קרן אורה על הוריות· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שני
דף ו ע"ב
במשנה, שוגג ועשה מזיד, מזיד ועשה שוגג פטור. יש לדקדק בשלמא גבי ציבור שייך שפיר חלוקות אלו, דב"ד היו מזידין בהוראתן והציבור היו שוגגין במעשה, כי סמכו על הב"ד. וכן איפכא, דב"ד היו שוגגין בהוראתן, והציבור מזידין היו במעשה, כי ידעו שטעו. אבל הכא בכהן משיח לעצמו היכי משכחת לה. ע"כ צריך לפרש דבשעת הוראה שוגג היה, וסבור שמותר לזרוק מרשות לרשות, ועשה במזיד ע"כ היינו שנזכר שאסור, ואפ"ה עבר וזרק. וא"כ פשיטא דפטור, כיון דעשה במזיד. וגבי ציבור שפיר הוי רבותא אפי' עשו מזידין, משום דה"א דסמכו על הוראת ב"ד חשיבא שגגה אף על פי שידעו שטעו. אבל הכא בהוראת עצמו כיון דנזכר שטעה א"כ פשיטא כי עשה במזיד פטור, וכן אידך בבא מזיד ועשה שוגג, היינו שהיה מזיד בהוראה, א"כ עשה שוגג היכי משכחת לה. כיון דמזיד היה. וכן הקשו בתוס' (ד"ה מזיד). ונראה לפרש שוגג ועשה מזיד לא מיירי שנזכר בשעת מעשה דאסור לזרוק, אלא הכוונה דהעשייה לא היתה בשגגת הוראה לסמוך על הוראתו, אלא בדעתו לזרוק אפי' אם היה אסור, וכיון דלא מחמת סמך הוראתו עשה חשוב כמזיד גמור, ופטור. ומזיד ועשה שוגג היינו שבדין והוראה היה מזיד, וידע שאסור לזרוק, אלא שעשה בשוגג בשגגת מעשה לבד נמי פטור. דכהן משיח אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ע"י העלמו. ולפ"ז משמע דאם היה שוגג בהוראה ובדעתו שמותר לזרוק ועשה המעשה בשגגה אחרת הרי זה חייב. ותיקשה תפשוט דרמי בר חמא (לעיל ב' ע"א). וכ"ש למה שכתבו התוס' לעיל דצבור ודאי אין חייבין בכה"ג, א"כ כהן משיח נמי פטור.
וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' שגגות שביאר כל החלוקות שם, ודבריו ז"ל צריכין ביאור, וז"ל שם הלכה ב', אבל אם לא תלה בהוראתו, אלא שגג וזרק בשגגה כו'. או ששגג בהוראתו לבטל מקצתו, ולא עשה והוא סומך על הוראתו, אלא עשה בשגגה אחרת, או שהיה מזיד בהוראה ושגג במעשה הרי זה פטור, עכ"ל. וצריך לפרש כוונתו בבבא ראשונה דלא תלה בהוראתו ועשה בשגגה. ונראה דהיינו שלא היה בדעתו לסמוך על הוראתו, אלא עשה בשגגה אחרת, ובבבא שני' רבותא קמ"ל אפי' אם היה סומך על הוראתו אלא דעשה בשגגה אחרת נמי פטור. ובבא דמתניתין שוגג ועשה מזיד לא כתב כלל. ונראה דמפרש הכי לבבא זו, שגג בהוראה ועשה מזיד היינו דעשייתו היתה בגדר מזיד, כי לא רצה לסמוך על הוראתו, ואפי' רצה לסמוך, כיון דבשגגה אחרת עשה מזיד קרי לה, כיון דהוי דומיא דמזיד, שלא עשה על סמך הוראתו. ולפ"ז איפשיטא מאי דמספקא להו להתוס' (עיין לעיל ב' ע"א ד"ה עד שיהיו) לעיל לענין צבור אי מייתי בכה"ג שעשו בשגגה אחרת. והכא מוכח דפטור. אלא דקשה לפ"ז אמאי לא מפרש הש"ס נמי הכי לעיל בשוגגין ועשו מזידין, וי"ל דהיינו דקמשני לעיל (ד' ע"ב) איידי דתנא (שוגגין) [מזידין] ועשו שוגגין תנא שוגגין ועשו מזידין, פי' דזה קורא התנא מזידין כשלא עשו על סמך ההוראה. ובבא ג'. או שהיה מזיד בהוראה ושגג במעשה, היינו דלא נעלמה ממנו הוראה כלל, אלא עשה בשגגת מעשה לבד בכל זה פטור. כן נראה לי לפרש דבריו ז"ל, ופלא בעיני על נושאי כליו שלא דברו מזה כלל:
שוגג ועשה שוגג פשיטא. וכתבו התוס' ז"ל (ד"ה שוגג) הא דלא פריך הכא לעיל (ד' ע"ב) גבי ציבור, צ"ל דתנא התם אגב הכא. ותירוצם דחוק, דלא תני רישא אגב סיפא, אבל לא ידענא מאי קשיא להו, דהתם הא דהוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל לא פשיטא כ"כ, וצריכין למילף הכי מקראי, כדאיתא לעיל בפ"ק, אבל הכא מלתא דפשיטא דחייב, דשוגג גמור הוא, וק"ל:
דף ז ע"א
מה ציבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה כו'. לפי מה שנראה מבריית' זו דס"ל כר"מ דב"ד חייבין, מדבעי למילף מלאשמת העם דהורה הוא ועשו אחרים יהא חייב. משמע דבציבור החיוב על המורים. וה"נ בעינן למילף שנתחייב הוא בהוראתו לאחרים. א"כ לא אתיא שפיר האי מה מצינו, דהתם ניחא דאין ב"ד חייבין אלא על העלם דבר ולא על שגגת מעשה של הקהל, דב"ד מאי חטאו. אבל כהן משיח מנ"ל לפוטרו בשגגת מעשה. וי"ל דאפי' למ"ד ב"ד מייתי מ"מ עיקר החיוב הוא מפני חטאת הציבור. ואם עשו הציבור בשגגת מעשה אין מביאין פר. אלא דאין פר בא אלא על העלם דבר. ושפיר ילפינן לכהן משיח במה מצינו דלא יתחייב אלא על העלם דבר, ואכתי איכא למיפרך דציבור אין חייבין על שגגת מעשה להביא פר, אבל חייבין כשבה או שעירה והיכי מצינן למילף לכהן משיח לפוטרו לגמרי, דכהן משיח לאו בר כשבה הוא. וי"ל דאה"נ דהוי מצי לאקשויי הכי, אלא דבלא"ה איפרכא:
מה ציבור הורה ועשו אחריו חייבין אף משיח הורה ועשו אחריו חייב. והקשו בתוס' (ד"ה מה צבור) היאך שייך לדמותו להוראת ב"ד, הא כתיב לאשמת העם. וכבר כתבתי בזה. ומצאתי בירושלמי בפרקין (פ"ב ה"א) דפליגי ביה אית תנויי תני העם ב"ד, ובעי למילף הכי לחייבו על הוראתו לאחרים. ואית תנויי תני העם ציבור. ובעי למילף הכי, אי מה ציבור אין חייבין אלא ע"י הוראת ב"ד אף הוא אינו חייב אלא בהוראת ב"ד. ופלא בעיני על התוס' ז"ל שלא יישבו תמיהתם מדברי הירושלמי הלז:
משנה הורה בפ"ע ועשה בפ"ע כו', הנה בגמרא (ע"ב) נחלקו אביי ורבא בפי' דמתני', אביי מפרש לה הורה בפ"ע כו' אפי' בחדא איסורא, אלא דהורו בשני מקומות. ורבא פריך אטו מקומות גרמי, אלא הורה בפ"ע היינו בתרי איסורי. ויש להבין במאי פליגי אביי ורבא. ונראה דבמתני' מצינן למימר תרי טעמי בהא דהורה עם הצבור מתכפר עם הצבור. או משום דכיון דהורה עם הצבור ביחד א"כ לא סמך על הוראתו לחוד. אלא הרי הוא בכלל כל העושים, וכולם מתכפרין עם הציבור, אלא דהוי ס"ד דאינו מתכפר עמהם, וצריך כפרה בפ"ע, כמו ביוה"כ דאין מתכפר עם הציבור. להכי צריך קרא דעל חטאתו אשר חטא. ולפ"ז אפי' אין הציבור מביאין פר, כגון אם לא עשו אלא מיעוט הקהל. אפ"ה הכהן פטור מכלום, כיון דלא עשה מחמת הוראתו לבד, אלא עם הוראת צבור. ויש לומר עוד טעם אחר, דכל שהורו הציבור ג"כ וחייבין בפר אין הכהן המשיח נפרד מהם, ומתכפר עמהם אפי' עם מה שעשה הוא מחמת הוראתו לבד, כמו הוא בחלב שעל הקרב והם בחלב שעל הדקין, כיון דחד איסור' הוא יוכל להתכפר עמהם. דהכל חטאת חלב הוא. ולפ"ז אם לא עשו ע"פ הוראת ב"ד אלא מיעוט הקהל, דאין הציבור מביאין פר, הכהן המשיח חייב. כיון דאין לו במה להתכפר. ובזה פליגי אביי ורבא, אביי ס"ל דטעמ' דמתני' בהורה עם הציבור כו' היינו משום דהוראתו היתה ביחד עם הצבור, ולא עשה ע"פ הוראתו לבד. אבל אם הורו בשני מקומות ולא סמכו זע"ז מיקרי חטא בפ"ע, ומתכפר לו בפ"ע. ורבא פריך עליה אטו מקומות גרמי, אלא כל שחטאו חטא אח' מתכפר עמהם, אפי' הורה הוא לבדו והם לבדן. ולפנינו הנוסחא בש"ס בדברי אביי דיתבי בב' מקומות וקמורו בב' איסורי. ונוסחא זו קשה לישבה מאד, דבתרי איסורי מה לי במקום אח' או בב' מקומות. ולקמן יבואר עוד.
והנה בבריית' בעי למילף במה מצינו מנשיא דמתכפר לו עם הציבור. ולמה לי קרא. ולאביי ניחא, דבכה"ג בנשיא שעשה בכלל הצבור וודאי מתכפר לו עם הציבור. אבל לרבא דאפי' הורה בפ"ע נמי מתכפר עמהם ביחד. א"כ היכי בעי למילף מנשיא, הא בנשיא נמי כה"ג שלא עשה מחמת הוראתן אינו מתכפר עמהם. ולא גרע כהן משיח שלא סמך על הוראתן מהדיוט שאינו סומך על הוראתן, דאינו מתכפר עמהם. וי"ל דלמאי דס"ד שהכהן יביא לעצמו אפילו הורה עם הציבור היינו אפי' אם הורה עמהם ביחד. וע"ז בעי למילף במה מצינו מנשיא שיתכפר בכלל הציבור. ואיפרכא, משום דביוה"כ הכהן המשיח מתכפר לעצמו. וה"א דה"נ יתכפר לעצמו, להכי ילפינן מקרא דעל חטאתו אשר חטא. וכיון דילפינן מקרא דעל חטאתו דדוקא חטא לעצמו, ילפינן נמי אפי' היכא דהורה לבדו כיון דאיסור אחד הוא מתכפר עמהם ביחד. וע' תוספת ד"ה לא אם אמרתי כו':
ופרכינן בגמרא חטא בפ"ע כו' היכי דמי, אי דהוא מופלא והן אינן מופלין פשיטא דמתכפר בפ"ע, דהוראתן לאו כלום הוא. ואי דהוא לאו מופלא והן מופלין הוראתו לאו כלום הוא. ומזה נמי משמע דרישא דהורה עם הציבור כו' מיירי שהורה ביחד עם הצבור, דאם נפרש בשתי הוראות זה לעצמו וזה לעצמו רק בחד איסור', א"כ ארישא נמי הוי מצי למיפרך למה לי קרא דעל חטאתו שלא יביא לבדו. ממ"נ, אי הוא מופלא והן אינן מופלין אמאי לא יביא לבדו, דהא הציבור פטורין, כיון דלא היה מופלא בהוראתן. ואי הן מופלין והוא לאו מופלא אין צריך כפרה כלל, כיון דלאו מופלא הוא. אלא ש"מ דרישא מיירי נמי כגון שהורו ביחד ובכל גוונא. סד"א שהכהן יתכפר לעצמו כמו ביוה"כ, להכי איצטריך קרא דעל חטאתו. ומש"ה לא פריך אלא על סיפא דחטא בפ"ע כו'. וצריך לדקדק למאן קאי הך פרכא. אי לאביי דמוקי לה בחד איסורא, או לרבא דמוקי לה בתרי איסורי. והתוס' כתבו (ז' ע"ב) בד"ה דיתבי דהך פרכא קאי אליבא דרבא, אבל לאביי מאי פריך הוראה דלהון לאו כלום הוא, כיון דגם הוא הורה כן, ולא שייך הטעם דהיה להם ללמוד ולא למדו. ולפענ"ד נראה איפכא, דעיקר הפרכא הוא לאביי דמוקי לה בחד איסורא, אבל לרבא דמוקי לה בתרי איסורי לא תיקשי בכל גוונא, דאי הוא מופלא והן אינן מופלין לא תיקשי הוראה דלהון לאו כלום הוא, משום דמצינן לאוקמי כגון שהיה עמהם בהוראתן, וכקושית מהרש"א ז"ל. נהי דאפ"ל דבזה פשיטא דאינו מתכפר עם הציבור, דא"א להתכפר שני חטאים בכפרה אחת. כיון דהיה עם ב"ד בהוראתן ג"כ הוי זה כאלו חטא בעצמו ב' פעמים, דצריך להביא ב' פרים, אכתי מאי פריך הוראה דילהון לאו כלום היא, דילמא אין הכהן ממנין סנהדרין. ואטו אם יש בישראל אחד גדול בחכמה מן הסנהדרין הוראתו לאו כלום היא. דע"כ לא אמרי' היה להם ללמוד אלא אם נחסר ראש ישיבה שלהם, היינו גדול שבסנהדרין. אבל אם הסנהדרין הם בשלימות אמאי הוראתן לאו כלום הוא. הן אמת דע"פ התורה מצות סנהדרין בכהנים, כמש"כ הרמב"ם ז"ל (ה' סנהדרין פ"ב ה"ב), ומסתמ' הכהן המשיח הוא הראש שבסנהדרין, מ"מ לא הוי ליה להש"ס לאקשויי מחמת זה, דדילמ' מיירי שהוא אינו מן המנין. וכן הא דפריך אי דהם מופלין והוא לאו מופלא הוראה דידיה לאו כלום הוא. וגם זה מנ"ל, אטו משום דסנהדרין גדולים ממנו הוראתו לעצמו לאו כלום היא. כיון דגם הוא ראוי להוראה, והיכן מצינו זאת דבעינן דווקא שיהיה המשיח גדול מכל ישראל. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פט"ו ה"א) דלא בעינן אלא שיהיה מופלא וראוי להוראה. אבל לא שיהיה גדול מכל ישראל. אבל לאביי דמוקי לה בחד איסור'. אלא דכ"א הורה לעצמו א"ש, אי הוא מופלא והן אינן מופלין הוראתן לאו כלום היא, פי' דהוראתן בטלה נגד הוראתו, כיון דהוא גדול מהם. וגם הוא הורה להיתר, אין לחייבו בפר על הוראתו, ואי הם מופלין והוא אינו מופלא הוראתו לאו כלום הוא, דבטלה הוראתו נגד הוראתן, והוי כמו שאכל בהוראתן לחוד דפטור. ומשני בשוין, ומש"ה הוראת שניהם הוראה היא לעצמה. ויש לישב שיטת התוס' דהפירכא קאי אליבא דרבא, והיינו למאי דמוקי לה בדיתבי בחד מקום. וא"כ אפי' בתרי איסורי פריך שפיר אי דהוא מופלא כו', משום דכיון דבחד מקום יתבי. א"כ היה צריך כ"א ללמוד זה מזה בשעת הוראתו, וכיון דלא למדו לאו הוראה היא.
ומעתה נבא לביאור דברי הרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פט"ו ה"ה) במה שעמדו ע"ד הכ"מ והלח"מ במאי דפסק דהוא בחלב והם בדם מתכפר לעצמו. ומה שכתב הכ"מ כבר הקשו ע"ד ז"ל הלח"מ והמשנל"מ, ודברי הלח"מ ג"כ נפלאו, כי הוסיף קמחא להגדיל הקושיא ע"ש. ובספר פני משה. ולפענ"ד נראה ברור דהרמב"ם ז"ל פסק כסברא דאביי, דמתני' דהורה עם הציבור מיירי שהורה עמהם ביחד. וכמבואר בדבריו להדיא הטעם, דמש"ה פטור משום דלא סמך על הוראת עצמו, אלא גם על הוראת ב"ד. ע' בפי' הרע"ב במשניות. והיינו משום דפשטי' דבריית' דבעי למילף במה מצינו מנשיא בהכי מיירי, וכמש"כ לעיל. וגם קושית הש"ס היכי דמי אזלא אליביה דאביי, ורב פפא דמשני בשניהם שוין משמע נמי דכאביי ס"ל. ומש"ה פסק כאביי, וגם משיטת הירושלמי מוכח כאביי, כמו שאבאר. ולפ"ז א"ש בפשיטות מש"כ דהוא בחלב והם בדם מתכפר לו בפ"ע. דע"כ לא מיבעי לן אלא אליבא דרבא, אבל לאביי לא מיבעי לן כלל, אלא דאי קשיא הא קשיא לי לשיטתו מאי אריא הוא בחלב והם בדם דמתכפר לעצמו, אפי' בחד איסור' נמי מתכפר לעצמו כי הורה כ"א לעצמו. ולזה י"ל כיון דלא משכחת לה אלא בשוין לא כתבה. אבל אכתי תיקשי לאשמועי' רבותא דאפי' הוא בחלב שעל הקיבה והם בחלב שעל הדקין נמי מתכפר לעצמו.
וקצת יש ליישב ע"פ מה שהאריך המל"מ בפרק י"ב, דלדברי הרמב"ם ז"ל אין כאן כרת בחלב שעל הקיבה ושעל הדקין. והא דחייבין ב"ד עלי' היינו משום דיש באיסורו איסור כרת. וכתב שם הטעם משום דב"ד ילפינן מזקן ממרא, וזה דוקא לענין ב"ד, אבל לא לענין כהן משיח, דלא חמיר מיחיד, דאינו חייב אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת. אבל כבר נפלאתי הפלא ופלא על דברי המל"מ בחי' בחולין, כי הוא נגד דברי הרמב"ם ז"ל. ונגד דברי הש"ס במכילתין. כדאמרי' לקמן (ח' ע"א) דציבור ומשיח ונשיא ויחיד כולן שוין הן בדין זה, וחד מחבריה יליף ויתבאר עוד לקמן אי"ה. עכ"פ זה נראה ברור דלשיטת הרמב"ם ז"ל אזלא כאביי. וי"ל עוד לסמך לזה, דלפי מאי דפסק הרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פי"ג ה"ד) דמיעוט בחלב ומיעוט בעבודת כוכבים מצטרפי להביא פר, וכמו שהארכתי לעיל בזה. א"כ אמאי לא יצטרף נמי כהן משיח בכה"ג עם הציבור. וא"כ למאי דפשיט' ליה לעיל גבי ציבור תו ליכא לפרושי מתני' כלל בשיטתיה דרבא, ומש"ה פסק כאביי.
ובירושלמי (פ"ב ה"א) מבואר להדיא דמשיח שעשה בהוראת ב"ד פטור, ויליף לה מדאיתקש ליחיד, מה יחיד פטור אף משיח פטור. ונראה דבטעמ' דמתני' קאמר לה, דמש"ה עשה עם הציבור מתכפר עם הציבור, משום דהוראתו בטלה לגבי הוראת ציבור. והוי כמו שלא עשה אלא בהוראת ב"ד לבד. ומיבעי להו התם (שם ה"ב) אם אכל משחזרו בהן ב"ד, וקאמר דחייב. ופריך עליה ולא מתני' היא, הורה בפ"ע ועשה בפ"ע מתכפר בפ"ע, אבל אם הורה עם הציבור וחטא בפ"ע מתכפר לו עם הציבור, ואמר ר' מנא אמור דבתרה הורה עם הציבור וחטא אם הציבור הוא דמתכפר לו עם הציבור. אבל אם הורה עם הציבור וחטא בפ"ע, היינו אחר שחזרו בהן ב"ד, מתכפר לו בפ"ע. ואף על פי שלפנינו בירו' הנוסחא לא כן הוא מ"מ נראה להגיה כמ"ש, מכל זה שמעינן דטעמ' דמתני' דמתכפר עם הציבור היינו משום דהוראתו היתה עם הוראת ב"ד. אבל בתרי איסורי דלא שייכא כלל הוראתו להוראת ב"ד ודאי מתכפר לו בפ"ע. ואמרי' עוד שם (ה"א) עשה בהוראת משיח אחר חייב, והוא שהורה כיוצא בו, והיא הלכה מחודשת, ולא נמצא שורש לזה בשיטת הש"ס דילן, וע"כ צריך לפרש דאין חיובו בשביל הוראת משיח האחר. אלא החיוב הוא מחמת הוראתו, וכדאמר והוא שהורה גם הוא כיוצא בו, אלא דקמ"ל דאין הוראת משיח אחר מבטלת הוראתו. ומש"ה חייב מחמת הוראתו, ודו"ק היטב:
דף ז ע"ב
אלא אפי' יתבי בחד מקום וקמורו בתרי איסורי כו'. לישנא דאפי' אינו מדוקדק לגירסת התוס' דלאביי הוי חטא בפ"ע אפי' בחד איסור' בתרי מקומות. ולרבא דווקא בתרי איסורי. וא"כ מאי אפי'. ולגירסא אשר לפנינו ניחא, דאביי בעי תרתי, תרי איסורי ותרי מקומות. ולרבא סגי בחדא, בתרי איסורי. אבל מקומות לא גרמי כלל. אלא שכבר כתבתי לעיל דקשה לומר דאביי תרתי בעי, כיון דתרי איסורי הוי למה לי תרי מקומות. אם לא שנאמר כמו שכתבתי לעיל דאביי מוקי לה בשאינן שוין, וא"כ אי בחד מקום הוי יתבי אפי' בתרי איסורי לא הוי הוראה של אח' מהן הוראה. משום דהוי ליה ללמוד, וכנ"ל. אבל העיקר נראה כגירסת התוס' ז"ל:
רש"י בד"ה והן בדם כגון בדם המובלע באברים עכ"ל, וקשה הא דם האברים אין בו כרת. ואין ב"ד חייבין עליו. והרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פי"ג ה"א) כתב באמת דם הלב ומיירי בשל בהמה דאיכ' כרת. אלא דאכתי יש לדקדק דלכאורה הוא דבר שהצדוקים מודי' בו, כיון דהוי דם דאתי מעלמ', והוא דם שהנשמ' יוצאה בו כדאית' בחולין ובכריתות (כ"ב ע"א). ואפילו לשיטת הרי"ף (חולין ל"ט ע"א בדפי הרי"ף) והרמב"ם ז"ל (ה' מאכ"א פ"ו ה"ו) דחיוב כרת הוא בדם דידי' נמי תיקשי כיון דמסברא בעלמ' הוי בכלל דם לענין כרת בלי שום ריבויי א"כ הוי כדבר שהצדוקים מודי' בה. וי"ל דמ"מ אין דין זה פשוט כ"כ, כיון דאיכא דם בלב שאין חייבין עליו כרת. אבל לשון רש"י ז"ל צ"ע. גם מה שכ' רש"י ז"ל לעיל דאמוראי פליגי מאי נינהו כרס הפנימי לא הבנתי, דמה ענין מחלוקת זו לענין חלב המכסה את הקרב, דחלב שעל הקרב הוא שעל המסס ובית הכוסות כדאית' בפ' גיד הנשה (חולין צ"ג ע"א):
בד"ה מה להלן ב"ד כו', ובעבודת כוכבים לא כתיב ב"ד, דכתיב ואם מעיני העדה נעשתה כו', דהיינו מעשה עכ"ל. אין זה מובן, דהא אביי יליף מהא לעיל (ה' ע"ב) בפירקא קמא דהוראה תלוי בב"ד, דנעשתה משמע שע"י הוראתן יעשו הקהל. וע' תוספת בד"ה נאמר כאן מעיני:
שם גמרא משיח בעבודת כוכבים רבי אומר בשגגת מעשה כו' בסנהדרין פ' ד"מ (ס"א ע"ב - ס"ב ע"א) אמר אביי מנא אמינ' דמאהבה ומיראה חייב, מהא דאמר רבי בשגגת מעשה, האי שגגת מעשה ה"ד כו'. אלא לאו מאהבה ומיראה. ופירש"י ז"ל כסבור דמותר לעבוד מאהבה ומיראה. ואין זה העלם דבר, שאין זה מגוף האיסור. ולא חשיב העלם דבר אלא כשנעלם ממנו גוף האיסור, אחת מעבודתיה. ורבא מוקי לה באומר מותר. ופריך אומר מותר היינו העלם דבר, ומשני העלם דבר הוא בקיום מקצת כו', ואומר מות' מיירי בכל הגוף. ויש לדקדק לרבא מאי דייק הש"ס ואלו משיח לא קתני מני רבי היא, הא לרבי נמי אינו חייב אלא (בהעלם דבר) באומר מותר. וי"ל דזה לא נקרא העלם דבר, דאפי' לא היה לו ידיעה כלל מתחלה באיסור נמי שוגג הוא, אבל העלם דבר לא הוי אלא שידע בתחלה ונעלם ממנו. כדאית' בירושלמי בפירק' קמא (ה"א), והוי מצי למימר הכי בסנהדרין, אלא דנקט חד גוונא. ועוד איכ' לאשכוחי כמה גווני, כגון שהורו לו אחרים דמותר הוא, ועפ"ז א"ש נמי הא דילפינן תרי זימני מעיני מעיני לציבור, חדא בעבוד' כוכבי' דאינו חייב על שגגת מעשה. וחדא דאין חייבין על עקירת כל הגוף, משמע דעקירת כל הגוף לחוד ושגגת מעשה לחוד. ולכאורה לרבא כיון דאימעיט שגגת מעשה היינו אומר מותר א"כ ממילא אימעט נמי עקירת כל הגוף, דאל"ה היינו שגגת מעשה. ולפי הנ"ל ניח', דתחלה ממעטינן אומר מותר ע"י עצמן, או שלא ע"י ב"ד הגדול. ואכתי ה"א דע"י ב"ד הגדול חייבין אפי' בעקירת כל הגוף, להכי הדר יליף מעיני מעיני למעט עקירת כל הגוף. ואי קשיא לי הא קשיא לי, מש"כ רש"י ז"ל לאביי דמוקי לה מאהבה ומיראה ובאומר מותר דזה לא חשיב העלם דבר, מפני שאינו מגוף האיסור, ולא זכיתי להבין טעמו של דבר, ומה בין זה לאם הורו דכזית מותר וב' זיתים אסורים, או דגמר ביאה אסור והעראה מותרת. או אם הוסיפו על שיעור אמות לזורק ברה"ר, דכל אלו חשיב' הוראה אף על גב דמודים בגוף האיסור, ומ"ש התיר' דמאהבה ומיראה דלא חשיב' הוראה, ולא נעלם ממני שיש לחלק קצת, דכל הני חשיב' העלמה בגוף האיסור. כמו העראה שלא כדרכה או ד' אמות ברה"ר. אבל הכא ההיתר הוא מצד אחר. מפני שעובדה מאהבה ומיראה, עכ"ז בעיני יפלא מנ"ל לחלק בהכי, הא הלכה פסוקה היא דכל שהיחיד חייב כרת על זדונו מביאין הצבור פר והיחיד כשבה או שעירה.
ודרך אגב אכתוב כאן מה שראיתי בדברי מהרש"א ז"ל שם בסנהדרין דף ס"ד (ע"א) שכתב על דברי התוס' בד"ה ואף על גב דמתכוין לבזוי' שכתבו היינו דמתכוין לעובדה בביזוי. אבל אם נתכוין ממש לבזוי' פטור דלא עדיף ממאהבה או מיראה, ואפי' אביי דאמר התם חייב הכא מודה דפטור. וכתב המהרש"א ז"ל היינו דפטור ממיתה. אבל חטאת בשוגג וודאי חייב. וכן כתב הכ"מ שם (ה' עכו"ם פ"ג ה"ה), כמו שהביא המהרש"א ז"ל בשמו. ותמיה לי א"כ מאהבה ומיראה נמי חייב חטאת. במכש"כ מנתכוין לבזותו. וא"כ מאי קאמר אביי מנא אמינא לה כו', הא רבא נמי מודה דחייב חטאת כמו בפעור ונתכוין לבזותו. אלא ודאי אם פטור הוא ממיתה במזיד ה"ה דפטור מחטאת בשוגג. וע' בזה בכ"מ פ"ג מה' עבודת כוכבים באורך בזה, ומש"כ שם בשם הריב"ש ז"ל. ואין כאן מקומו להאריך בזה. עוד נראה להביא ראיה דהוי העלם דבר בכל גווני מהא דפליגי תנאי ביבמות (צ"ב ע"א) בהורו ב"ד ששקעה חמה אי הוראה הוא אי טעות הוא. וע"כ לא פליגי אלא משום דטעות הוא. ולדברי רש"י ז"ל תיפוק ליה בלא"ה לאו העלם דבר הוא, דמה שהתירו הוא מפני שלדעתם חול הוא. אבל לא נעלם מהם גוף האיסור. אלא דלכאורה דברי רש"י ז"ל מוכרחים. דאל"כ, אלא שפיר חשיב העלם דבר. א"כ אמאי פליגי רבנן עליה דרבי ופטרי בשגגת מעשה, היינו באומר מותר לעבוד מאהבה ומיראה, הא העלם דבר הוא. וי"ל כמש"כ לעיל, דמיירי באומר מותר מתחילתו, ולא היה לו ידיעה. אבל רבא דמשני באומר מותר בע"א ממש זה לא מסתבר לאוקמי שלא היה לו ידיעה מעולם. להכי פריך היינו העלם דבר, ועדיין צ"ע. ויש לדקדק עוד, כיון דלא מצינו שגגת מעשה בעבודת כוכבים אלא באומר מותר לאביי כדאית ליה ולרבא כדאית ליה. א"כ למה ליה להש"ס למימר לקמן (ח' ע"א) לרבי מי שכל חטאו בשגגה הא אפי' לרבי ליכא במשיח שום חטא בשגגה, דהא בעבודת כוכבים נמי לא מצינו אלא באומר מותר. וי"ל דשפיר מיקרי חטא בשגגה כל שאין בו העלם דבר בביטול מקצת, ודו"ק. ולשון הרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פט"ו ה"ג) צריך ביאור, שכתב אבל אם שגג במעשה לבד בלא הוראה בין בעבודת כוכבים בין בשאר מצות פטור, ושגגת מעשה בלא הוראה בע"א היכי משכחת לה, דמאהבה ומיראה פסק כרבא דפטור (ה' עכו"ם פ"ג ה"ו). וע"כ באומר מותר. וא"כ איך כתב בלי הוראה:
דף ח ע"א
ושוין שאין מביא אשם תלוי. צריך לדקדק אשם תלוי בעבודת כוכבים לכאורה היכי משכחת לה, כיון דעיקר האיסור הוא אחר כוונת לבו. ואם השתחוה לצורה ולא נודע לו אם עבודת כוכבים הוא אי לא תקשה ממ"נ, אם השתחוה לשם עבודת כוכבים הרי קבליה לאלוה וחייב חטאת, ואם לא השתחוה לשם עבודת כוכבים א"כ ודאי פטור, כיון דלא היה בלבו לעבודת כוכבים. וי"ל כגון שהיה לפניו פעור ומרקוליס וזרק אבן לאח' מהן, ולא נודע לו אם למרקוליס וחייב, או לפעור ופטור, דהוי עבודה שלא כדרכה:
יחיד אמר קרא ואם נפש וילמד תחתון מעליון. וכתבו התוס' (ד"ה ויחוד) דהוי מצי למילף מצות מצות כו'. וביבמות (ט' ע"א) אית' באמת הכי, נשיא ויחיד יליף מצות מצות. וי"ל משום דהא מילת' מספקא לן בזבחים (נ' ע"א) אי דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש להכי קאמר הש"ס ביבמות מילת' דפשיטא, דאתיא בגז"ש, ודבר הלמד בגז"ש ודאי חוזר ומלמד בגז"ש. והכא קאמר הש"ס הקישא, משום דהקישא עדיפא. וכמ"ש התוס' דגילוי מילת' בעלמא הוא. אלא דאכתי קשה לדבריהם היכי יליף משיח בהיקש מציבור, הא ציבור גופא יליף בגז"ש מאחות אשה. וכן לקמן לרבנן דילפי כל המצות ביחיד מהקיש' דעבודת כוכבים. ובתר הכי ילפינן ציבור מיחיד בהיקש, דילמד עליון מתחתון. ודבר הלמד בהיקש ודאי אינו חוזר ומלמד בהיקש. וכש"כ דיקשה למאי דאמרי' ביבמות (ט' ע"א) דציבור בעבודת כוכבים יליף בגז"ש מעיני מעיני. והתו' (ד"ה ויחיד) הקשו מהא דיליף עבודת כוכבים משאר מצות מגז"ש, ושאר מצות מזקן ממרא, ולא ידענא למה הביאו ממרחק, מהא דלעיל לענין קיום מקצת. ולמה לא הקשו כנ"ל מסוגין גופא. וגם עיקר דבריהם אינן מובנים, כמבואר בהג"ה. דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש. ע"כ נראה עיקר כמ"ש התוס' בזבחים דף מ"ח (ע"א ד"ה מה להלן) גבי הא דילפינן התם אשם תלוי בגז"ש מחטאת דאינו בא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. והקשו שם נמי הא חטאת גופא יליף בהקיש דתורה אחת, ותירצו שם דאין זה חשוב דבר הלמד בהיקש, כיון דבלא הקישא ה"א דחייבין בכל איסורין. וההיקש אתי למעט שלא יבא אלא על דבר שזדונו כרת. אלא דסבר' זו צ"ע מהא דאמרי' התם (מ"ט ע"ב) לא יאמר צפונה באשם כו'. לאו למימרא דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגז"ש. והתם נמי אי לאו הקישא כל הרוחות כשירים, ומהיקש ילפינן דווק' צפון. וי"ל דהתם ילפינן דבדרום פסול, והוי שפיר דבר הלמד בהיקש, אבל הכא לא ילפינן אלא לפוטרו מקרבן, ולא חשיב דבר הלמד בהיקש:
נפקא להו מדמתני כו', ע' בתוס' יבמות (ט' ע"א ד"ה מה) שהקשו א"כ נילף נמי דבעינן דוקא דבר שזדונו סקילה כמו עבודת כוכבים, והוא קושית הירושלמי במכילתין (פ"ב ה"ד). אלא דשם אית' דרבנן ילפי שאר מצות מעבודת כוכבים בגז"ש דמעיני מעיני. ע"ש שקלא וטריא באורך אי רבי ס"ל גז"ש דמעיני. ורוצה לדייק מהא דאמר רבי דמשיח בעבודת כוכבים בשגגת מעשה, ש"מ דלא יליף מעיני מעיני. ודחי לה התם ע"ש. וש"ס דילן לא ניח' ליה בילפותא דמעיני מעיני. משום דבעבודת כוכבים גופא נמי איכא מילי דלית בהו אלא לאו גרידא, כגון מגפף ומנשק. ומש"ה איצטריך למימר דרבנן ילפי מתורה אחת. וסמיך ליה והנפש אשר תעשה כו', אלא דאכתי לא איצטריך לתורה אחת ללמד על כל המצות. כיון דעבודת כוכבים ביחיד שמעינן מדכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה דאינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת, וציבור בעבודת כוכבים ילפינן עליון מתחתון וציבור בשאר מצות מצינן למילף מעיני מעיני, ויחיד בשאר מצות מואם נפש ילפינן תחתון מעליון.
וראיתי בתוס' בפ' כלל גדול (שבת) ד' ס"ט (ע"א) בד"ה עבודת כוכבים שחייבין על זדונו כרת. וא"ת מ"מ הקישא דשוגג למזיד למה לי, דאפי' לא הוי כתיב התם והנפש אשר תעשה ביד רמה ילפי' שפיר מעבודת כוכבים שחייב על זדונה כרת. ותירצו דלית לן לאקושי אלא במאי דכתיב בהאי פרשה. ולא הבנתי קושייתם ז"ל, דאי לא כתב רחמנ' והנפש אשר תעשה כו' לא הוי שמעינן בעבודת כוכבי' גופא אי בעינן דוקא דבר שחייבין על זדונו כרת, דהא איכ' נמי בעבודת כוכבים חייבי לאוין גרידא. וכדאית' הכא בסוגיין. ואפ"ל דהכי קשיא להו, דע"כ מדהקישה התורה שאר מצות לעבודת כוכבים ש"מ דלהכי איתקש דדוק' על דבר שזדונו כרת ליחייב. וממילא שמעינן דבעבודת כוכבים נמי אינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת. דאל"ה אלא אפי' בלאו גרידא כמו מגפף ומנשק חייב. א"כ הקישא למה לי, דהא בלא הקישא נמי אמרינן דחייב בכל גוונא אלא דלפ"ז לא איצטריך למש"כ שם לתרץ דלית לן לאקושי לעבודת כוכבים אלא במאי דכתיב בההוא פרשה. ומחמת זה יצאו לחלק בין רבי לרבנן, דלרבי בעינן עד שישגוג בלאו וכרת משום דכתיב לאו ואשה אל אחותה כו', ולרבנן לא בעינן שגגת לאו, משום דלא כתיב לאו בפרשה דעבודת כוכבים, דלפ"ז קשיא טובא, הא תרווייהו צריכי גז"ש עלי' עלי' לענין דצריך שישגוג בלאו. והקישא דתורה אחת דצריך שישגוג בכרת, דזה לא שמעינן מגז"ש דעלי', דכרת לא כתיב התם בקרא דואשה אל אחותה, וכ"ת דלא איצטריך עלי' דכתיב גבי ציבור לשגגת לאו. דבלא"ה ידעינן בציבור שישגו בלאו, משום דבעינן שיאמרו מותרים אתם. דא"כ לרבי נמי מנ"ל דביחיד בעינן שגגת לאו, דהא גז"ש דעלי' בציבור נאמרה. ולכרת איצטריך, ולא לשגגת לאו. אלא ודאי העיקר דלימוד הגז"ש לרבי והקישא לרבנן אינו אלא לענין חומר האיסור, דאינו חייב בשוגג אלא אם יש בו כרת במזיד. ולרבי דיליף מעלי' ודאי אין צריך אלא חומר כרת, ולרבנן נמי דילפי מעבודת כוכבים לא ילפינן אלא כרת, דלהכי איתקיש, כדכתיב והנפש אשר תעשה. והא דאמר ר' יוחנן דלא בעינן שגגת לאו הוא מסבר', כיון דשגג בכרת שהוא דבר המחייבו חטאת מיקרי שוגג לענין קרבן. ואף על גב דיחיד איתקוש לציבור, ובציבור בעינן שוגג בלאו, היינו משום דהתם עיקר החיוב הוא מפני שעשו ברשות ב"ד, מש"ה בעינן שיאמרו מותרים אתם, אבל בשגגת יחיד לא איכפת לן בשגגת לאו כלל בין לרבי בין לרבנן.
וראיתי עוד בתוס' ביבמות דף ט' (ע"א ד"ה מה) שכתבו עוד מחלוקת בין רבי ורבנן, דלרבי דיליף מעליה אין חטאת בא אלא אם יש לאו וכרת. ולרבנן לא איצטריך לאו. והביאו ראיה ממכות (י"ג ע"ב) דממעט פסח ומילה משום דהוי קום ועשה, ולא ממעט לה משום דלית בהו לאו. ואין לשונם ז"ל מדוקדק, דבהדיא בעי הש"ס התם למימר דבעינן אזהרה לקרבן, והביא ראיה מפסח ומילה. ודחי הש"ס דהתם לאו טעמ' משום דלית בהו אזהרה. אלא משום דהוי קום ועשה, הרי בהדיא דלס"ד אמר הטעם משום דלית בהו אזהרה. ולמסקנא לא בעינן אזהרה לחטאת, מדאיכ' מלקות בחייבי כריתות. ולרבי דיליף מעליה כתבו דבעינן אזהרה לקרבן. וכתבו (שם) דמטעם זה ניחא הא דלא חשיב לרבי בשלשים ושש כריתות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה, דס"ל לרבי דחייבי כריתות הם, משום דליכא בהו אזהרה. ומאי דחשבו מפר ברית בהדי הני דלא תני להו אינו מובן, דהא חשיב התם פסח ומילה, וכמו שכתבו הם בעצמם ביבמות דף ע"ב (ע"א ד"ה ומדבריהם) דמפר ברית היינו שלא מל כלל, גם מש"כ דלהכי לא חשיב לפורק עול ומגלה פנים בתורה משום דלית בהו אזהרה ג"כ צ"ע, דהא קחשיב התם פסח ומילה אף על גב דלית בהו אזהרה. ועוד בלא"ה לאו בני קרבן הם, דהא לית בהו מעשה. ויותר נראה דלהכי לא חשיב להו משום דלא חשיב אלא מצות פרטית, לאפוקי פורק עול דהוא כופר בעיקר, ומגלה פנים בתורה שכופר בתורה הרי הוא ככופר בכל המצות, מש"ה לא חשיב להו.
והנה לדבריהם ז"ל שכתבו דלרבי בעי אזהרה לקרבן א"כ לרבי ליכא מלקות בחייבי כריתות, דהא לאו שניתק לקרבן הוא. וכדאמרינן במכות שם (י"ג ע"ב). ואם כן קשה הא דאמר ר' יוחנן סוף מכות (כ"ג ע"ב) חלוקין עליו חביריו על ר' חנינא בן גמליאל דאמר כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, פשיט' דחלוקין, דהא אליבא דר' יוחנן ליכא מלקות כלל בחייבי כריתות, דאיהו ס"ל כרבי דיליף מעלי', כמש"כ התוספ' בפ' כלל גדול (שבת ס"ח ע"ב ד"ה אבל) דר"י ס"ל כמונבז דמתורה אחת יליף לשוגג דומיא דמזיד, וע"כ יליף מגז"ש דעלי' כמ"ש התוס' שם (ס"ט ע"א ד"ה מה ע"ז) למונבז אלא דאין דבריהם ז"ל שם מוכרחים, די"ל דר"י לא ס"ל כמונבז בהיקשא דתורה אחת. ולא ס"ל כוותיה אלא בתינוק שנשבה בין עובדי כוכבים לפטור. או משום דיליף במה מצינו שוגג ממזיד, כדאית' התם בבריית', או משום דס"ל אומר מותר אנוס הוא כפרש"י שם (ס"ח ע"ב), ואפשר אזיל לטעמיה דסבר במכילתין יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטו', וכמש"ל בריש מכילתין. ובזה יתישבו דברי הרמב"ם ז"ל שפסק (ה' שגגות פ"ב ה"ו) בתינוק שנשבה דלא כר"י, אלא כרב ושמואל דמחייבי, וכן כתב הפני יהושע שם בשבת. וע' בלח"מ (פ"ח) [פי"ח] (ה"ב) מה' סנהדרין שעמד על דברי הרמב"ם ז"ל במה שפסק דחייבי כריתות בני מלקות הם, מדבריו ז"ל בס' המצות ובפי' המשנה שכתב גבי כרת נמי לא ענש אלא א"כ הזהיר. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו פ' ח"י מה' מעה"ק דבכרת נמי לא ענש אלא א"כ הזהיר. וא"כ אמאי איכא מלקות בח"כ, הא לאו שניתן לאזהרת כרת הוא. ותי' שם דפסק כרבינא, ע"ש באורך. ודבריו צ"ע, כיון דפסק (שם) דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין אפי' אם התרו בו למלקות, ע"כ ליכא למימר אליבי' דטעמ' משום כדי רשעתו, אלא משום דהלאו נאמר לענין מיתה, וא"כ ה"נ בחייבי כריתות הלאו נאמר לחייב כרת. וי"ל דיליף לעיני מלעיניך לענין כרת. ולענין מיתה לא יליף משום כדי רשעתו. וכיון דליכא מלקות אם התרו בו למיתה מש"ה אין לוקין עליו אפי' התרו בו למלקות, דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא, ודברי הרב המגיה שם במשנל"מ צ"ע.
והנה לפי דברי התוס' ביבמות (ט' ע"א ד"ה מה) שהבאתי לעיל דלרבי איכא כרת אפי' היכא דלא נאמר בהן לאו, כגון פורק עול ומגלה פנים בתורה. א"כ איכא למימר דפלוגת' דתנאי היא, לרבי לא בעינן אזהרה לעונש כרת. ולרבנן בעינן אזהרה אלא דלא מצאתי מקום מפורש כעת נגד דברי רבא (י"ג ע"ב) דאמר כרת לא בעי אזהרה. אם לא מדברי רבא גופא בריש פ' השוחט והמעלה (זבחים ק"ו ע"א) דמשמע התם דבכרת נמי לא ענש אא"כ הזהיר. וע' בתוס' שם (ד"ה אזהרה) שהקשו על פרש"י שם שפי' דבעינן אזהרה בשביל קרבן, והקשו דרבא אדרבא, דאמר במכות שם דקרבן נמי לא בעי אזהרה, ולפי מש"כ התוס' דפליגי בזה רבי ורבנן י"ל דרבא קאמר הכי במכות אליבא דר' עקיבא דיליף מתורה אחת, ומש"ה לא בעי אזהרה. ורבא בעצמו ס"ל כר' דיליף מעלי', וקרבן בעי אזהרה. ומש"ה איצטריך למילף אזהרה לשוחט בחוץ, אלא דבריש פרק מי שהחשיך (שבת קנ"ג ע"ב) קאמר רבא בהדיא דילפינן מתורה אחת. וכן קשיא לי מסוגיא דפ' מי שהחשיך אדברי התוס' שהבאתי לעיל דר' יוחנן ס"ל כמונבז. וע"כ ס"ל גז"ש דעלי', כמו שכתבו התוס' שם, ובהדיא אמרי' התם בפ' מי שהחשיך (שם קנ"ד ע"א) לר' יוחנן דיליף מדאיתקש לעבודת כוכבים.
והנה בדברי הרמב"ם ז"ל יש מקום עיון לברר דבריו מהיכן למד האי דינא דאין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת. ורואה אני דיליף מגז"ש דעלי', דליכא למימר מתורה אחת, דהא כת' לדרשא דתורה אחת (ה' שגגות פ"א ה"ה) שלא לחלק בין יחידים למרובים. ועוד דהא הוא ז"ל פסק (ה' עכו"ם פ"ב ה"ז) דמגדף היינו מברך ה'. כמש"כ הכ"מ בה' ק"פ, והלח"מ בריש הל' שגגות (ה"א). ובמגדף ליכא קרבן. וא"כ ליכא למילף מהיקשא דתורה אחת. וצ"ל אליביה דיליף מגז"ש דעלי'. ועפ"ז יש ליישב הא דכתב בה' יבום (פ"י הי"ד) למילף איסור צרות מקרא דאשר לא יבנה, משום דעלי' איצטריך לכדר'. ובזה ניחא נמי הא דלא פסק כרבא במכות דכרת וקרבן לא בעי אזהרה, משום דרבא לטעמיה דיליף מתורה אחת, מדאיתקש לעבודת כוכבים. אבל למ"ד מגדף היינו מברך ה' לא מצינן למילף מתורה אחת, אלא מגז"ש דעלי', וע"כ קרבן נמי צריך לאזהרה. וכמ"ש התוס' וא"כ ליכא למימר כשינויא דרבא. ויש להאריך עוד בזה. ותן לחכם וכו', ודו"ק היטב. וע' בת"כ (ויקרא חטאות פרשתא א' ה"ז - י"ב) דילפינן התם נמי כל התורה מעבודת כוכבים וגם מריבויא דכל מצות ע"ש באורך ותמצא נחת:
דף ח ע"ב
משנה אין חייבין על עשה ול"ת שבמקדש כו' נראה דבמשנה זו בא לפרש הא דתנן לעיל אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, והא דבעינן זדונו כרת ילפינן לה מגז"ש דעלי', או מדאיתקש לעבודת כוכבים, והא דבעינן נמי שיהיה ביחיד על שגגתו חטאת קבועה בא למעט טומאת מקדש וקדשיו, דאע"פ שחייבין על זדונו כרת מ"מ ציבור פטורין. והיינו דתנן במתני' אין חייבין כו'. ובעי הגמ' מנה"מ, והיינו משום דלא ילפינן לעיל מהקיש' דתורה אחת או מגז"ש דעלי' אלא לענין חומר האיסור, שיהיה זדונו כרת. וכיון דבטומאת מקדש נמי זדונו כרת מנ"ל דאין הצבור חייבין וכן מיבעי ליה אהא דתנא אין מביאין אשם תלוי, מנ"ל דאין חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וקאמר הש"ס (אמר אשם בחטאת ונאמר ואשם בצבור ובאשם תלוי) [נאמר ואשם בחטאות ובאשם תלוי ונאמר ואשמו בציבור]. מה ואשם דיחיד בחטאת קבועה. אף ואשמו בצבור בחטאת קבועה, ומה צבור בחטאת קבועה אף אשם תלוי בחטאת קבועה. ונראה דאשם תלוי לאו (בצבור) [מצבור] גמר לה, דהא מצי למילף שפיר מיחיד דכתיב ביה ואשם. אלא ה"פ, ומה צבור בקבועה, היינו דבמה שאנו למידין דצבור בקבועה בהאי לימודא גופא אנו למידין אשם תלוי דבקבועה. ומלשון רש"י ז"ל לא משמע כן. ונראה כמ"ש, וכמו שיתבאר. ופריך אי הכי קרבן עולה ויורד נמי, הא כתיב (ואשם) [והיה כי יאשם] משמע דבעי למימר שיתחייבו על כל אלו שהן בעולה ויורד, כמו שמיעת קול וביטוי שפתים, וצריך לומר דפרכא זו לא קאי אלא לאשם תלוי. אבל אציבור לא מצי למיפרך הכי, דהא כבר ילפינן מהיקשא דתורה אחת דאין צבור חייבין אלא על דבר שזדונו כרת. ושמיעת קול וביטוי שפתים אין בזדונן כרת. ומש"ה פרש"י ז"ל דהאי פרכא קאי על אשם תלוי. ומסיק דיליף ואשם ומצות ה' אשר לא תעשינה מואשם ומצות ה'. ופרש"י כשיטתו דאשם תלוי ילפינן מצבור, ולא ידעתי למה פי' כן, דבהדיא אמרי' בזבחים פרק איזהו מקומן (מ"ח ע"א) ובכריתות (כ"ב ע"ב) דילפינן אשם תלוי מחטאת חלב, ושם איתא דעיקר הלימוד הוא מגז"ש דמצות מצות.
ובאמת צריך להבין למה לי' להש"ס הכא למימר כל הני, דהאי גז"ש דמצות מצות פשוטה היא, וכדילפינן לעיל (ע"א) נשיא מצות מצות מצבור לענין דבר שזדונו כרת. וי"ל דלא ניחא ליה להש"ס למימר דציבור ילפינן מיחיד בגז"ש דמצות מצות דדוקא בקבועה, משום דיחיד גופא מציבור ילפינן לענין דבר שזדונו כרת. ומשום הכי קאמר דיליף מואשם. אבל לענין אשם תלוי באמת סגי בגז"ש דמצות לחוד. אלא דאכתי גם ציבור הוי מצי למילף בגז"ש דמצות מצות, דאין גז"ש למחצה, ועוד נילף מהיקשא דואם נפש, וילמד עליון מתחתון דבקבועה, ובירושלמי (פ"ב ה"ה) נמי קאמר דילפינן מצות מצות. ולענין דבר שזדונו כרת אי בעינן באשם תלוי פליגי בזה ר"ע ורבנן (כריתות כ"ב ע"ב) ולר"ע לא בעינן דבר שזדונו כרת לענין אשם תלוי ומחייב נמי אספק מעילות אשם תלוי. וע' מהרש"א ז"ל שהקשה למה ליה למילף מצבור לאשם תלוי ולמ"ש ניחא. ומש"כ דדבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בגז"ש. הלך בזה אחר דברי התוס' (ע"א ד"ה ילמד) והדבר תמוה. כמבואר לעיל בהגה"ה בדברי התוס' ז"ל:
שם משנה אין חייבין על שמיעת הקול כו' והנשיא כיוצא בהן. ע' פרש"י ז"ל דלהכי הדר תני אין חייבין אף על גב דכבר שמעינן לה ממתני' דלעיל, משום דבעי אפלוגי ריה"ג ור"ע. ונראה דהיא גופא אתי לאשמועי' דאין חייבין ב"ד ומשיח על שמיעת הקול. וקמ"ל דמשיח אינו חייב גם בקרבן עולה ויורד. דנהי דשמעינן מהא דלעיל דאין מביאין פר. אבל קרבן עולה ויורד לא שמעינן דמשיח פטור, דהא דנאמר מעם הארץ פרט למשיח היינו לפוטרו מחטאת קבועה. אבל מעולה ויורד לא שמעינן, קמ"ל במתני' דגם מעולה ויורד פטור, אלא דלמאי דמפרש בגמ' לעולא טעמיה דריה"ג מקרא דוהיה כי יאשם לאחת מאלה, משמע דריה"ג לא פטר אלא הנשיא, משום דליתא בשמיעת הקול. אבל משוח משמע דחייב בעולה ויורד, וכן משמע קצת מדלא הזכיר ריה"ג משיח כלל, ולמאי דמפרש הש"ס טעמיה דריה"ג מלא תגיע ידו, דמזה נלמד לפטור גם משוח, צ"ל הא דלא הזכיר משוח משום דבכללא דרישא הוא בהא דקתני אין חייבין, דלא צריכא אלא לאשמועינן דמשוח פטור גם מעולה ויורד. וע' בירושלמי במתניתין (פ"ב ה"ו) משמע קצת דריה"ג לא פליג אלא אנשיא, דקאמר התם טעמא מקרא דאם לא תשיג ידו, פרט לנשיא שאינו בדלות, התיבון והרי משיח שאינו בדלות כצ"ל, משמע דפריך להאי טעמא אמאי לא אמר ריה"ג דמשיח נמי פטור מכולן. ופריך עוד על האי טעמא א"כ לא יטמא הנשיא בצרעת, מפני שאינו בדלות. ומייתי נמי התם טעמ' דעול' וקרא דכי יאשם לאחת מאלה, כל שמתחייב בכולן. ופריך עליה אלא מעתה אשה לא תתחייב על ביאת מקדש מפני שאינה חייבת בכולן, דאשה אינה מעידה. והיה נראה לישב קושיות אלו דלא ממעטינן מקרא דכי יאשם או מקרא דלא תגיע ידו אלא נשיא ומשוח, משום דמצינו בכל הקרבנות דחלוקי' המה משאר העם. ולהכי כיון דשמעינן מקרא דכי יאשם או מקרא דלא תגיע ידו דהפרשה לא איירי בהם תו לא מצינן למילף אותם לחיובא משאר העם, כיון דחלוקים המה בשאר קרבנות. אבל לענין אשה שפיר ילפינן לענין טומאת מקדש ולביטוי שפתים מאיש לחיובא, דהשוה הכתוב אשה לאיש, דלא איכפת לן במה שאינה בשמיעת הקול. וכן לענין קרבן צרעת דאין באים לכפרה, אלא לאישתרויי בקדשים, בזה שוה נשיא ומשוח לכל ישראל. ושפיר נוהג בהן כל דין צרעת כמו בכל ישראל. ומש"ה לא הוזכרו הנך פירכי בש"ס דילן. עוד נראה לומר דבאשה אשכחן קרבן שבועת העדות. כגון להעיד באשה שזינתה אחר סתירה, דאשה נאמנת להעיד ע"ז. כדאמרינן בשבועות (ל"ב ע"א) הכל מודים בעד טומאה דחייב. אלא דלפ"ז גם בנשיא מצינו שבועת העדות בכה"ג, לפי מה שכתבו התוס' בסנהדרין (י"ח ע"ב ד"ה מעיד) ובשבועות (ל' ע"ב ד"ה אבל) דלמילתא דאיסור' גם הנשיא מחויב להעיד. ועדות טומאה הוי מילת' דאיסור'. וע' בהל' מלכים פ"ג שנסתפק בזה הכ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל אי נשיא ואפי' כה"ג מחויב להעיד במילת' דאיסור', ולקמן יתבאר עוד מזה:
דף ט ע"א
נשיא שנצטרע מהו ופירש"י ז"ל דמיבעי ליה אי מחויב בעולה ויורד. וע"כ לא קמיבעי אלא אם נתחייב אחר שנצטרע, דאי נתחייב קודם שנצטרע הא קיי"ל כרבנן דאזלי בתר חטאה. וא"כ קשה מאי קמיבעי ליה, הא כיון שנצטרע הרי הוא כהדיוט, ופשיטא דחייב בקרבן עולה ויורד. וגם מה שפי' רש"י דפשיט ליה דפטור משום דגזא דידיה כדקאי קאי ג"כ צ"ע, דהרי הוא כהדיוט עשיר. ואפשר לפרש דמיבעי ליה בעולה ויורד שנתחייב קודם שנצטרע מהו, מידחא דחי, היינו שנדחה מקרבן עולה ויורד. אבל לא נפטר לגמרי, וכיון שנצטרע ועבר מנשיאותו חייב, או פטור, ואפי' לאחר שנצטרע, ופשיט ליה דחייב. ועוד קשה לי לפירש"י איכא מחלוקת בין ריה"ג ור"ע גם בשמיעת הקול, דלריה"ג פטור אפי' אחר שנצטרע. ולר"ע וודאי אחר שנצטרע אין לו דין נשיא שלא להעיד. והיה נראה עוד לפרש דמיבעי ליה לענין קרבן מצורע, וכהא דפריך בירושלמי שהבאתי לעיל, אי נימא כיון דבשעה שנצטרע נשיא היה ולא היה בכלל מי שלא הגיע ידו פטור הוא, או דילמא כיון דע"י צרעתו עבר מנשיאותו ונדחה הרי הוא חייב, ולא נתברר (אצלו) [אצלי] פי' הל' זו וצ"ע. ולקמן מיבעי לי' ג"כ לענין משוח שנצטרע:
משנה על שמיעת הקול כו'. היחיד ונשיא ומשוח חייבין, אלא שאין כה"ג משוח חייב על טומאת מקדש וקדשיו, ובבריי' בגמ' מסיק נמי דאין הנשיא חייב על שמיעת הקול, ודעת ר"ש היא דעת שלישית, דנשיא ומשוח חייבין בעולה ויורד, לבד נשיא בשמיעת הקול, וכה"ג בטומאת מקדש וקדשיו דפטורין. והרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב דמתני' דלעיל דתנן אין חייבין על שמיעת הקול לא פליגא אהך, דהתם מיירי לענין העלם דבר, ואין חייבים בפר. והכא מיירי לענין קרבן עולה ויורד. ולפ"ז קשה קצת הא דפריך בגמ' אימא סיפא כל שבעולה ויורד נשיא כיוצא בו, משיח וב"ד פטורין, ומאי קושיא לימא דהא דתני משוח ובית דין פטורין היינו מפר. אבל בעולה ויורד חייבין. וי"ל דא"כ נשיא נמי ליתני דפטור משעיר. אלא ש"מ דפטורין מקרבן עולה ויורד קאמר. ובחיבורו (ה' שגגות פ"י ה"ז) פסק כדתנן בהאי מתני' דנשיא ומשוח חייבין בכולן, והשיג עליו הראב"ד ז"ל לענין נשיא בשמיעת הקול ולענין כה"ג בטומאת מקדש וקדשיו. משום דלפשטי' דמתני' ליכא מאן דמחייב באלו, דלריה"ג נשיא ומשוח פטורין בכל, ולר"ע משוח פטור בכל ונשיא פטור משמיעת הקול. ור"ש דמחייב בנשיא ומשוח מודה דנשיא פטור משמיעת הקול ומשוח מטומאת מקדש וקדשיו. וא"כ נשיא בשמיעת הקול ומשיח בטומאת מקדש וקדשיו ליכא למ"ד לחיובא, אבל הרמב"ם ז"ל מפרש הא דתנן הכא על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו יחיד ונשיא ומשוח חייבין הם דברי ת"ק מסתמא דמתני' דנשיא ומשוח חייבין בכולן. אלא שאין משוח חייב בטומאת מקדש וקדשיו לדברי ר"ש. אבל לת"ק חייבין בכולן. וכן משמע קצת מסיפא דמתני', דר"א אומר נשיא מביא שעיר בטומאת מקדש וקדשיו, משמע דלת"ק חייב בעולה ויורד בין משוח בין נשיא, דתני מה הן חייבים. אלא דלקמן (ע"ב) בסוף פירקין לא משמע כן, דאמרינן שם דמש"ה לא תני ר"א משוח משום דפטור בטומאת מקדש וקדשיו, ולא קאמר הש"ס דס"ל כר"ש, משמע דלכ"ע פטור הוא בטומאת מקדש וקדשיו.
ויש להביא קצת ראיה לשיטת הרמב"ם מהא דאמרי' לקמן מאן תנא דפטור על טומאת מקדש וקדשיו ר"ש היא, משמע דאיכ' מאן דמחייב, דאל"ה הוי ליה למימר מאן תנא דלא פטר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, והתי"ט הקשה מסיפ' דמתני' דפרה פ' י"ב (מ"ד) דתנן התם שאין כה"ג חייב על ביאת מקדש. ומה שיקשה יותר, מה שפסק דנשיא חייב בשמיעת הקול, והוא נגד משנה דשבועות (ל' ע"א) דאין שבועת העדות נוהגת אלא בראוין להעיד. ואמרי' (שם ל"א ע"א) דאתי לאתויי נשיא דלא מעיד, ואין שבועה חלה עליו, וכמו שכתב הוא בעצמו בהל' שבועות. וע' תוי"ט. ומה שכתב הכ"מ דהא דלא מעיד היינו דווקא כו' לא משמע כן בשבועות, דקרי ליה לא חזי לעדות מדאוריי'. אלא וודאי מה"ת פטור הוא להגיד עדות, שאין זה כבודו, ואין בידי לישב דבריו ז"ל כעת אם לא ע"פ מה שכת' לעיל בשם התוס' דבמילת' דאיסור' מחויב להעיד. וא"כ מצינו גם בנשיא שבועות העדות, כגון להעיד על אשה שנטמאה או שמת בעלה, והא דתנן דאין נוהגת בנשיא היינו ברוב עדיות, ואי קשיא ר"ע היכי יליף דנשיא אינו בשמיעת הקול כיון דאינו מעיד. ולפי מש"כ גם בנשיא אשכחן עדות, י"ל כמו שכתב התוי"ט כיון דרוב עדות ממון לא אשכחינן ביה לא מיירי קרא מיניה. ומאשה שמת בעלה בלא"ה לא קשיא, דעדות זו מדרבנן היא. אלא דיש להסתפק כיון דהנשיא אינו מחויב להעיד בשביל הממון אלא בשביל האיסור, א"כ מדוע יתחייב בשבועת העדות. ובירושלמי משמע נמי כשיטת הראב"ד ז"ל דאית' התם (פ"ב ה"ז) כיני מתני' שאין הנשיא מביא על שמיעת הקול ד"ה ואין המשיח מביא על טומאת מקדש וקדשיו דברי ר"ש. כן נראה לי להגי'. ושמעי' דבנשיא בשמיעת הקול ליכא פלוגת' כלל. ודברי הרמב"ם ז"ל צ"ע. אלא דבסוף פרקין בירושלמי מייתי בריית' דתני התם לא נחלקו ר"א וחכמים על שמיעת הקול וביטוי שפתים שאין מביא שעיר אלא שעירה, מזה משמע דאיכא מאן דס"ל דנשיא ישנו בשמיעת הקול. ויותר נראה דהרמב"ם ז"ל לישנא דמתני' נקט, וסמך על מה שכ' בה' שבועו':
דף ט ע"ב
לא אמר ר"א אלא בטומאת מקדש וקדשיו הואיל ונאמר בו כרת כבקבועה. ואמר רב פפא ה"נ מסתברא, מדלא תני נמי משוח מביא פר, ש"מ דלא איירי אלא בטומאת מקדש וקדשיו, משמע מזה דאי לאו דאימעיט משוח מטומאת מקדש וקדשיו היה חייב פר. וקשה, הא כתיב לאשמת העם. וכיון דצבור אין חייבין ה"ה משוח.
ועוד מאי פריך ניתני נמי משוח מביא פר בשמיעת הקול, הא בשמיעת הקול לא שייך העלם דבר, כיון דחייב אפי' במזיד. וי"ל דס"ד השת' אליבא דר"א דכל היכא דיחיד חייב חטאת הנשיא מביא שעיר ומשוח פר, דמשוח לא גרע מיחיד, אף על גב דבשגגת מעשה קיל, דפטור מכלום, היינו היכא דמיעטה תורה בהדיא, אבל באלו שבעולה ויורד דליכא מיעוט' ס"ד דמשיח חייב פר אפי' בשגגת מעשה, כי היכי דחייב נשיא בשעיר. ומש"ה פריך ניתני נמי כו', וכיון דלא אמר אלא בטומאת מקדש וקדשיו תו לא מצי למיתני משוח, דפטור הוא. ופריך ודלמא ר"א אכולהון קאי, ובמשוח סבר לה כר"ע דפטור מכולהון, א"ל ר"ע מי פטר ליה מפר, דלא אימעיט אלא מקרבן עולה ויורד. אבל מפר לא אימעיט. והא דמשמע ליה דלר"ש דפוטר משיח מטומאת מקדש וקדשיו פטור הוא אפי' מפר, נראה דלר"ש אימעוט אפי' מזיד מכרת, או משום דמיעוט' דונכרתה מתוך הקהל לא כתיב גבי קרבן עולה ויורד להכי אימעיט מכל קרבנו', אבל לר"ע לא אימעוט אלא מעולה ויורד האמור בפרשה. ורש"י ז"ל פי' במתני' דלפי האמת ר"ע מחייב בפר בכולן. ולענ"ד הוא דבר תמוה שיפלוג ר"ע על כל הני מתני' דלעיל, דאין כהן משוח חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. ועוד, דלא עדיף מנשיא דאינו מביא שעיר, אלא עולה ויורד. אלא וודאי לר"ע פטור לגמרי. ולא קאמר הש"ס הכא אלא לר"א דאמר בנשיא דמביא שעיר. א"כ במשיח יביא נמי פר אפי' אי סבר לה כר"ע, משום דלא אימעוט אלא מקרבן עולה ויורד. וע' בלח"מ (ה' שגגות פ"י ה"ז) שכתב נמי דלר"ע מביא פר, והוא פלא.
ובירושלמי (פ"ב ה"ז) ראיתי דמייתי נמי התם הא דר' יוחנן דלא אמר ר"א אלא בטומאת מקדש וקדשיו הואיל בהכרת. ופריך ר' אושעיא אלא מעתה אפי' כן בקבועה, פי' דלר"א מצינו בטומאת מקדש וקדשיו חטאת קבועה. ואמאי אימעוט מהוריית ב"ד ומאשם תלוי. א"ר יונה מיסבר סבור ר' אושעיא שנעקר מכל הפרשה, פי' הא דמחייב ר"א לנשיא שעיר לאו מפני שנאמר בפ' חיוב קרבן, אלא מחמת שהוא בכרת דומה הוא לכל איסורין, ומביא שעיר. ומש"ה פריך אפילו כן בקבועה. אבל לא כן הוא, אלא כהדיוט עשיר חשיב ליה. היינו דלא נעקר מכל הפרשה, אלא דחיובו בשעיר הוא כמו הדיוט עשיר בשעירה. ומש"ה לא חשיב קבועה, כיון דהוא בכלל עולה ויורד. ופריך א"כ דכהדיוט עשיר חשיב ליה אפי' שמיעת הקול וביטוי שפתים. ותני לא נחלקו על שמיעת קול וביטוי שפתים שאין מביא שעיר אלא שעירה. על מה נחלקו על טומאת מקדש וקדשיו, ולמה אינו מביא שעיר אלא שעירה על שמיעת הקול, אם כהדיוט עשיר חשיב ליה, והחיוב הוא מחמת מה שנאמר בפרשה, א"כ בשמיעת קול וביטוי שפתים נמי הוה ליה למימר הכי. אלא ש"מ דלאו כהדיוט עשיר חשיב ליה, ונעקר מכל הפרשה במה שמחייבו שעיר, כי הוא מחייבו במפני שהוא בכרת. ושפיר פריך ר' אושעיא מעתה אפי' כן בקבועה. ופריך עוד הרי משיח ועבודת כוכבים, הרי אינו מביא שעיר אלא שעירה. ופרכא זו קאי אפי' לטעם דמפני שהוא בכרת, א"כ מ"ש דמשיח מביא שעירה. וכן נשיא בעבודת כוכבים שהוא בכרת מביא שעירה ולא שעיר, וסלקא טעמיה דר"א בתיובתא. ודברים אלו בעצמן הוא מאי דשקיל וטרי הש"ס דילן לר"א אי חייב באשם תלוי על טומאת מקדש וקדשיו, משום דס"ד דחשיב בקבועה. ולפי המסקנא דאינו חייב באשם תלוי היינו דס"ל דטעמיה דר"א דנשיא מביא שעיר הוא מחמת ב' הסברות, חדא שהוא בכרת, וגם החיוב הוא מפני שחשוב הוא כהדיוט עשיר. וא"כ לאו קבוע הוא. אלא דאכתי לפי הנ"ל לא אתי שפיר הא דאמרי' בסוגיין ר"ע מי פטר ליה מפר, כיון דלמאי דלס"ד השתא דר"א מחייב נמי בשמיעת הקול ע"כ הוא משום דאינו מוצא מכלל הפרשה, אלא כהדיוט עשיר חשיב ליה, וא"כ כי ס"ל במשוח כר"ע דאינו בכלל הפרשה מאין לנו לחייבו בפר, ודו"ק היטב בכל הנ"ל. וע' בפני משה שפי' דברי הירושלמי הנ"ל בדרך אחרת. והבוחר יבחר.
הדרן עלך פרק שני