קרן אורה על הוריות· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שני · דף ח ע"א
ושוין שאין מביא אשם תלוי. צריך לדקדק אשם תלוי בעבודת כוכבים לכאורה היכי משכחת לה, כיון דעיקר האיסור הוא אחר כוונת לבו. ואם השתחוה לצורה ולא נודע לו אם עבודת כוכבים הוא אי לא תקשה ממ"נ, אם השתחוה לשם עבודת כוכבים הרי קבליה לאלוה וחייב חטאת, ואם לא השתחוה לשם עבודת כוכבים א"כ ודאי פטור, כיון דלא היה בלבו לעבודת כוכבים. וי"ל כגון שהיה לפניו פעור ומרקוליס וזרק אבן לאח' מהן, ולא נודע לו אם למרקוליס וחייב, או לפעור ופטור, דהוי עבודה שלא כדרכה:
יחיד אמר קרא ואם נפש וילמד תחתון מעליון. וכתבו התוס' (ד"ה ויחוד) דהוי מצי למילף מצות מצות כו'. וביבמות (ט' ע"א) אית' באמת הכי, נשיא ויחיד יליף מצות מצות. וי"ל משום דהא מילת' מספקא לן בזבחים (נ' ע"א) אי דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש להכי קאמר הש"ס ביבמות מילת' דפשיטא, דאתיא בגז"ש, ודבר הלמד בגז"ש ודאי חוזר ומלמד בגז"ש. והכא קאמר הש"ס הקישא, משום דהקישא עדיפא. וכמ"ש התוס' דגילוי מילת' בעלמא הוא. אלא דאכתי קשה לדבריהם היכי יליף משיח בהיקש מציבור, הא ציבור גופא יליף בגז"ש מאחות אשה. וכן לקמן לרבנן דילפי כל המצות ביחיד מהקיש' דעבודת כוכבים. ובתר הכי ילפינן ציבור מיחיד בהיקש, דילמד עליון מתחתון. ודבר הלמד בהיקש ודאי אינו חוזר ומלמד בהיקש. וכש"כ דיקשה למאי דאמרי' ביבמות (ט' ע"א) דציבור בעבודת כוכבים יליף בגז"ש מעיני מעיני. והתו' (ד"ה ויחיד) הקשו מהא דיליף עבודת כוכבים משאר מצות מגז"ש, ושאר מצות מזקן ממרא, ולא ידענא למה הביאו ממרחק, מהא דלעיל לענין קיום מקצת. ולמה לא הקשו כנ"ל מסוגין גופא. וגם עיקר דבריהם אינן מובנים, כמבואר בהג"ה. דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש. ע"כ נראה עיקר כמ"ש התוס' בזבחים דף מ"ח (ע"א ד"ה מה להלן) גבי הא דילפינן התם אשם תלוי בגז"ש מחטאת דאינו בא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. והקשו שם נמי הא חטאת גופא יליף בהקיש דתורה אחת, ותירצו שם דאין זה חשוב דבר הלמד בהיקש, כיון דבלא הקישא ה"א דחייבין בכל איסורין. וההיקש אתי למעט שלא יבא אלא על דבר שזדונו כרת. אלא דסבר' זו צ"ע מהא דאמרי' התם (מ"ט ע"ב) לא יאמר צפונה באשם כו'. לאו למימרא דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגז"ש. והתם נמי אי לאו הקישא כל הרוחות כשירים, ומהיקש ילפינן דווק' צפון. וי"ל דהתם ילפינן דבדרום פסול, והוי שפיר דבר הלמד בהיקש, אבל הכא לא ילפינן אלא לפוטרו מקרבן, ולא חשיב דבר הלמד בהיקש:
נפקא להו מדמתני כו', ע' בתוס' יבמות (ט' ע"א ד"ה מה) שהקשו א"כ נילף נמי דבעינן דוקא דבר שזדונו סקילה כמו עבודת כוכבים, והוא קושית הירושלמי במכילתין (פ"ב ה"ד). אלא דשם אית' דרבנן ילפי שאר מצות מעבודת כוכבים בגז"ש דמעיני מעיני. ע"ש שקלא וטריא באורך אי רבי ס"ל גז"ש דמעיני. ורוצה לדייק מהא דאמר רבי דמשיח בעבודת כוכבים בשגגת מעשה, ש"מ דלא יליף מעיני מעיני. ודחי לה התם ע"ש. וש"ס דילן לא ניח' ליה בילפותא דמעיני מעיני. משום דבעבודת כוכבים גופא נמי איכא מילי דלית בהו אלא לאו גרידא, כגון מגפף ומנשק. ומש"ה איצטריך למימר דרבנן ילפי מתורה אחת. וסמיך ליה והנפש אשר תעשה כו', אלא דאכתי לא איצטריך לתורה אחת ללמד על כל המצות. כיון דעבודת כוכבים ביחיד שמעינן מדכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה דאינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת, וציבור בעבודת כוכבים ילפינן עליון מתחתון וציבור בשאר מצות מצינן למילף מעיני מעיני, ויחיד בשאר מצות מואם נפש ילפינן תחתון מעליון.
וראיתי בתוס' בפ' כלל גדול (שבת) ד' ס"ט (ע"א) בד"ה עבודת כוכבים שחייבין על זדונו כרת. וא"ת מ"מ הקישא דשוגג למזיד למה לי, דאפי' לא הוי כתיב התם והנפש אשר תעשה ביד רמה ילפי' שפיר מעבודת כוכבים שחייב על זדונה כרת. ותירצו דלית לן לאקושי אלא במאי דכתיב בהאי פרשה. ולא הבנתי קושייתם ז"ל, דאי לא כתב רחמנ' והנפש אשר תעשה כו' לא הוי שמעינן בעבודת כוכבי' גופא אי בעינן דוקא דבר שחייבין על זדונו כרת, דהא איכ' נמי בעבודת כוכבים חייבי לאוין גרידא. וכדאית' הכא בסוגיין. ואפ"ל דהכי קשיא להו, דע"כ מדהקישה התורה שאר מצות לעבודת כוכבים ש"מ דלהכי איתקש דדוק' על דבר שזדונו כרת ליחייב. וממילא שמעינן דבעבודת כוכבים נמי אינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת. דאל"ה אלא אפי' בלאו גרידא כמו מגפף ומנשק חייב. א"כ הקישא למה לי, דהא בלא הקישא נמי אמרינן דחייב בכל גוונא אלא דלפ"ז לא איצטריך למש"כ שם לתרץ דלית לן לאקושי לעבודת כוכבים אלא במאי דכתיב בההוא פרשה. ומחמת זה יצאו לחלק בין רבי לרבנן, דלרבי בעינן עד שישגוג בלאו וכרת משום דכתיב לאו ואשה אל אחותה כו', ולרבנן לא בעינן שגגת לאו, משום דלא כתיב לאו בפרשה דעבודת כוכבים, דלפ"ז קשיא טובא, הא תרווייהו צריכי גז"ש עלי' עלי' לענין דצריך שישגוג בלאו. והקישא דתורה אחת דצריך שישגוג בכרת, דזה לא שמעינן מגז"ש דעלי', דכרת לא כתיב התם בקרא דואשה אל אחותה, וכ"ת דלא איצטריך עלי' דכתיב גבי ציבור לשגגת לאו. דבלא"ה ידעינן בציבור שישגו בלאו, משום דבעינן שיאמרו מותרים אתם. דא"כ לרבי נמי מנ"ל דביחיד בעינן שגגת לאו, דהא גז"ש דעלי' בציבור נאמרה. ולכרת איצטריך, ולא לשגגת לאו. אלא ודאי העיקר דלימוד הגז"ש לרבי והקישא לרבנן אינו אלא לענין חומר האיסור, דאינו חייב בשוגג אלא אם יש בו כרת במזיד. ולרבי דיליף מעלי' ודאי אין צריך אלא חומר כרת, ולרבנן נמי דילפי מעבודת כוכבים לא ילפינן אלא כרת, דלהכי איתקיש, כדכתיב והנפש אשר תעשה. והא דאמר ר' יוחנן דלא בעינן שגגת לאו הוא מסבר', כיון דשגג בכרת שהוא דבר המחייבו חטאת מיקרי שוגג לענין קרבן. ואף על גב דיחיד איתקוש לציבור, ובציבור בעינן שוגג בלאו, היינו משום דהתם עיקר החיוב הוא מפני שעשו ברשות ב"ד, מש"ה בעינן שיאמרו מותרים אתם, אבל בשגגת יחיד לא איכפת לן בשגגת לאו כלל בין לרבי בין לרבנן.
וראיתי עוד בתוס' ביבמות דף ט' (ע"א ד"ה מה) שכתבו עוד מחלוקת בין רבי ורבנן, דלרבי דיליף מעליה אין חטאת בא אלא אם יש לאו וכרת. ולרבנן לא איצטריך לאו. והביאו ראיה ממכות (י"ג ע"ב) דממעט פסח ומילה משום דהוי קום ועשה, ולא ממעט לה משום דלית בהו לאו. ואין לשונם ז"ל מדוקדק, דבהדיא בעי הש"ס התם למימר דבעינן אזהרה לקרבן, והביא ראיה מפסח ומילה. ודחי הש"ס דהתם לאו טעמ' משום דלית בהו אזהרה. אלא משום דהוי קום ועשה, הרי בהדיא דלס"ד אמר הטעם משום דלית בהו אזהרה. ולמסקנא לא בעינן אזהרה לחטאת, מדאיכ' מלקות בחייבי כריתות. ולרבי דיליף מעליה כתבו דבעינן אזהרה לקרבן. וכתבו (שם) דמטעם זה ניחא הא דלא חשיב לרבי בשלשים ושש כריתות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה, דס"ל לרבי דחייבי כריתות הם, משום דליכא בהו אזהרה. ומאי דחשבו מפר ברית בהדי הני דלא תני להו אינו מובן, דהא חשיב התם פסח ומילה, וכמו שכתבו הם בעצמם ביבמות דף ע"ב (ע"א ד"ה ומדבריהם) דמפר ברית היינו שלא מל כלל, גם מש"כ דלהכי לא חשיב לפורק עול ומגלה פנים בתורה משום דלית בהו אזהרה ג"כ צ"ע, דהא קחשיב התם פסח ומילה אף על גב דלית בהו אזהרה. ועוד בלא"ה לאו בני קרבן הם, דהא לית בהו מעשה. ויותר נראה דלהכי לא חשיב להו משום דלא חשיב אלא מצות פרטית, לאפוקי פורק עול דהוא כופר בעיקר, ומגלה פנים בתורה שכופר בתורה הרי הוא ככופר בכל המצות, מש"ה לא חשיב להו.
והנה לדבריהם ז"ל שכתבו דלרבי בעי אזהרה לקרבן א"כ לרבי ליכא מלקות בחייבי כריתות, דהא לאו שניתק לקרבן הוא. וכדאמרינן במכות שם (י"ג ע"ב). ואם כן קשה הא דאמר ר' יוחנן סוף מכות (כ"ג ע"ב) חלוקין עליו חביריו על ר' חנינא בן גמליאל דאמר כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, פשיט' דחלוקין, דהא אליבא דר' יוחנן ליכא מלקות כלל בחייבי כריתות, דאיהו ס"ל כרבי דיליף מעלי', כמש"כ התוספ' בפ' כלל גדול (שבת ס"ח ע"ב ד"ה אבל) דר"י ס"ל כמונבז דמתורה אחת יליף לשוגג דומיא דמזיד, וע"כ יליף מגז"ש דעלי' כמ"ש התוס' שם (ס"ט ע"א ד"ה מה ע"ז) למונבז אלא דאין דבריהם ז"ל שם מוכרחים, די"ל דר"י לא ס"ל כמונבז בהיקשא דתורה אחת. ולא ס"ל כוותיה אלא בתינוק שנשבה בין עובדי כוכבים לפטור. או משום דיליף במה מצינו שוגג ממזיד, כדאית' התם בבריית', או משום דס"ל אומר מותר אנוס הוא כפרש"י שם (ס"ח ע"ב), ואפשר אזיל לטעמיה דסבר במכילתין יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטו', וכמש"ל בריש מכילתין. ובזה יתישבו דברי הרמב"ם ז"ל שפסק (ה' שגגות פ"ב ה"ו) בתינוק שנשבה דלא כר"י, אלא כרב ושמואל דמחייבי, וכן כתב הפני יהושע שם בשבת. וע' בלח"מ (פ"ח) [פי"ח] (ה"ב) מה' סנהדרין שעמד על דברי הרמב"ם ז"ל במה שפסק דחייבי כריתות בני מלקות הם, מדבריו ז"ל בס' המצות ובפי' המשנה שכתב גבי כרת נמי לא ענש אלא א"כ הזהיר. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו פ' ח"י מה' מעה"ק דבכרת נמי לא ענש אלא א"כ הזהיר. וא"כ אמאי איכא מלקות בח"כ, הא לאו שניתן לאזהרת כרת הוא. ותי' שם דפסק כרבינא, ע"ש באורך. ודבריו צ"ע, כיון דפסק (שם) דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין אפי' אם התרו בו למלקות, ע"כ ליכא למימר אליבי' דטעמ' משום כדי רשעתו, אלא משום דהלאו נאמר לענין מיתה, וא"כ ה"נ בחייבי כריתות הלאו נאמר לחייב כרת. וי"ל דיליף לעיני מלעיניך לענין כרת. ולענין מיתה לא יליף משום כדי רשעתו. וכיון דליכא מלקות אם התרו בו למיתה מש"ה אין לוקין עליו אפי' התרו בו למלקות, דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא, ודברי הרב המגיה שם במשנל"מ צ"ע.
והנה לפי דברי התוס' ביבמות (ט' ע"א ד"ה מה) שהבאתי לעיל דלרבי איכא כרת אפי' היכא דלא נאמר בהן לאו, כגון פורק עול ומגלה פנים בתורה. א"כ איכא למימר דפלוגת' דתנאי היא, לרבי לא בעינן אזהרה לעונש כרת. ולרבנן בעינן אזהרה אלא דלא מצאתי מקום מפורש כעת נגד דברי רבא (י"ג ע"ב) דאמר כרת לא בעי אזהרה. אם לא מדברי רבא גופא בריש פ' השוחט והמעלה (זבחים ק"ו ע"א) דמשמע התם דבכרת נמי לא ענש אא"כ הזהיר. וע' בתוס' שם (ד"ה אזהרה) שהקשו על פרש"י שם שפי' דבעינן אזהרה בשביל קרבן, והקשו דרבא אדרבא, דאמר במכות שם דקרבן נמי לא בעי אזהרה, ולפי מש"כ התוס' דפליגי בזה רבי ורבנן י"ל דרבא קאמר הכי במכות אליבא דר' עקיבא דיליף מתורה אחת, ומש"ה לא בעי אזהרה. ורבא בעצמו ס"ל כר' דיליף מעלי', וקרבן בעי אזהרה. ומש"ה איצטריך למילף אזהרה לשוחט בחוץ, אלא דבריש פרק מי שהחשיך (שבת קנ"ג ע"ב) קאמר רבא בהדיא דילפינן מתורה אחת. וכן קשיא לי מסוגיא דפ' מי שהחשיך אדברי התוס' שהבאתי לעיל דר' יוחנן ס"ל כמונבז. וע"כ ס"ל גז"ש דעלי', כמו שכתבו התוס' שם, ובהדיא אמרי' התם בפ' מי שהחשיך (שם קנ"ד ע"א) לר' יוחנן דיליף מדאיתקש לעבודת כוכבים.
והנה בדברי הרמב"ם ז"ל יש מקום עיון לברר דבריו מהיכן למד האי דינא דאין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת. ורואה אני דיליף מגז"ש דעלי', דליכא למימר מתורה אחת, דהא כת' לדרשא דתורה אחת (ה' שגגות פ"א ה"ה) שלא לחלק בין יחידים למרובים. ועוד דהא הוא ז"ל פסק (ה' עכו"ם פ"ב ה"ז) דמגדף היינו מברך ה'. כמש"כ הכ"מ בה' ק"פ, והלח"מ בריש הל' שגגות (ה"א). ובמגדף ליכא קרבן. וא"כ ליכא למילף מהיקשא דתורה אחת. וצ"ל אליביה דיליף מגז"ש דעלי'. ועפ"ז יש ליישב הא דכתב בה' יבום (פ"י הי"ד) למילף איסור צרות מקרא דאשר לא יבנה, משום דעלי' איצטריך לכדר'. ובזה ניחא נמי הא דלא פסק כרבא במכות דכרת וקרבן לא בעי אזהרה, משום דרבא לטעמיה דיליף מתורה אחת, מדאיתקש לעבודת כוכבים. אבל למ"ד מגדף היינו מברך ה' לא מצינן למילף מתורה אחת, אלא מגז"ש דעלי', וע"כ קרבן נמי צריך לאזהרה. וכמ"ש התוס' וא"כ ליכא למימר כשינויא דרבא. ויש להאריך עוד בזה. ותן לחכם וכו', ודו"ק היטב. וע' בת"כ (ויקרא חטאות פרשתא א' ה"ז - י"ב) דילפינן התם נמי כל התורה מעבודת כוכבים וגם מריבויא דכל מצות ע"ש באורך ותמצא נחת: