם עובד גלולים לא מיפסיל. ויש לדקדק לשיטת הרמב"ם ז"ל דעל מי שאין מחויב כפרה ג"כ לא עלו לבעלים א"כ מצינו שינוי בעלים בציבור כגון לשם עובדי גלולים דלא עלה התמיד. ועוד דלפי משמעות ד' הרמב"ם ז"ל דש"ב ישנו ג"כ בד' עבודות כמו ש"ק א"כ ליתניהו לכולהו פירכא. וי"ל דמ"מ ליתיה לש"ב בציבור לפסול משא"כ בש"ק. אלא דאכתי מצינו ש"ב בציבור בפר הבא לשבט ואם שחט לשם שבט אחר לכאורה מיפסיל בשינוי בעלים. וי"ל דזה הוי כמו קרבן יחיד ובד' הרמב"ם ז"ל יתבאר לקמן בס"ד:
דף ד:
תוס' בד"ה מחשבה בעלמא כו'. הקשו דהכא מסקינן דש"ב הוי ג"כ פסולא בגופא ובפרק תמיד נשחט אמרינן דשלא לאוכליו לא הוי פסולא בגופו. וקושיתם הוא לר' יוחנן שם דחשיב לברר איסורו מילתא אחריתי. דלרב אשי שם אין כאן קושיא דאמר התם דלהכי לא הוי פסולו בגופו משום דאפשר לברר וזה ליכא אלא בשלא לאוכליו ושלא למנויו ועי' פי' רש"י ז"ל שם שפי' ב' לשונות בהא דאפשר לברר או דיכול לברר חלק האוכלין לחוד וחלק החולין לחוד או דיאכילו לאוכליו ואיגלי למפרע דמחשבתו לאו כלום היא. וזה וודאי איתא ג"כ בשלא למנויו ואפילו לפי' קמא דיכול לברר החלקים ג"כ איתא להך סברא גם בשלא למנויו דיכול לברר חלק המנוים כיון דעיקר היא האכילה והאכילה יכולה לחלק. וכהאי לישנא משמע בירושלמי שם דנקט לה בהא לישנא כלאוכליו ושלא לאוכליו אפשר לברר איסורו מתוך הכשירו ע"ש. אבל שינוי בעלים ג"כ א"א לברר איסורו כיון דבכל הקדשים לאו באכילה תליא מילתא וכל שכן לפשטא דשמעתין דבש"ב בעינן ע"מ שיתכפר בו חבירו ושפיר הוי פסולו בגופו. ועי' מהרש"א ז"ל שם בפסחים שהקשה על דברי התוס' שם שכ' דשינוי בעלים אי אפשר לברר א"כ למנויו ושלא למנויו יפסל בפסח ולא נילף מלאוכליו ושלא לאוכליו משמע דמדמי שלא למנויו לש"ב. ולענ"ד נראה כמש"כ דלמנויו ושלא למנויו ג"כ אפשר לברר איסורו לר' יוחנן שם דחשיב פסולו בגופו וש"ב הוי פסולו בגופו. אבל אין כאן תימא כ"כ די"ל דהא דמסיק הכא דש"ב הוי פסולו בגופו היינו כרב אשי התם דדווקא בשלא לאוכליו לא הוי פסולו בגופו משום דאפשר לברר איסורו. ור"י ס"ל כדס"ד דש"ב ג"כ לא מיקרי פסולו בגופו ואי תימא א"כ לר' יוחנן לשמו ושלא לשמו בש"ב אכשר ולמה לא נילף מלאוכליו ושלא לאוכליו דז"א דאכתי איכא בינייהו דשלא לאוכליו אפשר לברר איסורו ושינוי בעלים א"א לברר איסורו ועוד איכא למיפרך לאוכליו ושלא לאוכליו אינו נוהג אלא בפסח לבד ושינוי בעלים נוהג בכל הזבחים אע"ג דבפסחים שם לא אמר ר"י אלא שלא לאוכליו אינו בציבור כבר תמה ר"י ז"ל ע"ז. ובירושלמי שם אמרינן להדיא בהאי לישנא דלאוכליו ושלא לאוכליו, אינו אלא בפסח ושלא לשמו הוא בכל הזבחים. ועוד דש"ב נוהג בכל ד' עבודות אם חישב בכולן ע"מ להתכפר פלוני משא"כ בשלא לאוכליו. וכעת לא מצאתי מבואר דין לשמו ושלא לשמו בשינוי בעלים. והרמב"ם ז"ל ג"כ לא ביארו וגם עיקר הדין דלשמו ושלא לשמו פסול מנלן יתבאר לקמן בס"ד וצ"ל דניחא להו להתוס' ז"ל לחלק בין שינוי בעלים לשלא לאוכליו אפילו לר"י וש"ב הוי פסולו בגופו לכ"ע דמה שכ' אלא באי נמי הואיל ויכול לקיים מחשבתו בהיתר אינו מובן דמה שפי' הבה"ז והצ"ק ז"ל דהיה יכול לקיים אם לא היו חולים. וכן אם היו מנוין או טהורים ונימולים א"כ היינו וי"ל קמא. והיה נראה דכוונתם דיכול לקיים מחשבת היתר להאכילו למנוין ואינם חולין וזקינים משא"כ בשלא לשמו. אלא דא"כ היינו הא דאמרינן אפשר לברר איסורו וצ"ע:
שם תוס' בד"ה רב אשי אמר כו' תימא כו' כש"כ זורק עצמו ולפמש"כ התוס' ז"ל בפסחים ד' ס"א דלכ"ע אין מחשבת אוכלין בזריקה ושוחט ע"מ שיתכפרו בו אינם אוכלין או בלתי מולין שפיר הוי מחשבה א"כ אין כאן ק"ו דשלא לאוכליו יוכיח דשוחט ע"מ לזרוק פסול וזורק עצמו כשר. ולרב אשי שם לכ"ע הוי מחשבה ע"מ שיתכפרו בו בלתי מולין או אינם אוכלין אלא די"ל דשלא לאוכליו שאני דשחיטה עצמה פוסל שלא לאוכליו להכי שוחט ע"מ לזרוק פוסל ג"כ אע"ג דזריקה עצמה אינה פוסלת אבל הכא כש"כ דשחיטה עצמה לא פסיל ואי זריקה עצמה ג"כ אינה פוסלת א"כ בשוחט ע"מ לזרוק ג"כ לא ליפסיל:
שם תוס' בד"ה שקולין אע"ג דהכא תרתי והכא חדא. פי' דקבלה איכא תרתי דדמי לפרטא ישנו בחטאות הפנימית וטעון צפון ובזריקה ליכא אלא חדא שחייבין עליו בחוץ אפילו הכי חשיב להו שקולין. ולא הבנתי דבריהם דקבלה נמי ליכא אלא חדא דהא אי מרבינן קבלה ה"ה הולכה דהולכה לא תיפקא מכלל קבלה וא"כ ליכא אלא מעלה שישנו בחטאת הפנימית. וכמש"כ לעיל בכוונות ד' התוס' בד"ה דהולכה כו' אם לא שנאמר דהוי גרסי זריקה והולכה לא. וכמו שהביא הבה"ז ז"ל גירסא זו. אבל נראין ד' הבה"ז דאין מקום לגירסא זו משום דכבר ילפינן דהולכה לא תיפקא מכלל קבלה לכל דיניה אלא דכ' שם דמד' התוס' ז"ל ג"כ נראה דלא גרסינן לה. ולכאורה מד' התוס' ז"ל משמע איפכא כמש"כ ואולי מפרש הוא ז"ל הכא תרתי היינו קבלה והולכה והכא חדא זריקה לחוד אבל זה אין נראה בכוונתם ודו"ק:
שם גמרא שקולין הם ויבאו שניהם. למסקנא זו כל דיני שינוי בעלים לא ילפינן אלא באם אינו ענין לש"ק תנהו ענין לשינוי בעלים. וא"כ יש לדקדק מנלן הא דשינוי בעלים לא הוי אלא ע"מ לזרוק לשם פלוני ורש"י ז"ל כתב לעיל ולקמן ד' י' דש"ב לא שייך אלא בכפרה. ויש לפקפק בסברא זו דוודאי נראה דאיכא מצוה בשחיטה עצמה לשם בעלים וכדתנן לשם ו' דברים הזבח נזבח. והיה נראה דהא דאמרינן דש"ב ליכא אלא ע"מ להתכפר בו חבירו היינו לרב אשי דיליף זריקה מונרצה לו לכפר לו ולא לחבירו. ומינה יליף לכל עבודות דלא פסלי אלא ע"מ להתכפר. אבל אי ילפינן הכל באם אינו ענין יש לישב דין ש"ק דפוסל בכל עבודות לעצמן. ומצאתי שכתב כן הצ"ק בתוס' בד"ה רב אשי אמר ע"ש שיישב קושיתם בזה. ובזה יש מקום לישב ד' הרמב"ם ז"ל שנראה מדבריו דש"ב דין אחד לו עם ש"ק לפסול בד' עבודות ורב אשי לא אמר כן בפירוש לקמן דף י' שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני כשר. ולפי הנ"ל י"ל דרב אשי לטעמיה דיליף זריקה מונרצה לו. אבל אין זה מספיק דהא לעיל כי בעינן למילף זריקה בש"ב במ"מ משחיטה פריך עלה מה לש"ק שכן ישנו בד' עבודות אלמא דפשיטא לן מסברא דש"ב ליתיה בד' עבודות ויתבאר לקמן עוד בזה בס"ד:
שם תוס' בד"ה אימא היכא דשחיט כו'. הקשו מאי פריך ליפסלו הא בעינן שינה הכתוב לעכב ותי' דהכי פריך דאמאי לא אמרינן דקראי דש"ק איצטריך לגופייהו ולעכב באם אינו ענין לש"ב. והקשו מאי משני אמר קרא מוצא שפתיך דילמא אתי לש"ב דלא שינה בה הכתוב. ואין זה מדוקדק דאי לא שינה בה הכתוב תו לא איצטריך לקרא דמוצא שפתיך. אלא היינו דלא נאמר בו כלל. וע"ז תי' דמוצא שפתיך לא משמע ש"ב פי' כיון דלא נאמר דבעינן לשם בעלים תו ליכא למילף ממוצא שפתיך דלא ידעינן במאי וכדאמרינן בגמרא. והצ"ק בד"ה וישנן לעיל הבין כוונה אחרת בד' אלו לחלק בין שינוי בעלים לשינוי קודש והדבר פשוט כמש"כ. אלא דאכתי איכא למידק לרב אשי דיליף זריקה בש"ב מקרא דונרצה לו אכתי תקשי אימא קרא דמוצא שפתיך אתי לש"ב ולא לאשמעינן דלא מיפסל דלזה לא איצטריך קרא כיון דלא שינה עליו הכתוב אלא אתי לאשמעינן דאין מרצה דמקרא דונרצה ה"א דאינו אלא למצוה אבל מרצה:
ובהגה"ה כתב עוד דאין לפרש דפריך בקושיא דר"ל אם אין מרצין למה הן באין דא"כ לא הוי ליה למיפרך ליפסלו אלא ליתכשרו כיון דלא שינה עליו הכתוב ולזה י"ל דאמתני' פריך דתנן דלא עלו לבעלים א"כ ליפסלו:
וכתב עוד דאין לפרש דפריך ליפסלו דליגמר במה מצינו מפסח וחטאת או בהקישא דזאת התורה. דבמה מצינו איכא למיפרך שכן יש בהן צד כרת ואי בהקישא דזאת התורה א"כ לכתוב בחדא בחטאת או בפסח וליליף כולהו בהקישא אלא מדכתיב בתרווייהו ש"מ דלא ילפינן מינייהו. ולד' הרמב"ם ז"ל דיש חילוק בין חטאת לפסח בשינוי השם דבפסח לשם חולין נמי פסול א"כ איצטריך למיכתב תרווייהו ושפיר איכא למילף כל הקדשים מהיקשא דחטאת. ועוד דמאי משני מקרא דמוצא שפתיך דילמא קרא דמוצא שפתיך אתי למחשב לשם חולין דפסול ליכא גביה כדילפינן דאין חולין מחללין קדשים וקמ"ל קרא דמוצא שפתיך דלא עלו לבעלים ולזה י"ל דלא ניחא לן לאוקמי קרא דמוצא שפתיך בלשם חולין לחוד אבל בלא"ה דברי התוס' ז"ל אינן מוכרחים דהא אשכחן לקמן ד' צ"ח דילפינן בהקישא דזאת התורה דכל הקדשים מקדשין בבלוע מחטאת או ממנחה אע"ג דכתיב בלוע בתרווייהו והיינו דאי לא כתב אלא בחדא לא הוי ילפינן מנחה בהקישא וכדעביד הש"ס צריכותא התם. והיינו משום דאיצטריך הקישא לד"א ולא הוי מקשינן למילתא דאיכא למיפרך. וא"כ ה"נ חטאת ופסח צריכי למכתב תרווייהו דחד מחבריה ליכא למילף דאיכא למיפרך מה לחטאת שכן מכפרת ומה לפסח שכן פוסל שלא לאוכליו ואמאי לא נילף כל הקדשים מהם. ולקמן יתבאר יותר בזה ואיך שיהיה גם זה דחוק הוא לפרש קושיא דשמעתין ליפסלי מהקישא דחטאת דאכתי לא קם ליה דרשא דפסח וחטאת גופייהו:
וכתב עוד אם נאמר דבכל דוכתא דמצרכינן שנה לעכב מהכא שמעינן לה מדכתיב מוצא שפתיך א"ש הא דפריך וליפסלי פי' דאי לא בעינן בקדשים שינה לעכב א"כ סתרי קראי אהדדי דמזאת התורה משמע ליפסל וקרא דמוצא שפתיך מכשיר אלא קמ"ל בקרא דמוצא שפתיך דבכל מקום בקדשים בחד קרא אינו אלא למצוה כדאשכחן הכא דאינו אלא למצוה והשתא א"ש דפריך ליפסלו וד' הברה"ז ז"ל אינן מובנים וגם יש בהן ט"ס ע"ש. והצ"ק ז"ל כ' ג"כ לפרש איפכא מדאיצטריך קרא דמוצא שפתיך דאין מרצים ש"מ דאי לאו קרא ה"א דכשירים לגמרי ולא ידענא מי הכריחו לזה וגם פשטא דשמעתין משמע דלהכשיר איצטריך קרא דמוצא שפתיך. ואפילו למאי דמסיק בשמעתין לר"ל דמוצא שפתיך איצטריך דאין מרצין למסקנא וודאי לא שמעינן דבעינן שינה לעכב בעלמא דהא ממיעוטא דאותה ילפינן לקמן דכשרים. אבל בלא מיעוטא דאותה הוי אמינא דפסולים ולקמן בשמעתין יתבאר עוד בזה. ובאמת עיקר מוצא הדבר דבעינן בקדשים שינה לעכב נעלם ממני כעת ואשכחן בכמה דוכתי דחד קרא נמי לעיכובא הוא יזכיני ה' למצוא מרגניתא זו בנחלי קודש במכילתין לבאר זאת יותר:
דף ה.
גמרא רמי ר"ל על מעוהי כו' ומקשי אם כשירים הם כו' יש לומר. כי רמז בזה ענין מוסרי ע"פ משאז"ל פתח הכתוב במזבח וסיים בשולחן כו' עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. וזה כשנאמר עליו ד"ת היינו שאכילתו לשמה היא או בכוונה הפשוטה כאמור לחזק כחו לעבודת ה' ומי שחונן בדעת יש כוונה לטוב דוגמת הקרבן ממש כידוע למשכיל ואכילה כזו היא לרצון כמש"נ לעשות רצונך חפצתי כשאני אוכל. אך בשביל לעשות רצונך ותורתך בתוך מעי אכילה כזו עצמה תורה ועבודה היא אבל הקושיא יגדל על רוב אכילות אשר הם שלא לשמה מה תהא עליו אם אין מרצין למה באים ואולי ח"ו יקיים בזה וזריתי כו' ויפסלו לגמרי עד שאמר אפתח פיתחא לנפשאי מוצא שפתיך תשמור כי קצת תקנה יש מפסול גמור אם ישמור מוצא שפתיו לברך ברכה שלפניה ולאחריה בכוונה שלימה אז אם אין בהם ריצוי מ"מ מפסול גמור יצאו אם אין בהם מחשבת פיגול למלאות נפשו בתאוה הכעורה כטבע הבהמה. וע"ז רמז רמי ר"ל על מעוהי ועי' בגיטין פ' השולח ד' מ"ז בהא דר"ל שם:
שם גמרא אם כשירים הם כו' ואם אין מרצים כו'. נראה דר"ל תרתי קשיא ליה אם כשירים הם ירצו לגמרי ואם אין מרצין יפסלו לגמרי ור"א לא השיב לו אלא על אחת מה שאינן פסולים משום דמצינו כה"ג בבאים לאחר מיתה דאין בהם ריצוי. וה"נ לא תקשי למה הן באין אבל על זה לא השיב דלמה אין מרצין ומנלן דאין מרצין דוודאי אין ראיה לזה מבאין לאחר מיתה דאין להם על מי לרצות. ובזה יתיישב קושית התוס' בד"ה מצינו כו' וא"ת כו' דוודאי לא הביא ראיה מזה דאין מרצין אלא דלא לאיפסולי. והא דאמר ר"ל מודינא לך בעולה לא הודה לו אלא על קושיא דלמה באין. אבל קושיא דלמה אין מרצין במקומה עומדת. וגם על זה הקשה לו מאשם אמאי לא יפסל עד שפתח פתח לנפשיה מקרא דמוצא שפתיך ונתיישב לו בזה הא דאין ואינן נפסלין בעולה ושלמים דבאין בנדר ונדבה וממילא נתיישב לו גם אשם דאינו מרצה משום דילפינן מהקישא דזאת התורה כדמסקינן אבל הא דאשם לא מיפסיל אי לאו דכתיב גבי חטאת מיעוטא דאותה לא הוי שמעינן מקרא דמוצא שפתיך דמיירי בנדר ונדבה. וכתבתי זאת ליישב קושיית התוס' ז"ל בהני תרי ד"ה וכמו שיתבאר: