אור ברסלב
קרן אורה על הוריות פרק שני › דף ז ע"א

קרן אורה על הוריות· רבי יצחק מינקובסקי

פרק שני · דף ז ע"א

דף ו ע"ב

מה ציבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה כו'. לפי מה שנראה מבריית' זו דס"ל כר"מ דב"ד חייבין, מדבעי למילף מלאשמת העם דהורה הוא ועשו אחרים יהא חייב. משמע דבציבור החיוב על המורים. וה"נ בעינן למילף שנתחייב הוא בהוראתו לאחרים. א"כ לא אתיא שפיר האי מה מצינו, דהתם ניחא דאין ב"ד חייבין אלא על העלם דבר ולא על שגגת מעשה של הקהל, דב"ד מאי חטאו. אבל כהן משיח מנ"ל לפוטרו בשגגת מעשה. וי"ל דאפי' למ"ד ב"ד מייתי מ"מ עיקר החיוב הוא מפני חטאת הציבור. ואם עשו הציבור בשגגת מעשה אין מביאין פר. אלא דאין פר בא אלא על העלם דבר. ושפיר ילפינן לכהן משיח במה מצינו דלא יתחייב אלא על העלם דבר, ואכתי איכא למיפרך דציבור אין חייבין על שגגת מעשה להביא פר, אבל חייבין כשבה או שעירה והיכי מצינן למילף לכהן משיח לפוטרו לגמרי, דכהן משיח לאו בר כשבה הוא. וי"ל דאה"נ דהוי מצי לאקשויי הכי, אלא דבלא"ה איפרכא:

מה ציבור הורה ועשו אחריו חייבין אף משיח הורה ועשו אחריו חייב. והקשו בתוס' (ד"ה מה צבור) היאך שייך לדמותו להוראת ב"ד, הא כתיב לאשמת העם. וכבר כתבתי בזה. ומצאתי בירושלמי בפרקין (פ"ב ה"א) דפליגי ביה אית תנויי תני העם ב"ד, ובעי למילף הכי לחייבו על הוראתו לאחרים. ואית תנויי תני העם ציבור. ובעי למילף הכי, אי מה ציבור אין חייבין אלא ע"י הוראת ב"ד אף הוא אינו חייב אלא בהוראת ב"ד. ופלא בעיני על התוס' ז"ל שלא יישבו תמיהתם מדברי הירושלמי הלז:

משנה הורה בפ"ע ועשה בפ"ע כו', הנה בגמרא (ע"ב) נחלקו אביי ורבא בפי' דמתני', אביי מפרש לה הורה בפ"ע כו' אפי' בחדא איסורא, אלא דהורו בשני מקומות. ורבא פריך אטו מקומות גרמי, אלא הורה בפ"ע היינו בתרי איסורי. ויש להבין במאי פליגי אביי ורבא. ונראה דבמתני' מצינן למימר תרי טעמי בהא דהורה עם הצבור מתכפר עם הצבור. או משום דכיון דהורה עם הצבור ביחד א"כ לא סמך על הוראתו לחוד. אלא הרי הוא בכלל כל העושים, וכולם מתכפרין עם הציבור, אלא דהוי ס"ד דאינו מתכפר עמהם, וצריך כפרה בפ"ע, כמו ביוה"כ דאין מתכפר עם הציבור. להכי צריך קרא דעל חטאתו אשר חטא. ולפ"ז אפי' אין הציבור מביאין פר, כגון אם לא עשו אלא מיעוט הקהל. אפ"ה הכהן פטור מכלום, כיון דלא עשה מחמת הוראתו לבד, אלא עם הוראת צבור. ויש לומר עוד טעם אחר, דכל שהורו הציבור ג"כ וחייבין בפר אין הכהן המשיח נפרד מהם, ומתכפר עמהם אפי' עם מה שעשה הוא מחמת הוראתו לבד, כמו הוא בחלב שעל הקרב והם בחלב שעל הדקין, כיון דחד איסור' הוא יוכל להתכפר עמהם. דהכל חטאת חלב הוא. ולפ"ז אם לא עשו ע"פ הוראת ב"ד אלא מיעוט הקהל, דאין הציבור מביאין פר, הכהן המשיח חייב. כיון דאין לו במה להתכפר. ובזה פליגי אביי ורבא, אביי ס"ל דטעמ' דמתני' בהורה עם הציבור כו' היינו משום דהוראתו היתה ביחד עם הצבור, ולא עשה ע"פ הוראתו לבד. אבל אם הורו בשני מקומות ולא סמכו זע"ז מיקרי חטא בפ"ע, ומתכפר לו בפ"ע. ורבא פריך עליה אטו מקומות גרמי, אלא כל שחטאו חטא אח' מתכפר עמהם, אפי' הורה הוא לבדו והם לבדן. ולפנינו הנוסחא בש"ס בדברי אביי דיתבי בב' מקומות וקמורו בב' איסורי. ונוסחא זו קשה לישבה מאד, דבתרי איסורי מה לי במקום אח' או בב' מקומות. ולקמן יבואר עוד.

והנה בבריית' בעי למילף במה מצינו מנשיא דמתכפר לו עם הציבור. ולמה לי קרא. ולאביי ניחא, דבכה"ג בנשיא שעשה בכלל הצבור וודאי מתכפר לו עם הציבור. אבל לרבא דאפי' הורה בפ"ע נמי מתכפר עמהם ביחד. א"כ היכי בעי למילף מנשיא, הא בנשיא נמי כה"ג שלא עשה מחמת הוראתן אינו מתכפר עמהם. ולא גרע כהן משיח שלא סמך על הוראתן מהדיוט שאינו סומך על הוראתן, דאינו מתכפר עמהם. וי"ל דלמאי דס"ד שהכהן יביא לעצמו אפילו הורה עם הציבור היינו אפי' אם הורה עמהם ביחד. וע"ז בעי למילף במה מצינו מנשיא שיתכפר בכלל הציבור. ואיפרכא, משום דביוה"כ הכהן המשיח מתכפר לעצמו. וה"א דה"נ יתכפר לעצמו, להכי ילפינן מקרא דעל חטאתו אשר חטא. וכיון דילפינן מקרא דעל חטאתו דדוקא חטא לעצמו, ילפינן נמי אפי' היכא דהורה לבדו כיון דאיסור אחד הוא מתכפר עמהם ביחד. וע' תוספת ד"ה לא אם אמרתי כו':

ופרכינן בגמרא חטא בפ"ע כו' היכי דמי, אי דהוא מופלא והן אינן מופלין פשיטא דמתכפר בפ"ע, דהוראתן לאו כלום הוא. ואי דהוא לאו מופלא והן מופלין הוראתו לאו כלום הוא. ומזה נמי משמע דרישא דהורה עם הציבור כו' מיירי שהורה ביחד עם הצבור, דאם נפרש בשתי הוראות זה לעצמו וזה לעצמו רק בחד איסור', א"כ ארישא נמי הוי מצי למיפרך למה לי קרא דעל חטאתו שלא יביא לבדו. ממ"נ, אי הוא מופלא והן אינן מופלין אמאי לא יביא לבדו, דהא הציבור פטורין, כיון דלא היה מופלא בהוראתן. ואי הן מופלין והוא לאו מופלא אין צריך כפרה כלל, כיון דלאו מופלא הוא. אלא ש"מ דרישא מיירי נמי כגון שהורו ביחד ובכל גוונא. סד"א שהכהן יתכפר לעצמו כמו ביוה"כ, להכי איצטריך קרא דעל חטאתו. ומש"ה לא פריך אלא על סיפא דחטא בפ"ע כו'. וצריך לדקדק למאן קאי הך פרכא. אי לאביי דמוקי לה בחד איסורא, או לרבא דמוקי לה בתרי איסורי. והתוס' כתבו (ז' ע"ב) בד"ה דיתבי דהך פרכא קאי אליבא דרבא, אבל לאביי מאי פריך הוראה דלהון לאו כלום הוא, כיון דגם הוא הורה כן, ולא שייך הטעם דהיה להם ללמוד ולא למדו. ולפענ"ד נראה איפכא, דעיקר הפרכא הוא לאביי דמוקי לה בחד איסורא, אבל לרבא דמוקי לה בתרי איסורי לא תיקשי בכל גוונא, דאי הוא מופלא והן אינן מופלין לא תיקשי הוראה דלהון לאו כלום הוא, משום דמצינן לאוקמי כגון שהיה עמהם בהוראתן, וכקושית מהרש"א ז"ל. נהי דאפ"ל דבזה פשיטא דאינו מתכפר עם הציבור, דא"א להתכפר שני חטאים בכפרה אחת. כיון דהיה עם ב"ד בהוראתן ג"כ הוי זה כאלו חטא בעצמו ב' פעמים, דצריך להביא ב' פרים, אכתי מאי פריך הוראה דילהון לאו כלום היא, דילמא אין הכהן ממנין סנהדרין. ואטו אם יש בישראל אחד גדול בחכמה מן הסנהדרין הוראתו לאו כלום היא. דע"כ לא אמרי' היה להם ללמוד אלא אם נחסר ראש ישיבה שלהם, היינו גדול שבסנהדרין. אבל אם הסנהדרין הם בשלימות אמאי הוראתן לאו כלום הוא. הן אמת דע"פ התורה מצות סנהדרין בכהנים, כמש"כ הרמב"ם ז"ל (ה' סנהדרין פ"ב ה"ב), ומסתמ' הכהן המשיח הוא הראש שבסנהדרין, מ"מ לא הוי ליה להש"ס לאקשויי מחמת זה, דדילמ' מיירי שהוא אינו מן המנין. וכן הא דפריך אי דהם מופלין והוא לאו מופלא הוראה דידיה לאו כלום הוא. וגם זה מנ"ל, אטו משום דסנהדרין גדולים ממנו הוראתו לעצמו לאו כלום היא. כיון דגם הוא ראוי להוראה, והיכן מצינו זאת דבעינן דווקא שיהיה המשיח גדול מכל ישראל. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פט"ו ה"א) דלא בעינן אלא שיהיה מופלא וראוי להוראה. אבל לא שיהיה גדול מכל ישראל. אבל לאביי דמוקי לה בחד איסור'. אלא דכ"א הורה לעצמו א"ש, אי הוא מופלא והן אינן מופלין הוראתן לאו כלום היא, פי' דהוראתן בטלה נגד הוראתו, כיון דהוא גדול מהם. וגם הוא הורה להיתר, אין לחייבו בפר על הוראתו, ואי הם מופלין והוא אינו מופלא הוראתו לאו כלום הוא, דבטלה הוראתו נגד הוראתן, והוי כמו שאכל בהוראתן לחוד דפטור. ומשני בשוין, ומש"ה הוראת שניהם הוראה היא לעצמה. ויש לישב שיטת התוס' דהפירכא קאי אליבא דרבא, והיינו למאי דמוקי לה בדיתבי בחד מקום. וא"כ אפי' בתרי איסורי פריך שפיר אי דהוא מופלא כו', משום דכיון דבחד מקום יתבי. א"כ היה צריך כ"א ללמוד זה מזה בשעת הוראתו, וכיון דלא למדו לאו הוראה היא.

ומעתה נבא לביאור דברי הרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פט"ו ה"ה) במה שעמדו ע"ד הכ"מ והלח"מ במאי דפסק דהוא בחלב והם בדם מתכפר לעצמו. ומה שכתב הכ"מ כבר הקשו ע"ד ז"ל הלח"מ והמשנל"מ, ודברי הלח"מ ג"כ נפלאו, כי הוסיף קמחא להגדיל הקושיא ע"ש. ובספר פני משה. ולפענ"ד נראה ברור דהרמב"ם ז"ל פסק כסברא דאביי, דמתני' דהורה עם הציבור מיירי שהורה עמהם ביחד. וכמבואר בדבריו להדיא הטעם, דמש"ה פטור משום דלא סמך על הוראת עצמו, אלא גם על הוראת ב"ד. ע' בפי' הרע"ב במשניות. והיינו משום דפשטי' דבריית' דבעי למילף במה מצינו מנשיא בהכי מיירי, וכמש"כ לעיל. וגם קושית הש"ס היכי דמי אזלא אליביה דאביי, ורב פפא דמשני בשניהם שוין משמע נמי דכאביי ס"ל. ומש"ה פסק כאביי, וגם משיטת הירושלמי מוכח כאביי, כמו שאבאר. ולפ"ז א"ש בפשיטות מש"כ דהוא בחלב והם בדם מתכפר לו בפ"ע. דע"כ לא מיבעי לן אלא אליבא דרבא, אבל לאביי לא מיבעי לן כלל, אלא דאי קשיא הא קשיא לי לשיטתו מאי אריא הוא בחלב והם בדם דמתכפר לעצמו, אפי' בחד איסור' נמי מתכפר לעצמו כי הורה כ"א לעצמו. ולזה י"ל כיון דלא משכחת לה אלא בשוין לא כתבה. אבל אכתי תיקשי לאשמועי' רבותא דאפי' הוא בחלב שעל הקיבה והם בחלב שעל הדקין נמי מתכפר לעצמו.

וקצת יש ליישב ע"פ מה שהאריך המל"מ בפרק י"ב, דלדברי הרמב"ם ז"ל אין כאן כרת בחלב שעל הקיבה ושעל הדקין. והא דחייבין ב"ד עלי' היינו משום דיש באיסורו איסור כרת. וכתב שם הטעם משום דב"ד ילפינן מזקן ממרא, וזה דוקא לענין ב"ד, אבל לא לענין כהן משיח, דלא חמיר מיחיד, דאינו חייב אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת. אבל כבר נפלאתי הפלא ופלא על דברי המל"מ בחי' בחולין, כי הוא נגד דברי הרמב"ם ז"ל. ונגד דברי הש"ס במכילתין. כדאמרי' לקמן (ח' ע"א) דציבור ומשיח ונשיא ויחיד כולן שוין הן בדין זה, וחד מחבריה יליף ויתבאר עוד לקמן אי"ה. עכ"פ זה נראה ברור דלשיטת הרמב"ם ז"ל אזלא כאביי. וי"ל עוד לסמך לזה, דלפי מאי דפסק הרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פי"ג ה"ד) דמיעוט בחלב ומיעוט בעבודת כוכבים מצטרפי להביא פר, וכמו שהארכתי לעיל בזה. א"כ אמאי לא יצטרף נמי כהן משיח בכה"ג עם הציבור. וא"כ למאי דפשיט' ליה לעיל גבי ציבור תו ליכא לפרושי מתני' כלל בשיטתיה דרבא, ומש"ה פסק כאביי.

ובירושלמי (פ"ב ה"א) מבואר להדיא דמשיח שעשה בהוראת ב"ד פטור, ויליף לה מדאיתקש ליחיד, מה יחיד פטור אף משיח פטור. ונראה דבטעמ' דמתני' קאמר לה, דמש"ה עשה עם הציבור מתכפר עם הציבור, משום דהוראתו בטלה לגבי הוראת ציבור. והוי כמו שלא עשה אלא בהוראת ב"ד לבד. ומיבעי להו התם (שם ה"ב) אם אכל משחזרו בהן ב"ד, וקאמר דחייב. ופריך עליה ולא מתני' היא, הורה בפ"ע ועשה בפ"ע מתכפר בפ"ע, אבל אם הורה עם הציבור וחטא בפ"ע מתכפר לו עם הציבור, ואמר ר' מנא אמור דבתרה הורה עם הציבור וחטא אם הציבור הוא דמתכפר לו עם הציבור. אבל אם הורה עם הציבור וחטא בפ"ע, היינו אחר שחזרו בהן ב"ד, מתכפר לו בפ"ע. ואף על פי שלפנינו בירו' הנוסחא לא כן הוא מ"מ נראה להגיה כמ"ש, מכל זה שמעינן דטעמ' דמתני' דמתכפר עם הציבור היינו משום דהוראתו היתה עם הוראת ב"ד. אבל בתרי איסורי דלא שייכא כלל הוראתו להוראת ב"ד ודאי מתכפר לו בפ"ע. ואמרי' עוד שם (ה"א) עשה בהוראת משיח אחר חייב, והוא שהורה כיוצא בו, והיא הלכה מחודשת, ולא נמצא שורש לזה בשיטת הש"ס דילן, וע"כ צריך לפרש דאין חיובו בשביל הוראת משיח האחר. אלא החיוב הוא מחמת הוראתו, וכדאמר והוא שהורה גם הוא כיוצא בו, אלא דקמ"ל דאין הוראת משיח אחר מבטלת הוראתו. ומש"ה חייב מחמת הוראתו, ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

קרן אורה על הוריות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה