קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי
פתיחה
טרם בואי לפרש מס' זבחים אבאר קצת דין זביחה ושאר עבודות במחשבה לשמה בקודש ובעלים כי הלכה עמוקה היא בכלל ובפרט השי"ת יאיר עיני ויורני בדרך אמת פרטי הלכה זו רבים הם:
א) דין שלא לשמה בכל הקדשים. בשינוי קודש:
ב) דין שינוי בעלים. בכל הקדשים:
ג) חטאת ופסח דיצאו מכלל כל הקדשים לפסול שלא לשמה:
ד) בין פסח לחטאת גופא. אם יש חילוק ביניהם:
(וזה החלי בעז"ה).
אמרינן בריש שמעתין דרבא רמי מ"ש זבחים דסתם כשר כל שלא חישב שלא לשמו ודייק מד' ר' יוסי דאמר לקמן אף מי שלא היה בלבו כו'. ובגירושין סתם פסול. עד שיכוין לשם אשה זו ודייק לה ממתניתין דהכותב טופסי גיטין. ומשני זבחים סתמן לשמה קאי אשה סתמא לאו לגירושין עומדת וצריך לדקדק בסברא זו. מנלן לחלק בכך. כיון דקראי דזבחים וגירושין בחד לישנא נאמר. הכא נאמר ואם זבח שלמים כו' שתהא זביחה לשם שלמים. והתם נאמר וכתב לה לשמה. וצריך לומר דמסתברא לאוקמי קרא דזבחים דבעינן זביחה לשם שלמים. לאו לאשמעינן דצריך שיכוין לשם שלמים כיון דסתמן לשמה קאי. פי' דהמעשה עצמה כמו הזביחה והזריקה נעשית בהכשר ומפני חסרון כוונה אין לפוסלה. וכי אתי למעוטי דווקא אם מכוין בה לזבח אחר אבל בגירושין דאשה לאו לגירושין עומדת ואין מצותה בכך. והתורה אמרה שיכתוב לשמה מסתברא דאתי לאשמעינן דבעינן כוונה לגירושין ולגירושין דידה. ואם לא נכתב לשמה הוי כנייר בעלמא תדע דאפילו מכוין בקדשים מחשבה שלא לשמה כמו לשם חולין כשירה וכדאיתא בשמעתין. והיינו דלא אימעוט אלא לשם זבח אחר דקרוב לחול עליו שם הזבח שחושב לשמו ומש"ה לא עלו לבעלים אבל מחשבת חולין בטילה היא והוי כלא חישב כלל דכשירה. והיינו טעמא נמי דאיצטריך קרא למתעסק בקדשים. ולכאורה למה לי קרא הא זה גרע מסתמא כדאמרינן לענין גט דלהתלמד גרע מסתם וא"כ ממילא מיפסיל מתעסק משום פסול מחשבה. ולפי הנ"ל ניחא כיון דלא בעינן מחשבה לשמה כל שלא חישב לזבח אחר הוי כסתם אפילו חישב איזה מחשבה אחרת. אלא דהא דאמרינן דילמא להתלמד שאני. היינו למאי דבעי למימר בסתם כשר בגט נמי. ואפ"ה אתי ליה שפיר פסול דלהתלמד. ואמאי כיון דס"ד השתא דגט דומה לזבחים דלא מיפסיל אלא לשם אשה אחרת. א"כ להתלמד נמי ליכשר כמו מתעסק בקדשים אי לאו קרא דלרצונכם. ואין לומר דלהתלמד גרע דלא נתכוין לשם כריתות כלל. הא מתעסק נמי אפי' לא נתכוין לשם זביחה כלל היה כשר אי לאו קרא דלרצונכם כמש"כ התוס' ז"ל בסוף פרק ב"ש וה"נ אפילו כתב להתלמד אמאי פסול כיון דלא בעינן מחשבה לשמה כלל כ"א שלא יכוין לאשה אחרת וי"ל דלבתר דגלי רחמנא בקדשים דמתעסק פסול אע"ג דסתמא כשר ה"נ בגט אפילו נימא דסתם כשר מ"מ להתלמד פסול אלא דא"כ יקשה קצת הא דתנן יתר על כן כתב לגרש כו' ונמלך משמע דלהתלמד מסתבר יותר לפסול. והא איכא למימר איפכא דכתב לגרש כו' ונמלך מסתברא לפסול כיון שנכתב לשם אשה אחרת כמו בקדשים דלא מיפסיל אלא בהכי ומתעסק לא היה פסול אי לאו קרא דלרצונכם. והכי אמרינן בהדיא בעירובין לענין מגלת סוטה דהיכא דנכתבה להתלמד יש להכשיר יותר מאם נכתבה לאשה אחרת וראיתי להתוס' ז"ל בריש פ' כל הגט שדקדקו כנ"ל ובעירובין האריכו יותר לישב הא דלענין מגילת סוטה איכא מאן דמכשר למחוק לה מספר תורה כיון דסתמא נכתבה. ולענין גט פסול. ויותר מזה אשכחן אפילו כתב לשמה בלי רשות הבעל פסול דזה לא חשיב לשמה ע"ש מש"כ והיה נראה דיש לחלק בין מגילת סוטה לגט. הך סברא גופא דאמרינן הכא בין זבחים לגט דסוטה ג"כ סתמא עומדת לכתיבת מגילה ולהשקותה. ולהכי ס"ל להאי תנא דלא אימעיט אלא אם נכתבה לסוטה אחרת. אבל סתמא כשירה ולא בעינן כוונה לשמה אבל גט דבעינן כוונה לשמה להכי פסול בכל גוונא אפי' כתב לשמה כל שלא צוה הבעל ואינה עומדת לגירושין זה לא חשיב לשמה. אבל אין זה מוכרח וכמש"כ התוס' ז"ל דאשה אפילו זינתה תחת בעלה אינה עומדת לגירושין דאינו מחוייב לגרשה. וה"נ מגילת סוטה הרשות ביד הבעל שלא להשקותה. הן אמת דד' התוס' ז"ל אינם מוכרחים דאטו באלו שכופין אותו להוציא נימא דסתמא לשמה קאי אלא וודאי הכי קאמרינן דבאשה דסתמא לאו לגירושין עומדת אמרינן דקרא אתי לאשמעינן דבעינן כוונה לשמה. וכיון דבעינן כוונה לשמה ממילא הדין כן בכל הנשים. אבל קדשים דסתמן לשמה קאי לא ילפינן מקרא דבעינן כוונה לשמה אלא שלא יכוין לזבח אחר. וא"כ אכתי איכא למימר דסוטה הוי סתמא לשמה אבל גם זה אינו דאטו לב"ש דאין לגרש אא"כ זינתה נימא דסתמא לשמה קאי. אלא וודאי עיקר מילתא כמש"כ דהכא בזבחים המעשה עצמה בהכשר נעשית וכוונה לא מעכבא. אבל גט אין זה מעשה בגופה שיהיה עומדת לזה. והצריכה התורה שתהיה הכתיבה לשמה דווקא וה"ה מגילת סוטה לא הוי מעשה בגופה וליכא למימר בה סתמא לשמה קאי. כללא דמילתא בגט בעינן דווקא כוונה לשמה אבל בזבחים הא דילפינן מקרא שתהא זביחה לשם שלמים היינו למעוטי לשם זבח אחר אבל לא שיכוין בה לשמה. ואפילו חישב מחשבה אחרת כגון לשם חולין כשירה ועלתה לבעלים:
ואכתי איכא למידק אי בעינן כלל מה"ת שיחשב לשמה. דלכתחילה וודאי משמע שצריך מחשבה לשמה. וכדתנן לשם ששה דברים הזבח נזבח כו'. אבל לא מה"ת הוא דהא לר' יוסי משמע דלכתחילה ג"כ אין צריך לחשב ותנאי ב"ד הוא. ואפילו לשיטת התוס' ז"ל דתנאי ב"ד הוא שלא יאמר לשמו בפה. אבל מחשבה צריך מ"מ כיון דסתמא לגמרי ג"כ כשר. ש"מ דלא בעינן כוונה לשמה כלל מה"ת. ועי' לקמן בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שנ' שפי' הא דלשם ששה דברים כו' קאי אבעלים. וס"ל לת"ק דבעלים ג"כ צריך שיחשבו בכל אלו הדברים. ואתי ר' יוסי לאפלוגי ואמר דבעלים לא יחשבו כלל שאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד ופשטא דלישנא דמתניתין משמע כפי'. דלפי' רש"י ז"ל הא דמסיים שאין המחשבה כו' דחוק הוא קצת ע"ש. אלא דלפי' קשה היכי מוכח הש"ס מינה דסתמא כשר כיון דאבעלים קאי ומחשבת בעלים לא נצרכה כלל לדידן. אבל כהן העובד אפשר צריך שיחשוב לשמה ועוד דלמה ליה תנאי ב"ד לזה. דאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד הא מעיקר הדין הוא כן. ואפילו מחשב שלא לשמו או מפגל לאו כלום הוא. אלא די"ל דחדא בחברתא מתרצא דביטול מחשבת בעלים מתנאי ב"ד הוא ויש כח בידם להוציא הקרבן מרשותו. לענין זה שלא יועיל מחשבתו ותקנו כן מפני שחששו שמא יאמרו הבעלים שלא לשמו. דלכהן לא חששו דכהנים זריזים הם ולהכי תקנו שלא יחשב כלל. ושפיר דייק מינה דסתם כשר דאי סתם פסול אטו משום חששא דשמא יאמר שלא לשמו יתקנו שלא יחשב כלל דמיפסיל ביה וודאי אלא ש"מ דסתמא כשר לכ"ע בין בבעלים בין בכהן. להכי תקנו בבעלים שלא יאמר כלל כדי שלא יבא לידי מכשול. וביטלו מחשבתו לגמרי אפי' במחשבה שלא לשמו. ויתיישב בזה קושית התוס' ז"ל בד"ה קיימי ב"ד כו' ועדיין צ"ע ויבואר עוד לקמן במקומו שם אי"ה:
עכ"פ זה ברור דליכא מצוה מה"ת לחשב לשמה דאי מה"ת צריך שיחשב לשמה מנלן לחלק דאם לא חישב לשמה עלו לבעלים ובמחשבה שלא לשמו לא עלו לבעלים כיון דמחד קרא נפקא תרווייהו. וא"כ קשה לי מ"ש מכל מצות התורה דאיכא מ"ד דצריך כוונה. ומ"ש עבודת קדשים דלכ"ע לא בעי כוונה. ור' יוסי גופא ס"ל במצות דצריך כוונה כדמשמע בערבי פסחים. והכא בקדשים אמר דלא בעינן כוונה ולכאורה כל המצות סתמן לשמה קאי כיון דעושה המעשה בגופה כהכשירו. וכ"כ התוס' ז"ל דסתם מילה לשמה קאי וכי בעינן גבי מילה לשמה היינו לאפוקי לשם הר גריזים. ור' יוסי גופא מתמה שם בע"א היכן מצינו מילה לשמה ומ"ש משאר מצות דצריכות כוונה לר' יוסי. ובכתיבת ס"ת כתבו התוס' ז"ל שם דסתמא לאו לשמה קאי וצריך שיאמר שכותב לשמה ובגיטין פ' השולח נראה מד' דס"ת הוי סתמא לשמה. וע' במרדכי בהל' ציצית שהאריך בזה ע"ש. ולא מצאתי כעת שרש דבר מזה דמצות צריכות כוונה ומנלן דאפי' דיעבד לא יצא. והיה נראה דמסברא הוא דאמרינן הכי. דכל שאין מתכוין לצאת מתעסק בעלמא הוא. ומתעסק לכ"ע לא יצא כדתנן בר"ה גבי שופר. וכן אם נטל לולב לשחק בו לא מינכר מצותו דעביד אינש לטלטל לולב ולתקוע שופר לעצמו דרך שחוק בעלמא ובמה יוודע כי עשה מצות קונו. אם לא בכוונתו לשם מצוה. וליכא למימר בהו סתמא לשמה. משא"כ זביחה וזריקה בקדשים דמעשה גמורה היא. ואינה נעשית בדבר הרשות. וכן מילה בהא אמרינן דסתמא לשמה קאי. ואין צריך כוונה והיינו דאיצטריך קרא למתעסק בקדשים. וגבי מצות משמע דלכ"ע לא יצא במתעסק והיינו משום דלא מינכר מצוה כלל. ומצינו להרמב"ם ז"ל שחילק בזה וכתב גבי מצה דאינה צריכה כוונה וגבי שאר מצות כ' דצריך כוונה. וכ' הראשונים ז"ל דמצה שאני דקום אכול מצה אמר רחמנא והא קאכיל וכ' עוד דומיא דמתעסק בחלבים דחייב שכן נהנה ה"נ הרי נהנה. וע"ז יש לדקדק דמתעסק גמור נראה דבמצה נמי לא יצא. כגון אם נתכוין לבשר והוי מצה כמו למ"ד דכל מצות אין צריכות כוונה מ"מ מתעסק לא יצא ועי' בר"ן ז"ל בר"ה שכ' דה"ה אם נשכח ממנו יו"ט ודומה שהוא חול דלא יצא לכ"ע. ולדעתי צ"ע דזה הוי כמו לשם חולין בקדשים דחשבינן לה כסתמא. ומתעסק לא הוי אלא אם לא נתכוין לאותו מעשה. אבל אם דומה שהוא חול הוי שוגג כמו לענין שבת דחשיב שוגג. אלא דזה דומה למשום חולין דחשיב מתעסק גבי קדשים. ואכתי לא דמי לגמרי דמשום חולין שפיר הוי מתעסק בשחיטת קדשים דלא עלה על דעתו שזה קדשים והטעות הוא בגופא דדיבחא אבל גבי מצה הרי לאכילת מצה מכוין רק שנחסר ממנו כוונת המצוה מפני שלא ידע שהוא יו"ט אפשר זה לא הוי רק חסרון כוונה. וקצת ראיה לזה מהא דסוכה דפטר ר' יוסי אם הוציא הלולב לר"ה משום דבמצוה קעסיק. ואשכחינן התם גווני שלא יצא בו בנטילה ראשונה ואמאי לא מוקי לה ששכח שהוא יו"ט אבל ז"א דהא עיקר הפטור הוא משום שהוציא ברשות הרי דידע שהוא יו"ט ועכ"ז הדבר צל"ע:
והר"ן ז"ל בר"ה כתב עוד בשם הראשונים ז"ל דאם נתכוין שלא לצאת ג"כ לא יצא לכ"ע וחייליהו מהא דנקט כסא דחמרא ושכרא כו' ע"ש ובד' התוס' ז"ל בברכות שם. וגם בזה נבוך אני לדעתי כי מה בין לשם חולין או שלא לצאת אלמא דהיכא דאין צריך כוונה לא איכפת לן אם מחשב אפילו מחשבה אחרת כל שאינה בת מינה. ובנקט כסא דשכרא כו' שאני דהוי כמו הכא דמחשב מחשבה אחרת בת מינה. ועי' בשאג"א ז"ל בר"ה שהאריך ג"כ בזה ועיין בר"ן ז"ל שומע מן המתעסק. והנה בר"ה פ' ראוהו ב"ד מסקינן דלעבור בבל תוסיף בזמנו לא בעי כוונה. והיינו דאמר ר' יהושע דאין ליתן במתן ד' משום דעבר בבל תוסיף ור"א אמר דלא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו וכ' התוס' ז"ל לקמן דף ע"ט ע"ב דעיקר טעמו של ר"א משום דליכא בל תוסיף דרואה אני כאלו הוא מים. ומאי אהני הא דרואין כאילו הם מים כיון דאין צריך כוונה ואפילו נתן לשם מים יצא כמצותו. וא"כ בל תוסיף נמי עבר כיון דלעבור בזמנו לא בעי כוונה. ע"כ נראה דר"א לא שרי לשם עצים ומים אלא באיסור מזבח כמו כל שממנו לאישים כו'. דאלו לא נאסרו אלא בהעלאה לריח ניחוח. אבל לשם עצים ומים שרי אבל מתן ד' במתן אחת דאיסורו משום בל תוסיף אפי' לשם עצים ומים איכא בל תוסיף. כמו עיקר המצוה דלא בעי כוונה. ולא יצא בל תוסיף דמזבח מכלל כל בל תוסיף דעלמא וכי היכי דבעלמא עבר גם בלא כוונה ה"נ באיסור בל תוסיף זה עובר אפילו בלא כוונה. וראיתי בשאג"א בר"ה ד' כ"ט שהקשה על ר"ז דס"ל דמצות צריכות כוונה וא"כ כש"כ דלעבור בעי כוונה וא"כ תיקשי ליה מד' ר' יהושע דאמר דעובר בבל תוסיף גם בלא כוונה. וכש"כ דמצוה עצמה אינה צריכה כוונה. ע"ש ולא הבנתי קושיא זו דהא בזריקת דמים לכ"ע לא בעי כוונה וכמו שכתבתי לעיל ושפיר קאמר ר"י דעובר בבל תוסיף בלא כוונה. אבל שאר מצות דהם עצמן צריכות כוונה ה"נ דלא עבר בבל תוסיף אלא בכוונה. וע"ש עוד שכ' לחלק בין מצות לקדשים ומילה כעין סברא שכ' לעיל. ועי' לקמן דף פ"א ע"ב תוס' בד"ה נתן בחוץ ואח"כ נתן בפנים דכשר היינו דנתן הפנימים בחוץ לשם מים. דאל"ה מזבח החיצון לפני מים כמקומו דמי. ולפי הנ"ל אכתי תיקשי אפי' נתן לשם מים ג"כ יתכפר כיון דזריקה לא בעי כוונה ואפילו נתן לשם חולין כשר. ואם יהיה ה' בעזרי לבא לעומק הלכות אלו יבואר יותר בעזרתו:
ומה שדקדקתי לעיל למה לי קרא למתעסק הא זה גרע מסתמא י"ל דמשום פסול מחשבה לא מיפסיל דהא הוי עקירה בטעות. דלא הוי עקירה אפילו בפסול גמור שלא לשמו וכ"ז יתבאר לפנינו בס"ד ולא כתבתי בזה אלא ריש מילין:
והנה מחשבת שינוי בעלים דין אחד לה עם שינוי קודש וסתם נמי כשר דסתמא לשם בעלים עומדת אלא דשינוי בעלים לא פסיל אלא בזורק לשם אחר. או שוחט ע"מ לזרוק דעיקר שינוי בעלים בכפרה הוא כדאמרינן בגמרא. אבל הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג וט"ו מהלכות פהמ"ק מסתם לה סתומה. וכמעט מבואר בדבריו דשינוי בעלים פסיל ג"כ בכל ד' עבודות ע"ש וכבר תמה ע"ז המשל"מ ז"ל שם בפט"ו. וכן לענין מחשבת ערלים בפסח מבואר בד' התוס' ז"ל דלא פסול בשחיטה אלא ע"מ שיתכפרו בו ערלים. ובד' הרמב"ם ז"ל בה' ק"פ מבואר דבשחיטה לחוד גם כן פוסל מחשבת ערלים. וכ"ז צריך עיון גדול ויתבאר במכילתין בעז"ה:
ופסח וחטאת יצאו מכלל כל הקדשים ופסולים במחשבה שלא לשמו. וכדילפינן מקראי בגמרא אבל כ"ז במחשבה שלא לשמו אלא לשם זבח אחר. אבל שוחט לשם חולין בכל הקדשים כשירים אפילו בחטאת דמחשבה דלאו מינה לא מחריב בה. אלא דלקמן סוף פ' ב"ש מסקינן דאפילו לשם חולין נהי דכשרים מ"מ לא עלו לבעלים לשם חובה ולפ"ז הא דלאו מינה לא מחריב בה לא שייכא אלא גבי חטאת דפסול שלא לשמו ובלאו מינה כשר הוא ואינו מרצה. אבל בשאר זבחים ליכא נפ"מ בין מינה או לאו מינה דבתרווייהו לא עלו לבעלים. ויש לדקדק מנלן לחלק דלענין ריצוי לבעלים אפילו דלאו מינה מחריב בה. ולענין פסול דלאו מינה לא מחריב בה. וי"ל דילפינן לה מקרא קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין. ולא ילפינן אלא דאין מחללין היינו לפסול גמור אבל מ"מ לא עלו לבעלים. וה"נ מיבעי לן אליבא דשמעון אחי עזריה דיליף מהאי קרא דבמורם מהן אין מתחללין אי כשירים ומרצים או אין מרצים ונהי דשם הוא בעיא דלא איפשיטא הכא לשם חולין פשיטא לן דלא עלו לבעלים דמ"מ מחשבה אחרת היא ולשם חולין גרע מלשם זבח אחר. כדבעינן למילף בק"ו בשמעתין ומחילול גמור הוא דמיעטיה רחמנא. אבל לא לרצויי:
ואכתי איכא למידק כיון דלאו מינה נמי מחריב בה לענין זה דאינו עולה לבעלים. א"כ מאי פריך הש"ס בריש מכילתין מהא. דהכא לשם חולין כשר ובגט פסול אפי' לשם כותית ומאי קושיא כיון דהכא מהני שלא לעלות לבעלים. גבי גט שפיר הוי מחשבה אפי' לפוסלה. ועוד דקאמר התם דל חולין מנייהו הוי ליה סתמא משמע דמחשבה לשם חולין לא מחריב בה מידי והוי כסתם לחוד. וכ"ז יתבאר יותר בס"ד:
ומפשטא דשמעתא נראה דפסח וחטאת שוין להאי דינא בלשם חולין ובפסח נמי כשר ולא עלו לבעלים. אבל הרמב"ם ז"ל מחלק בין חטאת לפסח דבפסח אפילו לשם חולין פסול. וכבר עמד ע"ז הברה"ז ז"ל מנלן לחלק בינייהו. ולכאורה היה נראה בטעמו של הרמב"ם ז"ל משום דגבי פסח לא שייך כלל האי מילתא דכשר ולא עלו. דא"כ הפסח נאכל שלא למנויו כיון דלא עלה לבעלים ולא מצינו פסח נאכל שלא למנויו. וכל שלא עלו לבעלים ממילא מיפסיל אבל לא משמע הכי בגמרא דבעינן קרא גבי פסח לעיכובא אבל מחד ה"א דאינו אלא למצוה ככל הזבחים ולא עלו לבעלים. וכן מבואר בד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ק"פ גבי מחשבת אוכלין בזריקה דהפסח כשר ואין הבעלים יוצאין בו ע"ש הרי דמצינו בפסח כשר ולא עלו. הן אמת דדבריו ז"ל נפלאו ממני דבהדיא איתא בכיצד צולין ד' ע"ח בהאי דינא הפסח כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו. והוא ז"ל כתב בהיפך. ואין לומר דכך היה נוסחתו בברייתא שם דא"כ מאי קאמר הש"ס התם לימא ר"נ היא דאמר אכילה לא מעכבא. ומה ענין זה להא דר"נ הא דפסק נאכל אלא דאין עולה לבעלים מפני מחשבת הזריקה שלא לאוכליו אם לא שנאמר דס"ד דלר' נתן דאמר אכילה לא מעכבא. אתיא ליה שפיר דמחשבת אוכלין לא פסלי. כיון דלא מעכבא אכילה כלל. ועי' תוס' ז"ל שם בד"ה לימא ר' נתן היא. ומ"מ תמיה גדולה היא על נושאי כליו ז"ל שלא הרגישו בזה דבמקורן של דברים מבואר ההיפוך. ואולי טעות נפל בדברי הרמב"ם ז"ל. וצ"ל ואדם יוצא בו ידי חובתו. אלא דכך נראה סברתו בכל הני דאמרינן דלא הוי מחשבה וכשר מ"מ לא עלו לבעלים. וכן כתב גבי שוחט חטאת לשם מי שמחוייב עולה כשר ולא עלו לבעלים ויתבאר כל זה במקומו בס"ד:
ואחר כל הנ"ל הא דקשיא לי מ"ש דפסח לשם חולין ג"כ פסול והיה נראה דלשם חולין הוי כמו שלא לאוכליו דבחולין לא שייך אוכלין ומנויין. והא דאיצטריך קראי לעיכובא בפסח היינו בשאר עבודות. והדברים עתיקים צריכין ביאור רחב יעזרני ה' לבוא אל עומק ההלכה שם בפירקין: