קרן אורה על הוריות· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שני · דף ז ע"ב
אלא אפי' יתבי בחד מקום וקמורו בתרי איסורי כו'. לישנא דאפי' אינו מדוקדק לגירסת התוס' דלאביי הוי חטא בפ"ע אפי' בחד איסור' בתרי מקומות. ולרבא דווקא בתרי איסורי. וא"כ מאי אפי'. ולגירסא אשר לפנינו ניחא, דאביי בעי תרתי, תרי איסורי ותרי מקומות. ולרבא סגי בחדא, בתרי איסורי. אבל מקומות לא גרמי כלל. אלא שכבר כתבתי לעיל דקשה לומר דאביי תרתי בעי, כיון דתרי איסורי הוי למה לי תרי מקומות. אם לא שנאמר כמו שכתבתי לעיל דאביי מוקי לה בשאינן שוין, וא"כ אי בחד מקום הוי יתבי אפי' בתרי איסורי לא הוי הוראה של אח' מהן הוראה. משום דהוי ליה ללמוד, וכנ"ל. אבל העיקר נראה כגירסת התוס' ז"ל:
רש"י בד"ה והן בדם כגון בדם המובלע באברים עכ"ל, וקשה הא דם האברים אין בו כרת. ואין ב"ד חייבין עליו. והרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פי"ג ה"א) כתב באמת דם הלב ומיירי בשל בהמה דאיכ' כרת. אלא דאכתי יש לדקדק דלכאורה הוא דבר שהצדוקים מודי' בו, כיון דהוי דם דאתי מעלמ', והוא דם שהנשמ' יוצאה בו כדאית' בחולין ובכריתות (כ"ב ע"א). ואפילו לשיטת הרי"ף (חולין ל"ט ע"א בדפי הרי"ף) והרמב"ם ז"ל (ה' מאכ"א פ"ו ה"ו) דחיוב כרת הוא בדם דידי' נמי תיקשי כיון דמסברא בעלמ' הוי בכלל דם לענין כרת בלי שום ריבויי א"כ הוי כדבר שהצדוקים מודי' בה. וי"ל דמ"מ אין דין זה פשוט כ"כ, כיון דאיכא דם בלב שאין חייבין עליו כרת. אבל לשון רש"י ז"ל צ"ע. גם מה שכ' רש"י ז"ל לעיל דאמוראי פליגי מאי נינהו כרס הפנימי לא הבנתי, דמה ענין מחלוקת זו לענין חלב המכסה את הקרב, דחלב שעל הקרב הוא שעל המסס ובית הכוסות כדאית' בפ' גיד הנשה (חולין צ"ג ע"א):
בד"ה מה להלן ב"ד כו', ובעבודת כוכבים לא כתיב ב"ד, דכתיב ואם מעיני העדה נעשתה כו', דהיינו מעשה עכ"ל. אין זה מובן, דהא אביי יליף מהא לעיל (ה' ע"ב) בפירקא קמא דהוראה תלוי בב"ד, דנעשתה משמע שע"י הוראתן יעשו הקהל. וע' תוספת בד"ה נאמר כאן מעיני:
שם גמרא משיח בעבודת כוכבים רבי אומר בשגגת מעשה כו' בסנהדרין פ' ד"מ (ס"א ע"ב - ס"ב ע"א) אמר אביי מנא אמינ' דמאהבה ומיראה חייב, מהא דאמר רבי בשגגת מעשה, האי שגגת מעשה ה"ד כו'. אלא לאו מאהבה ומיראה. ופירש"י ז"ל כסבור דמותר לעבוד מאהבה ומיראה. ואין זה העלם דבר, שאין זה מגוף האיסור. ולא חשיב העלם דבר אלא כשנעלם ממנו גוף האיסור, אחת מעבודתיה. ורבא מוקי לה באומר מותר. ופריך אומר מותר היינו העלם דבר, ומשני העלם דבר הוא בקיום מקצת כו', ואומר מות' מיירי בכל הגוף. ויש לדקדק לרבא מאי דייק הש"ס ואלו משיח לא קתני מני רבי היא, הא לרבי נמי אינו חייב אלא (בהעלם דבר) באומר מותר. וי"ל דזה לא נקרא העלם דבר, דאפי' לא היה לו ידיעה כלל מתחלה באיסור נמי שוגג הוא, אבל העלם דבר לא הוי אלא שידע בתחלה ונעלם ממנו. כדאית' בירושלמי בפירק' קמא (ה"א), והוי מצי למימר הכי בסנהדרין, אלא דנקט חד גוונא. ועוד איכ' לאשכוחי כמה גווני, כגון שהורו לו אחרים דמותר הוא, ועפ"ז א"ש נמי הא דילפינן תרי זימני מעיני מעיני לציבור, חדא בעבוד' כוכבי' דאינו חייב על שגגת מעשה. וחדא דאין חייבין על עקירת כל הגוף, משמע דעקירת כל הגוף לחוד ושגגת מעשה לחוד. ולכאורה לרבא כיון דאימעיט שגגת מעשה היינו אומר מותר א"כ ממילא אימעט נמי עקירת כל הגוף, דאל"ה היינו שגגת מעשה. ולפי הנ"ל ניח', דתחלה ממעטינן אומר מותר ע"י עצמן, או שלא ע"י ב"ד הגדול. ואכתי ה"א דע"י ב"ד הגדול חייבין אפי' בעקירת כל הגוף, להכי הדר יליף מעיני מעיני למעט עקירת כל הגוף. ואי קשיא לי הא קשיא לי, מש"כ רש"י ז"ל לאביי דמוקי לה מאהבה ומיראה ובאומר מותר דזה לא חשיב העלם דבר, מפני שאינו מגוף האיסור, ולא זכיתי להבין טעמו של דבר, ומה בין זה לאם הורו דכזית מותר וב' זיתים אסורים, או דגמר ביאה אסור והעראה מותרת. או אם הוסיפו על שיעור אמות לזורק ברה"ר, דכל אלו חשיב' הוראה אף על גב דמודים בגוף האיסור, ומ"ש התיר' דמאהבה ומיראה דלא חשיב' הוראה, ולא נעלם ממני שיש לחלק קצת, דכל הני חשיב' העלמה בגוף האיסור. כמו העראה שלא כדרכה או ד' אמות ברה"ר. אבל הכא ההיתר הוא מצד אחר. מפני שעובדה מאהבה ומיראה, עכ"ז בעיני יפלא מנ"ל לחלק בהכי, הא הלכה פסוקה היא דכל שהיחיד חייב כרת על זדונו מביאין הצבור פר והיחיד כשבה או שעירה.
ודרך אגב אכתוב כאן מה שראיתי בדברי מהרש"א ז"ל שם בסנהדרין דף ס"ד (ע"א) שכתב על דברי התוס' בד"ה ואף על גב דמתכוין לבזוי' שכתבו היינו דמתכוין לעובדה בביזוי. אבל אם נתכוין ממש לבזוי' פטור דלא עדיף ממאהבה או מיראה, ואפי' אביי דאמר התם חייב הכא מודה דפטור. וכתב המהרש"א ז"ל היינו דפטור ממיתה. אבל חטאת בשוגג וודאי חייב. וכן כתב הכ"מ שם (ה' עכו"ם פ"ג ה"ה), כמו שהביא המהרש"א ז"ל בשמו. ותמיה לי א"כ מאהבה ומיראה נמי חייב חטאת. במכש"כ מנתכוין לבזותו. וא"כ מאי קאמר אביי מנא אמינא לה כו', הא רבא נמי מודה דחייב חטאת כמו בפעור ונתכוין לבזותו. אלא ודאי אם פטור הוא ממיתה במזיד ה"ה דפטור מחטאת בשוגג. וע' בזה בכ"מ פ"ג מה' עבודת כוכבים באורך בזה, ומש"כ שם בשם הריב"ש ז"ל. ואין כאן מקומו להאריך בזה. עוד נראה להביא ראיה דהוי העלם דבר בכל גווני מהא דפליגי תנאי ביבמות (צ"ב ע"א) בהורו ב"ד ששקעה חמה אי הוראה הוא אי טעות הוא. וע"כ לא פליגי אלא משום דטעות הוא. ולדברי רש"י ז"ל תיפוק ליה בלא"ה לאו העלם דבר הוא, דמה שהתירו הוא מפני שלדעתם חול הוא. אבל לא נעלם מהם גוף האיסור. אלא דלכאורה דברי רש"י ז"ל מוכרחים. דאל"כ, אלא שפיר חשיב העלם דבר. א"כ אמאי פליגי רבנן עליה דרבי ופטרי בשגגת מעשה, היינו באומר מותר לעבוד מאהבה ומיראה, הא העלם דבר הוא. וי"ל כמש"כ לעיל, דמיירי באומר מותר מתחילתו, ולא היה לו ידיעה. אבל רבא דמשני באומר מותר בע"א ממש זה לא מסתבר לאוקמי שלא היה לו ידיעה מעולם. להכי פריך היינו העלם דבר, ועדיין צ"ע. ויש לדקדק עוד, כיון דלא מצינו שגגת מעשה בעבודת כוכבים אלא באומר מותר לאביי כדאית ליה ולרבא כדאית ליה. א"כ למה ליה להש"ס למימר לקמן (ח' ע"א) לרבי מי שכל חטאו בשגגה הא אפי' לרבי ליכא במשיח שום חטא בשגגה, דהא בעבודת כוכבים נמי לא מצינו אלא באומר מותר. וי"ל דשפיר מיקרי חטא בשגגה כל שאין בו העלם דבר בביטול מקצת, ודו"ק. ולשון הרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פט"ו ה"ג) צריך ביאור, שכתב אבל אם שגג במעשה לבד בלא הוראה בין בעבודת כוכבים בין בשאר מצות פטור, ושגגת מעשה בלא הוראה בע"א היכי משכחת לה, דמאהבה ומיראה פסק כרבא דפטור (ה' עכו"ם פ"ג ה"ו). וע"כ באומר מותר. וא"כ איך כתב בלי הוראה: