קרן אורה על הוריות· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ראשון
דף ב ע"א
משנה בין שעשו ועשה עמהן כו'. התוספות (ד"ה בין שעשו) נסתפקו אם הב"ד חייבין להביא כשבה או שעירה היכא דעשו המיעוט. ומקום הספק לא הבנתי, וכי בשביל שעשה יחיד עמהם הם לא יביאו, ומה אלו עשו הם בעצמם ודאי חייבין להביא חטאת יחיד. וכן משמע קצת לקמן דאין ספק בזה. מדלא מוקי לקמן פלוגתא דר"מ ורבנן בהורו ועשו בהאי מלתא. וק"ל. וגם בשביל המיעוט שעשו אם הם לא עשו גם כן פ' שאין מביאין:
גמרא אמר שמואל לעולם אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם. רב דימי מנהרדעא אמר עד שיאמרו להם מותרין אתם לעשות. לכאורה נראה דשמואל ורב דימי בהא קמיפלגי. דלשמואל די אם ישיבו על שאלתם ששאלו חלב אם מותר או אסור. ואמרו להם מותרין אתם, זה ג"כ הוראה גמורה. וכי עשו על פיהם פטורים. ורב דימי אמר דצריכים שיאמרו להם מותרים אתם לעשות. אבל באמת לא מסתבר לומר כן, דודאי אם שאלו הלכה למעשה והם השיבו מותר וודאי הוראה גמורה היא לכ"ע. אלא העיקר נראה דלשמואל אפילו לא שאלו למעשה, אלא סתם שאלו חלב מותר או אסור. והם השיבו דחלב מותר הוי הוראה. והעושה על פיהם פטור, משו' דהוי תולה בב"ד. ורב דימי אמר דאין זו גמר הוראה עד שיאמרו מותרים אתם לעשות היינו שיורו להם למעשה, ולא דרך הלכה, דמה שנאמר דרך לימוד אין זו גמר הוראה. ולפ"ז שפיר מביא ראיה לרב דימי מהא דתנן בזקן ממרא חזר ושנה ולימד פטור. וכן מהא דתנן הורו לה ב"ד להנשא. וממתניתין דתנן הורו ב"ד לעבור, דמשמע מכולן דצריך שיורו הלכה למעשה. ולא הלכה לחוד. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' שגגות) פי"ג הלכה א', שכתב וכן אם נשאו ונתנו בדבר ואמרו דבר זה מותר, ולא הורו לעם, ולא אמרו מותרים אתם לעשות. משמע דרב דימי לא בא למעט אלא דרך לימוד. וכהא דתנן גבי זקן ממרא. אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי קאמר שמואל לעולם אין חייבין עד שיאמרו מותרים אתם. ולדידיה אפילו דרך הלכה סגי. ואם כן פשיטא דאין חייבין באופן אחר, ומאי אתי לאפוקי. ונראה דאתי לאפוקי אם לא אמרו מותר אלא אמרו פטור אפ"ה חייב העושה כיון דלא על פיהם עשה.
ומצאתי זאת מבואר בירושלמי בריש מכילתין (ה"א) שמואל אמר והן שהורו מותר. אבל אם הורו פטור לא בדא. וראיתי במשנה למלך שנסתפק בזה בפי"ב (ה"א) ע"ש. ולענ"ד הדברים מפורשים הם בדברי הירושלמי דלאו הוראה היא, וכנ"ל. וראיתי שם בדבריו ז"ל שהעיר ע"ז מהא דאמרינן ביומא (פ' ע"א) אי נימא דמחייבי ב"ד אכזית קטן, והתניא השב מידיעתו כו' וביאר שם ובפ"ב (ה"ב) מהל' אלו דהיינו משום שתלה בב"ד, אלמא דאפילו איכא איסור דחצי שיעור אסור מה"ת חשיב תולה בב"ד. ויצא לחלק, דשאני דבר שפשט בכל ישראל דבזה אין צריך כל התנאים האמורים בהוראת ב"ד, עיין בדבריו ז"ל שם ובפ"ב. ולא הבנתי, דהא אמרינן שם ביומא דהפטור הוא משום דאינו שב מידיעתו, והאי טעמא לחוד. ותולה בהוראת ב"ד טעמא לחוד, כמי שיבואר אי"ה לקמן. וא"כ מנ"ל לחלק בהוראת ב"ד בין דבר שנתפשט בכל ישראל או לא. ומהא דתנן ביבמות (פ"ז ע"ב) הלכה וקלקלה חייבת משמע לכאורה דאין לחלק, דהא התם הוראה שנתפשטה בכל ישראל היא. ואפ"ה בעינן שיורו לעשות דוקא. אלא ע"כ ביומא עיקר הטעם הוא משום דאינו שב מידיעתו הוא. וכ"ת דהא מוכח לקמן אליבא דרבי יוחנן דזה לא חשיב לא שב מידיעתו. וע"כ צריך לחלק גם כן כנ"ל בין דבר שנתפשט בכל ישראל אי לא. וכמו שכתב המשנה למלך ז"ל שם בפ"ב. י"ל דלענין שב מידיעתו שפיר יש לחלק, דבדבר שנתפשט בכל ישראל ודאי אינו שב מידיעתו. אבל לענין הוראת ב"ד מנ"ל לחלק ולומר דבדבר שנתפשט בכל ישראל פטור אפילו לא הורו לעשות. מאיזה טעם יפטר, כיון דלא תלה בב"ד ועשה שלא ברשות. ולא עדיף מאומר מותר, כמו תינוק שנשב' לבין הנכרים. וגר שנתגייר בימי' הקדמוני' לבין הנכרים דקיי"ל דחייב (שבת ס"ח ע"ב). על כן נראה דהא דיומא שאני דאפי' יבוא ב"ד אחר וימעט בשיעורין מ"מ אין ההוראה ראשונה הוראה בטעות, דבכל דור צריך לילך אחר ב"ד שבימיו. וכשאכל לא היה בו שיעור לקרבן. ומש"ה חשיב לא שב מידיעתו. אבל לענין נשואין על פי עד אחד אף על פי שהוראה פשוטה היא. אפ"ה אינו פטור אא"כ הורו לעשות. אבל לא היכא דאיכא איסורא. כמו הלכה וקלקלה דהיא חייבת.
והנה ביבמות (צ"ב ע"א) פליגי ר"א ור' יוחנן מאי קלקלה. ר"א אומר קלקלה בזנות. ורבי יוחנן אמר אלמנה לכה"ג, אבל פנויה לא, משום דאתון הוא דשויתוה פנויה. ולדעת הרמב"ם ז"ל (ה' אישות פ"א ה"ד) הא איכא בפנויה ג"כ איסור תורה, לאו דלא תהיה קדשה, וגם עשה דכי יקח (שם פ"א ה"ב). ואפ"ה פטורה לרבי יוחנן, אלמא דאפילו היכא דאיכא איסורא פטור, משום דהוי תולה בב"ד. וי"ל דשאני התם כיון דהורו לעשות, היינו להנשא. אם כן ממילא חשיבא הוראה גם לזנות. כיון דשוינהו פנויה בהוראתם לענין נישואין. אבל לענין נישואין של איסור לכ"ע לא חשיבא תולה בב"ד, דלהנשא למותר לה שריוה, ולא לאסור לה. ועדיין צ"ע, דלכאורה מסוגיא זו דיבמות משמע דליכא איסורא דאורייתא בפנויה. ועיין מהרש"א ז"ל ברש"י ד"ה והלכה וקלקלה.
שם ומודה רב שאינו משלים לרוב צבור. מ"ט אמר קרא בשגגה, עד שיהיו כולם בשגגה אחת. משמע דלא איצטריך קרא אלא לרב דס"ל דפטור הוא משום דהוי תולה בב"ד. ומש"ה ה"א דליצטרף עם רוב צבור, קמ"ל דבעינן שיהיו כולן בשגגה אחת. אבל לרבי יוחנן דאמר חייב משום דלא הוי תולה בב"ד פשיטא דאינו מצטרף לרוב צבור, כיון דלא ע"י הוראת ב"ד עשה. ולפ"ז קשה לי קצת לשון הרמב"ם ז"ל בפי"ג (ה"ה) שכתב הטעם שאינו מצטרף לרוב צבור משום שנאמר בשגגה. וכיון שפסק כרבי יוחנן דחייב, מפני שאכילתו לא מפני ההוראה היא. תיפוק ליה בלא"ה יחיד שעשה שלא בהוראת ב"ד חייב, ואי לענין איצטרופי, הא לרב נמי לא מצטרף. ולזה י"ל דנפ"מ לענין אם עשו רוב ציבור ע"ז האופן. דלרב היו הצבור מביאין פר, ולרבי יוחנן כל יחיד ויחיד חייב. והתוס' ז"ל (ד"ה עד שיהיו) נסתפקו בזה אי מחייב ב"ד אי רוב צבור עשו בזה האופן, ולא הבנתי מקום הספק בזה. דאי נימא דאין ב"ד חייבים על פי רוב צבור בכה"ג א"כ פשיטא דאין יחיד מצטרף. אלא דאכתי יש מקום להסתפק, דהא עכ"פ עיקר המעשה לא היה ע"פ ב"ד. והתורה אמרה ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו. ולפ"ז היכא דעשו רוב צבור כולם פטורין, הב"ד והצבור. ולקמן (ד' ע"ב) דייק הש"ס מהא דתנן שוגגין ועשו מזידין פטורין. טעמא דעשו מזידין הוא דפטורין אבל שוגג דומיא דמזיד חייב, היינו שנתחלף לו חלב בשומן, דהוי דומיא דמזיד, דלא עשו על פי ב"ד, תיפשוט דרמי בר חמא. ופירש"י ז"ל שם תיפשיט דהוי כשגגת מעשה, וחייבין בכשבה או שעירה. ולכאורה נראה יותר לפרש הא שוגג דומיא דמזיד חייבין בית דין להביא פר, ותיפשוט לאידך גיסא דהוי תולה בב"ד. אלא דאם כן ליכא למיפשט כלל, דמש"ה נקט מזידין פטורין. אבל שוגג דומיא דמזיד חייבין. אבל לא ידעינן אי חייבין כשבה או שעירה כיחיד. או ב"ד חייבין להביא. אבל אי נימא דב"ד לכ"ע פטורין אם כן שפיר שמעינן מדנקט מזידין ולא נקט שוגג דומיא דמזיד פטורים לגמרי. ש"מ דהוי כשגגת מעשה, וחייבין בכשבה או שעירה, ודו"ק:
דף ב ע"ב
תנא ראוי להוראה ממשנה יתירא כו'. נראה ממסקנת דברי רבא דראוי להוראה משמע גמיר וסביר. וממשנה יתירא שמעינן דהיה יודע אחד מהן שטעו היינו אפילו לא גמיר וסביר, והא דלא משני הש"ס דלא זו אף זו קתני, דאפי' הגיע להוראה חייב, ולא הוי כמזיד וכדמסיק הש"ס לקמן, משום דהא נמי שמעינן מרישא דאחד מהן היה יודע שטעו, וע"כ לא עשה אלא משום דמצוה לשמוע דברי חכמי'. ולא הבנתי מש"כ התוס' (עיין שם ד"ה תנא) דלענין זה הוי רבותא טפי הגיע להוראה מלא הגיע. ואי משום דלא הגיע להוראה שייך בי' יותר מצוה לשמוע דברי חכמים. אם כן היה לו להפטר, דהא עשה בהוראת ב"ד. אלא דלפי מאי דס"ד דאביי דפריך כה"ג מזיד הוא. משמע דיש לחלק, דשאר תלמיד שהגיע להוראה ואינו מחודד כשמעון בן עזאי ושמעון בן זומא לא הוי דומיא דמזיד. אבל אשמעון בן עזאי קשיא ליה. אלא דע"כ לא קשיא ליה אלא אשמעון בן עזאי. אבל שאר גמיר וסביר לא קשיא ליה. ואם כן ליכא למימר דהא קמ"ל מתניתין, דהא סתמא קתני והגיע להוראה. ורבא רבותא קמ"ל דאפילו כשמעון בן עזאי נמי לאו מזיד הוא. ורש"י ז"ל פירש במתניתין וידע אחד מהן שטעה היינו אחד מהב"ד, ולכאורה לא שייך בזה מצוה לשמוע דברי חכמים, כיון דהוא עצמו מן הב"ד. וצ"ל דסבור הוא מצוה לילך אחר הרוב. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה וידע אחד מהן היינו מן הקהל. ולקמן בגמרא מוכח כפרש"י ז"ל, ודו"ק.
ולפי שיטת הש"ס דילן אתי שפיר הא דתנן לקמן (ד' ע"ב) שוגגין ועשו מזידין פטורים לגמרי כיון דעשו מזידין. אבל בירושלמי ראיתי שיטה אחרת בזה לענ"ד, דפריך התם (פ"א ה"א) וכי יש זדון לשגגה ליחיד אצל הוראת ב"ד. וכיון דבטלה דעת היחיד נגד הוראת ב"ד אמאי חייב כי ידע שטעו, או תלמיד שהגיע להוראה, הא אין דעתו כלום, ועליו לעשות כהוראת ב"ד. ומשני רבי אמי בשם רשב"ל מתניתא כגון שמעון בן עזאי, דיש לו דעת להורות כהלכה, ולא בטלה דעתו אצל הורית ב"ד. ומש"ה לא חשיב עושה על פי ב"ד כשגגה, וחייב, ופריך במה אנן קיימין, אי ביודע כל התורה ואינו יודע איזה דבר לאו שמעון בן עזאי הוא, וליפטר משום עושה בהוראת ב"ד בשגגה. ואם יודע הוא אותו דבר שמעון בן עזאי הוא. והוי מזיד גמור, ואכתי ליפטר. ומשני דטעה באחריהם. פירש דסבר מצוה לילך אחריהם. ופריך א"כ לאו שמעון בן עזאי הוא. והוי שפיר עושה בהוראת ב"ד, כיון דטעה באחריהם, וליפטר. וקאמר מאי כדון, פי' במאי נוקים למתניתין, דממ"נ אם עשה ע"פ איזה טעות ליפטר משום עושה ע"פ ב"ד, ואי כשמעון בן עזאי הרי מזיד הוא. ומסיק דבכל התורה שוגג חייב ומזיד פטור, וכא אפילו מזיד חייב. כיון שתלה בב"ד, דאפילו ידע בבירור שטעו לא חשיב מזיד גמור וחייב חטאת. ומש"ה פריך התם (פ"א ה"ה) בירושלמי על מתניתין שוגגין ועשו מזידין פטורים. לית הדא פליגא על רשב"ל דאמר כגון שמעון בן עזאי, ואפי' עשה במזיד חייב חטאת, ומשני כגון שלא קבלו רוב צבור עליהם הוראתם, וכיון דלא קבלו עליהם הרי הם מזידין גמורים, ומש"ה פטורים. זה מה שנראה לי לפרש בדברי הירושלמי, ועיין בפ"מ מה שפירש בזה, והדברים דחוקים מאד לפירושו. ודו"ק היטב:
שם מאי ר' יהודא, דתניא אם נפש כו', הרי אלו ג' מיעוטים כו', וכתבו התוס' (ד"ה הרי) בשם הירושלמי דהא דלא אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, משום דהכא איכא ג' מיעוטין. ולשיטת הש"ס דילן ליכא למימר הכי, דהא מסקינן בשבת פ' המצניע (צ"ג ע"א) לר"מ ליכא אלא ב' מיעוטי, חד לזה עוקר וזה מניח. וחד ליחיד שעשה בהוראת ב"ד, ואפ"ה לא אמרינן אין ריבוי כו' אלא למעט. וכן הוא לדידן דקיימא לן יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, ע"כ ס"ל דליכא אלא ב' מיעוטי, חד לזה עוקר וזה מניח, וחד לזה יכול וזה יכול, וקיימא לן בהא כרבי יהודה בשבת שם. אלא ודאי העיקר כדברי הרשב"א דהיכא דאיכא למעוטי כל חדא למלתיה לא אמרינן אין מיעוט, כנ"ל. והנה לקמן פרכינן ממאי דקמייתא ר"י כו' אימא איפכא, ומשני מאן שמעת ליה כו', ואיבעית אימא עדיין אני אומר לא מצי מוקמית ליה כרבי יהודה כו', ובהאי תירוצא לא נתיישב אלא דלא מצינן למימר איפכא, אבל אכתי אין הכרח דמתניתין ר' יהודה, דלמא ר"מ היא. דודאי ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, דנהי דליכא לדידיה אלא ב' מיעוטי מ"מ לא מצינן למעט אליביה אלא זה עוקר וזה מניח ויחיד שעשה בהוראת ב"ד. וע"כ צ"ל דהא דקאמר זו דברי ר"י כו', היינו משום דשמעינן ליה בעלמא דדריש ג' מיעוטי גבי זאת תורת העולה כו'. והכא נמי דריש ג' מיעוטא. וע"כ ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ויפלא בעיני ד' הלח"מ ז"ל בפי"ג שם, שכתב דהא דאמרינן בשבת דר"י אית ליה ג' מיעוטי, וחד ליחיד שעשה בהוראת ב"ד, היינו משום דבעינן למימר דר"י ס"ל כר"ש. דאיכא ג' מיעוטי. אבל לפי האמת לר"י ליכא אלא ב' מיעוטי. והלא גמרא ערוכה היא במכילתין דר"י ס"ל דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור. ועל הרמב"ם ז"ל לא תיקשי, דהוא ז"ל פסק כחכמים.
והנה באמת צריך לדקדק במאי פליגי רב יהודא ור"נ, דמר אמר זו דברי רבי יהודה. ומר אמר זו דברי ר"מ, דמשמע מזה דחד מודו לחבריה. ולרב נחמן י"ל דלא מודי לרב יהודה, וס"ל דאליבא דרבי יהודה נמי יחיד שעשה חייב, ולא דריש הכא אלא ב' מיעוטי, אבל רב יהודה מ"ט לא אמר כר"נ דמתניתין ר"מ היא. ועדיפא לאוקמי מתניתין כר"מ כדקיי"ל בכל דוכתא סתם מתניתין ר"מ היא. וי"ל דרב יהודה אתי לאשמעינן דברייתא דאם נפש אחת כו' אתיא כר"י. דאל"כ אמאן תרמיי', כר"מ לא מצינן לאוקמא, דאליביה ליכא ג' מיעוט', וכר"ש נמי לא מצינן לאוקמי, דאליבי' איצטרי' לג' מיעוטי בלא הך מלתא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד, וכדאיתא בשבת שם. וע"כ אתיא כר' יהודה. וה"נ יש לומר דר"נ מודה לרב יהודה דרבי יהודה נמי ס"ל יחיד שעשה כו' פטור. אלא לדידיה ניחא ליה לאוקמי מתניתין כר"מ דסתמא אתיא כוותיה. ועכ"פ מדברי רב יהודה ורב נחמן הא שמעינן דחכמים זולת ר"מ ור' יהודה כולהו ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. ומכאן סיוע קצת לדברי רש"י ז"ל בשבת (צ"ג ע"א ד"ה יחיד) אליבא דר"ש דס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, דאי כשיטת התוס' (שם ד"ה ה"ג) א"כ כל הני תנאי דאתניהו לקמן במתניתין דהורו ב"ד וידעו שטעו כולהו ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ומאן חכמים דמחייבי. אלא ע"כ לקמן במתניתין שאני, כיון דכבר יצאה הוראה ברוב צבור פטור הוא לכ"ע מטעם דאנוס הוא. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל, דפסק (ה' שגגות פי"ג ה"א) דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ואפ"ה כתבה למתניתין דלקמן בסוף פרק י"ד (ה"ה). ועיין בדברי הראב"ד ז"ל שם.
והמגיני שלמה ז"ל בשבת כתב להכריח דר"ש ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, דע"כ ברייתא דעדיין אני אומר כוותיה אתיא. דכר"מ לא מצי אתיא דאמר ב"ד מייתי, משום דר"מ ודאי ס"ל דיחיד שעשה כו' פטור. וע"כ אתי כר"ש דאמר ב"ד וציבור מייתי. וש"מ דס"ל דיחיד שעשה כו' חייב. וקצת קשה לפ"ז לקמן דף ג' דקאמר ואיבעית אימא הורו ב"ד ועשו רובו. ומאן חכמים ר"ש, וכיון דאוקים חכמים היינו ר"ש אם כן אמאי לא ניחא ליה לאוקמיה בפלוגתא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד. דהא ר"ש ודאי ס"ל דחייב. וכהוכחת המגיני שלמה ז"ל. וי"ל דהך ואיבעית אימא רב פפא קאמר לה. ואיהו אזיל לטעמיה דאמר לעיל ממאי דלמא לא הן ולא ב"ד. ותו לא מוכח מברייתא דועדיין אני אומר דאיכא מ"ד דס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. וכן משמע מהא דקאמר דכ"ע ס"ל יחיד שעשה כו' פטור. משמע דאליביה ליכא תנא דס"ל לחיובא. אבל למסקנת הש"ס דברייתא דועדיין אני אומר ס"ל יחיד שעשה כו' חייב. ע"כ לא מצי אתיא אלא כר"ש. וכמו שכתב המגיני שלמה ז"ל. אלא דאכתי קשה קצת הא מסקינן לקמן, אליבא דר"ש דחד שבט נמי מייתי בהוראת ב"ד הגדול. אם כן לא מצי אתיא ברייתא דועדיין אני אומר גם כר"ש, דהא קתני בה מיעוט קהל שחטאו שאין ב"ד מביאין ע"י פר. ולר"ש הא מיעוט קהל נמי ב"ד מביאין פר כגון שבט אחד. אם לא שנאמר דמיעוט קהל היינו מיעוט שבט. אבל באמת בלא"ה משמע מסוגין דחוץ מר"מ ור"י כולהו תנאי ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. וכמש"כ. ולשיטת התוס' בשבת (צ"ג ע"א ד"ה ה"ג) שפי' טעמא דהני תנאי דלקמן (ג' ע"ב) משום יחיד שעשה בהוראת ב"ד ודאי קשיא טובא אותן חכמים מאן נינהו, ועוד דלשיטתם צ"ל דטעמי' דר"ש דפוטר הוא מסברא מטעם דאנוס הוא ע"פ ב"ד, וכדאמר רב לקמן הואיל וברשות עשה. וע"כ צריך לחלק בין זה לאומר מותר בעלמא דחייב, משום דהתם עושה מעצמו, והכא עושה ע"פ הוראת ב"ד. והוי כמו טעה בדבר מצוה. וכן מדמי לה בירושלמי ריש מכילתין. א"כ תיקשי הא ר"מ מיקל טפי בטעה בדבר מצוה, ואפילו לא עשה מצוה פטור. וכדאיתא בפסחים פרק אלו דברים (ע"ב ע"ב). ואפ"ה איצטריך קרא אליביה לפטור יחיד שעשה כו'. ולר"ש דמחמיר בטעה בדבר מצוה פשיטא ליה ביחיד שעשה כו' מסברא לפטורא. אבל התוס' ז"ל לא הוצרכו לומר דלר"ש מסברא פשיטא ליה. אלא י"ל דיליף מקרא דאו הודע אליו חטאתו. דבעינן דוקא שב מידיעתו, לאפוקי ע"פ הוראת ב"ד. דלאו שב מידיעתו הוא. אלא בידיעת ב"ד הדבר תלוי. והכי ילפינן לה בהדיא בירושלמי (פ"א ה"א) מהאי קרא. וי"ל דלא ניחא להו להתוס' לומר כן, משום דלעיל בריש שמעתין אמר רב פפא דרבי יוחנן ס"ל כיון דאי מתידע ליה לב"ד כו' שב מידיעתו הוא. ולקמן בשמעתין יבואר עוד בזה אי"ה.
והנה בעיקר הדבר מה שפסק הרמב"ם ז"ל דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב, וכשמואל, יש לדקדק, אמאי לא פסק כרב ור' יוחנן, דתרווייהו ס"ל דיחיד שעשה כו' פטור, כדמוכח מפלוגתייהו גבי נתחלף לו חלב בשומן הגה"ה וראיתי בספר באר שבע שפי' דפליגי היכא דרוב צבור עשו ע"פ הוראת ב"ד אם הוא פטור עמהם ולפענ"ד נראה כיון דאין מצטרף לרוב ודאי אינו מתכפר עמהם, כיון דאינו שוה בשגג' עמהם. ע"כ הגהה.
. וכן איכא סתמא דמתני' ביבמות פרק האשה רבה (פ"ז ע"ב) ניסת על פי ב"ד פטורה מן הקרבן. וכל הסוגיא שם בגמ' רהטא בהאי שיטתא דיחיד שעשה כו' פטור, מהא דאמר זעירי (שם צ"ב ע"א) ליתא למתני' מקמי דתני בי מדרשא. ואי נימא דהלכה דחייב א"כ ליכא נפ"מ כלל בזה אי הוראה או טעות הוא. וכן מפלוגתא דר"א ור"י בפי' דקלקלה (שם). משמע נמי דס"ל דפטור. אלא דרב נחמן נמי שקיל וטרי התם בהאי סוגיא. ור"נ משמע בשמעתין דס"ל דחייב, כדאמר זו דברי ר"מ, אבל חכמים אומרים יחיד שעשה כו' חייב. וצ"ל דנפק"מ נמי בהא דהוראה היא או טעות היא אפי' למ"ד יחיד שעשה חייב לענין להשלים לרוב צבור, לפי מאי שפסק הרמב"ם ז"ל (פי"ג ה"ד) דאפי' שני הוראות מצטרפין. ובזה מיושב נמי קושיית המשנה למלך על הרמב"ם ז"ל (שם פי"ד ה"ג) לענין מאי כתב דטעות הוא ולא הוראה כיון דקי"ל יחיד שעשה חייב (וע' לח"מ שם, ובח"מ באה"ע סי' י"ז בתשובה). ולפי הנ"ל ניחא, דנפ"מ להצטרף להוראה שניה. ומסוגיא דיבמות נ"ל סעד לשיטת רש"י ז"ל דפלוגתא דמתניתין דלקמן (ג' ע"ב) לא שייכא להא דיחיד שעשה כו', דלשיטת התוס' ז"ל ע"כ ר"א דאמר במתני' ספק ס"ל נמי יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, דאל"ה אין כאן ספק. והשתא מאי פריך הש"ס שם ביבמות (צ"ב ע"א) ודילמא ר"א ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. הא ממתני' מוכח דס"ל דפטור, וע"כ התם גרסינן ר' אלעזר ולא ר' אליעזר, דר"א ס"ל בברייתא שם דדוקא קלקלה חייב. אבל ניסת פטורה. ובברייתא ר' אליעזר קאמר לה, דס"ל בעלמא שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים. ובברייתא דיקוב הדין את ההר גרסינן ר' אלעזר. והכא במתני' דלקמן נמי ר' אלעזר הוו בר פלוגתא דר"ש. וש"מ דלא שייכא דינא דמתני' דלקמן לדין יחיד שעשה בהוראת ב"ד. ודו"ק היטב בכל הנ"ל. ולקמן יתבאר עוד אי"ה.
וראיתי בירושלמי דפרקין (ה"א) שיטתא אחריתי לענ"ד, והכי איתא התם. חברייא בשם שמואל יחיד משלים לרוב ציבור היא מתניתא, פי' דהא דתנן ועשה היחיד ע"פ פטור היינו אם עשו אח"כ רוב צבור, אבל כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו מביא כשבה או שעירה כצ"ל, והוא כשיטתו בשמעתין דס"ל יחיד שעשה חייב. אלא דבשמעתין מוקי למתני' כר' יהודה. ובירושלמי מפרש למתני' נמי כחכמים, ור' יוחנן אמר אפי' כל יחיד ויחיד נמי פטור כצ"ל, ולטעמיה אזיל דס"ל נמי בשמעתין דיחיד שעשה כו' פטור. ופריך וקשיא על דעתיה דשמואל לא נמצא כל יחיד מתכפר לו בשני חטאות, כיון דבשעה שעשה עדיין יחיד היה ונתחייב בכשבה או שעירה, אח"כ כשנשלם רוב צבור צריכין להביא פר. ונמצא היחיד מביא ב' חטאות, ומשני היחיד תלוי ועומד. אכלו רוב ב"ד מביאין, אכלו מיעוט היחיד מביא. ומייתי הש"ס התם ברייתא דתני בה כל הוריות שב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה ושעירה. וכל הוראה שאין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה. שמואל פתר לה ברוב ומיעו', אכלו רוב דב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה כו' כצ"ל. אבל אכלו מיעוט דאין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה. דיחיד שעשה כו' חייב. ור' יוחנן פתר מתני' בהוראת ב"ד. הורייה שאין ב"ד מביאין פר, כגון הורו לעקור כל הגוף היחיד מביא כשבה כצ"ל. אבל הוריי' שב"ד מביאין פר, כגון הורו לבטל מקצת אין היחיד מביא כשבה בכל גוונא, אפי' לא עשו אלא מיעוט. ומייתי תו התם ברייתא דועדיין אני אומר, שמואל פתר מתניתא עדיין אני אומר מיעוט הקהל שעשו חייבין שאין ב"ד מביאין פר. אבל רוב הקהל פטורין, שב"ד מביאין פר, ת"ל עם הארץ אפי' רובו. ר' יוחנן פתר מתניתא מיעוט הקהל שעשו בלא הוריי' חייבין, שכן בהורייה אין ב"ד מביאין. שמואל אמר אפי' (בירושלמי איתא אבל) הן מביאין כשבה, וכדדייקינן בש"ס דילן. ור' יוחנן לא הן מביאין כשבה, כרב פפא. ומסיק על דעתיה דשמואל יליף חיוב מחיוב, וניחא. פי' דיליף מיעוט בשגגת מעשה ממיעוט בהוריית ב"ד. וכי היכי דמיעוט חייבין בהוריית ב"ד ה"נ חייבין בשגגת מעשה. על דעתיה דר' יוחנן דיליף חיוב מפטור, פי' דיליף מיעוט בשגגת מעשה דחייבין מפטור, דב"ד הגדול פטורין גם במיעוט בהורי'. וקאמר עוד מתניתא פליגא על שמואל, או הודע אליו חטאתו יצא המומר. וה"נ אימעוט יחיד שעשה בהורייה דלאו שב מידיעתו הוא. מתניתא פליגא על שמואל. נפש כי תחטא בעשותה הרי אלו מיעוטין, התולה בב"ד פטור, הדא פליגא על שמואל ולית לה קיום, פי' דאין לזה ישוב, וכתבתי כל דברי הירושלמי בזה, כי ראיתי בספר פני משה שפירש בזה בדרך אחר, ול"נ כמ"ש:
דף ג ע"א
אמר רב אסי ובהוראה הלך אחר רוב יושבי א"י, שנאמר ויעש שלמה את החג כו' קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים, מכדי כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת כו' למה לי. ש"מ הני הוא דאיקרי קהל כו', ובירושלמי (פ"א סוף ה"ב) אית' אמר ריב"ל לראיה הולכין מלבוא חמת עד נחל מצרים, ונראה פירושו דחיוב לעלות לראיה אינו אלא ביושבי א"י, דקרא דשלמה נאמר בראיה, היינו בחג, וש"מ דאין מחוייבין בראיה אלא מלבוא חמת עד נחל מצרים. ואם נאמר דש"ס דילן נמי ס"ל הכי א"כ קשה קצת מנ"ל למילף מהאי קרא לענין הוראה, דהא איצטריך מלבוא חמת כו' לראיה גופא, וי"ל דאכתי קהל גדול יתירא הוא, דליכתוב וכל ישראל עמו מלבוא חמת עד נחל מצרים. קהל גדול למה לי, אלא למילף דכל היכא דכתיב קהל בתורה לא מיקרי קהל אלא היושבים בא"י. וא"כ גבי פסח נמי דכתיב ושחטו אותו כל קהל ישראל היינו קהל היושבים בא"י, וע' תוס' ריש פסחים (ג' ע"ב) ד"ה מאליה מי קספו לך, שכתבו דהדר בח"ל פטור מפסח, וראיה ותמה ע"ז המשנה למלך ז"ל. ומכאן קצת סיוע לדבריהם ז"ל. ויש לדקדק עוד, מדאיצטריך לריב"ל למילף דהדר בח"ל פטור מן הראיה מקרא דלבוא חמת כו', ש"מ דלא ס"ל להא דרבי אמי (שם ח' ע"ב) דאמר כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל, מלא יחמוד איש את ארצך. דאי ס"ל כר' אמי א"כ תיפוק ליה מלא יחמוד איש את ארצך נמי ליושבי ח"ל, דהא לא קרינן בהו לא יחמוד איש את ארצך, דח"ל לאו ארצך. ואפילו יש לו קרקע בא"י, כיון דאינו דר בה לא שייך בה לא יחמוד כו' בעלותך לראות, כיון דבלא"ה אינו דר בה. ועפ"ז יש ליישב קצת מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל להא דר' אמי, אלא דגם זה לא מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל דיושבי ח"ל פטורים מן הראיה (אה"כ. עיין בספר קהלת יעקב להגאון המנוח מהר"י אבד"ק קארלין בחידושיו לפסחים שכתב טעם נכון לדברי הרמב"ם ז"ל בזה. וראיה מפורשת מבבלי וירושלמי לדברי התוס' דהדר בח"ל פטור מן הראיה עי"ש):
מרובין ונתמעטו פלוגתא דר"ש ורבנן, לרבנן דאזלי בתר חטאה חייבין להביא פר. לר"ש דאזיל בתר ידיעה. והידיעה היתה לאחר שנתמעטו פטורין, מועטין ונתרבו מאי. דממתני' לא שמענו אלא דאזיל בתר ידיעה לפטורא. והיינו במרובין ונתמעטו. אבל במועטין ונתרבו מי אזיל בתר ידיעה לחיובא לחייבם פר או לא. וכן פי' התוס' (ד"ה מועטין). וע"כ צ"ל דסוגיא דאיבעיות אלו אזיל כמ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ולפ"ז א"ש דליכא למיבעי במרובין ונתמעטו אי אזיל ר"ש בתר ידיעה לחיובא, היינו בכשבה או שעירה. כיון דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ומש"ה במרובין ונתמעטו ליכא לספוקי כלל. אבל במועטין ונתרבו איכא לספוקי אי אזיל ר"ש בתר ידיעה לחיובי פר או לא. ומסיק דאין כאן פלוגתא, דר"ש נמי אזיל בתר חטאה, ולכ"ע פטורין. וגם מזה מוכח דס"ל להש"ס יחיד שעשה כו' פטור. דאל"ה גם במועטין ונתרבו איכא פלוגתא, דלרבנן חייבין בכשבה או שעירה, ולר"ש פטורין לגמרי, דאזיל בתר ידיעה לפטורא. ומכאן קצת סעד לשיטת התוס' בשבת (צ"ג ע"א ד"ה ה"ג) דר"ש ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. אלא דבמועטין ונתרבו י"ל דאפילו לר"ש לא אזלינן בתר ידיעה לפטורא. דבשלמא בנשיא שנודע לו לאחר שנתמנה לאו בר הכי הוא להביא כשבה או שעירה. ע"כ אזיל בתר ידיעה לפטורא. אבל רוב צבור נמי בני אתויי כשבה או שעירה הם, כגון בשגגת מעשה. א"כ י"ל דבהוראה נמי כיון דאין הב"ד מביאין פר מחוייבין הם להביא כשבה או שעירה עכ"פ, וצ"ע.
הורו ב"ד שחלב מותר ועשו מיעוט וחזרו ב"ד כו' היה נראה לפרש דע"כ לא מיבעי לן כל הני בעיא אלא למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. א"כ המיעוט הראשון לא היה עליהם שום חיוב קרבן, להכי כי חזרו ועשו מיעוט שני יכולין שפיר להצטרף לחיובי פר. אבל למ"ד יחיד שעשה כו' חייב, א"כ כי חזרו ב"ד כבר נתחייבו המיעוט קמא להביא כשבה או שעירה, מסתבר לומר דאפי' עשו אח"כ עוד מיעוט מ"מ לא יצטרפו כיון דבשעת חטאה וידיעה מיעוט הוי, וכבר נתחייבו בכשבה או שעירה. והנה לפי גרסתינו דגרסינן בש"ס מיעוט בחלב שעל הקרב כו' ובאידך בעיא מיעוט בחלב ומיעוט בדם, ולא גרסי' וחזרו כו' אפשר לפרש דע"כ לא מיבעי לן אלא היכא דלא נודע לב"ד בינתיים. ודווקא בחד איסורא הוא דבעינן חילוק הידיעות, אבל בתרי איסורי אפילו בלא חילוק ידיעות שפיר מיבעיא לן אי מצטרפי. אבל אם נודע לב"ד בנתים בתרי איסורי אפשר דפשיטא ליה דלא מצטרפי. אבל מדברי התוס' ז"ל נראה דגם במיעוט בחלב ומיעוט בדם גריס וחזרו בהן. אלא דכתבו דה"ה דקמיבעי ליה נמי אפי' לא ידעו בנתים. עכ"פ נראה לי מילתא דמסתבר דלא מיבעי לן אלא למ"ד יחיד שעשה כו' פטור. אבל למ"ד חייב כיון דכבר נודע למיעוט קמא שאכלו חלב ונתחייבו חטאת יחיד תו לא מצטרפי.
וכן הא דמיבעיא לן לקמן בהורו ב"ד ועשו מיעוט הקהל, ומת אותו ב"ד ועמד ב"ד אחר והורו מהו, היינו נמי אם לא נודע לראשונים חטאם. אבל אם כבר נודע לראשונים וחזרו בהן הב"ד הראשון תו לא מצטרפי למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, משום דכבר נתחייבו בחטאת יחיד. וע' מש"כ לעיל בדברי הירושלמי, בהא דפריך אליבא דשמואל לא נמצא כל יחיד מתכפר בשני חטאות כו'. אבל אחר העיון נראה דבבעיא קמייתא דההוראה בחד איסורא היתה אפי' למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב קמיבעיא ליה, דנהי דחזרו בהם. אבל כי חזרו והורו להתירא בטלה החזרה הראשונה, ושוב אין על הראשונים חיוב חטאת. ואחר שחזרו בהם פעם שני אז יכולין להצטרף לרובא.
והנה בדברי הרמב"ם ז"ל יש כאן תרי תמיהי. חדא מאי דפסק (ה' שגגות פי"ג ה"ד) אפי' במיעוט חלב ומיעוט עבודת כוכבים דמצטרפי, ובש"ס סלקא בתיקו. ועוד מה שפ' (שם) בהוראת ב"ד אחר דאין מצטרפין. ומשמע דחייבין בחטאת יחיד, וגם זה סליק בתיקו. ומן הדין אין מביאין לא פר ולא חטאת יחיד. וכבר עמדו על דבריו ז"ל הראב"ד וגם נושאי כליו ז"ל. ולקושיא השניה יש ליישב קצת ע"פ מ"ש דלא קמיבעי לן אלא למ"ד יחיד שעשה כו' פטור. אבל למ"ד חייב פשיטא דאין מצטרפין. וא"כ הרמב"ם ז"ל לשיטתו שפיר כתב דאין מצטרפין וחייבין בחטאת יחיד. כיון שפסק (שם פי"ג ה"א) יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, ועוד דאפי' נאמר דלמ"ד חייב נמי קמיבעי ליה מ"מ אין לפטור מחמת ספק למיעוט קמא, כיון דכבר נתחייבו בחטאת יחיד מיד כשנודע לב"ד הראשונים. אלא דלפ"ז יש לחלק בין מיעוט קמא למיעוט בתרא. וזה לא נראה. אבל אם נאמר דלמ"ד חייב לא מיבעי ליה שפיר י"ל כמ"ש. אבל אכתי תיקשי אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל היכא דלא נודע לב"ד קמא דספיקא הוי. אם לא שנאמר היכא דלא נודע לב"ד קמא ודאי דלא מצטרפי, משום דלא נודעה החטאת להם, היינו לב"ד הראשון שהורו. ולכאורה המיעוט הראשון פטורים לגמרי. דחזרת ב"ד האחר אינו מועיל אלא להוראתן. אבל לא להוראת ב"ד הראשון. וכעין שכתבתי לעיל בריש מכילתין גבי הא דאוכל חלב בזמה"ז. תדע דאטו אם עשו רוב צבור ע"פ ב"ד, ומתו אותו ב"ד ולא נודעה להם החטאת. כי עמדו ב"ד אחר ואמרו להם שטעו הראשונים אטו יביאו הצבור פר. וא"כ אמאי לא קמיבעיא ליה להש"ס בכה"ג. אלא דלישנא דהש"ס לא משמע כן, דמסיק או דלמא ידיעה דההיא ב"ד דהורו בעינן. וע' רש"י ז"ל משמע דהא גופא מספקא ליה אי בעינן ידיעה דההוא ב"ד או לא. ועדיין צ"ע.
ועל קושיא קמייתא בהא דפסק במיעוט בחלב ומיעוט בעבודת כוכבים דמצטרפי. נראה לי קצת סיוע לדבריו ז"ל, מהא דאמרינן לקמן במכילתין ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאין. ופריך הש"ס כמאן דלא כר"א דאמר אם חלב אכל חייב אם נותר אכל חייב. ואי נימא דחלב ועבודת כוכבים לא מצטרפי מאי קושיא, דלמא מיירי בכה"ג, וכן הקשו התוס' שם. אלא ש"מ דחלב ועבודת כוכבים נמי מצטרפי לפר. וא"כ אכתי קשה ממ"נ חייבין. ולפרש"י שם אין מזה ראיה, דאי מיירי בחלב ועבודת כוכבים א"כ למה לי קרא דונודעה החטאת בלאו קרא נמי ידעינן דלא מצי מייתי קרבן מספק, כיון דאין קרבנן שוה. אבל בחלב ודם דקרבנן שוה איצטריך קרא דלא ניחייבינהו בממ"נ, אבל לפי מה שפי' הרמב"ם (שם פי"ד ה"ד) ז"ל ולא שיודעו החוטאים היינו דקרא אשמועינן דאפי' אם החוטאים מודיעים להם באיזה חטא חטאו אפ"ה פטורים, א"כ שפיר הוי מצי לאוקמי בחלב ועבודת כוכבים. וקמ"ל קרא דאין ידיעת החוטאי' מועלת. אלא ש"מ דחלב ועבודת כוכבים נמי מצטרפי להביא פר. ואכתי תיקשי ממ"נ. ובירושלמי בפרקין מוקי לה באמת כר"א ובחלב ועבודת כוכבים. ולא ידענא מאי מספקא להו להתוס' (ד"ה והורו שעכו"ם) אם יביאו קרבן עבודת כוכבים וגם דחלב. ולפענ"ד פשיטא לי דאין מצטרפין אלא להביא פר לחוד, דבזה שניהם שוין. והא דקרי להו אין קרבנן שוין היינו דבעבודת כוכבים איכא נמי שעיר, או כפרש"י ז"ל דקרבנות היחידים אינן שוין. אבל לענין פר לחוד ודאי מצטרף איסור עבודת כוכבים דחמיר לאיסור חלב דקיל. ומדברי התוספת בד"ה והורו שעבודת כוכבים מותר דמספקא להו היכא דעשו מיעוט בתחלה ולבסוף רובא או איפכא. נראה דמפרשי להני איבעיות אפי' למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. דאל"ה ליכא נפקא מינה כלל בהאי ספיקא כיון דאיכא רובא, והמיעוט ממ"נ פטור, ומש"כ בפשיטות אי הוי מתחלה רובא ולבסוף מיעוטא אין המיעוט מצטרף לרוב, לדידי מספקא לי בחד איסורא, וכמו שכתבתי לעיל, דכיון דחזרו והורו דחלב מותר בטלה חזרה הראשונה ובטל גם חיוב הפר שנתחייבו, וכי חזרו בהם פעם שני יצטרפו כולם יחד בהבאת פר, וכה"ג מיבעי לן בזבחים דף י"ב (ע"ב) ביחיד שאכל חלב והפריש קרבן ואח"כ הורו ב"ד דחלב מותר אי נדחית חטאתו. והיינו משום דבשעה שהורו דמותר לאו בר קרבן הוא. וה"נ ע"י הוראתו להיתר אין צבור בני חיובא בפר הם. וע' פרש"י שם בזבחים שפי' דלא מיבעי ליה אלא למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, דאם אכל השתא לאו בר קרבן הוא. וא"כ בצבור ליכא למימר הכי. אבל לא הבנתי דברי רש"י ז"ל, נהי דר' יוחנן (דפתר) [דפתח] בדיחוים ס"ל דיחיד שעשה כו' פטור, וכמו שכתבתי לעיל, מ"מ גם לר' יוחנן בר קרבן הוא בכה"ג שנתחלף לו חלב בשומן, כדאמר ר' יוחנן בריש מכילתין דחייב. אלא ודאי אף על גב דבר קרבן הוא מ"מ הוי דחוי, כיון דהשתא אין להביא קרבן על חלב, כיון שהורו שמותר. והשתא לאו בר קרבן הוא. וע' שם בזבחים בפרש"י ותוס' ז"ל בהא דמחלקינן התם דגברא אידחי קרבן לא אידחי כו', יעו"ש.
והדרינן למלתא קמייתא דהיכא דחזרו והורו שחלב מותר מצטרף המיעוט לרוב. וראיתי בזה שיטה עמוקה בירושלמי (פ"א) הלכה ב', ומפני שנצרכה לעניננו אבאר אותה כאן בעז"ה, דאית' התם פלוגתא דר"י ור"ל באכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר ר"י אמר נדחית חטאתו ור"ל אמר לא נדחית חטאתו, ואיתא התם מאן דמחליף, דר"י אמר לא נדחית, כי היכא דלא תקשה דברי ר' יוחנן אהדדי בהא דאמר דגוסס זורקין עליו מדם חטאתו, אף על גב דאינו ראוי עתה להבאת קרבן, דלאו בר מצות הוא. ולכאורה אין זה דמיון גמור, דגוסס שאני, דמחמת אונס הוא דלא חזי. תדע דאטו חולה שיש בו סכנה דהותר לו כל האסורין דחוי הוא מהקרבת חטאתו ואשמו. אף על גב דיש לחלק, דחולה עומד הוא להתרפאות, ורוב חולים לחיים. לאפוקי גוסס. מ"מ הא לא דמיא להוראת ב"ד, והרי הוא כחי לכל דבריו, כדאית' בכמה דוכתי. ובאמת איכא מ"ד דלא מחליף. ולית ליה האי קושיא. וקאמר התם כמ"ד לא נדחית חטאתו מי מקבלה ממנו, ימתין עד שיחזרו בהן ב"ד, פי' וכי צריך הוא להמתין עד שיחזרו בהן ב"ד, דקודם חזרת ב"ד לאו שעת הקרבה היא. וקאמר אלא כשהיה כהן עבר והקריב וכפר. פי' דאם עבר והקריב כפר. ומשמע מדברי הירושלמי דלמ"ד לא נדחית חטאתו מקריבין אותה אפי' בשעה שהוא שוטה, או בשעת המרתו, וכן בשעת הוראת ב"ד, כיון דכבר הפרישה, ופריך היה שמעון בן עזאי מי מקבלה ממנו, וע' מה שפי' הפ"מ. ול"נ דה"פ, היה שמעון בן עזאי בתמיה וכי שמעון בן עזאי היה הכהן שהעמיד על דעתו להקריב נגד הורית ב"ד, אלא מי מקבלה ממנו, ימתין עד שיחזרו ב"ד ובעי התם תולדות הוריה כהוריה כו', היך עבידא, אכלו צבור חלבים והפרישו קרבנותיהם. פי' ואח"כ הורו ב"ד דחלב מותר ופטרום מקרבנותיהם, וכמאן דאמר נדחית חטאתו. והרי זו תולדות הוריה, דמחמת הוראתן נדחו הקרבנות. אין תאמר כו', ומסיק כיני פשיטא לן תולדות הורית כהוריה. וחייבין ב"ד אח"כ להביא פר. והוא דין מחודש, דלפי סוגית הש"ס דידן אין ב"ד חייבין עד שיורו לעשות, והכא לא הורו לעשות. ואמר עוד שם הורי' בהורי' מהו שיצטרפו. היך עבידא, הורו ב"ד חלב כוליא של ימין מותר ושל שמאל ושל מכסה אסור, חזרו והחליפו, ואכלו רוב בראשונה ורוב בשני', אין תימר מצטרפין חייבין אחת, ואין תימר כו', שתי הוריות בעבירה אחת מהו שיצטרפו.
היך עבידא, אכלו רוב ושחטו רוב, על דעתיה דר"מ חייבין אחת על דעתיה דר"ש חייבין שתים. והוא מאמר סתום. ופי' הפני משה דחוק מאד, כי מה ענין זה למחלוקת ר"מ ור"ש. וגם מש"כ דאכלו רוב היינו שאכלו שחוטי חוץ הוא תמוה, ואין זו הוראה, כיון דאין בזה כרת, ע"כ נראה לי לחלף הנוסחאות, וה"ק שתי הוריות בעבירה אחת, היינו דמעבירה אחת נולדו שתי הוראות, כגון אכלו רוב והפרישו קרבנותיהם, והורו ב"ד שחלב מותר ושחטו הקרבנות בחוץ. והוי שתי הוראות, דחלב מותר. וממילא אין איסור לשוחטן בחוץ, והכל עבירה אחת, מהו שיצטרפו. ומסיק אין תימר מצטרפין חייב אחת, ואין תימר אין מצטרפין חייב שתים, הוריה בהורי' מהו שיצטרפו, היך עבידא, שהורו תחלה בחלב של ימין והחליפו והורו היתר בשל שמאל, ואכלו רוב בראשונה ורוב בשני', ע"ד דר"מ דלא אזיל בתר ידיעה מצטרפין, ואין חייבין אלא אחת. ע"ד דר"ש דאזיל בתר ידיעה הידיעה מחלקת, וחייבין שתים. אכלו מיעוט בראשונה ומיעוט בשניה ע"ד דר"מ דאין ידיעה מחלקת חייבין. ע"ד דר"ש דידיעה מחלקת פטורים, כיון דאין מצטרפין ליכא רובא. וזה ברור לפענ"ד. ומדלא קמיבעי ליה בחד מין חלב גופא, וכהא דמיבעי' ליה בש"ס דילן נרא' סייעת' למש"כ לעיל דכי חזרו והורו להתירא בטלה חזרתן הראשונה, ולכ"ע חד הוראה היא, ואפי' ר"ש מודה בה. ולגמרי בתרי איסורי נמי לא מיבעי ליה, משום דפשיט' ליה דאין מצטרפין, ודו"ק היטב.
תוס' בד"ה אלא כי תיבעי לך כו' צ"ע אי הוי מצי למיבעי נמי למ"ד ב"ד מייתי, אם מתו מיעוט צבור הראשונים ולא נודע כ"א אל אלו החיים כו'. דבריהם ז"ל אינן מובנין דלר"ש הא אמרינן לעיל דפטורים במרובין ונתמעטו כי נודע להם לאחר שנתמעטו. ובין הב"ד ובין צבור פטורים. דהא לר"ש הב"ד והצבור מביאין, ולרבנן פשיטא לן דאפילו נתמעטו חייבין. וצ"ל דהיינו דוקא היכא דבשעת החטא היו כולם קיימין. אבל הכא דמתו הראשונים קודם שחטאו השניים אם כן למ"ד צבור מייתי פשיטא דפטורין, כיון דלא היו רוב צבור בשעת החטא בבת אחת. אבל למ"ד ב"ד מייתי מספקא להו, כיון דמ"מ על פיהם עשו רוב צבור שלא כדת. ולי נראה דגם זה פשיטא דב"ד נמי פטורים, דאל"כ לר"ש במרובין ונתמעטו אמאי הב"ד פטורין אפילו כי נודע להם בשעה שנתמעטו, הא כבר עשו רובן על פיהם שלא כדת. אלא ודאי בעינן שיהיה רוב צבור או בשעת החטא לרבנן או בשעת ידיעה לר"ש, בין למ"ד ב"ד מייתי בין למ"ד צבור מייתי, וק"ל:
דף ג ע"ב
גמ' אמר ר"י נכנסו מאה עד שיורו כולן, ומסיק טעמיה מדכתיב כל עדת דמיותר הוא, דבלא"ה קיי"ל בכל התורה דלא הוי הוראה אלא ע"פ רובן של סנהדרין. ומדכתב רחמנא כל ש"מ דבעינן שיורו כולן, ולא אזלינן הכא בתר רובא, והואיל וכך אפילו מאה שנכנסו אין חייבין עד שיורו כולן. ומשמע מסוגיין דלר"י בעינן שיורו כולן להתיר בפירוש, או ע"י הרכנת הראש. אבל אם שתק אחד מהם לאו הוראה היא, והיינו כפשטיה דקרא דצריך שישגו כולם, אבל אם אחד שותק ולא הודה לדעתם לא הוי כל העדה בשגגה. ופריך ממתניתין דריש מכילתין וממתניתין דלקמן דמשמע דסגי שיורו רובן, והמיעוט אפילו בשתיקה, ומשני דהתם איירי שהרכין בראשו. ויש לדקדק אכתי תיקשי במתניתין דלקמן (ד' ע"ב) מאי דתנן דוקא באמר להם טועים אתם, והא אפילו בשתיקה לחוד נמי לאו הוראה היא. ואפ"ל דלקמן הכי פירושא, דהיכא דאמר להם טועים אתם אפילו הרכין בראשו אחר כך לאו הוראה היא. אבל היכא דלא אמר להם טועים אתם אם הרכין בראשו בשעת הוראה הוי הוראה. אבל אי שתיק לא הוי הוראה. משום דבעינן בשעת הוראה להיתר שישגו כולם. וכ"ת מנ"ל דרבי יונתן הכי ס"ל, דלמא ר"י נמי לא אתי למעוטי אלא דלא יאמר אחד טועים אתם וכדתנן במתניתין דלקמן, וכ"ת מאי קמ"ל ר"י מתניתין היא, הא קמ"ל דאפי' מאה שישבו להורות ואחד אומר להם טועים היא הא הוראה היא. וממתני' לא שמעינן אלא אם זה שאומר להם טועים אתם הוא ממספר הע"א. וקמ"ל ר"י דאפי' איכא ע"א המתירין וא' שישב עמהם אמר להם טועים אתם לאו הוראה היא, וי"ל דלישנא דר"י אין חייבין עד שיורו כולם משמע דאליביה צריכין כולן להורות להתיר בפירוש. אבל אם שתק אחד מהם לאו הוראה היא. והיינו משום דמפרש כל עדת ישראל ישגו על שעת הוראה להיתר. ומסיק הש"ס להא דר' יונתן בתיובתא מברייתא דהגוי כולו, אף על גב דכתיב הגוי כולו. מ"מ הוי רובו ככולו. ואלא מאי כל עדת דקאמר רחמנא, דבשלמא בגוי כולו לא קשיא, דצריך למכתב כולו לאשמעי' דאיצטריך רוב צבור ורובו ככולו. אבל הכא כל למה לי, דהא בלא"ה ידעינן דצריך שיהיה רוב בהוראה. ומשני דה"ק אי איכא כולו כו', היינו דצריך שישבו כולם בשעת הוראה. אבל אינו צריך שיורו כולם.
ולפ"ז צריך לדקדק מנ"ל דאי אמר אחד מהן טועין אתם דלאו הוראה היא. ואמאי לא נימא רובו ככולו, כמו בכל הוראות. כיון דכל עדת דרשינן לענין שיהיו כל הסנהדרין יושבין, ולא יחסר אחד מהן. אבל היכא דישבו כולם ליזיל בתר רובא. ומש"כ הפני משה דהיינו טעמא דצריך שיהיו כולם משום שמא יאמר אחד מהם טועים אתם. וש"מ דאם אמר אחד טועים אתם לאו הוראה היא לא נהירא לי. דמידי דהוי אכל מילי דבעינן דוקא סנהדרי גדולה, ולא שיחסר אחד מהן ואפ"ה כי ישבו כולם אזלינן בתר רובא. וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב (פי"ג ה"א) דילפינן להא מלתא דאם אמר אחד טועים אתם לאו הוראה היא מקרא דאם כל עדת ישראל ישגו, שיהיו כולם בשגגה. וכן מבואר בת"כ (ויקרא חטאות פרשתא ד' ה"ד) דאם אמר אחד איני יודע או שאמר טועים אתם לא הוי הוראה, משום דכתיב כל עדת ישראל ישגו. ולפ"ז לא איתותב ר' יונתן אלא במאי דבעי שתפשוט הוראה בכל עדת ישראל. דבעי שיורו כולם. אבל בהא מודים ליה דאם אמר אחד טועים אתם שפיר ילפינן מכל עדת. וא"כ קשה לפ"ז מאי מותבינן עליה מקרא דהגוי כולו דרובו ככולו. הא לדידן נמי תיקשי, דהתם הוי רובו ככולו, והכא לא הוי רובו ככולו. דאם אמר אחד טועים אתם לא הוי הוראה מקרא דכל עדת. וע"כ צריך לחלק דהתם כולו לאו מיותר הוא. וכמ"ש מהרש"א ז"ל ג"כ, והכא כל מיותר. וא"כ לר"י נמי לא תיקשי. ונראה לומר דר"י לא איתותב אלא בהא דאמר אפי' מאה, והיינו מסברא בעלמא, הואיל והקפידה תורה על כל העדה, נגד הכלל דקי"ל בכל התורה רובו ככולו. וא"כ ה"ה במאה שישבו צריך שיורו כולם. ע"ז איתותב, דהא התם נמי כתיב הגוי כולו ואפ"ה רובו ככולו. וה"נ לית לן לאפוקי מכללא. ונהי דמנין של סנהדרין צריך שיהיו כולם בשגגה מדכתיב כל. אבל אם ישבו יותר ממנין סנהדרין בזה אמרינן רובו ככולו ואין האחד מעכב. והיינו הך דמסיק הש"ס דיתורא דכל לא אתי אלא למנין סנהדרין שיהיה בשלימות בשגגה. אלא דלפ"ז בהא דאמר ר"י דשתיקה לאו הוראה היא לא איתותב.
ומדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן שכתב (פי"ג ה"א) דשתיקה דאחד מהן חשיבא הוראה. ויש לומר עוד דהא בהא תליא, דלר"י דבעי שתפשוט ההוראה מכולן בפירוש להתיר ע"כ אפי' מאה שישבו כולן צריכין שיורו. דאל"ה אכתי לא נגמר ההוראה, כיון שיש מהן שותקין. אבל לדידן דלא בעינן שתפשוט הוראה מכולן, ואפי' יש מהן שותקין נמי מהני. תו לא איכפת לן באלו שהן יותר ממנין הסנהדרין. וכיון שיש שבעים ואחד בשגגה הוי הוראה אפי' אם הנוסף על המנין אמר טועים אתם, וכן משמע קצת מהא דלא תנן לקמן במתניתין. דאמר להם טועים אתם תלמיד שהגיע להוראה, משום דלא איכפת לן ביה, כיון דלאו ממנין סנהדרין הוא. וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם ז"ל שלא כתב להאי דינא דמאה שישבו לענין אם אמרו להם טועין אתם. וכן משמע לקמן במתניתין דתני לה דומיא דהיה אחד מהן גר או ממזר, דמסתבר דזה אינו מבטל ההוראה אלא אם הוא במנין הסנהדרין, אבל אם הוא נוסף על המנין ודאי נראה דאינו מבטל ההוראה, כיון דאיכא עדה שלימה זולתו. אלא דהא דתני התם או שלא היה מופלא ב"ד עמהם ע"כ מיירי דהמנין שלם זולתו, וכמו שכתב רש"י ז"ל שם במתניתין. ובאמת גם בזה צ"ע מהא דאית' בתוספתא במכילתין (פ"א ה"ב) פלוגתא דרבי ורבנן בהא דתני התם הורו ב"ד ואחד מהם אינו שם פטורין. רבי אומר אומר אני עד שיהא מופלא שבהן. משמע מזה דפלוגתייהו בחסר אחד מן המנין, דאל"ה מ"ט דת"ק דאמר אם לא היה אחד מהן פטורין, כיון דאיכא אחר במקומו. ורבי מיקל דאפילו חסר אחד הוי הוראה, אם לא כשאין שם מופלא ב"ד. וכן הוא דעת התוס' לקמן במתניתין. אבל מ"מ לא נראה לומר כן כפי גירסת הש"ס בסוגיין אי איכא כולן כו', וכמו שכתב המגיה שם בתוס' (ד' ע"ב ד"ה או). וכן משמע מגופא דמתניתין מדגר או ממזר מבטל הוראה. ואי נימא דחסר אחד מהם אינו מבטל הוראה א"כ יהיה הגר כאלו אינו. אלא ש"מ דצריך שיהיה המנין בשלימות. וכן מוכח מדברי הירושלמי (פ"א ה"ד) דמוקי למתניתין דלקמן דתנן שלא היה מופלא לב"ד כרבי. דלת"ק אפילו חסר אחד מהן שאינו מופלא לאו הוראה היא. ואי נימא דלת"ק לא מבטל אלא בחסר אחד מן המנין אם כן הוי מצי לאוקמי מתניתין אפילו כת"ק. וכגון דאינו חסר מן המנין, אלא ש"מ דלת"ק נמי מבטל בכל גוונא. אלא דעדיין לא הבנתי טעמו של דבר לפ"ז.
ולענין גר או ממזר מצאתי בזה מחלוקת בירושלמי לקמן במתניתין בהלכה ד', רבי חנינא ורבי מינא, חד אמר בתוך שבעים. וחרנא אמר חוץ לשבעים. מאן דאמר חוץ לשבעים ניחא. ומאן דאמר בתוך שבעים. אבל חוץ לשבעים לא. פי' אינו מבטל ההוראה. ומפרש טעמא כיון שאינו ראוי להוראה נעשה כאבן. ואינו נחשב למנין כלל. והא דמשמע דדוקא מי שאינו ראוי להוראה הוא דלא מבטל אם הוא חוץ לשבעים. משום דהרי הוא כאבן, אבל מי שהוא ראוי להוראה שפיר נחשב במנין לבטל ההוראה אפילו אם הוא חוץ לשבעים. ושמעינן מינה דלא כמש"כ לענין אם אמר להם טועין אתם דבעינן נמי שיהיה דוקא תוך שבעים. אבל אין מזה ראיה, דהירושלמי לטעמיה, דמייתי להך מימרא דר"י, והתם מתנו לה בשם רבי תנחום לענין טועין אתם, כדאיתא התם בהלכה ב', רבי אמי בשם רשב"ל מתניתא כגון שמעון בן עזאי יושב לפניהם, והוא כמו אמר מר, דרבי אמי אמר בריש מכילתין דתלמיד שהגיע להוראה כגון שמעון בן עזאי שנחלק עליהם, והוא חייב והצבור פטורין. ע"ז פריך במה אנן קיימין, אם בשסילקן תבטל הורייתן, אם בשסילקו אותו תבטל הורייתו. וגם הוא יפטר. אלא כינן קיימין כשזה עומד בתשובתו. וזה עומד בתשובתו. הורייתן אצלו אינה הוריה, שלא סלקו אותו, והוא עומד בתשובתו, ולהכי חייב. אצל אחרים הורייתן הוריה, שלא סילקן, והם עומדין בתשובתן. ופריך לית הדא פליג' על ר' מנא בר' תנחום, דאמר נכנסו מאה עד שיורו כולם, ואם כן אפילו לא סילקן לאו הוראה היא כיון שהוא חולק עליהם, ואין כאן הוראת כולם. ואמאי אחרים פטורים. ולא ניחא ליה בשינויא דש"ס דילן (ג' ע"ב), כגון שהרכין כו', כיון דלשיטתו לא מיירי בשותק אלא בעומד בתשובתו, ואומר להם טועין אתם. ומשני בשלא נכנס, פי' שלא נכנס לישב עמהם. אלמא דאפילו בטועים אתם ס"ל נמי דכל הנכנס מצטרף לבטל, ופריך עוד אי בשלא נכנס מעכב. וקושיא זו לא הבנתי, דהא תלמיד שלא נכנס ודאי אינו מעכב. וצ"ל דהקושיא קאי על הא דתני ברישא וידע אחד מהן שטעה דע"כ צריך לפרש נמי בשלא נכנס. ואם כן מעכב, כדברי ת"ק בתוספתא. ומשני פתר לה כרבי, דאמר אין לך מעכב אלא מופלא שבב"ד בלחוד. ולפ"ז מחולקין המה ש"ס דילן עם שיטת הירושלמי, לפי שיטת הש"ס דילן מוקמינן רישא דמתניתין בשותקין, ומש"ה הוי אצל אחרים הוראה. ומתניתין דלקמן מיירי באומר להם טועין אתם. ולא הוי הוראה כלל. ולשיטת הירושלמי מתניתין דריש מכילתין נמי מיירי באומר להם טועין אתם, ואפ"ה אצל אחרים הוראה, דמיירי בשלא נכנס עמהם, ומתניתין דלקמן מיירי בשנכנס, דלאו הוראה היא כלל. וזה ברור, ולא הבנתי דברי הפני משה ז"ל שפי' להא דר' אמי אמתניתין דלקמן, ומש"ה דחיק לפרש דמתני' דלקמן לצדדים קתני, כמו שהאריך שם. ודבריו תמוהין למעיין. ואין צורך לכ"ז. כי הדברים ברורים כמ"ש, דכל שיטת הירושלמי ארישא דמתניתין קאי. ודו"ק:
שם, הא אחר פטור כו' מכאן שמעינן דלענין יחיד שעשה בעינן גם כן כל אלו התנאים דבעינן לענין חיוב הפר לב"ד או לצבור. וצריך לעיין מנ"ל הא. כיון דברשות עשה. דהא בכל התורה אזלינן בתר רובא, כדכתיב אחרי רבים להטות. וא"כ אפי' כי אמר אחד טועין אתם למה לא יפטר היחיד כיון דברשות עשה. וכן הבאתי לעיל דברי הירושלמי, דר' יוחנן מפרש לברייתא דכל הוריי' שאין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה. היינו בהורו לעקור כל הגוף. אלמא דלענין הוראת יחיד לפוטרו גם כן בעינן כל דיני הוראה כמו לענין חיוב ב"ד או צבור. ולא עמדתי כעת על טעמו של דבר בבירור. והתוס' בריש מכילתין (ב' ע"א) בד"ה הורוה ב"ד להנשא. כתבו דלפטור את היחיד לא בעינן דוקא סנהדרי גדולה, אלא כל ב"ד שהורו לה להנשא הרי היא פטורה. וקשיא לי טובא, מ"ש האי תנאה דלא בעינן לענין יחיד. ושארי תנאים בעינן. והיה נראה לי דלהכי פטורה היא התם בהוראת כל ב"ד כיון דכבר נתפשטה הוראה זו בכל ישראל הרי היא חשיבא כהוראת ב"ד הגדול. ולפ"ז מצינן לאשכוחי הא דמיבעי לן לעיל בהוראת ב' בתי דינין אפילו בלא מת הב"ד הראשון, כגון בכה"ג, דב"ד הגדול הורו למחצית הצבור דחלב מותר, ועשו על פיהם וחזרו והורו ב"ד אחר לאשה להנשא. ואחר כך חזרו בהן הב"ד הראשון, וגם נודע שבעלה קיים, ונמצא שרוב צבור עשו ע"פ הוראת ב' בתי דינין, מהו שיצטרפו. ודבר פשוט הוא דלענין זה הכל מצטרפין לרוב צבור אנשים ונשים:
שם אמר רב יהודה אמר רב מ"ט דר"ש הואיל וברשות עשה. א"ד כו' אומר היה ר"ש כל הוראה שיצאה ברוב צבור יחיד העושה אותה פטור. נראה לפרש דהני תרי לישני דרב פליגי אליבא דר"ש. ללישנא קמא טעמיה דר"ש הואיל וברשות ב"ד עשה, והוי כיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור. ולאידך לישנא ס"ל לר"ש דיחיד שעשה כו' חייב. והכא פטור משום שיצאה ההוראה ברוב צבור, ולא היה צריך לשאול כלל. וכל יחיד העושה אחר שיצתה ברוב צבור פטור. והיינו דקאמר שלא נתנה הוראה כו'. לאפוקי היכא דכבר נתפשטה ברוב צבור תו אין צריך להוראה. ופטור הוא. ובכלל ציבור יחשב. וכמו שהם פטורים כן גם היחיד פטור. ולפי האי לישנא סברת ר"מ ור"ש הפוכים. ר"מ פוטר יחיד שעשה כו' ור"ש מחייב. ובעושה אחר חזרת ב"ד ר"מ מחייב ור"ש פוטר. ולפ"ז ניחא הא דפריך הש"ס לרב מברייתא דמתחלה גובין להם. והיינו אלישנא בתרא דטעמיה דר"ש מפני שיצאה ההוראה ברוב ציבור. וע"ז פריך כיון דגבו להו הוי ליה הודע. אבל ללישנא קמא דטעמא דר"ש הוא משום יחיד שעשה בהוראת ב"ד לא תיקשי, כיון דעכ"פ עשה ברשות, אלא דמהא דמשני כגון דלא הוי במתא משמע דמתחלה מקשי דהוי ליה ידיעה. ואם כן אפילו ללישנא קמא תיקשי אמאי פטור. כיון דהוי ליה הודע. ומאי פריך לרב, ליפרוך אר"ש גופיה מ"ט. ואפ"ל דהוי ס"ד דטעמיה דר"ש משום דהוי כמזיד. כיון דהוי ליה הודע, ולהכי לא פריך אלא לרב דאמר הואיל וברשות עשה. עכ"פ נראה כמ"ש דהני תרי לישני פליגי. ובהכי א"ש מ"ש התוס' בד"ה כל הוראה שיצתה ברוב צבור. שכתבו למעוטי דאם חטאו חצי צבור וחטא גם הוא חייבים. ולכאורה דבריהם אלו סותרים למש"כ בשבת פ' המצניע (צ"ג ע"א ד"ה ה"ג) דר"ש ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור מהך דאמר ר"ש הכא דחייב. ולפי הנ"ל ניחא, דבשבת כתבו ללישנא קמא, וכאן כתבו ללישנא בתרא. ובזה נראה נמי טעם מחלוקת ר' אלעזר וסומכוס, דר"א מחייב באשם תלוי ומדמי לה לאדם שאכל ספק חלב ספק שומן. והיינו משום דר"א לטעמיה דס"ל ביבמות (צ"ב) יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ולהכי הוי דומיא דאכל ספק חלב ספק שומן. וה"נ ספק הוא אי ברשות ב"ד עשה ופטור או שלא ברשות וחייב. וסומכוס ס"ל דאין טעם לפוטרו אלא מפני שיצתה הוראה ברוב ציבור, וגם הוא נגרר אחר הציבור להפטר מכשבה ולהתכפר ע"י פר, להכי מדמי לה למי שהביא כפרתו ביה"ש, ספק נתכפר או ספק לא נתכפר, וה"נ ספק נתכפר בכלל הציבור ספק לא נתכפר ואין מביא אשם תלוי.
אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן, דהא הוא ז"ל פסק (ה' שגגות פי"ג ה"א) דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, והכא הוא דפטור משום שיצתה הוראה ברוב ציבור. וכמבואר בלשונו בפירוש המשניות (פ"א מ"ב) וזה שעשה בכלל רוב ציבור מה שעשה ע"ש, ואפ"ה פסק (ה' שגגות פי"ד ה"ה) כר"א דחייב באשם תלוי. ובעיקר חיובא של האשם תלוי יש לדקדק לכאורה, הא ר' זירא ס"ל בכריתות (י"ז ע"ב) דבעינן אפשר לברר איסורו והכא אי אפשר לברר. וי"ל דאליבא דר"א קאמר, ור"א לא בעי אפשר לברר איסורו, כדאיתא שם בכריתות דמחייב על כוי אשם תלוי. ומר"ע דמשמע במתניתין דמחייב אשם תלוי נמי לא תיקשי, דר"ע נמי לא בעי אפשר לברר איסורו, כדתנן בפרק דם שחיטה (שם כ"ב ע"ב) דמחייב ר"ע אשם תלוי בספק מעילות, באכל אחד את הראשונה והשני אכל את השניה. וזה חשיב לא אפשר לברר, כדאיתא שם בפרק ספק אכל (שם י"ז ע"ב). וכן צ"ל לרבא דאמר (שם) דהא דבעינן ב' חתיכות משום דכתיב מצות. ולפ"ז נמי צ"ל דר"א ור"ע לטעמייהו דמחייבי אפילו בחתיכה אחת דהכא נמי ליכא מצוות. אבל לטעמיה דרב נחמן דקיימא לן כוותיה דבעינן איקבע איסורא יש לדון בדינא דמתניתין אי חשיב איקבע איסורא אי לא. אי נימא כיון דוודאי חלב אכל חשיב איקבע איסורא, או דילמא כיון דאי ברשות (אבל) [אכל] פטור גם זה לא חשיב איקבע איסורא, דהא איכא נמי צד היתר. ומסתברא דזה חשיב איקבע איסורא, משום דר"ע משמע דס"ל דבעינן איקבע איסורא, ואפ"ה מחייב כאן אשם תלוי ביושב בביתו. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל. ועפ"ז א"ש הא דר' זירא לא מפרש אלא מלתא דר"א, ולא מפרש מלתיה דסומכוס. משום דלסומכוס אפילו הוי דומיא דספק אכל חלב כו' אינו חייב אשם תלוי. כיון דא"א לברר. ורבי יוסי בר' אבין ס"ל כהלכתא דהטעם משים איקבע איסורא. להכי איצטריך ליתן טעם לדברי סומכוס דמש"ה פטור משום דצד הפטור קרוב יותר. כיון דלא אשכח אינש למישייליה. ודו"ק היטב:
דף ד ע"א
למה הדבר דומה כו' ספק מבעוד יום נתכפר כו' ספק משחשיכה כו' פרש"י ז"ל דהיינו משום דביה"ש לית ביה צד חיוב מעליא. דליכא למימר שמא משחשיכה נתכפר, דהרי ביה"ש כהרף עין כו'. עיין מהרש"א ז"ל שכתב דבין יממא לליליא לא טעו אינשי. ולא מספקא ליה אלא ספק מבעוד יום ספק ביה"ש. וקשה דהא בכה"ג איכא ס"ס לפטורא. ספק מבעוד יום. ואפילו את"ל ביה"ש שמא מן היום. ונהי דכה"ג לא הוי ס"ס גמור מ"מ לישניה דהש"ס לא משמע הכי. וגם על מה שפרש"י ז"ל דהמשל הוא כי היכי דבספק מבעוד יום כו' הצד פטור עדיף ה"נ הכא. קשה לי, דמשמע דלרבי יהודה דיש שיעור לביה"ש. ואיכא נמי צד חיוב מעליא הוא חייב באשם תלוי. וזה לא שמענו. וכן בשאר ספק שאירע בכפרתו אטו יתחייב אחר כך להביא אשם תלוי, זה ודאי אינו. ונראה לפרש דר"ז בא ליתן טעם בהא דר"א מדמי לה לספק חלב כו' אף על פי שעשה ברשות, והיה לנו לומר דיגרר אחר הצבור להתכפר בכפרתן. לזה קאמר לא מיבעי כו', וכיון דאי הוי שאיל הוי אמרין ליה מש"ה דיינינן לספק מצד עצמו, וחייב באשם תלוי. וסומכוס ס"ל דהוי כספק נתכפר, והיינו משום דלא אשכח אינש דלישייליה. להכי הספק הוא אם נתכפר בכלל הציבור או לא. ומש"ה פטור מאשם תלוי, כמו כל ספק בכפרה. והיינו דאמר סומכוס תלוי, היינו דתלויה כפרתו, ולא נודע אם נתכפר אם לא. ודו"ק:
לאדם שהביא כפרתו כו', עיין תוס' ז"ל (ד"ה להביא) שהקשו מהא דבתוספתא משמע דפסולין. ותירצו דהכא נמי איירי במחוסרי כפרה בע"פ. ולא משמע כן, דמה ענין אשם תלוי אצל מחוסרי כפרה. אבל כבר האריכו בזה בתוס' בכמה דוכתי דקודם התמיד של שחר ואחר התמיד של בין הערבים אינו אלא למצוה. ועיין במנחות פרק התכלת (מ"ט ע"ב). וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל (עיין משל"מ ה' תומ"ס פ"א ה"ג). וצ"ע מכאן על שיטת ר"ת בזבחים דף נ"ו (ע"א ד"ה מנין) דהא דדם נפסל בשקיעת החמה הוא תחלת שקיעה. וכבר מפורש שיטתו בכמה דוכתי דביה"ש הוא סוף שקיעה, וא"כ בלא"ה כי הביא כפרתו ביה"ש כבר נפסל הקרבן ע"י שקיעה. ואין כאן ספק. וצ"ע:
ונעלם דבר ולא כל הגוף. ומסיק דילפינן ודרשינן ונעלם מדבר מקצת דבר. והקשו בתוס' (ד"ה קרי ביה) בד"ה קרי ביה מנ"ל למדרש הכי, דלמא דבר דווקא, כמו גבי עדות דמצינן נמי למידרש יקום מדבר, ואפ"ה לא דרשינן הכי, אלא דבר שלם משמע. וה"נ מנ"ל למדרש הכי. ותירצו דא"כ למה לי כלל האי דבר, הא כבר כתיב מכל מצות ה', דמשמע מצוה שלימה. למאי הלכתא כתיב דבר, ש"מ למדרש ונעלם מדבר בביטול מקצת. והקשו עוד דלמא אתרווייהו חייב רחמנא, בעקירת כל הגוף ובביטול מקצת, ויתקיימו שני המקראות, כמו גבי נביא המדיח בעבודת כוכבים דמרבינן שניהם. ותי' דדוקא התם איצטריך לרבות שניהם, משום דמצינו בשאר מצות דמיעטה התור' ביטל מקצת. מש"ה איצטריך לפרש בעבודת כוכבי' דבתרווייהו חייב. אבל הכא אי בתרווייהו חייבים לכתוב רחמנא סתמ', ולא לכתוב לא דבר ולא מצות, וממילא נאמר דחייבין בכל גווני, ומדכתב רחמנא ונעלם מדבר ש"מ למעוטי דאין חייבין אלא על ביטול מקצת, ולהכי איצטריך תרווייהו דבר ומצות, דאי לא כתב אלא חד הוי דרשינן לכל הגוף דוקא והשתא דכתיב תרתי ש"מ דאין חייבין אלא על ביטול מקצת. ולא הבנתי מש"כ בסוף דבריהם. אבל איפכא ליכא למימר דתניא בת"כ כתיב הכא מכל מצות כו', ולא ידענא מאי קשיא להו, איפכא לא מצינן למימר, דא"כ לא לכתוב אלא חד קרא, או דבר או מצות. ודברי הת"כ שהביאו לא מצאתי כעת זה הלשון בת"כ.
ולפענ"ד נראה לומר דהכ' איכא למימר דדוקא בעקירת כל הגוף חייביה רחמנ' משום דעקרו כל הגוף. וכן איכא למימר איפכ' דדוק' בביטול מקצת חייבה רחמנ', משום דזה הוראה היא. אבל עקירת כל הגוף זיל קרי בי רב הוא. ומש"ה ליכא למילף חדא מחבריה. ואי כתב רחמנא דבר ה"א דדוק' בעקירת כל הגוף חייבין, וכן השתא דכתב רחמנא ונעלם מדבר בביטול מקצת תו לא מצינן למילף מינה עקירת כל הגוף, דזיל קרי בי רב הוא. אבל גבי נביא המדיח שפיר יש למילף עקירת כל הגוף מכ"ש מביטול מקצת. אלא דהתוס' לשיטת' לא מצו לפרש הכי. דלשיטתם תרווייהו כתיב עקירת כל הגוף מכל מצות. וביטול מקצת מונעלם דבר. ואימא תרווייהו לחיובא. וכבר הרגישו התוס' ז"ל (ד"ה בדבר) למה לי קרא למעוטי עקירת כל הגוף, הא הוי דבר שהצדוקין מודין בה. ולא אשכחו אלא בתו מאנוסתו ואם חמותו. ואכתי קשה למה לי גז"ש בע"א לקמן דאינו חייב על עקירת כל הגוף, תיפוק ליה דהוי דבר שהצדוקין מודים בו.
ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דהא דשמואל דאמר אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו אתי לפרושי הא דממעטינן עקירת כל הגוף. וגלי שמואל הטעם משום דכל דבר המפורש בתורה לאו הוראה היא אלא טעות. ולא הוי הוראה אלא בדבר שאינו מפורש בתורה. וכל שמפורש בתורה נקרא עקירת כל הגוף. אף על פי דלא עקרו כל המצוה, כמו הוצאה בשבת או השתחוואה בע"א. כיון דגוף ההוצאה וההשתחוואה נאמר בתורה הרי זו עקירת הגוף. וביטול מקצת נקרא אם הורו בדבר היוצא ממדרש חכמים, כמו דם הלב והשתחואה שאינה בפישוט ידים ורגלים. וכן מושיט וזורק בשבת, דלא נאמר בפירוש בתורה לאיסורא. ולפ"ז יש לומר אם הורו בבתו מאנוסתו להתירא הוי הוראה כיון דאין זה מפורש בתורה. אבל התוס' ז"ל לא כתבו כן, שכתבו דהא דאיצטריך ונעלם דבר כו' לבתו מאנוסתו, דאע"פ שאין הצדוקין מודים בה מ"מ עקירת כל הגוף היא. וקשה לי על דבריהם ז"ל דהא אמרינן בהדיא בפ' הנחנקין (סנהדרין פ"ז ע"ב) גבי זקן ממרא. דאם הורה בבתו מאנוסתו חייב, אלמא דלא חשיבא עקירת כל הגוף, והוראת ב"ד ילפינן מזקן ממרא. ובאמת יפלא בעיני מדוע יחשב בתו מאנוסתו עקירת כל הגוף, כיון דמודו דבתו אסור, ומאנוסתו הורו להיתר. וזה ממש כמו שהורו דחלב הקיבה מותר. ובאם חמותו ואם חמיו שפיר יש לומר כדבריהם דחשיב עקירת כל הגוף. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל מספקא לי גם בזה, כיון דאינו מפורש בתורה. אלא דלא יתיישב לפ"ז הא דבעי רב יוסף אין חרישה בשבת מהו. והשת' ממ"נ, אי חרישה מפורש בתורה פשיט' דהוי עקירת כל הגוף כמו הוצאה, דלאו הוראה היא. ואי אינה מפורשת בתורה א"כ פשיט' דהוראה היא, אלא ש"מ דאפי' אינה מפורשת בתורה כל שהיא עקירת כל הגוף לאו הוראה היא. ושפיר קמיבעי ליה לרב יוסף (להלן ע"ב) אי מלאכה אחת חשיבא עקירת כל הגוף. אבל הרמב"ם ז"ל פסק (ה' שגגות פי"ד ה"ב) דאם הורו על אחת מאבות מלאכות לאו עקירת כל הגוף היא. והקשו מפרשי דבריו ז"ל דהא בעיא היא ולא איפשיטא. ע"כ נראה לומר איפכא, דרב יוסף לא מיבעי ליה אלא בחרישה, משום דמפורש בתורה, וכמ"ד בחריש ובקציר אשבת קאי. וכדאמרי' לקמן בבעיא דר' זירא. ומיבעי ליה גם בדבר המפורש בתורה אי בעינן דווק' עקירת כל הגוף, או עקירת מלאכה אחת הוי כעקירת כל הגוף. ולא איפשיטא, ומ"מ כבר איפשיטא האי מימרא ממימר' דשמואל דכל דבר שהצדוקין מודים בה הוי כעקירת כל הגוף, אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתיה, שכתב בריש הלכות שביעית דבחריש ובקציר אשביעית קאי. להכי כתב סתמ' דאם הורו בשאר אבות מלאכות חשיבא הוראה, כיון דאינן מפורשין בתורה. אלא ממשכן ילפינן לה.
אלא דאכתי צ"ע אמאי לא הוציא מן הכלל הבערה, דהיא נמי מפורשת בתורה. שנאמר לא תבערו כו'. וכ"ת כיון דלא נאמר אלא ל"ת לאו מפורש היא. הא בהוצאה נמי לא נאמר אלא ל"ת אל יצא איש ממקומו. וגרסא זו נראה יותר מהגירסא דגרסינן קרא דלא תוציאו משא מבתיכם. דדברי קבלה הם. וע' בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ותראה שכן הוא הדברים לדעתו כמ"ש, דשמואל מפרש למתני' דזה נקרא עקירת הגוף דבר שמפורש בתורה. אלא דזה קשה קצת לומר דחרישה חשיבא יש סמך בתורה, כיון דאיכ' פלוגת' דתנאי בזה. ובירושלמי (פ"א ה"ג) נמי הקשו על מתני' ולא נמצאת עוקר כל הוצאה, או כל דין שומרת יום, ומשני בהוצאה שהורו כגרוגרות מותר. ומסיק נמי שם דאם הורו להתיר היום לאו עקירת כל הגוף הוא. וי"ל נמי דלא פריך בירושלמי אלא אהוצאה דכתיבא בהדיא, אבל מלאכה אחרת דלא כתיבא היא ביטול מקצת. וכן נראה מדברי התוספת' (הוריות פ"א ה"ה) דאיתא התם, לא שהורו שחלב מותר, אלא יש חלב בתורה, אבל אינו אסור אלא הקרב לשלמים, דאיסור חלב נאמר בענינא דקדשים. וכן איסור דם ופיגול. והרי זה עוקר כל הגוף איסור חלב מחולין. ואי נימא דמלאכה אחת חשיבא עקירת הגוף ה"נ היתר חלב חולין ליחשיב עקירת כל הגוף. אלא ש"מ דהכל תלוי בדבר הכתו' בתורה, וכשמואל דמפרש למתני' בהאי טעמ'. אלא דבחלב נראה מל' הרמב"ם ז"ל דלא הוי הוראה אלא בחלב הקבה, וכחד נוסח' בש"ס דילן לעיל דף ג' ע"א. וגם זה לא נעלם ממני שיש לחלק בין חלב חולין למלאכה אחת בשבת, דהתם קיימו במקצת איסור חלב. ובשבת כל מלאכה איסור בפ"ע הוא. אבל מ"מ העיקר כמו שכתבתי. וע' בת"כ (ויקרא חטאות פרשתא ד' ה"ח) דגרסינן התם אבל המוציא מרשות לרשות והמוציא מרה"י לר"ה פטור. ונראה דזה היה נמי גירסת הירושלמי, וכמו שהגיה בעל פני משה. ולא נמצא עוקר הושטה. ואמר ר' שמואל בר' בא כשאמרו אמה אחת מותר' ב' אמות אסורו'. ע"ש:
דף ד ע"ב
במאי טעו בהדין קרא כו' בזמן דאיכ' חרישה איכא שבת, ובזמן דליכא חרישה כו', ק"ק לפי מאי דדרשי בחריש ובקציר אשבת א"כ ליכא קרא לאסור שביעית בחרישה. והכי קיי"ל דאין לוקין על החרישה רק איסור דאוריית' איכא מקרא דבחריש ובקציר. וכיון דטעו ודרשי אשבת א"כ לא אסירא חריש' בשביעית כלל. וי"ל דקצירה ודאי אסירא בשביעית, וקטעו בקציר. ויש ליישב עוד בכמה אנפי וק"ל. וע' בטעם המלך בהל' שביעית שהביא גירסת הרא"ש ז"ל אין חרישה בשבת בשביעית. ולא הבנתי גרס' זו, דהא בעינן שיורו לעשות, והכא א"א, דהא איכא איסור' מחמת שביעית. ותוספת הרא"ש אין נמצאין בגבולינו לעיין בו (עיין תוס' הרא"ש על הגליון):
לביטול מקצת ולקיום מקצת. ר"ש פוטר. ע' בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' יסודי התורה. ומבואר מדבריו ז"ל שם דלעיקר הדין אינו דומה ביטול מקצת של נביא השקר לביטול מקצת של הוראה. דבהוראה הוי ביטול מקצת כל שהורו בדבר שאין מפורש בתורה, כמו דם הלב וחלב הקיבה, או איזה מלאכה מותר בשבת. משום דיש לתלות דבר זה כהוראה. אבל לענין נביא השקר אפילו נתנבא בשם ה' להתיר כה"ג הרי הוא חייב. דנביא אינו יכול לעקור דבר מן התורה לעולם, בין מתורה שבכתב בין מתורה שבע"פ. דמצות התורה אינן זמניות, שיבוא השינוי בהן. והא דפטור לביטול מקצת היינו דווקא אם אמר להתיר האיסור לפי שעה ולצורך שעה, בזה אנו יכולין לסמוך על הנביא, משום דכזה אפשר שיתנבא בשם ה' באמת להתיר דבר לצורך שעה כדי לקדש שמו. כמו מעשה אליהו בהר הכרמל. ועכ"פ שפיר ילפינן מינה לענין הוראה דאין שבת בשביעית חשיבא ביטול מקצת וקיום מקצת, כי היכ' דמצינו לענין נביא דקרו לה ביטול מקצת וקיום מקצת. אף דלדברי הרמב"ם ז"ל יש לחלק, דהתם קרינן לה שפיר ביטול מקצת, כיון דאינו מתיר אלא לפי שעה. אבל אין שבת בשביעית דהוראה עולמית היא בכל שביעית. אלא דמ"מ שפיר שמעינן דלפי שעה לא חשיב עוקר כל הגוף. וע' בלח"מ שם:
תוס' בד"ה בעי רב יוסף כו', יש חסרון בדבריהם, וצ"ל אבל קשה דחרישה כו'.
וראיתי בפני משה בריש מכילתין על הא דאמר שמואל התם והן שהורו מותר, שכתב להוכיח מהא דתנן במתניתין (ג' ע"ב) אבל אמרו שומרת יום כנגד יום פטור דהוי הוראה, אלמא דאין צריך שיורו דווקא להיתר, אבל אפי' הורו פטור הוי הוראה, ובמחילת כ"ת נשמט ממנו לשון הרמב"ם ז"ל ששינה לשון המשנה, וכתב במקום פטור לשון מותר, והיינו דמתני' נמי פטור ומותר קתני. ואיידי דתני בנדה עצמה חייב תנא הכא פטור. אבל באמת פטור ומותר קתני.
ומהא דמיבעיא ליה לרב יוסף בהוראת חרישה בשבת. יש קצת ראיה ג"כ למה שכתבו התוספ' בריש שבת (ו' ע"ב ד"ה הא קמ"ל), דהא דאמר איסי בן יהודא דאינו חייב על אחת מהן היינו סקילה. אבל כרת וחטאת חייב אכולהו. דאל"ה אלא כרת נמי ליכא, א"כ אין לחייב הוראת ב"ד ע"ז, משום דדלמא ליכא כרת על מלאכה זו וק"ל:
משנה, הורו ב"ד וידע אח' מהן כו' כבר כתבתי לעיל ביאור המשנה, וע' לשון רש"י בד"ה או שלא היה מופלא כו', ואיכא למימר נצטרך אח' מהן לצאת לדרך ומינו אחר במקומו. ואינו מובן למה הוצרך לזה. וע' בלח"מ (ה' שגגות פי"ג ה"א) שכתב לפרש מה דקשיא ליה לרש"י ז"ל (ד"ה או זקן) מפני מה אין ראוי להוראה. משום דגרסתו דחדא קתני זקן שאין ראוי לבנים. ע"ש. ובדבור שלפניו נראה דגירסת רש"י נמי זקן או שאין ראוי לבנים. ונראה דקושית רש"י היא מפני מה אינו ראוי להוראה, כיון דפסול זקן ושאין לו בנים אינו אלא משום שהוא אכזרי, והיינו בדיני נפשות. אבל לענין הוראה מפני מה אינו ראוי להורות באיסור והיתר. וגר וממזר שאני דפסולין בגופן. וכן מצינו בזקן ושאין לו בני' דראויין להוראת דבר שאין צריך רחמנות, כמו במסית כדאית' שם בסנהדרין (ל"ו ע"ב):
גמ' או שלא היה כו', מנלן, אמר רב ששת כו' ובירושלמי (פ"א ה"ד) יליף לה מדכתי' מעיני העדה, מי שהוא להם לעינים. היינו מופלא שבב"ד, דבעינן שנעלם דבר ממנו. ודברי הירושלמי אלו נשמטו מעין רואה של הלח"מ ז"ל (ה' שגגות פי"ג ה"א) שתמה על הרמב"ם ז"ל שכתב ומנין שעד שיהיו כולם ראוין להוראה, שנאמר ואם מעיני העדה עד שיהיה להם כעינים. ולהלן הוא אומר ושפטו העדה, מה להלן כו', ותמה הלח"מ למה הביא דרשה זו דעד שיהיה להם כעינים. ע"ש מה שכתב ליישב בדוחק. ופשוט הוא דכוונת הרמב"ם ז"ל לדברי הירושלמי, למילף מינה דצריך שיהיה מופלא שבב"ד שם. ואף ע"פ שבש"ס דילן לא ילפינן מהא, מ"מ דרכו של הרמב"ם ז"ל להביא דרשת הירושלמי היותר פשוטה, וק"ל:
משנה הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן כו', קודם שנבאר דברי הרמב"ם ז"ל הצריכין עיון בזה צריך לבאר תחלה מחלוקת ר"מ ור"י ור"ש דמתני' לפי פרש"י ז"ל, ופשטיה דסוגיא. וממילא יבואר דבריו ז"ל בס"ד. והשי"ת יאיר עינינו.
הנה ברישא דמתני' תנן אם עשו כל הקהל או רובו, היינו רוב י"ב שבטים. בזה ס"ל לר"מ דאין מביאין אלא פר אחד, מפני שב"ד לבד מביאין. ור"י ס"ל דהצבור מביאין, וכל שבט איקרי קהל. מש"ה מביאין י"ב פרים. ור"ש סבירא ליה דהבית דין ג"כ חייבין, וא"כ מביאין י"ג פרים, י"ב פרים לצבור (דאיהו נמי ס"ל שבט אחד איקרי קהל) ופר לב"ד. ובתר הכי תנא בבא אחריתי אם עשו ז' שבטים או רובן, והוי נמי רוב ישראל, כמו שפרש"י ז"ל. לר"מ חייבין ב"ד בפר, כיון דאיכ' רובא בשבטים ורוב ישראל. אבל אם חסר אחד מהן, היינו דהוי רוב שבטים אבל לא רוב ישראל, או רוב ישראל ולא רוב שבטים פטורין. ור"י ס"ל בהא נמי כיון דאיכ' רובא נגררין כל השבטים אחריהן, וחייבין להביא י"ב פרים. ור"ש לית ליה גרירה, ואין מביאין אלא ז' פרים ופר לב"ד. ואם לא עשה אלא שבט אחד בלבד בהוראת ב"ד הגדול לא נתבאר במתני' בהדיא מה דינו לר"י ור"ש. אבל שמעינן לה אליבא דר"י דחייבין מאידך בבא דשבט אח' בהוראת בית דינו חייבין לר"י, וכ"ש בהוראת ב"ד הגדול. ובברייתא קאמר ר"י בהדיא חטאו שני שבטים מביאין ב' פרים, חטאו שלשה מביאין ג' פרים. ומפרשינן בגמ' טעמא דלר"י אייתר ליה תרי קהלא, חד לחייב על כל קהל וקהל וחד לגרירה. ולר"ש לא אייתר אלא חד קהל לחייב על כל קהל וקהל, וגרירא לית ליה. ואכתי לא שמעינן דין גרירא לר"י אם לא עשו אלא שבט אחד. ומיבעי לן האי מלת' בגמ' אליבא דר"י, ואיפשיט' דלר"י נמי אית לי' גרירא בזה ג"כ. וכיון שעשה שבט מחוייבין כל הי"ב שבטים להביא י"ב פרים. ולפ"ז לר"י שבט אח' לבד הוי דינו כרוב ישראל. והיינו כיון דאיתרבי לחייב על כל קהל וקהל ממילא שמעינן דשבט אחד לחוד נמי בר חיובא הוא, וכי איתרבי תו דין גרירא ממילא איתרבו שיגררו אפי' אחר שבט אח' לבד. ולר"ש לא מצינו מפורש אלא בז' שבטים שחטאו חייבין להביא ז' פרים, משום דהוי רובא, אבל שבט אח' שעשה לא שמעינן אליביה אם הם עצמן מביאין, משום דשמא לא איתרבי אליביה לחייב על כל קהל וקהל אלא אם רוב שבטים עשו. כמו שנאמר כי לכל העם בשגגה. ומיבעי לן בגמ' אליבא, ואיפשיטא דבזה ס"ל כר"י דשבט אח' נמי חייב אם עשו בהוראת ב"ד הגדול. אלא דאכתי אין דעתו שוה לגמרי עם ר"י גם בזה לשיטת רש"י ז"ל. דלר"י בכל גוונא צריכין להביא לפי מספר השבטים שעשו. ולר"ש אין מביאין לכל שבט ושבט אלא אם עשו ז' שבטים דהוי רובא. אבל אם לא חטאו אלא ששה אין מביאין כולן אלא פר אח', כמו שבט א'. ומוכרח לומר כן מבריית' דמה הן מביאין, דלא מיתוקמא אלא בהכי. והתוס' ז"ל (ה' ע"ב ד"ה כגון) תמהו ע"ז דהיכן מצינו מחלוקת זו בין ר"ש ור"י ולקמן יבואר עוד מזה.
והנה לר"י לשיטת רש"י ז"ל דאפי' אחר שבט א' נגררין כל הקהל. א"כ הא דאמר ר"י בבריית' חטאו שנים מביאין ב' חטאו ג' מביאין ג' למאי נפקא מינה קאמר האי חושבנא. הא אפי' ע"י שבט א' כל השבטי' מביאין, וצ"ל דקאי אהוראת בית דינו.
והא דבמתני' משמע דר"מ בעי תרתי רובא. רוב שבטים ורוב ישראל. איתמר בבריית' פלוגת' ע"ז. דרשב"א אומר משמו דחד רובא סגי. או רוב שבטים או רוב ישראל. ובאמת צריך להבין טעמו של ר"מ במתני' דבעי תרי רובא. כיון דאליביה שבטים לא רמיזא הכא. וסתמא נאמר כי לכל העם בשגגה, היינו רוב ישראל. ומנ"ל דבעינן נמי רוב שבטים. וצ"ל דמסברא קאמר הכי דלא חשיב רוב קהל אלא אי איכא גם רוב שבטים. תדע דלרשב"א נמי דווק' חטאו ששה שבטים והן רובו של קהל חייבין. אבל מיעוט שבטים אפי' הן רובו של קהל אין מביאין, דאלת"ה, אלא לאו דוקא ששה, א"כ למה הוצרך לאוקמי בריית' דמה הן מביאין כו' בחטאו ששה שבטים. דקשיא ע"ז מ"ט דר"ש, וכמו שהקשו התוס' (שם) לוקים בחטא שבט אחד והוא רובו של קהל. אלא ודאי גם רשב"א לא קאמר אלא בחטאו ששה שבטים דוק', ומספקא ליה ג"כ בהא דאמר או חטאו ז' אף על פי שאינו רובו של קהל אי דוק' קאמר שאינו רובו, אבל מחצה בעי, כמו בשבטים, או דלמא אפי' הוי מיעוט הקהל חייבין. ומצאתי בירושלמי (פ"א ה"ז) מפורש דתרווייהו דוק', רוב קהל ומחצית שבטים. או רוב שבטים ומחצית קהל. זו היא שיטת רש"י ז"ל ומאי דקשיא (ליה) [לי] לשיטתו הא דאמרי' לקמן (ו' ע"א) בשלמ' לר"י משכחת לה שנים עשר פרים כגון שחטאו י"ב שבטים, או ז' שבטים ואינך ע"י גרירה, ולמה ליה ז' שבטים, אפי' אחר שבט אח' נגררין אליב' דר"י. ועוד קשה ר"י מאי עביד ליה בקרא דכל העם בשגגה, כיון דאליביה לא בעינן רובא דכל ישראל, וברוב שבט אח' סגי. ועוד קשה קצת הא דאמר רב אסי לעיל (ג' ע"א), ובהורא' הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל. ולשיטת רש"י ז"ל ע"כ כר"מ אתיא. ואנן קיי"ל ר"מ ור"י הלכה כר' יהודה.
ונראה דמטעם זה לקח לו הרמב"ם ז"ל דרך אחרת בסוגיין, שכ' בפי' המשניות (פ"א מ"ד) ובחבורו (ה' שגגות פי"ב ה"א) דהא דאמר ר' יהודה דכל ישראל נגררין אחר שבט אח' היינו אם השבט הוא רוב ישראל דוק'. ולפ"ז פלוגתייהו במתני' הכי הוא, דר"מ בעי דוקא רוב ישראל ורוב שבטים, והכי דווקא הוא דאיקרי קהל. ור"י ס"ל דשבט אח' נמי איקרי קהל היכא דהוא רוב ישראל. אבל שבט אח' בלא רוב ישראל אפי' לר"י אין הצבור נגררין אחריהן. ולא עוד אלא נראה דאף הן עצמן אין מביאין, כיון דהוי מיעוט'. וכן נראה מדבריו ז"ל בחיבורו דפסק כר"י, ולא כתב לחייב אלא ברוב שבטים אפי' מיעוט ישראל, או רוב ישראל ואפי' שבט אחד. אבל שבט אחד והוא מיעוט ישראל משמע דפטור לגמרי, אלא דלפ"ז הא דשבט אחד חייב לר"י בהוראת בית דינו ע"כ ג"כ דוקא אי הוי רוב ישראל. דאל"כ יקשה השתא ע"י הוראת ב"ד חייבין אפי' הוי מיעוטא. כ"ש ע"י הוראת ב"ד הגדול. אלא ודאי גם בזה בעינן שיהיה רוב ישראל. וא"כ איך יפרש הא דתניא אליבא דר"י חטאו ב' מביאין ב' פרים. ואמאי, כיון דע"כ ליכא בחד שבט רוב ישראל א"כ אמאי הן חייבין, דלא מסתבר לומר שיצטרפו שני שבטי' לרוב ע"פ הוראת בית דינם. ולפי הנ"ל הא דפשטינן לקמן לר"ש דשבט אח' מייתי היינו נמי דוקא אם הוא רוב ישראל. וכן משמע קצת בלשונו ז"ל בפי' המשניות, שכתב שם ויראה שאף ע"פ שלא בא בזה מקרא שכשיהיה השבט ההוא רוב קהל שעשו בהוראת ב"ד הגדול שב"ד לבדם מביאין פר, והיינו לר"ש, אלא שאין מדוקדק לשון ב"ד הגדול לבדם, הא אותו השבט נמי חייב. ויש לי עוד לדקדק בלשונו ז"ל שם בפי' המשנה. אלא שלא רציתי להאריך.
ויש להביא ראיה עוד לשיטת הרמב"ם ז"ל מהא דאמרי' לעיל דף ג' (ע"א). ואיבעית אימא בשבט שעשה בהוראת בית דינו קמיפלגי. ומאן חכמים ר"י. דקשה לכאורה הא דתני ר"מ פוטר, ומאי אריא בהוראת בית דינו, אפי' בהוראת ב"ד הגדול נמי פליג ר"מ, כיון דליכ' אלא שבט אחד. אבל לפי הנ"ל דמיירי שאותו השבט הוי רוב ישראל יש לומר דהא דר"מ פוטר הוא דוקא בהוראת בית דינו, אבל לא בהוראת ב"ד הגדול. והיינו ר"מ אליבא דרשב"א. ולאו דוקא ששה שבטים קאמר, אלא אפי' שבט אחד. וכדמשמע מלישנא דש"ס דילן דמעיני משמע מיעוט'. ובתר הכי מוקי התם בחטאו ששה שבטים, ומאן חכמים רשב"א. וה"ה דהוי מצי למימר מאן חכמים ר"י.
ולפי שיטה זו ניחא נמי תמיהת התוס' (ה' ע"ב ד"ה כגון) בהא דמוקי לקמן בריית' דמה הן מביאין בחטאו ששה כו'. ואמאי לא יביאו ששה פרים לששה שבטים. כיון דס"ל לר"ש דשבט אח' מייתי, ולפי הנ"ל ניחא דע"כ לא קאמר ר"ש דשבט אחד מייתי אלא אי הוי רובו של קהל. ומש"ה ששה שבטים והן רובו של קהל נמי אין מביאין אלא פר אח'. וע"י בכ"מ ובלח"מ ז"ל שלא ביארו כל הצורך בזה.
וראיתי בת"כ (ויקרא חטאות פרשתא ד' הי"ד) דגרסינן התם בדברי ר"י חטאו שנים מביאין ב' פרים חטאו ג' מביאין ג'. ושאר כל השבטים שלא חטאו מביאין ע"י פר, ולפ"ז א"א לפרש דמיירי בהוראת ב"ד של השבט, וא"כ הדק"ל מנינא למה לי. הא אפי' בשבט א' כל השבטי' מביאין, ואי לאו דמיסתפינא הייתי אומר דשבטים שלא חטאו אין מביאין למנין השבטים. אלא כולן מביאין פר אח'. דדוקא אותן השבטים שחטאו כ"א מיקרי קהל, וכל שבט בפ"ע מביא פר. אבל אותן שלא חטאו אין מביאין כולן אלא פר אח'. והכי משמע לישנא דמתני' ובריית', אלא דלקמן (ו' ע"א) לא משמע כן בהא דאמרי' באנשי הגולה שחטאו ז' שבטים ואינך ע"י גרירא, אלמא דגם אותן שלא חטאו מביאין לכל שבט ושבט.